ד״ר עדי גרנט
בעידן של התקדמות רפואית מרשימה, שיעורי ההישרדות של ילדים הסובלים מפגיעות חמורות או מחלות מורכבות עלו באופן דרמטי. הצלחה רפואית זו מביאה עמה אתגר חדש ומורכב – הצורך בתהליכים פסיכולוגים במהלך שיקום עבור ילדים הנמצאים בתהליכי החלמה ארוכי טווח. יותר ילדים ובני נוער מתמודדים כיום עם השלכות נפשיות של פגיעה או מחלה: מחקרים מצביעים כי כ-30% מהילדים עם פגיעת ראש טראומטית מפתחים הפרעות חרדה או דיכאון במהלך השנה הראשונה לאחר הפגיעה (Max et al., 2012). כמו כן, ילדים עם מחלות כרוניות נמצאים בסיכון גבוה בערך פי 2–3 להופעת קשיים רגשיים והתנהגותיים בהשוואה לבני גילם הבריאים (Pinquart & Shen, 2011).
במציאות הישראלית, אתגר זה מקבל ממד נוסף: ילדים רבים נזקקים לשיקום לא רק בעקבות מחלות או תאונות, אלא גם בעקבות מעורבות וחשיפה לטראומות מלחמה וטרור. לפיכך, בעת תכנון שיקום לילד בישראל יש להתחשב לא רק בפגיעה הפיזית הישירה, אלא גם בהשפעות הנפשיות של טראומות סביבתיות במעגל חייו.
הגישה הרפואית המסורתית מתמקדת בהיבטים הפיזיולוגיים והתפקודיים של הפגיעה או המחלה, אולם מענה זה אינו שלם לצרכיו המורכבים של ילד מתפתח. ילד או ילדה בתהליך שיקום – בין אם לאחר פגיעה מוחית נרכשת, מחלה כרונית, תאונה או אירוע טראומטי אחר – מתמודדים לא רק עם מוגבלויות גופניות, אלא גם עם סערה רגשית: אובדן תחושת שליטה, משבר זהות, שינויים בדינמיקה המשפחתית, וקשיים בהסתגלות חברתית ובית-ספרית.
מתוך תפיסה זו, בהתאם למודלים שונים דוגמת המודל הביו-פסיכו-סוציאלי (Engel, 1977), ברור כי הצלחת השיקום תלויה בטיפול משולב במכלול ההיבטים הפיזיים והנפשיים גם יחד, והמתייחס לילד כחלק ממערכת רחבה: משפחתית, חברתית ותרבותית. כיום, יותר מאי פעם, ברור כי שילוב התערבויות פסיכולוגיות בתוכנית השיקום אינו מותרות אלא חלק אינטגרלי מהטיפול הכולל בילד (Wiener et al., 2015).
מטרתו של המאמר הנוכחי היא להציג את חשיבות ההתערבות הפסיכולוגית בשיקום ילדים ונוער, וכן ידע תיאורטי וקליני עדכני בתחום זה. המאמר מציג סקירה של עקרונות, גישות והתערבויות פסיכולוגיות בשיקום, תוך התאמה למציאות הישראלית ולאופי העבודה של צוותי שיקום רב-מקצועיים. אציג תחילה את הרקע התיאורטי להבנת השיקום הפסיכולוגי בילדים, ולאחריו אסקור את הגישות הטיפוליות המרכזיות כיום (טיפול במשחק, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, היפנוזה ו-EMDR), בצירוף יישומים קליניים עדכניים. לאחר מכן אדון בהתערבויות ברמה המשפחתית והחברתית, בחשיבות העבודה הרב-תחומית, ולבסוף אסכם בתובנות לעתיד ובהמלצות יישומיות.
הדוגמאות הקליניות המובאות במאמר הן הדגמות בדיוניות המבוססות על מקרים טיפוסיים, והן נועדו להמחיש את עקרונות ההתערבות. חשוב לציין כי לאורך המאמר המילים ״ילד״ ו״ילדים״ מתייחסים פעמים רבות באופן רחב גם לבני נוער, אלא אם נכתב אחרת.
המוח הילדי מתאפיין בפלסטיות גבוהה משמעותית לעומת מוח מבוגר, על כן יש לו יכולת שינוי והתאוששות מוגברת, המהווה יתרון מרכזי בתהליכי שיקום נוירולוגי בגיל הצעיר. מחקרים נוירופסיכולוגיים מראים שילדים שעברו פגיעה מוחית בגיל הרך מסוגלים לגייס אזורי מוח חלופיים לפיצוי על האזור הפגוע, הרבה יותר ממבוגרים שנפגעו.
עם זאת, לפי תיאורית ה״פלסטיות מול פגיעוּת״, ילדים אינם "חסינים" לחלוטין: הפלסטיות אמנם מאפשרת התאוששות תפקודית מרשימה, אך פגיעה מוחית בגיל צעיר עלולה להפריע להתפתחות מיומנויות שעדיין לא התבססו בעת הפגיעה (Anderson et al., 2011). הבנת עיקרון זה חשובה בתהליכי השיקום: מחד גיסא, כדי לנצל את חלון ההזדמנויות שהמוח הצעיר מעניק, ומאידך גיסא, כדי לבצע מעקב ארוך טווח אחרי תחומי התפתחות שעלולים להיפגע באופן סמוי ולצוץ רק בשלב מאוחר יותר (Anderson et al., 2012).
מעבר להיבטים נוירולוגיים, ילדות היא תקופה המאופיינת בתהליך צמיחה מואץ ומשימות התפתחותיות ייחודיות. לפי תיאורית ההתפתחות בשלבים (Erikson, 1963), כל שלב בצמיחה מלווה במשבר התפתחותי, ואופן ההתמודדות עימו משפיע על גיבוש זהות הילד. מחלה קשה או פגיעה פתאומית "מחדדת" משברי התפתחות אלו ומעצימה אותם. כך למשל, ילד בגילאי בית הספר בתהליך שיקום עלול לחוש חוסר כשירות מוגבר מול בני גילו (שלב החברות והכשירות בבית הספר) או לחוות נסיגה בהשגת עצמאות עקב תלות מחודשת בהוריו, בעוד שמתבגרת בשיקום תתמודד עם סוגיות של זהות ושייכות חברתית (האם היא עדיין "כמו כולם" או עכשיו "שונה"). במלים אחרות, המשברים הנורמליים של גיל הילדות וההתבגרות מתעצמים תחת צל הפגיעה, ודורשים ממטפלים התאמה של הגישה הטיפולית לשלב ההתפתחותי הספציפי של הילד, על מנת לסייע לו לפתור את המשבר ההתפתחותי בהצלחה למרות הטלטלה.
בדומה לכך, גם הבנה של שלבי ההתפתחות הקוגניטיבית (Piaget, 1977) חיונית להתאמת ההתערבות. יכולות ההבנה ותפיסת העולם של ילד בגילאי הגן, המאופיינות בחשיבה קונקרטית וממוקדת בעצמי, שונות מזו של ילד בכיתה ה' שמתחיל לחשוב בצורה לוגית יותר, או נער מתבגר שמפתח חשיבה מופשטת. למשל, ילד צעיר עשוי להאשים את עצמו בגרימת המחלה בגלל חשיבה מאגית, בעוד ילד בוגר יותר עלול לשאול שאלות קיומיות כמו "למה זה קרה דווקא לי?". על כן, המטפל או המטפלת צריכים להסביר לילד על מצבו ולטפל בו בדרכים התואמות את רמת ההבנה שלו. שימוש בדימויים פשוטים וסיפורים יעזור לילד קטן להבין את מצבו, בעוד שלמתבגר ניתן לספק הסברים מפורטים יותר ולעודדו לשאול שאלות. התאמת הטיפול לשלב ההתפתחותי תאפשר לילד להשתתף באופן מיטבי בתהליך השיקום, במקום לחוש בלבול או חוסר אונים.
הילד אינו גדל בוואקום, ובפרט כשמדובר בהתמודדות עם משבר רפואי – המשפחה כולה מתמודדת יחד עמו. אחד המודלים המרכזיים להבנת תגובת משפחות לאירועי לחץ הוא מודל ABC-X, המציע כי עוצמת המשבר (X) מושפעת משילוב בין אירוע הלחץ (A), המשאבים הזמינים למשפחה (B) ותפיסת המשפחה את המצב (C) (Hill, 1958). הרחבת המודל ל־Double ABC-X (McCubbin & Patterson, 2014) מוסיפה את ממד הזמן ומתארת תהליך הסתגלות מתמשך: עם הזמן מצטברים לחצים נוספים (aA), משאבים מתפתחים (bB), משתנה התפיסה והפרשנות (cC) ואלה משפיעים על הסתגלות המשפחה למצב (xX).
המודל חיוני במיוחד בעבודה עם משפחות לילדים בתהליכי שיקום, שכן ההתמודדות זו אינה רגעית, אלא מלווה בשינויים רפואיים, רגשיים ותפקודיים הנמשכים לעיתים לאורך שנים. הוא מאפשר להבין לעומק את מורכבות המצב המשפחתי ולזהות נקודות התערבות לאורך זמן: חיזוק תחושת המסוגלות ההורית, תמיכה בעיבוד רגשי ובתפיסות כלפי מצבו של הילד, הפחתת עומסים ולחצים דרך שיח זוגי או משפחתי וקידום גיוס משאבים קהילתיים.
תגובה משפחתית אדפטיבית חשובה לבריאות הנפשית של הילד עצמו. לדוגמא, מחקר מצא שקיומה של אבחנת הפרעת דחק פוסט-טראומטית של הורים לאחר פגיעת ילדם מנבאת במידה משמעותית את רמת הסתגלות הילד לאורך זמן (Pat-Horenczyk et al., 2017). מכך ניתן ללמוד כי כאשר הורים מצליחים לעבד את הטראומה שלהם ולגייס כוחות התמודדות, יש לכך השפעה מגנה על הילד. לעומת זאת, הורה השרוי במתח נפשי כרוני עלול, גם בלי כוונה, להגביר את החרדה והלחץ אצל ילדו. מכאן החשיבות הקריטית לראות את השיקום כתהליך משפחתי, ולא רק אישי של הילד.
מעבר להתערבות ברמת המשפחה, חשוב להרחיב את המבט ולזהות את כלל המערכות החברתיות המקיפות את הילד ומשפיעות על תהליך השיקום. על פי המודל האקולוגי (Bronfenbrenner, 1979), ילד מתפתח בתוך מערכת אקולוגית רב-שכבתית: החל מהמיקרו-מערכת (משפחה), דרך המזו-מערכת (בית ספר, קהילה), ועד למאקרו-מערכת (מדיניות ציבורית, עמדות חברתיות). בהתאם לכך, המודל הביו-פסיכו-סוציאלי (Engel, 1977) מדגיש כי טיפול יעיל אינו יכול להתמקד רק בגורמים ביולוגיים, אלא צריך לכלול גם הקשרים חברתיים ומערכתיים. לעומתו, המודל הביומדיקלי המסורתי נוטה להתמקד בליקויים הפיזיולוגיים תוך התעלמות מהקשרים אלה, אך במציאות גורמים סביבתיים ומערכתיים קריטיים לקביעת מידת התפקוד ואיכות החיים.
הסיווג הבינלאומי של תפקוד, מוגבלות ובריאות (ICF) מדגיש אף הוא את החשיבות של גורמים סביבתיים כמשפיעים על השתתפות ופעילות האדם (World Health Organization [WHO], 2001). לכן, פסיכולוגים בתחום שיקום הילדים נדרשים לפתח נקודת מבט מערכתית-אקולוגית, לעבוד בשיתוף עם גורמים רב-מקצועיים ורב-מערכתיים, ולתווך בין הצרכים הייחודיים של הילד לבין המשאבים והמגבלות הקיימות במערכות החברתיות השונות.
החלק הבא של המאמר סוקר ארבע גישות טיפוליות מרכזיות המהוות את בסיס ההתערבות הפסיכולוגית בשיקום ילדים. כל גישה מוסיפה ממד ייחודי, וטיפול מיטבי משלב כלים מהגישות השונות לפי צורכי הילד.
עבור ילדים, משחק הוא אמצעי התקשורת והעיבוד הראשוני. הטיפול במשחק מבוסס על ההנחה שהמשחק הוא "שפתו הטבעית" של הילד, שבאמצעותה הוא מבטא רגשות, חוויות ופחדים. במחקרים רבים הודגמה היעילות של תרפיה במשחק בסיוע בהתמודדות רגשית של ילדים עם מצבי לחץ וטראומה (Bratton et al., 2005; Landreth, 2012). בהקשר של שיקום רפואי, המשחק נעשה כלי מרכזי משום שילדים רבים מתקשים לבטא במילים את המורכבות של החוויה הרפואית ואת השינויים הדרמטיים שחלו בחייהם.
הגישה של טיפול באמצעות משחק מותאמת לילדים צעירים אך אינה מוגבלת להם, היא מתאימה גם לילדים גדולים יותר ולעיתים אף לבני נוער, בעיקר כאשר הביטוי המילולי אינו זמין או אינו מספק. מעבר לכך, טיפול במשחק מהווה בסיס חשוב לגישות טיפוליות נוספות המותאמות לילדים, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וגישת EMDR שניתן לשלבם עם אלמנטים משחקיים כדי להנגיש את התהליך לילדים בגילאים השונים.
דרך משחק, הילד יכול לעבד חוויות וטראומות בצורה מוגנת ומוכרת ולחזק את תחושת השליטה, והמטפל או המטפלת יכולים ללמוד על עולמו הפנימי ועל הקשיים הספציפיים המטרידים אותו. חשוב שהמטפל יעקוב אחרי ההובלה של הילד במשחק ולא ינסה לכוון אותו לכיוונים ספציפיים. הילד או הילדה יודעים באופן אינטואיטיבי מה הם צריכים לעבד ובאיזה קצב. תפקיד המטפל הוא לספק סביבה בטוחה, לשקף את מה שהוא רואה, ולהציע פרשנויות עדינות, רק כאשר הילד מוכן לכך.
להלן שלושה צירים מרכזיים בהם המשחק מסייע לילדים בתהליך השיקום:
• עיבוד החוויה הרפואית דרך המשחק: במשחק רפואי מובנה הילד מקבל ציוד רפואי משחקי כמו סטטוסקופ, תחבושות, מזרקים ללא מחט, או ציוד שיקומי משחקי כמו כיסא גלגלים וקביים. דרכם הוא מייצג את החוויות שעבר, מעבד אותן ומבטא את פחדיו. באמצעות "טיפול" בבובות או בעלי חיים, הילד יכול לעבור מתפקיד של קורבן פאסיבי לתפקיד של מטפל פעיל ואכפתי. כאשר הילד מטפל בבובה שעברה דברים דומים לו, הוא יכול להראות הבנה ורחמים שקשה לו להראות לעצמו. המשחק גם מאפשר לו לחזור על החוויה הטראומטית פעמים רבות, עד שהיא מאבדת מכוחה המפחיד ונהיית חלק מהנרטיב האישי שלו.
• התמודדות עם פחדים רפואיים דרך המשחק: המשחק מאפשר חשיפה הדרגתית וטבעית לפחדים רפואיים. ילד שמפחד מזריקות יכול להתחיל בזריקה מדומה לדובי שלו, לראות שהדובי לא נפגע, ואפילו שהזריקה עוזרת לו להרגיש טוב יותר. באמצעות חשיפה הדרגתית במשחק, הפחד פוחת והילד יכול להכליל את הלמידה הזו למצבים אמיתיים.
נדב, פעוט בן שלוש שעבר ניתוח מוחי להוצאת גידול שפיר, הדגים את כוחו של הטיפול במשחק. הוא התחיל "לטפל" בחיות הצעצוע שלו בבעיות דומות לשלו - הדובי "הלך לרופא" ו"עבר ניתוח" כדי "להוציא דבר לא טוב מהראש". במהלך הטיפול, המשחק שלו השתנה מחרד ומעורר פחד לבונה ויצירתי, והוא התחיל לשתף פעולה בבדיקות רפואיות.
• משחק ובניית זהות חדשה: המשחק מהווה זירה מרכזית לבניית זהות משום שהוא מאפשר לילד להתנסות בתפקידים שונים, לחקור יכולות חדשות, ולפתח נרטיבים חלופיים על עצמו. בעוד שבמציאות הילד עלול להרגיש מוגבל, במשחק הוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה - גיבור, חוקר, מטפל, או יוצר. העבודה הטיפולית מתמקדת בעזרה לילד לגבש זהות מורחבת וחיובית יותר שלא מבוססת רק על הפגיעה. המשחק מאפשר לחקור תחומי חוזק אחרים, לפתח עניינים וכישורים חדשים, ולעבוד על קבלת השינויים תוך שמירה על ליבת הזהות האישית. ילדים רבים מגלים דרך המשחק הטיפולי כישורים וחוזקות שלא היו מודעים אליהם קודם.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נמצא יעיל בעבודה עם ילדים ונוער המתמודדים עם מצבים רפואיים כרוניים. בנוסף, הוא נמצא כמסייע בצמצום תסמיני חרדה ודיכאון ומשפר את התפקוד (Fisher et al., 2014). מטרות טיפול ה-CBT בהקשר שיקומי כוללות לרוב: פסיכואדוקציה על הקשר בין רגש, מחשבה והתנהגות, זיהוי ועבודה עם מחשבות שליליות ומעוותות לגבי המחלה או הפגיעה, חשיפה הדרגתית למצבים שהילד נמנע מהם, פיתוח מיומנויות התמודדות אדפטיביות עם כאב ועם אתגרי היומיום, והפחתת סימפטומים של חרדה ודיכאון הנלווים למצב.
התאמת ה-CBT לגיל המטופל היא קריטית להצלחתו. עם ילדים צעירים (גילאי 5–9) בטיפול ישתמשו בכלים יותר מוחשיים ומשחקיים (כמו ציורים, בובות, סיפורים) כדי לבטא מחשבות ורגשות. ילדים גדולים יותר ובני נוער יכולים להשתתף בדיון קוגניטיבי מעמיק, לכתוב יומן מחשבות, ולעבוד ישירות על זיהוי דפוסי חשיבה וערעורם. אך חשוב גם איתם לשמר מרכיב של משחק ויצירתיות.
בהתאם לצרכיו של הילד, ניתן למקד את ההתערבות הקוגניטיבית-התנהגותית בכמה תחומים מרכזיים:
• התמודדות עם פחדים וחרדות רפואיות: אחד התחומים הנפוצים לעבודה ב-CBT בשיקום הוא פחד מפרוצדורות רפואיות (זריקות, ניתוחים, אשפוזים) וחרדת בתי חולים (Pao & Bosk, 2011). הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מסייעת על ידי הבנת המעגל השלילי של החרדה: מחשבה מאיימת ("הבדיקה תכאב נורא ואני לא אעמוד בזה") גורמת לחרדה גופנית (דופק מהיר, רעד), שמובילה להימנעות (למשל סירוב ללכת לבדיקות), וכך הפחד רק מתחזק.
המטפל עובד עם הילד על שבירת המעגל: מזהים את המחשבה המפחידה ומתקנים אותה ("זה כנראה קצת יכאב, אבל אפשר להתמודד עם זה וזו זריקה קצרה שעוזרת לי"), מלמדים טכניקות הרפיה להתמודדות עם תחושות הגוף, ומתכננים חשיפה הדרגתית. למשל, ילד צעיר עם פחד מזריקות יתחיל מזריקה מדומה על בובה או על עצמו, תוך תרגול נשימות (באמצעות דימויים כמו "קירור השוקו הקסום": "בואו נריח את השוקו הטעים" – שאיפה עדינה דרך האף, "עכשיו נשוף בעדינות כדי לקרר אותו - לא חזק מדי כדי שלא ישפך!" – נשיפה איטית ומבוקרת דרך הפה). בהמשך יתרגל דקירה עצמית עדינה בעזרת עט קהה, ולבסוף יגיע מוכן להתנסות בזריקה אמיתית כשהוא חמוש בשיטות הרגעה שלמד.
• ניהול כאב כרוני באמצעות CBT: כאב כרוני הוא בעיה נפוצה בקרב ילדים עם מחלות מורכבות (למשל כאבי ראש אחרי זעזוע מוח, כאבי שרירים בשל פגיעה אורטופדית, כאבים נוירופתיים וכדומה). CBT נחשב לטיפול יעיל במיוחד לכאב כרוני בילדים ובני נוער (Fisher at al., 2014). המודל הקוגניטיבי-התנהגותי של כאב מדגיש שהחוויה הסובייקטיבית של הכאב מושפעת לא רק מהגורם הפיזי (הפגיעה בגוף), אלא גם ממחשבות, רגשות והתנהגויות הקשורות לכאב.
ילדים עם כאב ממושך עלולים לפתח מחשבות קטסטרופליות על כאבם ("הכאב אומר שיש לי נזק נורא בגוף", "זה לעולם לא ייגמר"), מחשבות של חוסר אונים ("אני לא יכול לעשות כלום בגלל הכאב"), ומחשבות שליליות על העתיד ("החיים שלי נהרסו"). מחשבות כאלה מגבירות חרדה ודיכאון, שמגבירים את תחושת הכאב. בטיפול, עובדים עם הילד על שינוי תפיסת הכאב וההתנהגות סביבו: מלמדים מיומנויות לניהול כאב (כגון הרפיה שרירית, נשימות, הסחת דעת), משנים דפוסי חשיבה בלתי מועילים, ומעודדים הגברת פעילות הדרגתית – חזרה איטית לפעילויות שהילד הפסיק לעשות בגלל כאב.
טכניקות יצירתיות משמשות לעבודה עם ילדים בגילאים שונים בנושא כאב, למשל:
* מפת הכאב: מציירים יחד עם הילד את הכאב בגופו, נותנים לו צבע, צורה ודמות. למשל, ילד יכול לתאר כאב ראש כמו "פטיש שדופק לי בראש", ילד צעיר יכול אף לצייר את הדמות. המטפל או המטפלת מלמדים אותו "לנהל משא ומתן" עם ה"פטיש": אילו דברים מרגיעים אותו (אור חלש?, מוזיקה?), אילו דברים מעצבנים אותו (רעש חזק?, חוסר שינה?). דרך המטפורה הילד לומד שאפשר להשפיע על הכאב. * יומן פעילות וכאב: הילד מתעד אילו פעילויות הצליח לעשות למרות הכאב ואיך הן גרמו לו להרגיש, כדי להדגיש הצלחות קטנות. * דירוג כאב: באמצעות סולם צבעים או פרצופים (עבור ילדים צעירים) ובאמצעות מדרג מספרים (עבור ילדים בוגרים), הילד מדרג את כאבו בצורה ידידותית, כדי ללמוד לזהות שינויים בעוצמת הכאב ולא לראות אותו כדבר מקובע.
• עבודה על דימוי עצמי וזהות: סוגיה פסיכולוגית עמוקה שנמצאת לעיתים ברקע, במיוחד אצל ילדים גדולים ומתבגרים בשיקום, היא משבר הזהות. ילד שהיה מזוהה כ"ספורטאי של הכיתה" או ילדה שהיא ״רקדנית מחוננת" עלולים למצוא את עצמם לפתע מוגבלים פיזית, ותחושת הערך העצמי שלהם צונחת. ילדים רבים מרגישים בשיקום כי ״אני כבר לא אני שהייתי פעם״. בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ניתן לעבוד ישירות על מחשבות "הכל או לא כלום" בהקשר זה: למשל, מחשבה כמו "אם אני לא יכול לשחק כדורגל, אני לא שווה כלום" או "כולם מרחמים עליי כי אני חלש". המטפל עוזר לילד לזהות מחשבה כזו כלא מציאותית, ולמצוא ראיות לכך שיש לו ערך מעבר לתחום הספורט – אולי הוא חבר נאמן, מצטיין במדעים, או שיש לו חוש הומור מיוחד.
הילד לומד לפתח זהות רחבה וגמישה יותר, שלא מבוססת רק על יכולותיו הגופניות. העבודה כוללת זיהוי וחיזוק תחומי חוזק אחרים, עידוד פיתוח תחביבים חדשים שמתאימים למצבו, ויצירת נרטיב חיובי על עצמו: למשל, במקום "הייתי כוכב כדורגל ועכשיו אני אף אחד" – "אני אותו ילד חכם ואהוב, רק שעכשיו אני מתמקד יותר בציור ובמחשב במקום בכדורגל״ או "יש דברים שאולי אעשה אחרת, אבל עדיין אוכל לעשות הרבה״.
הכוונת ההורים לכך חשובה גם היא על מנת לסייע להם לראות את הילד בשלמותו ולא רק דרך הפריזמה של מה שאיבד, ולהמשיך לעודד אותו להשיג מטרות ולפתח כישורים חדשים. מחקרים מתארים לא פעם שדווקא מתוך המשבר, ילדים מגלים חוזקות חדשות: כישרון יצירתי, יכולת אמפתיה יוצאת דופן, בגרות ואחריות, שישרתו אותם גם בהמשך חייהם. כשהטיפול מכוון באופן מיטיב, השיקום יכול להיות לא רק חזרה למצב קודם אלא גם הזדמנות לצמיחה: הילד מגבש זהות עצמית עשירה יותר, שמכילה את מה שעבר ומשלבת את ההתמודדות כחלק מהסיפור שלו, אך לא מגדירה אותו באופן מוחלט. הדבר מחזק את חוסנו הנפשי ומכין אותו טוב יותר לאתגרי החיים הבאים.
היפנוזה קלינית בילדים זוכה לתחייה מחודשת בשנים האחרונות ככלי מוכח לניהול והפחתת כאב וחרדה סביב פרוצדורות רפואיות, וכן בהתמודדות עם כאב כרוני (Accardi & Milling, 2009; Kohen & Olness, 2011). בסקירת מחקרים עדכנית נמצא שטכניקות היפנוזה בילדים מפחיתות כאב ואף עשויות להיות יעילות יותר מהתערבויות פסיכולוגיות אחרות במצבים מסוימים (Geagea et al., 2023).
ילדים נחשבים מועמדים מצוינים להיפנוזה בשל יכולת הדמיון הטבעית והענפה שלהם, והנכונות שלהם "להיכנס לסיפור" או למשחק דמיוני. כמו כן, הם נמצאים באופן טבעי במצבי טראנס במהלך יומם (בזמן משחק, צפייה בטלוויזיה או קריאת ספר) ולכן הכניסה למצב היפנוטי מתרחשת אצלם בקלות ובאופן טבעי יותר. בניגוד למבוגרים, ילדים אינם נושאים עמם סטריאוטיפים ביקורתיים לגבי היפנוזה והגבולות בין דמיון למציאות פחות מוצקים אצלם, מה שהופך אותם לפתוחים יותר לתהליכים היפנוטיים (Rogovik & Goldman, 2007).
בניגוד לחששות נפוצים ולתיאורים בתקשורת ובבידור, המטפל אינו "משתלט" על המטופל, ובהקשר הזה הילד במהלך ההיפנוזה. מחקרים מראים כי הילד שומר בכל עת על יכולת הבחירה והשליטה הרצונית, אינו יכול להיכנס למצב היפנוטי נגד רצונו, ואינו יכול לבצע פעולות המנוגדות לערכיו הבסיסיים או לרצונותיו. בנוסף, בניגוד למיתוס נפוץ, הילד זוכר את כל מה שהתרחש במהלך הטיפול ויכול לתאר את החוויה בפירוט (Kohen & Kaiser, 2014).
היפנוזה בילדים – גישה ייחודית ומותאמת: היפנוזה בילדים שונה משמעותית מהיפנוזה במבוגרים. היא מבוססת יותר על משחק, סיפורים ודמיון, ופחות על הוראות ישירות או הנחיות פורמליות. המטפל משתמש בסיפורים על חיות או דמויות שהילד אוהב, במטאפורות טבעיות, ובפעילויות דמיון משחקיות. העיקרון המנחה הוא שהיפנוזה בילדים צריכה להרגיש כמו משחק מהנה ולא כמו פרוצדורה רפואית נוספת.
המטפל יוצר אווירה של קסם וחוויה מיוחדת, תוך שמירה על תחושת הביטחון והשליטה של הילד. חשוב לתת לילד אפשרות לבחור אלמנטים מהסיפור או הדמיון, כך שהוא מרגיש שותף פעיל בתהליך. כך, במקום להילחם נגד הכאב או החרדה, הילד לומד להשתמש בכוח הדמיון שלו כדי לשנות את חווייתו הסובייקטיבית. זה יכול לכלול שינוי תפיסת הכאב, הפחתת חרדה, שיפור איכות השינה, או חיזוק מערכת החיסון.
הבדל מהותי בין היפנוזה לדמיון מודרך טמון במצב הנוירולוגי עצמו: בעוד שבדמיון מודרך הילד שומר על מלוא המודעות הביקורתית ו"משתתף" בדמיון מתוך בחירה מודעת, במצב היפנוטי המוח עובר למצב שונה של קליטה ועיבוד מידע המאפשר שינויים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים.
הגישה מתאימה במיוחד לילדים בגיל בית-ספר וגיל ההתבגרות, אך ניתן להתאים אותה גם לגילאים צעירים יותר.
להלן מספר יישומים מרכזיים של היפנוזה בילדים במסגרת השיקום הפסיכולוגי:
• יישום היפנוזה בכאב כרוני: יישום בכאב כרוני בילדים מראה תוצאות מרשימות במחקרים רבים (Accardi & Milling, 2009). ילדים לומדים טכניקות לשינוי תפיסת הכאב באמצעות מטאפורות ויזואליות וחושיות המאפשרות לחוות שליטה על הכאב במקום להיות קורבן פאסיבי שלו, למשל מ"אש בוערת" ל"מים קרירים", או מ"פטיש דופק" ל"נוצה מלטפת".
טכניקות נפוצות כוללות דמיון של "לחצן עוצמה" שיכול להקטין את הכאב, "פלטת צבעים" שבה הילד יכול לשנות את צבע הכאב ובכך להפחית את עוצמתו, או "קופסת קסמים" שיכול לשים בה את הכאב לזמן מוגבל. ילדים לומדים גם להשתמש ב"מקום בטוח" בדמיונם – מקום שבו הם מרגישים רגועים ומוגנים ושאליו הם יכולים "לברוח" כאשר הכאב מתגבר. חשוב להדגיש שהמטרה אינה תמיד לבטל את הכאב לחלוטין, אלא לעזור לילד לפתח יכולת לנהל אותו בצורה יעילה יותר. היפנוזה מלמדת את הילד שהוא לא חסר אונים מול הכאב, ושיש לו כלים פנימיים שיכולים לעזור לו להתמודד עם הקושי.
• שיפור השתתפות בטיפולים רפואיים ואחרים: היפנוזה יעילה גם להפחתת חרדות מפרוצדורות רפואיות ושיפור שיתוף הפעולה בטיפולים בשיקום. הדמיון עוזר להפוך חוויה מפחידה לחוויה מעניינת או אפילו מהנה. טכניקות כוללות "נסיעה בעננים" במהלך זריקות, "הפיכה לרובוט חזק" במהלך פיזיותרפיה כואבת, או "טיסה עם פיות" במהלך בדיקות ארוכות. הדבר לא רק מפחית את החרדה והכאב, אלא גם מאפשר לצוות הרפואי ולצוות מקצועות הבריאות לעבוד בצורה יעילה יותר עם ילד שמשתף פעולה.
עידו, בן 11, סבל מכאבי רגליים עזים בעקבות מחלת עצם נדירה, וכן מפחד גדול מכל בדיקה רפואית אחרי שעבר טיפולים רבים. בהיפנוזה, עידו בחר לדמיין שהוא במצפה כוכבים. בכל פעם שכאב לו, הוא "טס לירח" בתוך ראשו. המטפלת הייתה סופרת לאחור ועידו היה עוצם עיניים ומדמיין שהגיע לירח, שם הוא היה "אסטרונאוט" שיכול לרחף מעל הכאב. בהמשך, עידו תרגל זאת בעצמו בכל ערב לפני השינה, ותוך חודש דיווח שהכאבים התכופים שלו פחתו מאוד: "הם כבר לא מחליטים בשבילי, אני טס לירח והם נשארים על כדור הארץ", אמר.
בנוסף, לפני בדיקת MRI שהייתה צפויה, לימדה אותו המטפלת טכניקה שהוא כינה "לקפוא כמו איש שלג״: עידו דמיין שהוא בונה סביבו איש שלג גדול ששומר עליו קריר ורגוע בתוך המכשיר המרעיש. הוא הצליח לשכב ללא תזוזה בבדיקת ה-MRI במשך 30 דקות, דבר שקודם לכן לא האמינו שיוכל לעשות ללא טשטוש. אימו של עידו התרשמה גם היא שהתהליך שינה את תחושת המסוגלות שלו: "פעם הכאב והפחד ניהלו אותו, היום הוא מנהל אותם״.
חשוב לציין שהיפנוזה בילדים דורשת הכשרה מקצועית ייעודית והסכמה מדעת של ההורים, אך כאשר היא מיושמת נכון, היא כלי רב עוצמה.
טיפול Eye Movement Desensitization and Reprocessing, או בקצרה EMDR, הוכח כיעיל במיוחד לטיפול בטראומות בילדים, כולל טראומות רפואיות וחוויות של פגיעה פיזית (Beer & Bronner, 2010; Gillies et al., 2016; Meentken at el., 2018). הגישה מתבססת על ההנחה שזיכרונות טראומטיים שלא עברו עיבוד אדפטיבי נשארים כחוויות חיות ומפחידות. EMDR מאפשר למוח לעבד מחדש את הזיכרונות הטראומטיים ולשלב אותם ברצף הזיכרונות ה״רגילים״ (van der Kolk et al., 2007).
עבור ילדים בשיקום, הטראומה לעיתים קרובות אינה נוגעת רק לאירוע בודד (למשל תאונה או אבחנה של מחלה) אלא יכולה להיות קשורה למגוון התנסויות אשר הילד או הילדה חוו במסגרת הבירור והטיפול הרפואי: חוויות של פרוצדורות כואבות, שהייה בטיפול נמרץ, ניתוחים, חוסר שליטה על הגוף ועוד. העובדה כי מדובר בטראומה המורכבת מהתנסויות שונות, דורשת התייחסות טיפולית לכל השכבות של החוויה הטראומטית.
בעקבות אירועים אלה, יכולים להתפתח תסמינים שונים: סיוטי לילה, פחדים מפרוצדורות רפואיות, התנהגות רגרסיבית, חרדת פרידה מההורים, או קשיים בשינה. לעיתים, התגובה לטראומה אינה מתבטאת מיד אלא מופיעה חודשים לאחר האירוע, במיוחד כאשר הילד צריך לחזור לטיפולים רפואיים או לפרוצדורות דומות.
חשיבותו של טיפול ה- EMDR בהקשר זה, נובעת מיכולתו לעבד זיכרונות טראומטיים, מבלי לדרוש מהילד לתאר בפירוט את מה שקרה לו. הדבר חשוב במיוחד עבור ילדים צעירים שאין להם את היכולת הוורבאלית לבטא את החוויה, או עבור ילדים שהחוויה כל כך מפחידה שהם מתנגדים לדבר עליה.
עקרונות בסיסיים של EMDR והתאמתם לילדים
בתמצית, EMDR מבוסס על עיבוד זיכרונות טראומטיים תוך כדי גירוי דו-צדדי של המוח (על ידי מעקב בעיניים אחר תנועת אצבע המטפל ימינה-שמאלה, צלילים הנעים מאוזן ימין לשמאל או נקישות חלופיות על כפות הידיים). גירוי בילטרלי תוך היזכרות באירוע הטראומטי מסייע, על פי המודל התאורטי, להעברת זיכרון הטראומה מעיבוד "גולמי" באזורי מוח לימביים לעיבוד מותאם בקורטקס. לאחר מספר מפגשים, עוצמתו הרגשית של הזיכרון הטראומטי פוחתת – המטופל עדיין זוכר מה קרה, אך כבר לא מוצף באותה רמה של חרדה או מצוקה.
כאשר עובדים עם ילדים, יש לערוך התאמות לגיל ולשלב ההתפתחותי. ילדים צעירים מאוד (4–6) לא יוכלו לשחזר זיכרון טראומטי באופן מילולי ומובנה כפי שעושים עם מבוגרים, לכן עמם השחזור יתבצע על ידי משחקי דמיון או ציור. למשל, הילד משחק ברופא וחולה כשהוא משחזר את מה שעבר, או מצייר "סיפור קומיקס" של התאונה. במהלך המשחק/ציור המטפל משלב את הגירוי הבילטרלי (באמצעות נקשני אצבע, תוף יד קטן שמקיש מצד ימין ושמאל, או אפילו בועות סבון שהילד עוקב אחריהן בעיניים מצד לצד). הדגש הוא יצירת אווירה משחקית ולא מאיימת.
עם ילדים בגיל בית-ספר (7–12) אפשר בהדרגה להתקרב לפרוטוקול EMDR סטנדרטי, אך עדיין בשילוב אמצעים כמו כתיבה, ציור ומשחקי תפקידים. בני נוער לרוב כבר משתתפים בטיפול EMDR כמעט כמו מבוגרים, עם התאמות קלות של שפה ושימוש באמצעים ויזואליים כעזר.
חשוב מאוד לבצע שלב הכנה יסודי לפני שניגשים לעיבוד הטראומה עצמה: עם כל ילד (ובמיוחד צעיר) יש לבנות תחושת ביטחון בטיפול, לייצר "מקום בטוח" בדמיון אליו יוכל לסגת אם יהיה מוצף, ולוודא שיש לו כישורי הרגעה בסיסיים (כמו תרגילי נשימה ודמיון).
עיבוד רב-שכבתי של טראומה מצטברת ובניית נרטיב החלמה
ב-EMDR יש שני אופני עיבוד טראומה המורכבת מחוויות טראומטיות שונות: אופן כרונולוגי, כלומר לעבור עם הילד שלב אחר שלב דרך כל החוויות הקשות, ובאופן "שכבתי", כלומר להתייחס בנפרד לטראומה הפיזית (הכאב, הפציעה), לטראומה הרגשית (הפחד, חוסר האונים) ולטראומה החברתית (תחושת הבדידות או הניכור מהחברים בזמן האשפוז). גישה שיטתית זו מונעת הישארות של חלקים לא מעובדים בזיכרון. בסיום, חשוב לסייע לילד לבנות נרטיב חדש: במקום סיפור של קורבן חסר אונים שהדברים "נוחתים עליו", לעזור לו לראות את עצמו כגיבור שעבר מסע קשה אבל יצא ממנו. בנרטיב החדש מדגישים את הכוחות שלו, את האנשים שעזרו לו בדרך, ואת משמעות החוויה בחייו.
שילוב EMDR עם גישות נוספות
במקרים מורכבים, משלבים בין EMDR להתערבויות אחרות ליצירת אפקט סינרגטי:
• EMDR והיפנוזה: עבור ילד עם כאבים וחרדות, ניתן לשלב היפנוזה בתוך התהליך כדי לעזור לווסת את העוררות הגופנית תוך כדי עיבוד הטראומה. • EMDR וטיפול במשחק: במיוחד עם ילדים צעירים, שילוב המשחק בתוך תהליך ה-EMDR מאפשר עיבוד יותר טבעי ופחות מאיים. המשחק יכול לשמש גם ככלי "ניטור" – המטפל שם לב לנושאים שעולים ספונטנית במשחק ומכוון אליהם את העיבוד. • EMDR ו-CBT: לאחר שהילד עיבד את הטראומה, CBT עוזר לו לרכוש מיומנויות התמודדות ולהפחית חשיבה שלילית מתמשכת. שילוב זה יעיל במיוחד אצל מתבגרים, למשל בחרדה מפני פגיעה חוזרת: EMDR עבור עיבוד זיכרון התאונה, ו- CBT עבור לימוד כלים להתמודדות עם פחדים בעתיד.
יעל, בת 12, אובחנה לפני שנה בפיברומיאלגיה, תסמונת כאב כרוני. בנוסף לכאב גופני רב, יעל חוותה סוג של טראומה נפשית: בתוך זמן קצר היא עברה מילדה פעילה ובריאה לילדה עם מחלה כרונית המגבילה אותה. היא חשה כי איבדה את החיים שהיו לה, ופיתחה דיכאון וחרדה. במקרה שלה, הוחלט לשלב EMDR והיפנוזה. במפגשים הראשונים עבדה הפסיכולוגית עם יעל על הטראומה של שינוי הזהות: באמצעות EMDR יעל דמיינה את עצמה לפני המחלה ואחריה, ועיבדה את תחושות האבל, הכעס והפחד סביב האובדן שחוותה.
במקביל, למדה טכניקות היפנוטיות כדי לשלוט בכאב: היא תיארה את הכאב שלה כ"חתול כועס ששורט", ובתרגול ההיפנוטי למדה "להרדים את החתול" באמצעות נשימות איטיות והרפיית שרירים. לאחר כ-10 מפגשים משולבים, יעל דיווחה על ירידה משמעותית בעוצמת הכאבים ועל שיפור בשינה. ההורים והמורים ציינו שיעל חזרה למסגרת בית הספר באופן מלא, והיא אף החלה ליזום מפגשים עם חברות אחרי תקופה ארוכה של הסתגרות. השילוב בין עיבוד רגשי של הטראומה לבין כלים לוויסות כאב העניק ליעל תחושת שליטה מחודשת, הן על רגשותיה והן על גופה.
כאשר ילד חולה או נפגע, כל המשפחה "חולה איתו". משפט זה מבטא אמת עמוקה על הטבע המערכתי של התמודדות עם מחלה או פגיעה בילדים (Kazak et al., 2007). המשפחה, כמערכת חיה ודינמית, נאלצת להתמודד עם שינויים פתאומיים ולעיתים דרמטיים בתפקידים, בשגרה ובעדיפויות החיים. לצד העבודה הישירה עם הילד והמשפחה, שיקום נפשי שלם מתייחס גם למעגלים רחבים יותר כמו המסגרות החינוכיות, החברתיות והקהילתיות. הן מהוות מקור תמיכה משמעותי, שיכול לחזק את הילד או הילדה ולעודד תהליכי החלמה והתפתחות.
שינויים בדינמיקה משפחתית מתרחשים ברמות שונות. ברמה הפרקטית, משפחות נאלצות להתמודד עם פגישות רפואיות תכופות, שינויים בשגרת העבודה והלימודים, ולעיתים עומס כלכלי משמעותי. ברמה הרגשית, הורים עוברים תהליכים של הלם ראשוני, הכחשה, כעס, האשמה עצמית, ובסופו של דבר – קבלה והסתגלות. תהליכים אלו אינם לינאריים, וכל בן משפחה עובר אותם בקצב שונה ובדרך שונה.
הורים רבים, בעקבות העומס, מדווחים על תחושת עייפות כרונית, קשיי ריכוז בעבודה, ונטייה להזניח את הצרכים האישיים שלהם. הם עלולים לפתח תסמינים פיזיים כמו כאבי ראש, הפרעות שינה, או בעיות עיכול. ברמה הנפשית, הם עלולים לסבול מחרדה, דיכאון, או הפרעת דחק פוסט-טראומטית, במיוחד אם הילד נפגע בתאונה או בנסיבות דרמטיות.
ההשפעה על האחים מהווה היבט שלעיתים מקבל פחות תשומת לב, אך הוא קריטי לרווחת המשפחה כולה. אחים לילד חולה או פצוע עלולים לחוות הזנחה, כעס, קנאה, ובעיקר אשמה על כך שהם בריאים בעוד אחיהם סובל. הם עלולים לפתח התנהגויות רגרסיביות, קשיים לימודיים, או להפך – להתנהג באופן ״מושלם״ מתוך רצון לא להוסיף עומס על ההורים. מחקרים מעידים שאחים לילדים עם מחלות כרוניות נמצאים בסיכון מוגבר לפתח בעצמם קשיים רגשיים, כגון חרדה או בעיות התנהגות (McKenzie Smith et al., 2018). לכן, אין להתעלם מצרכי האחים, הם זקוקים גם לאוזן קשבת, למידע מותאם גיל על מצב אחיהם, ולהרגיש כי הם חשובים באותה מידה.
עיקרון מנחה בפסיכולוגיה של הילד הוא שההורים הם חלק מצוות הטיפול בילד – כמשתתפים פעילים ולא כגורם חיצוני. הדבר נכון תמיד, אך מקבל משנה תוקף בתהליכי שיקום: ההורים הם אלו שמבלים עם הילד את מרבית זמנו, מכירים הכי טוב את אופיו, והם אלה שאמורים ליישם בפועל בבית רבות מההמלצות. הצלחת ההתערבות תלויה בכך שההורים יהיו מעורבים, מבינים ומשתפי פעולה. למעשה, ניתן לומר כי שילוב ההורים בתהליך אינו רק רצוי – הוא הכרחי.
ניתן למקד את ההתערבות ההורית בכמה תחומים מרכזיים:
• התייחסות לצרכים הרגשיים של ההורים: לא פעם, הורים מגיעים לטיפול ממוקד בילד כשהם עצמם פגועים וחבולים נפשית. חשוב מאוד שהמערכת הטיפולית תיתן מקום גם להורים – בין אם דרך שיחות ייעוץ הורי, תמיכה רגשית פרטנית, או הפניה לטיפול עבורם. מחקרים מראים שטיפול בטראומה של ההורה במקביל לטיפול בילד משפר משמעותית את תוצאות הטיפול בילד (Law et al., 2019).
• חיזוק המסוגלות ההורית: הורים לילד שחלה או נפצע עלולים לחוות ערעור בתחושת הערך העצמי ההורי. הורים רבים מתמודדים עם רגשי אשם כבדים ("איך לא הגנתי עליו? אולי זה באשמתי?"), או חווים כישלון בכך שאינם יכולים "לפתור את הבעיה" עבור ילדם. בטיפול, ניתן לעבוד על השבת תחושת המסוגלות ההורית. בנוסף, ניתן לעבוד על איתור מיומנויות הוריות חיוביות שנותרו בעינן: ייתכן שהורה מרגיש אובד עצות בתחום הרפואי, אך הוא עדיין מעניק אהבה וביטחון לילד, ויש להדגיש בפניו את תרומתו הקריטית הזו. הורים אשר עוברים תהליך כזה מדווחים שהם שבים להרגיש כמו הורים, ולא רק "מטפלים רפואיים מיומנים" או "כישלון". שינוי זה עוזר בצמצום תחושות של דיכאון וחרדה.
• הדרכת הורים ספציפית לשיקום: הורים זקוקים לכלים פרקטיים כדי לתמוך בילד ביום-יום. במסגרת השיקום הפסיכולוגי, רצוי לקיים מפגשי הדרכה בהם ההורים לומדים איך לסייע לילד רגשית בלי לגונן עליו יותר מדי, איך לעודד עצמאות בהתחשב במגבלות אבל מבלי להגזים בדרישות, איך לתקשר עם הילד על המחלה או הפגיעה בצורה גלויה ותואמת גיל (לא להסתיר, אבל גם לא להציף במידע לא מותאם). כמו כן, במקרים רלוונטיים הם מקבלים פסיכואדוקציה באשר להשלכות של המחלה או הפגיעה על הביטוי הרגשי והתנהגות ילדם.
• איזון בין אמפתיה לדרבון: במצב של התמודדות רפואית של ילד, טבעי שהורים יחושו רחמים ורצון להקל ככל האפשר, אך הגנת יתר עלולה לעכב את שיקום הילד. מצד שני, דחיפה מוגזמת "לתפקד כרגיל" מזיקה אף היא. לכן, מדריכים את ההורים לזהות מתי עליהם להיות אמפתיים ולתת מנוחה, ומתי דווקא לעודד את הילד להתאמץ עוד קצת.
• גבולות ושגרה: ילד משתקם אמנם דורש גמישות, אבל עדיין זקוק לגבולות וסדר יום ככל שניתן, כדי להרגיש שחייו נורמליים ובשליטה. בהדרכה, ההורים מקבלים כלים בסיסיים לתמיכה רגשית בבית ולשמירה על שגרה וגבולות מותאמים. למשל, אם הילד סירב בתוקף לקחת תרופה, ההורים לומדים איך להתעקש באופן רגוע אך החלטי, על ידי מתן בחירה ("אתה רוצה לשתות את התרופה בכוס האדומה או הכחולה?") או מערכת תגמולים.
מעבר למשפחה הגרעינית, קיימת חשיבות גם למעגלים החברתיים שסביב הילד, חברים, כיתה ובית-הספר. התערבויות ברמה החברתית נועדו להבטיח שהילד ישתקם לא רק מבחינה רפואית ונפשית, אלא גם יחזור להיות חלק מהחברה, במסגרת הלימודים, בין בני גילו, ובפעילויות בקהילה. תהליך זה נעשה על ידי שיתוף פעולה עם מערכת החינוך.
ישנה חשיבות רבה לקשר בין צוות השיקום לצוות בית-הספר או הגן של הילד. הילד הנמצא בתהליך שיקום עשוי לחזור למסגרת החינוכית עם צרכים מיוחדים: פיזיים (כגון כיסא גלגלים, מנוחה במהלך היום), קוגניטיביים (כקשיי זיכרון או ריכוז בעקבות פגיעת ראש) או רגשיים (חרדות, דימוי עצמי ירוד). הצוות החינוכי צריך להיות מודע למצבו ולעבוד בשיתוף עם ההורים והמטפלים.
לעיתים הפסיכולוג השיקומי יקיים פגישת היוועצות עם המורה או היועצת של הילד כדי לתת מידע והנחיות. למשל, להמליץ על הפחתת עומס לימודי בתקופה הראשונה, לאפשר לילד תפקידים חברתיים בכיתה כדי לחזק את ביטחונו, או להיערך למניעת הצקות אם יש שינוי חיצוני במראהו (כגון צלקת או אובדן שיער). בבית-הספר ניתן, במקרים המתאימים, לקיים שיחת הסברה גם לכיתה.
במחקרים נמצא שחזרה למסגרת החינוך ותמיכת חברים מהווים גורם מגן פסיכולוגי משמעותי לילדים חולים – זה מקנה תחושת נורמליות ושייכות אשר חיוניים לבריאות הנפשית. גישה מערכתית שכזו ממקסמת את סיכויי ההצלחה של השיקום.
שיקום ילדים מיטבי מושג כאשר מתקיימת עבודת צוות רב-מקצועי הדוקה, שבה אנשי מקצוע שונים משתפים פעולה סביב מטרות משותפות (Kazak et al., 2007). עיקרון זה מהווה קריטריון חשוב בכל תהליכי השיקום של הילד. מידת האינטנסיביות של העבודה הרב-תחומית משתנה לאורך רצף השיקום (continuum of care). בשלב האשפוז השיקומי או בבית חולים נדרשת עבודה אינטנסיבית עם כלל אנשי המקצוע, בעוד שבשלב השיקום האמבולטורי עשויה להתקיים עבודה עם צוות מצומצם יותר או אף טיפולים פרטניים. רצף זה מותאם לצרכים הספציפיים של כל ילד.
בצוות שיקום ילדים מעורבים בדרך כלל רופאי שיקום/נוירולוגים, אחיות, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים, מורים לחינוך מיוחד, ופסיכולוגים שיקומיים ורפואיים. כל מקצוע תורם זווית ראייה ייחודית ומיומנויות שונות להבנת הילד ומשפחתו. הפסיכולוגים מביאים לצוות את ההבנה הרגשית-התנהגותית של מצבו של הילד, ועוזרים לתווך בין עולם הנפש לעולם הרפואה והשיקום הגופני.
אחד מאתגרי העבודה בצוות גדול הוא כי לעיתים יש חוסר הסכמה בין גישות. למשל, רופא עשוי לדחוף לפרוטוקול טיפולים אינטנסיבי, בעוד שפסיכולוג ממליץ להאט לטובת הבריאות הנפשית. כאן חשובה תקשורת פתוחה וכבוד הדדי: הצוות צריך להתדיין מקצועית, לזכור כי לכולם יש מטרה משותפת – טובת הילד – ולגבש עמדה אחידה ככל האפשר מול המשפחה. כשהילד והמשפחה מקבלים מסרים אחידים מכל אנשי המקצוע, אמונם גדל והם נרתמים יותר לתהליך.
אריאל, בן 10, עבר פגיעת ראש בתאונת דרכים, ולאחריה הציג קשיי זיכרון, עייפות קוגניטיבית, והתנגדות חזקה לטיפולי השיקום. הפסיכולוגית של אריאל זיהתה כי ההתנגדות לטיפולים נבעה מחרדה ביצועית ופחד מכישלון, ולא מחוסר הבנה או עצלות. היא עבדה עם הצוות על התאמת הציפיות, הפחתת הלחץ הביצועי, ויצירת אווירה תומכת יותר. התוצאה הייתה שיפור משמעותי בשיתוף הפעולה של אריאל ובהתקדמותו בכל תחומי השיקום.
המאמר הנוכחי סקר מגוון התערבויות פסיכולוגיות משמעותיות בתהליכי שיקום ילדים ונוער. הוצגו ארבע גישות טיפוליות מרכזיות, והודגש כי כל גישה מוסיפה ממד ייחודי אך למעשה הטיפול האופטימלי משלב באופן מותאם אישית כלים מכל הגישות לפי צורכי הילד, גילו וסוג הפגיעה. לצד הטיפול הישיר בילד, נדונו התערבויות במעגלים הסובבים אותו: עבודה עם ההורים כשותפים מלאים ועם המשפחה כיחידה, תמיכה באחים, ושילוב המערכות החינוכיות והחברתיות. כמו כן הובהרה החשיבות של עבודה רב-תחומית מתואמת – הפסיכולוג כשותף בצוות השיקום, התורם למבט ההוליסטי ומשפר את יעילות הטיפול בכל התחומים.
הערך המוסף של ההתערבות הפסיכולוגית בשיקום ילדים ונוער מתבטא בכמה טווחים שונים:
1. טווח מיידי: הפחתת חרדה וכאב, ושיפור שיתוף הפעולה של הילד בטיפולים רפואיים ובשיקום הפיזי.2. טווח בינוני: מניעת התפתחות הפרעות נפשיות משניות וחיזוק מנגנוני ההתמודדות של הילד ומשפחתו. כלומר, ההתערבות הפסיכולוגית משמשת כגורם מגן, היא מצמצמת את ההשפעות השליליות המתמשכות של המשבר, ומקדמת הסתגלות חיובית.3. טווח ארוך: סיוע לילד בגיבוש זהות עצמית חיובית והסתגלות חברתית וחינוכית מוצלחת בהמשך חייו.
חשוב לזכור כי שיקום מוצלח אינו נמדד רק בהחלמת העצם השבורה או בשיפור הטווח בתנועת היד, אלא גם באיכות חייו וברווחתו הנפשית של הילד – בהרגשתו, במוטיבציה שלו לחיות חיים מלאים, ביכולתו ליצור קשרים חברתיים ולחלום על עתידו. הניסיון והמחקר מלמדים כי את המטרות האלו ניתן להשיג רק באמצעות שילוב מושכל של שיקום פיזי ופסיכולוגי.
פסיכולוגית שיקומית וקלינית מומחית ומדריכה, מנהלת השירות לפסיכולוגיה במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין. מרצה באוניברסיטת אריאל.
Accardi, M. C., & Milling, L. S. (2009). The effectiveness of hypnosis for reducing procedure-related pain in children and adolescents: a comprehensive methodological review. Journal of Behavioral Medicine, 32(4), 328-339
Anderson, V., Godfrey, C., Rosenfeld, J. V., & Catroppa, C. (2012). Predictors of cognitive function and recovery 10 years after traumatic brain injury in young children. Pediatrics, 129(2), e254-e261
Anderson, V., Spencer-Smith, M., & Wood, A. (2011). Do children really recover better? Neurobehavioural plasticity after early brain insult. Brain, 134(8), 2197-2221
Beer, R., & Bronner, M. B. (2010). EMDR in paediatrics and rehabilitation: An effective tool for reduction of stress reactions?. Developmental Neurorehabilitation, 13(5), 307-309
Bratton, S. C., Ray, D., Rhine, T., & Jones, L. (2005). The efficacy of play therapy with children: A meta-analytic review of treatment outcomes. Professional Psychology: Research and Practice, 36(4), 376-390
Bronfenbrenner, U. (1979). The ecology of human development: Experiments by nature and design. Harvard university press
Engel, G. L. (1977). The need for a new medical model: A challenge for biomedicine. Science, 196(4286), 129-136
Erikson, E. H. (1963). Childhood and society (2nd ed.). Norton
Fisher, E., Heathcote, L., Palermo, T. M., de C Williams, A. C., Lau, J., & Eccleston, C. (2014). Systematic review and meta-analysis of psychological therapies for children with chronic pain. Journal of pediatric psychology, 39(8), 763-782
Geagea, D., Tyack, Z., Kimble, R., Polito, V., Ayoub, B., Terhune, D. B., & Griffin, B. (2023). Clinical hypnosis for procedural pain and distress in children: A scoping review. Pain Medicine, 24(6), 661-702
Gillies, D., Taylor, F., Gray, C., O’Brien, L., & D’Abrew, N. (2016). Psychological therapies for the treatment of post-traumatic stress disorder in children and adolescents. Cochrane Database of Systematic Reviews, (12), CD006726
Hill, R. (1958). 1. Generic features of families under stress. Social casework, 39(2-3), 139-150
Kazak, A. E., Rourke, M. T., Alderfer, M. A., Pai, A. L., Reilly, A. F., & Meadows, A. T. (2007). Evidence-based assessment, intervention and psychosocial care in pediatric oncology: A blueprint for comprehensive services across treatment. Journal of Pediatric Psychology, 32(9), 1099-1110
Kohen, D. P., & Kaiser, P. (2014). Clinical hypnosis with children and adolescents—What? Why? How?: Origins, applications, and efficacy. Children, 1(2), 74-98
Kohen, D. P., & Olness, K. (2011). Hypnosis and hypnotherapy with children (4th ed.). Routledge
Landreth, G. L. (2012). Play therapy: The art of the relationship (3rd ed.). Routledge
Law, E. F., Fisher, E., Eccleston, C., & Palermo, T. M. (2019). Psychological interventions for parents of children and adolescents with chronic illness. Cochrane Database of Systematic Reviews, (3), CD009660
Max, J. E., Wilde, E. A., Bigler, E. D., MacLeod, M., Vasquez, A. C., Schmidt, A. T., Chapman, S. B., Hotz, G., Yang, T. T., & Levin, H. S. (2012). Psychiatric disorders after pediatric traumatic brain injury: A prospective, longitudinal, controlled study. The Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences, 24(4), 427–436
McCubbin, H. I., & Patterson, J. M. (2014). The family stress process: The double ABCX model of adjustment and adaptation. In Social stress and the family (pp. 7-37). Routledge
McKenzie Smith, M., Pinto Pereira, S., Chan, L., & Rose, C. (2018). Impact of well-being interventions for siblings of children and young people with a chronic illness: A systematic review and meta-analysis. Health Psychology Review, 12(4), 456-473
Meentken, M. G., van Beynum, I. M., Aendekerk, E. W., Legerstee, J. S., El Marroun, H., van der Ende, J., ... & Utens, E. M. (2018). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) in children and adolescents with subthreshold PTSD after medically related trauma: design of a randomized controlled trial. European Journal of Psychotraumatology, 9(1), 1536287
Pao, M., & Bosk, A. (2011). Anxiety in medically ill children/adolescents. Depression and anxiety, 28(1), 40-49
Pat-Horenczyk, R., Cohen, S., Ziv, Y., Achituv, M., Brickman, S., Blanchard, T. R., & Brom, D. (2017). Stability and change in posttraumatic distress: A 7-year follow-up study of mothers and young children exposed to cumulative trauma. Journal of Traumatic Stress, 30(2), 115-124
Piaget, J. (1977). The development of thought: Equilibration of cognitive structures. Viking Press
Pinquart, M., & Shen, Y. (2011). Behavior problems in children and adolescents with chronic physical illness: A meta-analysis. Journal of Pediatric Psychology, 36(4), 375-384
Rogovik, A. L., & Goldman, R. D. (2007). Hypnosis for treatment of pain in children. Canadian Family Physician, 53(5), 823
van der Kolk, B. A., Spinazzola, J., Blaustein, M. E., Hopper, J. W., Hopper, E. K., Korn, D. L., & Simpson, W. B. (2007). A randomized clinical trial of eye movement desensitization and reprocessing (EMDR), fluoxetine, and pill placebo in the treatment of posttraumatic stress disorder: Treatment effects and long-term maintenance. Journal of Clinical Psychiatry, 68(1), 37-46
Weisz, J. R., Kuppens, S., Ng, M. Y., Eckshtain, D., Ugueto, A. M., Vaughn-Coaxum, R., ... & Fordwood, S. R. (2017). What five decades of research tells us about the effects of youth psychological therapy: A multilevel meta-analysis and implications for science and practice. American Psychologist, 72(2), 79
World Health Organization. (2001). International classification of functioning, disability and health (ICF). Geneva: World Health Organization
Wiener, L., Kazak, A. E., Noll, R. B., Patenaude, A. F., & Kupst, M. J. (2015). Standards for the psychosocial care of children with cancer and their families: An introduction to the special issue. Pediatric Blood & Cancer, 62(S5), S419-S424
