צוות בטיפולנט
בשירה המצמרר "סוף והתחלה" (לתרגום לעברית: רפי וייכרט), מתארת המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה מצב של אחרי-מלחמה, ובו: "אלה שידעו מה התרחש כאן ומדוע. חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט. ופחות ממעט. ולבסוף, שום דבר". האם המעבר מהריסות וחורבן לשיקום וצמיחה מחייב אי-ידיעה וחלימה? או במילותיה של שימבורסקה - "מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים"? האם האמת של דור המלחמה מתפוררת לרסיסי תעלומה בדורות שאחריו?
בגיליון זה ננסה להתחקות אחר אותה התעלומה, ונביא בפניכם הרצאות מצולמות מערב-עיון עכשווי, שעוסקות במבט אנליטי על תופעת המלחמה. ערב-העיון - שהינו פרי יוזמת המסלול הקליינאני בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה ללימודי רפואה באוני' ת"א, התכנית הרב-תחומית בפקולטה למדעי הרוח באוני' ת"א ומרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים - נערך לרגל השקת הספר "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה" בעריכת פרופ' דוד בר־גל, ד"ר עופר אשכנזי וד"ר ערן רולניק (בהוצאת כרמל). ערב-העיון הונחה על ידי ד"ר ערן רולניק, ובהשתתפות ד"ר מירב רוט, ד"ר עופר אשכנזי, ד"ר חנה אולמן, ד"ר עפרי אילני ועפר שלח.
מדוע תופעה חברתית ותרבותית אלימה כמו מלחמה כלל מתרחשת? האם מדובר בכרוניקה ידועה מראש בעקבות "טבע האדם", או האם היא ניתנת למניעה? מדברי הפתיחה והברכות של ד"ר ערן רולניק, ד"ר מירב רוט וד"ר עופר אשכנזי בערב-העיון, ניתן ללמוד על חליפת המכתבים מ-1932 בין איינשטיין לפרויד בשם "למה מלחמה", ובה שיח מרתק בין שני ההוגים הידועים בדבר מקורות המלחמה, צדק, דחפים, יחסי כוחות וניגודי אינטרסים בין קבוצות. התרגום לעברית של חליפת המכתבים נכלל בספר "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה", לצד מגוון מאמרים המתכתבים עם הנושא.
מיהו גיבור מלחמה? מה המשמעות של גבורה כייעוד במקרים של טראומה מתמשכת? בהרצאתה המרתקת - המוות היפה - מחשבות פסיכואנליטיות על הדיאלקטיקה של גבורה במלחמה - ד"ר חנה אולמן דנה כיצד הכוחות החברתיים חוברים ללא-מודע הפרטי דרך פרקטיקות של מיתוסים, אידיאולוגיה, ואידיאיזלציה של ההירואי.
האם מלחמה יכולה להיות מוצדקת? האם ניתן להלחם וגם להשאר מוסרי? עופר שלח מתייחס לשאלות אלו בהרצאתו - להחזיר את השד לבקבוק -האם אפשר להלחם כבני תרבות? - תוך שהוא דן בעמדותיהם של איינשטיין ופרויד לגבי הדואליות בין היצרים והתרבות, ולמחשבותיהם לגבי השפעת צורות שלטון על התהוות מלחמה. שלח מתאר את שדה הלחימה בן זמננו, שיכול לחולל הרס בלחיצת כפתור, ואת החשיבות של "מוסר לחימה" לשם נצחון אמיתי.
ולסיום, נצרף שיר מקסים של טיך נאת האן בתרגום של מתי ליבליך וחווה רימון, שמדגים כיצד החמלה וקבלת מגוון החלקים שבתוכנו, לרבות אלו התוקפניים, במקום השלכתם על האחר - בשפה הקליינאנית - עשויים להיות הדרך לסיום המלחמה:
"אל תאמר שאעזוב מחר – אפילו היום אני עדיין מגיע. הסתכל לעומק: בכל שנייה אני מגיע להיות ניצן על ענף אביבי, להיות ציפור זעירה, עם כנפיים שבריריות עדיין, לומדת לשיר בקִני החדש, להיות זחל בלבו של פרח, להיות אבן טובה המסתתרת בתוך סלע. אני עדיין מגיע, כדי לצחוק ולבכות, לפחד ולקוות. קצב הלב שלי הוא הלידה והמוות של כל אשר חי. אני זבובון קצר חיים המתמיר את צורתו על פני מי הנחל. ואני הציפור שעטה עליו כדי לבלוע אותו. אני צפרדע ששוחה לה בשמחה במים הצלולים של בריכה. ואני נחש העשב שניזון בדממה מהצפרדע. אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות, רגלי דקות כמו מקלות במבוק. ואני סוחר הנשק, המוכר כלי מוות לאוגנדה. אני הילדה בת השתים-עשרה, פליטה בסירה קטנה, המשליכה את עצמה לים אחרי שאנס אותה שודד ים. ואני השודד, לבי אינו בשל לראות ולאהוב. אני חבר בפוליטבירו, מרכז בידי כוח רב. ואני האיש שצריך לשלם את "חוב הדם" שלו לעמו, גווע אט אט במחנה כפייה. שמחתי היא כמו אביב, כה חמימה היא מעוררת את הפרחים לפרוח בכל העולם. כאבי הוא כמו נהר של דמעות, כה עצום, שהוא ממלא את כל ארבעת הימים. אנא קרא לי בשמותי האמיתיים, כדי שאוכל לשמוע את כל בכיותי וצחוקי באחת, כדי שאוכל לראות ששמחתי וכאבי הם אחד. אנא קרא לי בשמותי האמיתיים, כדי שאוכל להתעורר ודלת לבי תוכל להישאר פתוחה, דלת החמלה".
