אהוד עינת
תקופת הקורונה מזמנת מורכבויות שונות ומרובות לעבודה הטיפולית, אשר נידונו בהרחבה בספרות המקצועית ובמרחבי הרשת (מן, 2020; טריאסט, 2020). בשביל מתמחה בפסיכולוגיה, המתמודד בלאו הכי עם אתגרים מגוונים לאורך תקופת הכשרתו, ימי הקורונה מוסיפים אתגרים חדשים ובמקביל לכך מעצימים אתגרים שהיו קיימים מלכתחילה. בכדי להתמודד עם אלו, על המתמחה להסתייע בהדרכות השונות שבמסגרת הכשרתו, ובמקרים רבים אף להפגין תושייה ויצירתיות. אולם, דומה כי לנוכח תקופה ייחודית זו, המענה הניתן למתמחה איננו אופטימלי והכלים שעומדים לרשותו על מנת להתמודד עם האתגרים השונים, נותרים מוגבלים וחלקיים.
האתגרים הטכניים והקונקרטיים של התקופה, מעבר לקושי המציאותי שהם מציבים בפני מטפלים, חוזרים ונשנים בחדר הטיפול בדרכים שונות ומגוונות ביחסי ההעברה. בתוך כך, נמצאים חוסר העקביות של הסטינג הטיפולי לצד חששות בריאותיים וכלכליים, המלווים בחוסר ודאות בחיי המטפל והמטופל. קשיים אלו נוכחים גם במסגרת ההתמחות ובאים לידי ביטוי בגלגולים פסיכודינמיים שונים, הן במרחב הטיפול והן במרחב ההדרכה. לפיכך, במאמר הנוכחי אבקש להתבונן בשני גלגולים עיקריים כאלו, השתיקה והכמיהה למגע, דרך חווייתי האישית, מטפל מתמחה בתקופה יוצאת דופן ובלתי שגרתית שהחלה בחודש מרץ 2020.
לירוי (שם בדוי) מתבונן בי בעיניו הדהויות מבעד למשקפיו. האם הוא חרד או רגוע? קשה לי להבחין. "אז היחסים איתה לא כאלה טובים בזמן האחרון. בעצם הם טובים, אבל יש הרבה לחץ. גם במשפחה שלי וגם בהרבה הרבה דברים. אממ... אתה יודע הקורונה מכניסה להרבה סרטים. והיא והמשפחה שלה, המשפחה שלי פחות, אבל בעיקר היא מכניסה הרבה לחץ ואני מנסה להרגיע. אני באמת מנסה". לירוי מספר בקולו הבסי.
תוך כדי דבריו, אני מנסה להבין טוב יותר את תחושותיו לפי נימת קולו, לפי הרובד הלא מילולי של המסרים שהוא משדר אליי. אני מזהה נימה של אכזבה ועצב. האם הוא מאוכזב ממני? האם קשה לו עם הטיפול שעבר אל הזום בהתראה כה פתאומית ובעצם הוא בכלל לא מדבר על בת זוגתו? ובכלל, האם יהיה נכון להעלות את זה, או שכדאי דווקא לחכות שזה יעלה ממנו?
אני נזכר לפתע בשיחה האחרונה שלנו על בת זוגתו, בה אמר כי היא מלחיצה אותו, שאולי לא טוב לו איתה ושהיא מגבילה אותו. בשיחה ההיא, חשתי רגשות של שנאה ומיאוס מצידו. בעיקר כלפיה. פתאום חשבתי לעצמי, האם השיחה הזו בכלל מופנית אליי מהרגע שעברנו לזום? מה בדיוק הוא מרגיש כלפיי אם כך? ואולי בכלל אלו הם רגשותיי שלי בתגובה לאכזבה הסמויה מן הטיפול? במחשבה שנייה אולי אני סתם שם עצמי במרכז וכל העניין אכן קשור רק לבת הזוג. אולי אני יותר מדי עסוק בעצמי... ואולי מדובר בכלל על משהו אחר לגמרי שלא עולה לי כרגע לראש. אני לא יודע. איזה מצב מתסכל! קשה לי לקרוא את הבעת הפנים של לירוי בזום, העיניים שלו לא ברורות מה הפנים שלו אומרות?! כמה קשה זה לטפל במסכים.
"לבקר אותה או לא לבקר אותה? זאת השאלה", הוא פתאום מסנן באגביות, וקוטע את רצף החשיבה שלי. אני קולט את דבריו בקושי, מנסה להרגיע את עצמי מהצפת המחשבות ושותק. לא בטוח איך בדיוק להגיב ולאיזה כיוון לנתב את השיחה. כמו קופא. לבסוף אני מצליח להירגע, להתעשת וזורק משהו סתמי לאוויר "נשמע שקשה לך, מה קשה לך בקשר?". מה בעצם אמרתי? אני מרגיש את החרדה עולה בי לאט. הוא שותק כמה שניות. אני נזכר בעצבניות שהיום האינטרנט קרס פעמיים. אולי זו שוב תקלה! האינטרנט הזה, מה יהיה אתו? "אתה שומע אותי? אמרת משהו?", "כן, אני שומע אותך מצוין". אני שוב מנסה להרגיע את חרדת הניתוק הזאת ומנסה להיות אתו בחוויה למרות כל רעשי הרקע, למרות מסך המחשב, למרות הקורונה, למרות.
הוא שוב קוטע את מחשבותיי, כמו זורק בחזרה למציאות. "אבל אהוד לא שמעתי מה אמרת מקודם" אני באמת לא יודע איך לענות לו, אבל מצליח להוציא משהו מהפה – "נשמע שאתה מאוכזב מהקשר" השבתי. בלי לתת לי שנייה לחשוב על מה שאמרתי, הוא משיב: "נכון, אתה צודק לגמרי. אני באמת מרגיש שכל העולם סביבי הוא בלגן אחד גדול, והקשר היה פעם כמו קרקע יציבה". שוב עולה בי חרדה עמוקה – הזום הזה, אני לא יכול איתו כבר. זה הוא אשם בכל. הוא ואלה שהעבירו אותנו לזום! הם האשמים בתחושותיו של לירוי, בתחושותיי שלי. בינתיים, כשבתוכי מתחוללת סערה, בפגישה משתררת שוב שתיקה. אני מנסה להתעלם מרעשי הרקע אך מתקשה.
ο לדבר על השתיקה: מקומה של השתיקה בטיפול ובהדרכה
ο כמעט שנה של טיפול מקוון בצל משבר הקורונה: מה למדנו עד כה?
ο התפקיד ההתפתחותי של אינסטגרם בהתבגרות בני דור ה-Z
השיחה המתוארת לעיל היא קטע מתוך טיפול שביצעתי במסגרת התמחותי בפסיכולוגיה קלינית. ההתמחות התקיימה במחלקה פתוחה בבית חולים, והטיפול השתרע על פני ארבעה חודשים באופן פרונטלי לפני המעבר לזום. עם תחילתה של תקופת הקורונה, מסגרת ההתמחות הגדירה עבור המטפלים כי רק במקרי חירום, בהם נדרשת עבודה פרונטלית, המטופלים ימשיכו להגיע לפגישה פנים אל פנים, ואילו כל השאר יטופלו באופן מקוון. בפועל, הקו המפריד בין מקרה חירום לכזה שאיננו חירומי הוא דק ולעיתים סובייקטיבי. בייחוד לנוכח העובדה שאלו הם מטופלים שהתאשפזו במחלקה, ולכן עוד לפני כניסת הקורונה היו במשבר. על כן, לראות עיניי, כל המטופלים נכללו תחת הגדרה של מקרי חירום, אך נוצר מצב בו רוב המטופלים והמטפלים אולצו לעבור לטיפול אונליין בעל כורחם. אמנם, רוב המטופלים הבינו את הרציונל לנוכח סכנת ההדבקה, אך רבים מהם, גם אם הבינו רציונלית את המעבר, הרגישו שמציאות זו נכפתה עליהם וחשו כי דווקא בתקופה קשה זו הם ננטשים. מנגד, לי נשארה ההחלטה, באישור גורמים נוספים במחלקה, לקבוע מה הוא מקרה חירום. אחריות שהרגשתי באותה עת שהיא גדולה מדי בשביל מטפל בראשית דרכו.
עם הזמן, הצטברו בתוכי רגשות אשם שהיו מלווים בתחושה שאכן אני נוטש את מטופליי. הקושי להכיל רגשות אלו, וודאי היה נוכח והשפיע רבות על הטיפולים השונים שניהלתי. הפגישה עם לירוי, המובאת בתיאור לעיל, ממחישה ממדים אלו היטב. נראה כי הוא חש כעס רב כלפיי וכלפי המערכת ש"הפקירה אותו" בתקופה המאתגרת, כאשר במקביל גם אני מצאתי את עצמי כועס ומתוסכל מהמערכת שהשאירה בידיי החלטה אותה חוויתי כמעט בלתי אפשרית. כך להבנתי אחד המאפיינים הבולטים של תקופת הקורונה, שבאו לידי ביטוי ביחסים הטיפוליים, הוא מצבי תסכול קשים מנשוא, הן מצד המטפל והן מצד המטופל. בתור מטפל בראשית דרכו, עם חלק מתחושות אלו מצאתי את עצמי במגע בפעם הראשונה מאז התחלתי את ההתמחות, ודומה כי הן לא זכו לעיבוד מעמיק עד כה.
באופן שלא תאם את הצורך המוגבר שלי בעיבוד, גם ההדרכות והסמינרים השונים עברו להיות מקוונים, ולמעשה הוסיפו אתגר על אתגר. עם המעבר לפגישות אונליין, מצאתי את עצמי יותר ויותר שוקל מילים במסגרת ההדרכות, הן מתוך חוסר בטחון והן מתוך מחשבה שאם אעלה משהו שאינו במקום ודאי אתפס כבלתי מקצועי. למעשה, ניתן להגיד כי חשתי שהמרחב ההדרכתי הפך פעמים רבות מערער ולא מספיק בטוח בכדי שיתאפשר לי לבוא מוצף ומתמסר לחוויית האי-ידיעה. בעבר, מרחב ההדרכה הצליח להעניק לי את ההחזקה הדרושה על מנת להתבונן עם מדריכים וקולגות בתחושותיי ולארגן אותן (ביון, 2017 ; Mollon, 1989); עם זאת, התקופה הנוכחית הייתה מאתגרת במיוחד והמענה ההדרכתי המקוון, שהיה לא מספיק מאפשר בשבילי, הוביל אותי לקבל את ההחלטה כי עליי לקחת את התחושות הגולמיות והעוצמתיות שחשתי לטיפולי האישי. זאת על מנת לעבד אותן כראוי לפני שאני מעלה אותן כסוגיות שונות בהדרכה, כמו גם לעבד טוב יותר את הטיפולים השונים.
במקביל לכך, בעת שחזור הפגישה המתוארת לעיל לטובת רישום ומעקב, עלתה בי לפתע תובנה חדשה ומשמעותית מאוד. נוכחתי בפתאומיות כי דבר בסיסי ביותר חסר בשיחות המתבצעות אונליין: לא ניתן לראות את רצפת האנשים שנמצאים מולי, אלא רק את פלג גופם העליון ולעיתים את התקרה שמעליהם. בעקבות תובנה זו, עלתה בי שאלה נוספת: האם מתחת ללירוי הייתה רצפה? חשתי חוסר נחת מול השאלה והרגשתי כי אולי היא נושאת בתוכה חלק נכבד מן החרדה שחשתי במהלך הפגישה עמו. בה בעת, עלה בי צורך עז להביט מטה ולהיווכח שאכן קיימת רצפה תחתיי.
בפגישות המקוונות הבאות בהן השתתפתי, לא יכולתי להתנתק מן ההבנה החדשה שלי כי איני יכול לראות את פלג גופם התחתון של המשתתפים. המונח "רצפה חושית" (אוגדן, 2011) עלה בראשי באופן אסוציאטיבי, והרגשתי כי משהו נשמט ממני. ידעתי כי חסרות לי המילים להמשיג ולהביא את החרדה שעלתה בי בצורה ברורה ולכן התחלתי לעיין בתיאוריות שונות (טסטין, 2009; אוגדן, 2011) וניסיתי להבין בצורה מעמיקה יותר את הקונטקסט שבתוכו אוגדן הציע את מושג הרצפה החושית – כמו מנסה לתת פשר לחווייתי שלי. לאחר עיון מעמיק, יכולתי להתחבר להרגשה של תינוק שנכשל למצוא קרקע יציבה בשביל לעמוד עליה, ולכן נוצרת בקרבו התחושה כי בכל רגע הוא עלול לדלוף. כך, בנוסף לטיפול האישי, החלתי לעבד את תחושותיי על ידי ערוץ נוסף - קריאת חומר תיאורטי.
ההמשגה החדשה עזרה לי להבין כמה יציבות ורוגע מאפשרות הפגישות הפרונטליות בקליניקה, ואיזה חלק מרכזי משחקת בכך הרצפה החושית. היות והקשר התחושתי נוכח הרבה יותר פנים אל פנים, בפגישות האונליין אותה רצפה כמו נשמטת, תוך שנותרים אחריה בלבול גדול וחרדת התפרקות (טסטין 2009; אוגדן, 2011). חרדה זו תופסת מקום מרכזי בעמדה האוטיסטית-מגעית אותה תיאר אוגדן (2011), המהווה ארגון פסיכולוגי פרימיטיבי היוצר את הצורות הראשוניות של החוויה האנושית, אשר נשלטות על ידי החושים. למעשה, אוגדן הציע כי עמדה זו נוכחת החל מן הינקות המוקדמת, תקופה בה חווית התינוק מבוססת בעיקר על תחושות על פני העור, ולכן המגע מהווה בתוכה רכיב מרכזי ומשמעותי.
בחיים המוקדמים, התינוק מקיים קשר באמצעות פעולות כמו חיבוק, הנקה וצורות נוספות שהמשותף להן הוא מגע רציף. על ידי המגע המתמשך נשמר משטח חושי לכיד, המהווה כמו רצפה שמקנה לתינוק תחושות של יציבות ועקביות. עמדה זו, בדומה לעמדה הסכיזואידית-פרנואידית אותה תיארה מלאני קליין (ברונסטין, 2008), מלווה את האדם לאורך כל חייו, וההימצאות בה מעת לעת אינה קשורה בהכרח לפתולוגיה. כדוגמה לכך, אוגדן (2011) מזכיר איך לרבים מאיתנו יש את החשק להתכרבל בפוך לאחר יום עמוס ומתיש, והוא מציע כי הדבר נשען על דפוסים אוטיסטיים-מגעיים.
אמנם, גם כאשר הטיפול הפסיכולוגי מתבצע פרונטלית, המגע האנושי לרוב נעדר ממנו. אולם, דומה כי לכל הפחות קיימת הידיעה שבמקרי קיצון, כאשר המטופל יהיה באמת זקוק לכך, אולי תהיה האפשרות להעניק לו אותו. יתרה מכך, ישנם אף מקרים בהם מדובר בהכרח מקצועי ואתי (King, 2011). בניגוד לכך, בטיפול המתבצע ברשת, לא ניתן לספק את צרכי המטופל בהקשר זה, גם אם הם הכרחיים. יתרה מכך, אחרים יגידו כי גם אם המגע הפיזי מצומצם עד לא קיים בטיפול הפרונטלי, ייתכן שניתן לדמיין ולפנטז אותו ביתר קלות במרחב הממשי לעומת בטיפול המקוון. כך, לא רק שמדובר בצורך שאין אפשרות לתת לו מענה הולם, ייתכן שלעיתים המגע הופך ערוץ פנטזמטי שלם אשר נותר חסום. תחת התבוננות זו, סביר להניח כי הידיעה שלא קיימת אפשרות למגע בטיפול, תחת שום נסיבות, מעוררת חרדה משמעותית שהמגע עומד במרכזה. זאת ועוד, נדמה כי חרדה זו מתעצמת לנוכח העובדה שלא ניתן לראות חלקי גוף שלמים של המטפל והמטופל, כמו רגליים ולעיתים אף ידיים, ובכך ניתן לשער כי היא נוגעת בסוגיות שונות של החזקה, הכלה וסיפוק קרקע יציבה.
ויניקוט (2009) מתייחס לחרדות של התפרקות ונזילה שעשויות להתעורר כאשר התינוק נמצא לבדו ללא מגע אנושי. בהקשר רחב יותר, הוא מציע כי הימצאות לבד באופן מותאם או לא מותאם בגילאים הצעירים, משפיעה מאוד על הדרך בה כל אדם יתמודד בבגרותו עם היכולת להיות עם עצמו ועם אחרים. נושא זה חוזר בדרכים שונות במסגרת הטיפולית, ולא פעם כניסה למצבים רגרסיביים מאפשרת הבניה מחדש של היכולת להיות לבד אצל מטופליפ שונים. במקרים אלו, ויניקוט (2009) הציע כי היכולת של המטפל לשאת שתיקה במהלך הטיפול, מאפשרת לאותם מטופלים הזקוקים לרגרסיה ליהנות מסביבה מחזיקה ולייצר חוויה של "היות לבד בנוכחות האחר".
בהמשך לכך, רבות נכתב על חשיבותה של השתיקה בטיפול ועל ההנחה כי היא מהווה דרך תקשורת בין המטפל למטופל: כך נטען לדוגמה כי היא יכולה לבטא מחאה מול המטפל במקרים מסוימים, או ביטוי לפנטזיה של חזרה אל הרחם במקרים אחרים (Sabbadini, 2004; Coltart, 1991). לעיתים, הבנת הסיבה לשתיקה אף מהווה צעד משמעותי ביותר בתהליך הטיפולי, שעשוי לתרום רבות להתקדמות הטיפול. לשם כך, דרושה התייחסות אל השתיקה כאל אקט אקטיבי מצידו של המטופל. זאת לעומת ההתבוננות בה מתוך תודעה של חסר, כלומר על דרך השלילה – כאילו ישנו היעדר של מילים (2004 ,Sabbadini).
לתחושתי, במהלך ההתמחות באופן כללי, הדגש המרכזי בטיפול ובהדרכות הוא על השיחות שמתרחשות בחדר הטיפולים ופחות על אלמנטים כמו שתיקות או מגע מדומיין. דוגמה אחת בולטת לכך היא השימוש בוורבטים ככלי הדרכה מרכזי, בהם מתרכזים בעיקר במה שנאמר בין המטפל למטופל. הרי שבעוד שבתיאוריות שונות לשתיקה ולהיבטים בלתי מילוליים של תקשורת יש משקל רב, כחלק מן הטיפול, לרוב בהדרכה נוכחותם היא שולית ולא מקבלת ייצוג הולם. לעיתים קרובות המדריך לא ישאל עליה והמודרך לא יציינה – ובאופן הזה, הרי שהיא יכולה להיעלם לחלוטין ממרחב ההדרכה. ואם כך הלך הרוח בטיפולים ובהדרכות פרונטליות, ניתן רק לשער מה קורה לאותם אלמנטים עם המעבר למסגרת המקוונת. האם מישהו מתעקש עליהם? האם הם בכל זאת מוצאים את דרכם לעלות אל פני השטח?
נראה כי היכולת לשאת שתיקה במסגרת טיפול מקוון, מצדו של המטפל ומצדו של המטופל גם יחד, מאותגרת לעיתים קרובות יותר מאשר בטיפול פנים אל פנים. קשה הרבה יותר ליצור סביבה נטולת הסחות דעת אשר מאפשרת למטופל "להיות לבד בנוכחות האחר" באופן המותאם לצרכיו. אמנם, למטופל נוצרת ההזדמנות להיות בתקשורת ישירה עם אדם אחר, כאשר אותו האדם לא לצידו, אך בפועל הוא נמצא בחלל לבדו, ללא קשר תחושתי לאחר (טסטין, 2009). במקביל לכך, האפשרות לרגרסיה גם היא נפגעת בעקבות המעבר לפלטפורמה המקוונת (וינברג, 2020), והמטופל נדרש להיות תפקודי ואקטיבי יותר (ולפיכך מוחזק פחות) בכל הנוגע לשמירה על הסטינג.
לפיכך, ברצוני להציע כי בטיפול המקוון, עוד יותר מבדרך כלל, קל הרבה יותר להתייחס אל השתיקה כאל היעדר מילים או חלל שצריך למלא. אחד הגורמים המרכזיים לכך, לעניות דעתי, הם ההיבטים הטכניים של הטיפול בזום. לעיתים קרובות, למשל, החיבור לאינטרנט לא עובד כשורה ובעקבות כך אופפת את הטיפול חרדה גדולה. המטפל והמטופל נדרשים לשאת את התחושה כי בכל רגע עשויה להיות תקלה, וקטעים שלמים מהשיחה עשויים ללכת לאיבוד או שהיא אף עשויה להתנתק באמצע. בנוסף לכך, הפגיעה ביכולתו של המטפל לזהות את מצבו הרגשי של המטופל, מקשה עליו להבין את אופיין של השתיקות ולתהות על קנקנן באופן חופשי. כך נראה כי אחד המרכיבים המשמעותיים שנפגעים בטיפול אונליין הוא היכולת להבין ולהיעזר בשתיקה במסגרת הטיפולית. ייתכן שפגיעה זו משמעותית יותר בקרב מטפלים צעירים, הבטוחים ומנוסים פחות בגישתם הטיפולית, אשר מתקשים באופן ספציפי לעשות בשתיקה שימוש פסיכודינמי מלא.
בימים כסדרם, מטפל בראשית דרכו עובר דרך לא פשוטה, הכוללת היכרות עם צדדים בנפש האדם עמם הוא לעיתים נפגש לראשונה. אלו יכולים להציף ולהעמיד אותו אל מול מצבים קיצוניים ומאיימים, בהם הוא נדרש לקבל החלטות אינטואיטיביות רבות. תקופת הקורונה, המביאה עמה אתגרים רבים מספור, הן ברמה הטיפולית והן בחיים הפרטיים של מרביתנו, הופכת את דרכו של המטפל הצעיר למורכבת עוד יותר. כך, אף על פי שמטפלים ותיקים וודאי מתמודדים גם הם עם קשיים משמעותיים בתקופה הנוכחית, דומה כי סט הכלים העומד לרשותם של אלו הצעירים מוגבל הרבה יותר.
הרצפה החושית, הכמיהה למגע, היכולת לשאת שתיקה בטיפול ולאפשר מצבים רגרסיביים – כל אלו הם היבטים שלהבנתי נפגעים באופן משמעותי מהמעבר לטיפול המקוון, אך הם רק חלק מן הדוגמאות הקיימות. בכדי לסייע למתמחה להתמודד עם קשיים רבים אלו, ישנו צורך במסגרת הדרכה יציבה וברורה שתשמש לו מקום להתבונן ולבחון את ההיבטים השונים בעבודתו הטיפולית. בתוך כך, דומה כי בשביל לאפשר למודרכים מרחב בטוח לבחון את התחושות העוצמתיות שמזמנת תקופת הקורונה, על ההדרכות לאפשר כניסה מרובה יותר למצבים רגרסיביים. כך המודרכים יוכלו להעלות את תחושותיהם כהווייתן, בצורה גולמית, לרבות שתיקות והתייחסות לממדים שונים של מגע ופנטזיה בטיפולים שהם מקיימים. סביר להניח כי התנהלות רציפה באופן זה, תוכל להקנות תחושת בטחון בטיפולים השונים לאורך זמן (Baudry, 1993).
בתקופה הנוכחית, גם מדריכים ותיקים ביותר, בעלי ניסיון של שנים בטיפול ובהדרכה, נדרשים לשאול שאלות שלא בהכרח עולות בשגרה על הצרכים של המודרכים (והמטופלים) שלהם. סט הכלים שעומד לרשותם אמנם נבנה לאורך שנים רבות, אך טרם פגש במורכבויות הספציפיות שהתקופה הנוכחית מזמנת. חשוב להדגיש כי חוסר פניות של מדריכים בתקופה זו עשוי להוביל לפגיעה ברשת הביטחון הנדרשת ליצירת סביבה מגדלת למודרכיהם, אשר ייתקשו בהתאם לייצר אותה בטיפולים השונים שהם מקיימים. כך, מטפלים צעירים עשויים למצוא עצמם בימי הקורונה חווים הצפה רגשית ביתר קלות, או לעיתים קרובות יותר מבדרך כלל, תוך שהם זקוקים במיוחד למקום המאפשר להם לבחון את מה שעובר עליהם בטיפולים ובהדרכות (קייסמנט, 1998).
עם סוף הטיפול בלירוי, אשר נכפה על שנינו גם הוא בעקבות סיום החלק האשפוזי שבהתמחות, נפגשנו לפרידה פנים אל פנים. הפגישה הייתה מרגשת מאוד והכמיהה להמשיך את הפגישות הייתה נוכחת בחדר, מצד שנינו. באקט של סיום שמתאפשר רק כאשר הרצפה לא נשמטת, כמעט התחבקנו בסוף הפגישה ולבסוף לחצנו ידיים. משקעי העבר אמנם נכחו, כמו גם כעסים חדשים בעקבות הסיום ה"מוחלט" של הטיפול. עם זאת, את כל הכעסים הללו ראיתי בעיניו של לירוי, יכולתי להגיב אליהם, להראות מבט אמפטי ואותנטי. יכולתי לתת ללירוי את התחושה שאני נמצא לידו, וכך, דווקא כשהטיפול נגמר, חשתי נוכחות אמיתית משותפת שלי ושל לירוי יחד. כזו שלא חשתי מזה חודשים רבים, בתקופה בה הנוכחות הייתה לא הייתה, מייצרת את התחושה שהיא עוד רגע נעלמת. כזו שאולי תאפשר הפנמה מוצלחת יותר של הקשר הטיפולי אצל לירוי. על אף כל רגשות האשמה והכעס, חשתי סיפוק על התעקשותי להיפגש בפעם האחרונה פנים אל פנים, ואני מקווה כי הצלחתי לתת ללירוי קצת יותר יציבות, בתקופה רווית השינויים בה שנינו נמצאים.
לסיכום, תקופת הקורונה מזמנת התמודדויות מורכבות ומרובות לכולנו, בוודאי למטפלים צעירים המתמודדים גם כך עם אתגרי ההתמחות. לצד זאת, חשוב לזכור כי התקופה מעמידה גם מטפלים ותיקים ומדריכים מול אתגרים רבים שטרם פגשו בעבר, ולעיתים קשה להבין כיצד נכון להתמודד עמם. בכדי שתתאפשר סביבה מגדלת ואופטימלית בתקופה זו, ישנה חשיבות רבה ליכולתם של מדריכים לערוך שינויים בכלי ההדרכה הרגילים, מתוך גמישות נוכח הנסיבות הייחודיות. זאת בכדי שיטיבו לתמוך במודרכיהם, אשר בתורם יטיבו לתמוך במטופליהם. אולי בעתיד, התובנות מן התקופה יוכלו לתרום להבנה טובה יותר של המעשה הטיפולי ושל תקופת ההכשרה של מטפלים בתחילת דרכם.
פסיכולוג בהתמחות קלינית. בעל תואר ראשון בספרות ולשון עברית.
אוגדן, ת. ה. (2011) הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: הוצאת עם עובד.
ביון, ו. (2017). ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה. עורכים: אגואיו, ג' ומאלין, ב. ירושלים: כרמל.
ברונסטין, ק. (עורכת). (2008). התיאוריה הקלייניאנית: נקודת מבט בת זמננו. ת"א: תולעת ספרים.
וינברג, ח. (2020). מהספה והמעגל אל המסך - טיפול (קבוצתי) מקוון. בטיפולנט. נדלה מתוך
www.betipulnet.co.il/particles/מהספה_אל_המסך
ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ת"א: הוצאת עם עובד.
טסטין, פ. (1994). מצבים אוטיסטיים אצל ילדים. תל אביב: איתאבד.
טריאסט, י. (2020). זוּמותרפיה (Zoom-therapy) בשטוחלנדיה: פסיכותרפיה בעת קורונה. בטיפולנט. נדלה מתוך
www.betipulnet.co.il/particles/Zoom_therapy_yosi_triest
מן, ג. (2020). אתגרים קליניים בתקופת הקורונה. בטיפולנט. נדלה מתוך
www.betipulnet.co.il/particles/Clinical_Challenges_in_Corona_Days_The_Transparent_Matrix
קייסמנט פ. (1998). ללמוד מן המטופל. תל אביב: כנרת זמורה- דביר.
Baudry, F.D. (1993). The personal dimension and management of the supervisory situation with a special note on parallel process. Psychoanalytic Quarterly, 62, 588-614
Coltart, N. (1991). The silent patient. Psychoanalytic Dialogues, 1(4), 439-453.
King, A. (2011). Touch as Relational Affirmation. Att: New Dir. in Psychother. Relat. Psychoanal. J., 5:108-124
Sabbadini. A. (2004). Listening to Silence. British Journal of Psychotherapy, Vol 21(2), 229-240.
Mollon, P. (1989). Anxiety, supervision and a space for thinking: Some narcissistic perils for clinical psychologists in learning psychotherapy. British Journal of Medical Psychology, 62, 113-22
