חיפוש

התפקיד ההתפתחותי של אינסטגרם בהתבגרות בני דור ה-Z

פורסם על ידי אהוד עינת

מבוא

התפקיד שמשמשות הרשתות החברתיות בתהליך ההתבגרות של בני דור ה-Z (ילידי שנות ה-90 ואילך), טרם זכה בעיניי להתייחסות מחקרית רחבה דיה. מאפיין בולט של בני דור זה הוא היותו הדור הראשון שנולד אל תוך מציאות בה האינטרנט והטלפונים החכמים - סמארטפונים - מהווים חלק מהותי בחייו. כחלק מכך, בני דור זה מבלים זמן רב ברשתות החברתיות, ובמרכזן ברשת האינסטגרם (Instagram) שהיא אפליקציה חינמית לשיתוף תמונות וסרטוני וידאו קצרים. כך למשל אחת מבנות הדור מסבירה בסדרה "סטוריZ" (ששודרה לאחרונה בערוץ "כאן") כי "לאינסטגרם יש כוח ענק על איפה שאני היום, אני תלויה בזה". במאמר זה אנסה "לגרות את המחשבה" ולהציע התבוננות ספציפית על תפקידה של רשת האינסטגרם מתוך נקודת מבט המבוססת על תיאוריות התפתחות שונות. במיוחד, אבקש להציג את המקום המרכזי שאפליקציה זו תופסת בחייהם של בני דור ה-Z לנוכח האתגרים המאפיינים את תקופת גיל ההתבגרות, כפי שהם מוצגים בתיאוריה של הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס. לשם כך, אציג תחילה השוואה בין תפקיד האינסטגרם בחייהם של בני הנוער ובין תפקידה של האם בשנים הראשונות לחיי תינוקה, כפי שהוא מוצג בתיאוריות של מרגרט מאהלר ודונלד ויניקוט, ובהמשך אבחן את תהליך ההתבגרות של בני דור ה-Z דרך התבטאויות ומצבים שונים המוצגים בסדרה "סטוריZ".

בסיס תיאורטי: תהליך ההתפתחות לפי ויניקוט ומאהלר

עבודתה של מרגרט מאהלר הרחיבה למעשה את תיאוריית ההתפתחות של פרויד, תוך מתן דגש על מה שמתרחש בשלוש השנים הראשונות לחייו של התינוק. התיאוריה שלה התבססה על תצפיות רבות שערכה על תינוקות וילדים שונים, ועל כן היא נחשבת לתיאוריה תקפה וישימה ביחס לתיאוריות התפתחותיות אחרות (מיטשל ובלאק, 2006). במסגרת תיאוריה זו, מאהלר מנסה לתאר את הרצף ההתפתחותי אשר מתחיל בסימביוזה הביולוגית בין האם והתינוק ונשמר עד לגיבוש זהותו של התינוק. כדי שהרצף ההתפתחותי יתבצע כהלכה, צריך להתרחש תהליך אותו היא מכנה "ספרציה-אינדיבידואציה". במסגרתו של תהליך זה מתרחשת למעשה "הלידה הפסיכולוגית" של התינוק.

לשיטתה של מאהלר, התינוק שרוי במאבק בין הצורך לגדול לבין כמיהתו לרגרסיה ולסימביוזה עם האם. התהליך אותו היא מתארת משתרע על פני שישה שלבים, בהם התינוק עובר ממצב התחלתי בו לא קיימת מובחנות בינו לבין האם, למצב בו מתפתחת אצלו זהות אישית ונפרדת. התינוק מצליח להגיע להישג התפתחותי זה על ידי רכישה של קביעות אובייקט בכל הנוגע ליחסים בינאישיים - כלומר, הגעה לכדי הבנה כי אמו הממשית לא נעלמת גם כאשר היא איננה נמצאת בקרבתו. מתוך ששת השלבים שמאהלר מתארת, אתייחס לשני שלבים אשר רלוונטיים לטענה שברצוני להציג - השלב השני, המכונה השלב ה"סימביוטי-נורמלי", והשלב השלישי, המכונה "שלב הדיפרנציאציה". בשלבים אלו התינוק עובר ממצב בו הוא מתחיל להיות מודע לסביבתו, אך עדיין לא תופס עצמו כנפרד ומובחן ממנה, לשלב בו הוא מתחיל להבדיל בין השייך לו ובין השייך לאימו, וכך יוצא למעשה מאותו מצב ראשוני של חוסר מובחנות (Mahler, 1994). ארחיב על שני שלבים אלו בהמשך בהקשר לדור ה-Z ולרשת האינסטגרם.

באופן דומה למאהלר, גם אם דרך משנה פחות סדורה, ויניקוט מתאר גם הוא את ההשפעה הרבה שיש להורים על התפתחות התינוק בראשית ימיו (מיטשל ובלאק, 2006). יחד עם זאת, הוא מדגיש גם את השליטה המוגבלת של ההורים על עיצוב התפתחות זו, אשר נקבעת במובנים רבים על ידי נטיותיו הטבעיות של התינוק. ויניקוט מתאר את ההתפתחות הנפשית כתהליך בו מתרחשת תנועה ממצב של "תלות מוחלטת" אל עבר "תלות יחסית" ובסופו של דבר גם אל עצמאות, וסבור כי תפקידה של האם בתהליך זה הוא בהתאמתה לצרכי התינוק. בשבועות ובחודשים הראשונים לחייו, התינוק מצוי במצב של תלות מוחלטת באימו, מבחינה פיזית ונפשית. בשלב זה, האם נדרשת להתאים את עצמה באופן מוחלט וללא השתהות לכל צרכי תינוקה, וכך היא נחוות עבורו כדמות עקבית. עם הזמן ובהינתן שהאם משמשת כאם טובה דיה, התינוק מצליח לעבור למצב של תלות יחסית, בו האם כבר לא תמיד מספקת באופן מידי ומדויק את צרכיו. במרחב זה, הנוצר בזמן השהיית המענה מצד האם, מתפתחת הפעילות המנטלית של התינוק, עד שהוא מסוגל לשאת את חסרונה של האם ולהכיר בתלות שלו בה. ללא השהייה זו, הילד יוותר במצב של רגרסיה והתמזגות עם אימו.

משלב התלות היחסית התינוק יכול לעבור למצב של "לקראת עצמאות", בו תחושת העצמיות שלו הולכת ומתבססת והוא מסוגל בהדרגה לפגוש את העולם על כל מורכבויותיו. ויניקוט מציג את הנטיות הטבעיות המאפשרות לתינוק להיות ער לסביבתו, ומדגיש כי תפקידה של הדמות המטפלת הוא ליצור, במובנים מסוימים, תנאים אופטימליים לתהליך הבשלה זה. בשלבים המוקדמים לחיים מופיעים רפלקסים פרימיטיביים המאפשרים לתינוק להתחיל להיות ער לאימו, לדוגמה להגיב לחיוך שלה בחיוך משלו. אותם רפלקסים מתפתחים עם הזמן לצורות מורכבות יותר של הזדהות, לדוגמה כאשר התינוק מבקש למצוא את פיה של האם ולהאכילה באצבעו בעוד הוא יונק מהשד. כך, התינוק שם את עצמו בנעליה של האם יותר ויותר, ובאופן הזה, מתחיל לפתח את ההבנה המלאה כי אימו בעלת קיום נפרד ממנו וכי ישנם דברים אשר נמצאים מחוץ לשליטתו. מתוך החוויה האישית של התינוק, אשר הופך ער למצבים שונים בחייו הפנימיים, הוא מצליח לפגוש את העולם על כל מורכבויותיו (ויניקוט, 2009). ויניקוט מתייחס בהגותו גם לאספקטים נוספים אשר הינם הכרחיים בעיניו לתהליך ההתפתחות של התינוק ובמאמר זה אתייחס לשלושה אספקטים חשובים במיוחד: (1) מושקעות אימהית ראשונית; (2) הצורך של התינוק לראות את עצמו בפנים של אימו; (3) היכולת של התינוק להיות לבד בנוכחות אחר משמעותי. ביחס לכל אלה, אבקש לבחון את התפקיד שממלאת רשת האינסטגרם בתהליך ההתפתחות של בני דור ה-Z.

"אינדיבידואציה שנייה": בני הנוער מגבשים לעצמם זהות אישית

בני דור ה-Z, בדומה לבני נוער בדורות קודמים, חווים על פי פטר בלוס מעין תהליך של "אינדיבידואציה שניה", המהווה המשך ל"אינדיבידואציה הראשונה". במהלך האינדיבידואציה הראשונה, אשר מתרחשת לאחר הלידה, מתחוללת פרידה מאם ממשית ולצדה הפנמה של דמותה. בניגוד לכך, תהליך האינדיבידואציה המתרחש בגיל ההתגברות מהווה מהלך של התנתקות מיחסים ילדותיים, המאופיינים בתלות והזדהות מוחלטת עם ההורים, ומעבר לכינון יחסים עם אובייקטים חיצוניים לאדם עצמו ולמשפחתו. תנועה זו מאפשרת לאגו לעצב את אישיות המתבגר מחדש ומאפשרת לו לגבש לעצמו זהות אישית. ההתנתקות מן היחסים הילדותיים מתבצעת על ידי תהליכיים רגרסיביים שהנם נורמטיביים והכרחיים לגיל זה. המתבגר "מחיה" קונפליקטים וטראומות מן העבר שלו ומתמודד עמן על ידי מציאת פתרון "בוגר יותר", כמעין "הזדמנות שנייה". הערצת אלילים (כוכבי קולנוע, זמרות, סלבריטאים וכו') היא דוגמה לתהליך רגרסיבי זה, שכן היא משחזרת את ההערצה הילדותית להורים אשר מאפיינת את תהליך האינדיבידואציה הראשונה. היות והשאיפה בשלב זה היא להתנתק מההורים, מתבגר שיפתח קשרים בינאישיים משמעותיים בחייו יצליח למצוא בכך פתרון בוגר יותר לקונפליקט ויוותר על הערצת האלילים בסופו של דבר.

הנסיגה לאמביוולנטיות ילדותית אשר מתרחשת בתקופה זו, יוצרת חוסר יציבות רגשית גם בקרב בעלי אגו יציב באופן יחסי. הזעזוע והשינוי שהאגו עובר באים לידי ביטוי בין היתר בהפרעות בתפקוד, דוגמת בעיות בלימודים או דיכאון (יכול לנבוע למשל מאבל על אובדן הייצוג של האובייקטים המוקדמים). בתהליך התבגרות מוצלח, מתאפשרת בסופו של דבר תנועה מרגרסיה להתקדמות, באופן אשר מעיד על קיומו של אגו "חזק" הצופה מהצד ומונע כניסה לרגרסיה מוחלטת. הרגרסיה נועדה בשביל להתחבר מחדש עם העבר ולארגנו באופן אחר, והתוצאה של יכולת זו היא הישג האינדיבידואציה. לעומת זאת, פתולוגיה בתקופת זו יכולה לנבוע מקיומו של אגו "שברירי", כזה שהתקשה להתנתק מהתלות ההורית ושאינו מספיק חזק בכדי לשאת את האתגרים שמציבים התהליכים הרגרסיביים. כשל מרכזי אפשרי הוא המרת ההתנתקות מייצוגי האובייקטים הילדותיים בהתנתקות פיזית מההורים. לדוגמה, בריחה מהבית מביאה עמה אשליה שהתרחש מעבר לעצמאות ואינדיבידואציה, בעוד שלמעשה ההתרחקות הפיזית גורמת לדילוג על תהליך ההתנתקות הרגשי ההכרחי (Blos, 1979). בהמשך אסביר את התפקיד המרכזי שרשת האינסטגרם משחקת בתהליך זה עבור בני דור ה-Z.

דמות האם ה"אינסטגרמית": אילו צרכים בסיסיים מנסה לספק הרשת החברתית?

מספיק להביט בבני דור ה-Z בסביבתנו הקרובה בכדי לראות עד כמה התלות שלהם באינסטגרם רבה. כדי לבחון ביטויי תלות אלו, ברצוני להתייחס אל אחד מתיאורי המקרה של ויניקוט, אשר תפס את עיני ונדמה לי רלוונטי במיוחד לנושא הנדון. ויניקוט הציג אנליזה של אישה שכללה נסיגה עמוקה אל מצב של תלות ינקותית (בין היתר בעקבות קשרים בחייה אשר כללו מעורבות רגשית גבוהה מצדה, וגרמו לה לנסיגה רגרסיבית). במובנים רבים, המטפל היה צריך לתפוס את מקומה של דמות אם דיכאונית ולאפשר למטופלת להתחיל לחיות כאדם. במהלך הטיפול, בלט חוסר העיסוק של המטופלת בפניה, היות ולא עברה שלב התבגרותי של בחינה עצמית בראי, וכשהסתכלה בעצמה היא ראתה זקנה בלבד. בחלקו המאוחר של הטיפול, ויניקוט תיאר עיסוק נרחב של המטופלת בתמונות פנים של דמויות המשמעותיות לה - אמה, האומנת שלה והמטפל עצמו. מתוך עיסוקה של המטופלת בתווי הפנים וקמטיהן של דיוקנאות אלו, ויניקוט הסיק שהיא תרה אחר דבר שהיה חסר מאוד בילדותה - פנים המשקפות לה את עצמה (ויניקוט, 1995). בעיניי תיאור מקרה זה, המדגיש עד כמה חסך בפנים המשקפות לאדם את עצמו הוא משמעותי, מעורר מחשבה על רשת האינסטגרם בשני מובנים. הראשון, דרך העיסוק הנרחב בתמונות הרבות שמוצגות ברשת החברתית, ובמרכזן תמונות פנים, והשני, דרך התלות הרבה של בני הנוער באפליקציה.

במובנים מסוימים, ניתן לראות באינסטגרם את מה שויניקוט מכנה "מושקעות אימהית ראשונית". בשלב הראשון לחייו, התינוק זקוק להמשכיות של החוויה הרחמית, ואימו משהה את הסובייקטיביות שלה כדי שתוכל לספק באופן מלא את כל צרכיו. במצב זה, רגישותה של האם כלפי תינוקה כה רבה - עד שלעיתים היא מצליחה לענות על צרכיו עוד בטרם הוא עצמו מזהה ומבטא אותם (ויניקוט, 2009). באופן דומה, גם האלגוריתם של האינסטגרם לומד את דפוסי המשתמשים ברשת ומעלה באופן קונסיסטנטי תכנים המתאימים לדפוס השימוש הייחודי לכל אחד. זאת, באופן שמרגיש מותאם מאוד לצרכי המשתמש, במקרים רבים עוד לפני שהוא עצמו הצליח לנסח או להביע אותם. דוגמה המציגה רעיון זה היא משתמש אשר מחפש תמונות ודפים שקשורים לעיצוב פנים ברשת האינסטגרם; האלגוריתם של הרשת מזהה שהמשתמש מחפש אחר תכנים אלו יותר מאשר תכנים אחרים וכתוצאה מכך מציג עבורו הפניות לתכנים שקשורים לעיצוב הבית. בין אם המשתמש מודע לכך שהנושא של עיצוב פנים מעסיק אותו, ובין אם לאו, כאשר הוא רואה הצעות לתמונות המותאמות באופן אישי לתחומי העניין שלו – הוא מרגיש כי רשת האינסטגרם "מבינה" אותו, מה שמעורר בו תחושה נעימה.

ויניקוט מדגיש אספקט מרכזי נוסף הנדרש למען התפתחות תקינה - תחושה של התינוק כי הוא מצליח לראות את השתקפותו בפני הדמות המטפלת בו. לשיטתו, התינוק צריך לדעת שאימו רואה אותו לא פחות משהוא זקוק למענה על צרכים פיזיים כמו החזקה. במידה והתינוק לא ימצא את מבוקשו בפני האם, הוא עלול בעתיד להיות נבוך ולהטיל ספק בכל מה שיש לו להציע שעה שיתבונן על עצמו בראי. בניגוד לכך, ילדה שאמה "כן ראתה אותה" – תצליח לראות את היופי שבהשתקפותה (ויניקוט, 1995). תיאור זה של ויניקוט הזכיר לי התבטאות של אחת מהמשתתפות בסדרה "סטוריZ" שהזכרתי בפסקת הפתיחה: "ממלא לי את הריק הזה, זה שאנשים אומרים איזו תמונה יפה". למעשה, לכל אורך הסדרה מופיעות התבטאויות רבות אשר משקפות את המשאלה החזקה של בני הנוער כי התמונות שמועלות לאינסטגרם תיראנה ותיזכנה לתגובות, ממש כפי שהתינוק זקוק לתגובת אמו. היבט מרכזי נוסף שעולה מתוך הסדרה "סטוריZ" הוא מאפייני תחושת ה"לבד" שבני הנוער חווים. ויניקוט מציין שחשוב לתינוק לחוות חוויה של להיות לבד, כאשר ברקע ישנה נוכחות של אדם נוסף (ויניקוט, 2009). לכאורה, הגלישה באינסטגרם מספקת צורך זה בצורה אופטימלית, הרי בכל עת "אתה מוקף באנשים", כפי שאחת מבנות הנוער מציינת ומסבירה, "אם חזרתי עכשיו לדירה לבד, זה לא אומר שאני באמת לבד - אינסטגרם!". החוויה הנוצרת כאשר אחרים מסתכלים על התמונות שלך, בהעדר נוכחות פיזית של אנשים לצידך, מזכירה מאוד תחושה של היות לבד בנוכחות אחר ברקע, אך כאן נשאלת השאלה: האם "האם האינסטגרמית" באמת עונה על צרכיו השונים של התינוק שתוארו עד כה?

רגרסיה לשלב הסימביוטי-נורמלי

על פי התזה שהצגתי עד כה, התלות של בני דור ה-Z באינסטגרם דומה בהרבה מובנים לתלות של התינוק באימו. הצורך של התינוק לפגוש את פני אימו כאשר הוא מסתכל סביב, שכאמור מזכיר מאוד את הצורך של בני הנוער שתמונותיהם תיראנה על ידי אחרים, בא לידי ביטוי גם בשלב השני בתיאוריה של מאהלר. מאהלר מציינת שהתינוק מתחיל להיות ער לאימו, האובייקט שמספק את צרכיו, כשאחד מסימני ההיכר של האובייקט הוא החיוך המכוון שאותו התינוק תופס. כך, אפשר במובנים מסוימים לראות את בני הנוער התלויים ברשת האינסטגרם כנמצאים במצב של רגרסיה אל השלב השני בתיאוריה של מאהלר, השלב הסימביוטי-נורמלי. הישגו של שלב זה הוא נתינת סדר במציאות, ובפרט סדר דיכוטומי, לדוגמה: נעים לעומת קשה. ארגון זה של העולם מסייע לתינוק לחוש חוויה של שליטה ודרך כך מסייע לו בהתמודדותו (Mahler, 1994). באופן דומה, גם האינסטגרם מארגנת את חווית השהות של המשתמש בה באופן דיכוטומי - בני הנוער המעלים את תמונותיהם מקבלים אישור לכך שמישהו אחר רואה אותם באמצעות תגובת לייק, אימוג'י אחר, ולעיתים אף דרך תגובה הכוללת מספר מילים מועט. התגובה המתקבלת, בין אם גרפית או מילולית, היא על פי רוב תגובה חיובית או שלילית באופן דיכוטומי. בנוסף לאמור לעיל, כמו שלאם יש סימן היכר ספציפי בעיני תינוקה, החיוך המכוון אליו, כך גם האינסטגרם נתפסת על ידי המשתמש לפי סימן היכר ספציפי - תגובת הלייק או אימוג'י מסוים.

אף על פי שבשלב השני להתפתחות לפי מאהלר התינוק מתחיל להיות ער לסביבה, מאלהר גם מדגישה את חוסר הגבולות וחוסר המובחנות בקשר שבין התינוק לאימו בשלב זה. באותו שלב, התינוק מחזיק בתחושה אומניפוטנטית ומרגיש כי הוא שולט בעולם הנתפס כחלק ממנו (שם, שם). באופן דומה לחוויה זו, אפליקציית האינסטגרם מובילה אף היא לתחושה אומניפוטנטית - האדם מרגיש שהוא יכול לעצב את המציאות כראות עיניו. התוכן שכל משתמש בוחר לחשוף או להיות חשוף אליו נבחר על ידיו, ויכול להיות מוגבל וחלקי. באופן זה, המשתמש יכול ליצור מצב בו אחרים רואים תמונת מציאות מאוד חלקית, עד כדי לא אמיתית, של חייו ולזכות לתגובות המאשרות לו כי המציאות המשתקפת בפרסומיו היא שלמה ומייצגת. לדוגמה, משתמש שמתאמן רק לעיתים רחוקות ומעלה לרשת תמונות שלו רק במהלך אימוני ספורט במטרה להציג את עצמו כאדם שעוסק רבות בכושר, מקבל תגובות המחמיאות על יכולת ההתמדה שלו ועל כושרו.

"אם אינסטגרמית" טובה דיה?

בטרם אתייחס לתפקיד שמשמשת רשת האינסטגרם בתהליך האינדיבידואציה השנייה, ברצוני לבחון האם ה"אם האינסטגרמית" שתוארה לעיל מצליחה להיות טובה דיה. לשם כך, תחילה אתייחס לחוויית ההיות לבד בנוכחות אדם אחר ברקע ואדגיש כי לצד החוויה של 'לבד', רבים מבני הנוער בסדרה מתארים חוויה של 'בדידות': "המילה בדידות, היא פתאום צפה כזה, כי אני כל היום מוקפת באנשים". אפשר למצוא קווים מקבילים רבים בין החוויה המתוארת במשפט זה ובין התיאוריה של ויניקוט. לשיטתו, התינוק בשלבים הראשונים לחייו זקוק לדמות מסוימת שתהא נוכחת ברקע בזמן שהוא נמצא לבד ותתפקד עבורו כגורם מרגיע ומעורר אמון כאשר הוא שרוי בחרדות נוראיות. הדמות שנוכחת ברקע מכירה את התינוק היטב ויכולה לספק הרגעה זו מכיוון שחודשים ארוכים לא עשתה דבר פרט לטפל בו (ויניקוט, 2009). בהקשר זה, תגובותיהם של בני הנוער בסדרה שיקפו את החרדה הרבה בה הם נתונים בזמן שהם מצפים לקבלת התגובות לתוכן שהם מעלים. בלט מאוד העדר האמון בכך שמישהו אכן יגיב אליהם בצורה מרגיעה ומותאמת. במקרה של דמות האם האינסטגרמית, מדובר בתערובת המורכבת למעשה מכל אותם האנשים המגיבים לתמונה; אך מי הם אותם אנשים, והאם הם יכולים לספק הרגעה זו? קיימת אפשרות כי מדובר באנשים שבני הנוער פגשו בחייהם, אך יש גם סבירות גבוהה שמעולם לא נפגשו במציאות (בהתאם למה שאחת מבנות הנוער שיתפה, כי כל החברויות שהיא יצרה נוצרו דרך האינטרנט). משתתפת אחרת בתכנית סיכמה היטב את הנקודה: "זו לא באמת סביבה תומכת, כולן כל כך עסוקות בחיים שלהן"- תיאור רחוק לאין שיעור מהאם שכל כך מרוכזת בתינוק, אליה מתייחס ויניקוט.

גם המאפיינים של פני האם האינסטגרמית, בהם בני הנוער מביטים כדי למצוא את עצמם, שונים במובנים רבים מאלו של האם שתיאר ויניקוט. בעוד שהאם הויניקוטיאנית מכירה את תינוקה באופן עמוק ומתמשך, בני הנוער לא בהכרח פגשו את מי שמגיבים לפרסומיהם. יתרה מכך - ויניקוט מציין שאפילו "אימהות שפניהן קפואות" (אינן מביעות את הבעת הפנים שהתינוק זקוק לראות באופן עקבי) תגבנה לתינוק במצבי קיצון, למשל כשהוא שרוי במצוקה, תוקפני או חולה (שם, שם). את האם האינסטגרמית ניתן לראות כמי שבמובנים רבים פניה קפואות, אך לעומת האם הממשית, היא עדיין תתקשה להגיב ולשנות את הבעתה גם במצבי קיצון. דו שיח קצר בין שלושה בני נוער בתכנית מבהיר נקודה זו בצורה טובה וכואבת: "זה עצוב, כל ילד שני מחליט שבא לו לחתוך ורידים...ואז כאילו מי שעושה את זה ברצינות...לא שמים עליו... עוד בהתחלה, כשזה התחיל אז כזה דואגים...כבר באיזשהו שלב, כאילו נמאס. תמות וזהו". שיח זה מדגים כיצד האם האינסטגרמית אדישה למצב של חיתוך ורידים, אדישה למצוקה ולתוקפנות שבנה מבקש לבטא.

האינסטגרם טומן בחובו מאפיין נוסף אשר מזכיר את אחת הסכנות המהותיות שיכולות לאיים על התינוק בשלבים הראשונים של חייו – הימצאות לבד ללא מגע אנושי. כאשר התינוק נתון במצב זה זמן רב, הוא חשוף אל חרדות נוראיות, ביניהן "להתפורר לחתיכות, ליפול עד אין סוף, למות למות למות" (ויניקוט, 1995). באפליקציה, גם הבעת החיבה החמה ביותר אינה מבוססת על מגע ואינטראקציה ממשית. בהתאם, בני הנוער בתכנית מביעים חרדות הנשמעות מאוד דומות לתיאוריו של ויניקוט: "המוח שלי כל כך מבולגן, אוף, אני לא יודע לאן אני הולך. לאן אני הולך..."; "כאילו רציתי להיעלם כזה, להיבלע לתוך האדמה ולא להזיק לאף אחד. פוף ואני לא אהיה פה". ציטוטים אלו מדגימים כיצד בני הנוער, הנמצאים לבדם באופן שאינו מיטבי, לא מקבלים את אחד הדברים המרכזיים לו הם כל כך זקוקים – מגע אנושי, על כל משמעויותיו הרגשיות.

התמונה שמצטיירת מדוגמאות אלו היא של אם אינסטגרמית שאינה מוכוונת מספיק לילדיה, בני דור ה-Z, שעה שהם זקוקים להתאמה רגישה ומדויקת מצדה. במצב מעין זה, בו הצרכים של התינוק לא נענים בצורה הנדרשת, התינוק נאלץ לפעול דרך ניבוי מצב רוחה של האם ובכך מבצע נסיגה מהצרכים האישיים שלו (ויניקוט, 2009). באופן דומה, גם בני הנוער חוזרים ומספרים על כך שאינם יכולים להביע את עצמם באופן אותנטי. במקום זאת, הם מרגישים כי עליהם לעמוד בדרישות מסוימות שמציבה בפניהם האם האינסטגרמית: "אני לא אזרוק לאנשים את הבעיות שלי בפנים. זו לא באמת סביבה תומכת, גם כולן כל כך עסוקות בחיים שלהן... שאם אני אבוא אליהן עם הצרות זה כאילו... זה יהיה חסר טאקט. אז אני פשוט סובלת בשקט". נוכח מה שמצופה מהם במסגרת מוסכמות רשת האינסטגרם, בני הנוער מתלבטים ותוהים רבות לפני שהם מעלים כל תמונה, הם מחויבים לביים את התמונות ואת הסרטונים שהם מעלים כדי להציג דברים בצורה מסוימת, בהתאם למה שמצופה מהם על ידי אחרים. דרך פעולה זו מובילה לכך שבני הנוער נסוגים מהצרכים שלהם ומוותרים על העצמי האותנטי שלהם לטובת מעטה כוזב ומרצה.

קשיים באינדיבידואציה: רשת האינסטגרם אינה מעודדת יציאה מסימביוזה

מתוך מה שתואר עד כה, מצטיירת תמונה בה האם האינסטגרמית אינה מבצעת את תפקידה כהלכה. בהמשך לכך נשאלת השאלה: האם האינסטגרם מאפשר בקיעה של בן הנוער מהסימביוזה וחוסר המובחנות עמו? כפי שהצגתי ברקע התיאורטי בפתיחה, שלב הכרחי בהתפתחות התינוק לפי ויניקוט הוא המעבר ממצב של תלות מוחלטת למצב של תלות יחסית. במצב זה התינוק מתחיל להיות ער לסביבתו בזכות כך שהאם משהה את המענה המיידי לחלק מצרכיו, באופן שמוביל לכך שיכולה להיווצר אצלו פעילות מנטאלית (ויניקוט, 2009). במונחיה של מאהלר, ערנות זו לסביבה הכרחית לשם בקיעתו של התינוק מהסימביוזה עם אימו, כפי שמתרחש במעבר מהשלב הסימביוטי-נורמלי אל עבר שלב הדיפרנציאציה. התינוק מתחיל להסתכל סביבו, לבחון את העולם למשל על ידי מגע בבגדי האם ובשערה, ואף להתרחק ממנה בזחילה. כתוצאה מחקירתו את העולם, התינוק מתחיל להבחין בינו לבין אימו, ובמילים אחרות – לומד להבחין בין פנים לחוץ (Mahler, 1994).

הזכרתי קודם כי האינסטגרם הוא כלי אשר לומד את מאפייני המשתמשים בו באופן יותר ויותר מדויק ככל שהשימוש שלהם בו הופך לנרחב. למידה זו מאפשרת לרשת החברתית לספק לגולשים בה את מה שנתפס על ידה בתור "צרכי המשתמש", באופן מותאם, מדויק, מידי וללא כל דיחוי. מצב זה אינו מאפשר למשתמש לקבל את אותה השתהות במענה מצד דמות האם, אשר נדרשת לו כדי לרכוש את היכולת להיות ער לסביבתו. בנוסף לכך, השהות באינסטגרם איננה מעודדת התנהגויות של חקר כלפי מה שנמצא מחוץ לרשת, היות וכמות התכנים שמוצגים בה היא אינסופית, כמו גם סוגי התכנים. מזווית אחרת, ניתן לטעון כי גם החוסר במגע גופני המאפיין את הגלישה ברשתות החברתיות אינו מאפשר את רכישת היכולת להבחין בין פנים לחוץ. מכאן, שרשת האינטסגרם מעודדת את בני הנוער להישאר עמה בסימביוזה ממושכת.

אם נבחן את התפקיד שמשמשת רשת האינסטגרם בתהליך האינדיבידואציה השנייה בקרב בני הנוער בדור ה-Z, לנוכח הטענות שהוצגו עד כה - נוכל לטעון כי מתקיימת רגרסיה אל עבר מצב של התמזגות חסרת גבולות עם הדמות המטפלת. זאת, בשונה ממצב המעודד נפרדות ומעבר לאינדיבידואציה. ברגרסיה מעין זו, האם לא מתאימה עצמה בצורה הנדרשת לתינוקה. בלוס טוען כי בגיל ההתבגרות מתרחשת רגרסיה המשחזרת התמזגות ראשונית עם ההורים. רגרסיה זו יכולה להוביל לפתולוגיה בקרב מתבגרים עם אגו לא מספיק חזק. הרגרסיה נחשבת בריאה כאשר חווית ההתמזגות באה לידי ביטוי בהתנהגויות לא קיצוניות במיוחד, דוגמת התמזגות עם ערכים פוליטיים או הנאה רבה מאסתטיקה. לעומת זאת, התנהגויות קיצוניות דוגמת שימוש בסמים והמרת דת פתאומית, הנובעות מאגו לא מספיק חזק, יכולות לעיתים לחלוף באופן טבעי אך במקרים אחרים עלולות להתקבע באופן שלא מאפשר לאינדיבידואציה להתרחש (Blos, 1979). נראה אם כן כי במובנים רבים האינסטגרם מעודדת רגרסיה של התמזגות שיותר דומה להתנהגויות קיצונית, כמו המרת דת פתאומית (דוגמה שמבהירה זאת היא ניתוק של בני הנוער מקשריהם הבינאישיים בחייהם האמיתיים ומעבר של כל החיים לרשת האינסטגרם עצמה. טיב הקשר משתנה עם מעבר זה והופך להיות וירטואלי, דרך תמונות ופירסומים, במקום קשר המתקיים בחיים הלא וירטואליים). התבטאויות שונות בסדרה, המציגות את השימוש באינסטגרם כדבר ממכר מאוד, מחזקות קביעה זו. עם זאת, יש עוד משתנים רבים שצריך לבחון בשביל לקבוע חד משמעית ששימוש נרחב באינסטגרם, כפי שדור ה-Z מבצע, הוא בעל השלכות מהותיות לתהליך ההתפתחות.

סיכום

במאמר זה ניסיתי להתבונן דרך תיאוריות התפתחותיות שונות בתפקיד המרכזי שהרשתות החברתיות משמשות עבור בני דור ה-Z. בפרט, ביקשתי להתחקות אחר עולמם של בני הנוער סביבנו ולספק הצצה אל מערכת היחסים המיוחדת שלהם עם רשת האינסטגרם. ניסיתי להראות כיצד בני דור זה מתמודדים עם גיל ההתבגרות, שלב התפתחותי אשר טומן בחובו אתגרים רבים ומזמן רגרסיות לשלבים מוקדמים בחיים. ניסיתי לבחון עד כמה האם האינסטגרמית רחוקה מלהוות תחליף הולם לאם טובה דיה, כמו גם את הקשיים שהיא מערימה על המתבגר במהלך תהליך האינדיבידואציה השנייה. עם זאת, התמונה יותר מורכבת מהמסגרת שהמאמר מאפשר לבחון. בני דור ה-Z נולדו לתוך עולם של רשתות חברתיות וגדלו עם האם האינסטגרמית לצידם כמעט למן הרגע הראשון, כך שקשה לבחון כיצד יחסים אלו השפיעו עליהם לאורך השנים. היות ויחסים אלו מלווים את בני הנוער עם ההתפתחות שלהם, אפשר וההשפעה שלהם פחות דרמטית מהמתואר כאן, שכן המציאות השתנתה לאין היכר ויש להתאים את הפרמטרים השונים לבחינתה. כמו כן, המאמר לא התמקד בהיבטים החיוביים הנלווים למערכת היחסים בין בני הנוער ובין הרשת החברתית, אשר עשויים להציג תמונה מורכבת ומאוזנת יותר של פני הדברים (הרבה בני נוער במהלך הסדרה סיפרו למשל עד כמה המצב אצלם בבית או עם קבוצת השווים קשה, ועד כמה האינסטגרם מאפשר להם למצוא מקום של שייכות שכה חסרה להם, ובמובנים מסוימים אף "מצילה אותם"). קצרה היריעה להקיף את עולמם של בני דור ה-Z, בעיקר לנוכח השינויים הרבים והמהירים שמתרחשים בו בכל עת. אולם, גם אם מאמר זה יסייע במעט לגשר על הפער הבין דורי בכך שיראה כי אפשר להבין את המתחולל בקרב בני דור זה בעזרת תיאוריות פסיכולוגיות מוכרות - הרי שלתחושתי עשיתי מעל ומעבר.

על הכותב - אהוד עינת

פסיכולוג בהתמחות קלינית ביחידה לטיפול יום, המרכז הרפואי סורוקה. בעל תואר ראשון בספרות ולשון עברית. עמיתי למקצוע, אלכס ארונוב, סייע בתהליך עריכת המאמר.

מקורות

ויניקוט ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ת"א: הוצאת עם עובד. 

ויניקוט ד. ו. (1995). משחק ומציאות. ת"א: הוצאת עם עובד.

מיטשל ס. א. ובלאק מ.ג (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית.

שלז ג'. (במאית).(2020). י. לשם (מפיק ראשי), סטוריZ. ישראל: כאן 11.

Blos, P. (1979). "Second individuation process". In The Adolescent passage: developmental issues. pp. 141-170. New York: International press.

Mahler, M. S. (1994). Separation-Individuation: The Selected Papers of Margaret S. Mahler. Northvale, New Jersey: J. Aronson.