חיפוש

זוּמותרפיה (Zoom-therapy) בשטוחלנדיה: פסיכותרפיה בזמן קורונה

פורסם על ידי ד"ר יוסי טריאסט

פתח דבר: הטלטלה המהפכנית שבמעבר למציאות חיים דו-מימדית

המעבר לארץ "שטוחלנדיה" 

בשנת 1884 כתב הסופר הבריטי אדווין אבוט אבוט סיפור סאטירי מז'אנר הפנטזיה בשם "שטוחלנדיה" (Flatland). הסיפור מתאר עולם דו ממדי שתושביו הם צורות ומצולעים, המחולקים לקאסטות על פי מספר צלעותיהם. העיגולים בשטוחלנדיה הם בני המעמד הגבוה, הנשים מוצגות כקווים ישרים, וגיבור העלילה הוא ריבוע הזוכה לביקור של כדור (תלת מימדי) מעולם אחר – 'חללנדיה'. הכדור החולף דרך שטוחלנדיה מהווה תופעה מסתורית עבור אזרחיה. קיומו מתחיל כנקודה, אשר הופכת למעגלים הולכים וגדלים, וכאשר אלו מגיעים לנקודת ההיקף המקסימלי שלו – הם הולכים וקטנים עד שהופכים שוב לנקודה. 

הכדור, מסתבר, מבקר בשטוחלנדיה מדי אלף שנה בתקווה לשכנע את תושבי העולם הדו מימדי בקיומו של עולם תלת מימדי. היחסים עמו כמעט עולים על שרטון כאשר דמותו של הריבוע, כמי שראה את "האור", מנסה לשכנע את הכדור בקיומו של עולם בעל ארבעה (!) ממדים. והנה, גם אותנו ביקר לאחרונה כדור שכזה. למען האמת, זה שהתדפק על דלתנו נראה יותר כמו כוכב-ים עוטה כתרים זהבהבים בצבעי פסטל ערבים לעין, אך הוא טלטל אותנו בצורה דומה לאופן בו טולטלו תושבי שטוחלנדיה - פשוט בכיוון ההפוך. "כדור" הקורונה גירש אותנו באחת מתוך העולם התלת ממדי של "החיים-כשלעצמם", הישר אל תוך בבואתם הדו-ממדית. זהו מהלך מהפכני ובלתי-נתפס לא פחות בעיניי.

מהו המקום בו אנו חיים, בו אנו מטפלים, ומי אנחנו בתוכו? 

רשימה זו מתחילה מעמדה תצפית רחבת זווית (זום-אאוט) הבוחנת את ההקשר בו אנו מצויים – המגפה, הטראומה הקולקטיבית והשלכותיה על הפרט. בהמשך, תנותב (בזום-אין) אל טיפולי ה"שח-רחוק" למיניהם, במטרה לדון ולו גם באופן ראשוני בלבד בחוויות ההתנסות בפרקטיקה שלהן. מטבע הדברים לא אוכל לסקור כאן אפילו מקצת מהסוגיות הרבות בהן אנו נתקלים במעבר מן הקליניקה אל תוך 'טיפולי הזום' (Zoom), אך אנסה לשרטט את גבולות הגזרה שבתוכן ניתן אולי לחפש מענים אפשריים. 

כמו ביתר תחומי החיים, שאלות טכניות, דווקא בגלל הקונקרטיות שלהן (פנים-אל-פנים או על הספה? פעם בשבוע, שלוש, או ארבע? ארבעים וחמש דקות או חמישים? רק פירושי העברה או בכלל לא?) – תמיד מגרדות בסופו של דבר שאלות מהותיות לגבי טבע האדם הפוקד את הקליניקה שלנו. מפגשי הזום לא הותירו לנו ברירה אלא לזקק קושיות המעסיקות אותנו גם בימי חולין, בדרך כלל בצורה פחות אקוטית ודוחקת: מה נחשב קריטי ומהותי עבור קיומו של טיפול נפשי, ומה נחשב לדבר שולי? מה איננו אלא אופנה חולפת או קונפורמיות מקצועית, ומהו בבחינת תנאי-יסוד שלא ניתן לוותר עליו? כך למשל, אם ניקח מן הפסיכותרפיה גם את מה שנראה עד עתה כה מובן-מאליו, קרי את החדר שבו נפגשים לפחות שני אנשים כדי לקיים יחדיו את מעשה הטיפול -  האם עדיין תהא זו פסיכותרפיה?

נזכרתי בסיפור על שטוחלנדיה כיוון שהוא מיטיב לדעתי להדגים באופן מוחשי את מה שעתיד להתגלות כמאפיין הדרמטי ביותר במעבר לטיפולי-הזום – העובדה שהם הופכים מפגש בעולם תלת ממדי למפגש בעולם דו ממדי, המדמה את החלל הבינאישי רק באופן וירטואלי וויזואלי. ראוי לפתוח בכך ולהדגיש זאת ולו רק מכיוון שלעולם איננו מצליחים להיות מודעים בזמן אמת למאפייני "המקום שבו אנו חיים" – זה שאנו מצויים בתוכו לא פחות משהוא מצוי בתוכנו, כמאמר דונלד וויניקוט. למען האמת, לרוב איננו מבחינים כלל בשטיח שעליו אנו ניצבים עד שהוא לא נמשך מתחת לרגלינו. המעבר ל"זומלנד" בהחלט משך מתחת לרגלינו את השטיח המוכר של החלל התלת-ממדי בו מתקיימים טיפולינו כעניין מובן מאליו.

סביר כי הטיפול מעולם לא צומצם בתודעתנו למרחב הקונקרטי שבו אנו נפגשים, אלא נתפס בעיננו לרוב בתור ה"מרחב" הבינסובייקטיבי, הוירטואלי מעצם טבעו, בו אנו נפגשים כסובייקטים. ובכל זאת, צפה ועולה השאלה מה מגדיר את אותם סובייקטים כאשר הם נעדרים כביכול ממד גוף ואינם חולקים את אותו חלל בו נפרש שדה הראיה והשמיעה שלהם? האם המעבר לטיפולי זום הוא סיפור השטחתם של החיים בכלל, כשהפסיכותרפיה איננה אלא משל לתהליך זה? או שמא ניתן לראות במעבר למדיום המקוון דווקא סוג של "קפיצה קוונטית" – נדבך נוסף בתהליך שחרורו של הסובייקט מכבלי גופו, במסגרת הרומן המתמשך ורב התהפוכות שהוא מנהל עם כוח הכבידה של המציאות (והגוף בכללה) מחד גיסא, ועם כוח העילוי של הפנטזיה מאידך גיסא?

שלוש נקודות המבט בהן יתמקד הדיון

כדי להתמודד עם השאלות הפילוסופיות והטכניות המתעוררות גם יחד בעקבות המעבר למדיום הוירטואלי (שבהיקפו הנוכחי חדש עבור רובנו), אמקם את הדיון בשלוש נקודות מבט המספקות במקרה הטוב סוג של הקשר:

  1. מחשבות אודות השלכותיה הנפשיות של מגפת הקורונה, וחיים בצל מגיפות בכלל, על מצבה הנפשי של האנושות ועל מטופלינו בפרט.
  2. מחשבות על זהותו של הסובייקט המגיע לטיפול (להלן המטופל) בחללו הוירטואלי של מרחב ה-cyberspace.
  3. ה"זומותרפיה" - מחשבות על טיבו של הטיפול בזום, ובפרט מנקודת מבט פסיכואנליטית-פסיכודינמית: האם וכיצד ניתן להפוך את המפגש המקוון למפגש טיפולי המאפשר עבודה גם עם תהליכים לא מודעים?

חלק ראשון: מחשבות אודות השפעותיה הנפשיות של מגפה

"נגיף האימה" מעורר בנו את חרדת האלביתי

אני סבור כי מגפה, כל מגפה, היא בבחינת חזרת המודחק עבור האנושות. היא נושאת עמה ניחוחות של מוות המוני, התפרקות המבנים החברתיים המוכרים ושיתוק של שגרת חיי היומיום.  כבכל אירוע טראומטי, היא מוציאה מהאדם את המיטב - כמו גם את ה"מירע" שבו, חושפת את התעלות הרוח לצד שפלותה. למען הסר ספק - לפני הכל, המגיפה היא מציאות מאיימת ואין אני חולק על כוחה לחולל חולי ואפילו מוות המוני; אך יחד עם זאת, הנגיף שהצליח לשתק כמעט כליל את החיים הציבוריים ולשבש באופן ניכר את שגרת חיינו על פני הכדור, הוא יותר מאשר RNA וחלבונים המבצעים השתלטות עוינת על התא החי.

דווקא ייצוגו הנפשי, אותו כיניתי "נגיף האימה" (הגיליון המיוחד המקוון של 'שיחות-קורונה'), הוא זה האוצר בתוכו מטען "גנטי" של זיכרונות טראומה קולקטיבית רעילים במיוחד. ייצוג זה מסוכן בעיניי לבריאותה הנפשית של החברה לא פחות מן האיום הפיסי שיוצר הנגיף על החיים. "נגיף האימה" - גלגולו של וירוס הקורונה בייצוגו הנפשי - מעורר מתוך תהומות הלא-מודע חרדה מסוג מיוחד, חרדת האלביתי אותה היטיב פרויד לתאר במאמרו הנושא שם זה (פרויד, 1919). מדובר באימה שהנה פועל יוצא של אותה חודרנות אינסופית המיוחסת ל"נגיף" – זו שאין (כביכול) שום גבול המסוגל לעמוד בפניה. במקרה הנוכחי, אימה זו מפגישה אותנו עם שתי תופעות נפשיות קשות, אולי הקשות ביותר מסוגן - חרדת האניהילציה (Annihilation Anxiety) ובצדה הקריסה (גם אם זמנית) של מחסום הכחשת המוות, זה שאותו חשב פרויד כבלתי ניתן לייצוג בלא-מודע.

האויב שבפנים: הרס ההבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית

כפי שכבר כתבתי בגיליון "שיחות" המיוחד שהוקדש לנגיף, בזמן קצר להפליא עלה בידי הקורונה להניס את האנושות מחוצות חייה והרגליה, כאשר איסור המגע (Social distancing) חוסם את נטייתנו הטבעית להתקבץ יחדיו לנוכח איום קולקטיבי (בבחינת "צרת רבים חצי נחמה"). האימה המתפשטת, אשר תווכה לנו על ידי פוליטיקאים (המצויים בעת הזו במחלוקת חריפה ולא ניתן ליחס להם בעיניי יושרה - מרכיב רב משמעות מבחינת תחושת הביטחון והיכולת לתת אמון) ועל ידי גופי התקשורת (הניזונה מעצם טבעה מהיסטריית-המונים) - הניסה איש איש לביתו-שכבר-אינו מבצרו. זאת, רק על מנת לגלות שהאויב כבר מצוי בעצם בפנים, אולי אפילו בתוך גופנו שלנו. די בנשימת חמצן בסביבה נגיפית כדי להפוך אותנו לקורבנו של "האובייקט הרע", ודי בנשיפה העוקבת לה כדי לגלות שכבר הפכנו בעצמנו, בתהליך דמוני, לאותו אובייקט רע.

חי-מת, זר-מוכר-מוזר המשתלט עלינו באופן סמוי מן העין ומשעבד אותנו לצרכי התרבותו הוא 'האלביתי' בהתגלמותו. כל היצירות הדיסטופיות הגדולות, דוגמת "השליטים" של היינלין או "הנוסע השמיני" בבימויו של סקוט, עוסקות בכך. במובן זה ניתן לומר שמגיפה היא בבחינת מפגש במציאות עם פנטזיה הקיימת בתוכנו מקדמת דנא. כאשר מתגשם במציאות דבר עליו פנטזנו תמיד באופן לא מודע, קורסות הממברנות המבחינות בין העולם הפנימי והמציאות החיצונית - מצב אשר מהווה טראומה מעצם הגדרתו. ההתקפה על החיבורים המכוננים את הזהות השיוכית של כל פרט ופרט ל"קבוצת האם" שלו, לצד התרופפות או שיתוק התפקוד של מערכות חברתיות וארגוניות, עלולים ליצור "אפקט דומינו" בו ההתמוטטות של מערכות בין-אישיות ומבנים חברתיים מייצבים מאיימת להקריס גם מערכות תוך-אישיות.

כיצד משפיע הדבר על חיי הנפש שלנו? רובנו נשרוד מן הסתם ורובנו "נצא מזה". למען האמת, עבור רבים תקופת הקורונה וההסתגרות בבתים תוך בטלה-מאונס מעבודה, תיזכר אפילו כמורטוריום זמני משחרר ומענג ממועקת היומיום. אולם הרובד שאליו אני מכוון הוא הרובד הלא מודע של האימה – זו שכלל אינה נחווית בהכרח כחרדה, אלא יכולה להנכיח את עצמה דווקא דרך ה"מרקרים" אשר מזהים את פעילות "המערכת החיסונית הנפשית" המופעלת כנגדה. המהלכים ההגנתיים כנגד אותו רובד לא מודע של האימה מספקים אמנם נחמה וגיבוי, ולעיתים אף מובילים לשיח אינטימי של ממש (תמיכה שאין להמעיט בערכה). יחד עם זאת, הם גם גובים את מחיריהם, למשל בדמות "רעלת וואטסאפ"– שאחד מסממניה הוא מלל מאני אינסופי והחלפה מוגזמת של חיזוקים הדדיים, שהנם במקרה הטוב עתירי קלוריות ריקות ובדרך כלל אינם אלא מסווה לחרדה הלא מודעת.

השאלות הנוקבות שמתעוררות כאשר העולם עוצר מלכת

אני למד ששיתוק הפעילות בעולם יצר שקט המאפשר למכשירי הסייסמוגרף לקלוט אוושות תנודה שמעולם לא נקלטו קודם לכן בגלל רעשו של כדור הארץ – מה שומעים אנו ומטופלינו בשקט הזה? אני קורא כי חזירי בר יצאו ממאורותיהם ומשוטטים חופשי ברחובות חיפה – אֵילוּ חזירי בר יצאו ממאורות נפשנו והחלו משוטטים חופשי בנתיבי יחסינו המשפחתיים? אני למד על השבתה מאונס של מקומות עבודה – כיצד משפיע הדבר על יחסינו לתפקידים שאנו ממלאים בחיינו, אלו הפורמליים כמו גם אלו הבלתי פורמליים? וכמובן הבידוד הכפוי – אֵילוּ געגועים הוא מעלה, אֵילוּ אובדנים? אֵילוּ תחושות של נידוי והדרה, מודעות ובלתי מודעות כאחד?

רקע זה חיוני בעיניי כדי להבין כי הפציינט המגיע אלינו לטיפול-זום הוא למעשה פליט המבקש מחסה מפני אותה אימה, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו. למען הסר ספק, אין לזהות מצב זה עם חולשה. מי שמבקש טיפול נפשי (בימים אלו ובכלל) עשוי להתגלות דווקא כזה אשר מבקש להישיר מבט אל מה שנגלה לעיניו, מתוך רצון עמוק להעניק בדרך זו משמעות ומובן לחוויותיו. כל זאת, גם כאשר מדובר בחשבון-נפש שלא תמיד קל לעשותו, שלא לאמר לשאתו. מי שחווה את המצוקה יגלה אולי כי הקורונה דווקא גרמה לו להסיר מעל פניו את המסכה שהוא עוטה בכל ימות השנה, ולראות את פניו האמתיים נשקפים בראי המציאות. מי שחווה את קרבת המוות וממשותו בתודעתו (עבור רובנו – אם כי לא עבור כולנו – רק בתודעה) עשוי לשאול את עצמו: מה עשיתי עם החיים שלי לעזאזל? וכששאלה זו נשאלת לא כטרוניה רטורית – היא מצמררת.

חלק שני: זהותו של הפציינט הממתין בחדר ההמתנה הוירטואלי

קווים לדמות "הסובייקט המבוזר" – המטופל האופייני של הדור הנוכחי

כל דור והפציינט האופייני לו. החברה של שלהי המאה ה-19 שיגרה לטיפול את ההיסטרי/ת והאובססיבי-קומפלסיבי, בעוד שבמאה העשרים היו אלה הבורדר-ליין, הנרקיסיסט וה"פציינט המת-מבפנים" (קורבן של אובדן משמעות אקזיסטנציאליסטי) . טענתי היא כי הסובייקט שאנחנו (שהפכנו להיות), ושבו אנו מטפלים בדור הנוכחי, הוא מלכתחילה סובייקט מסוג חדש (Triest, 2017; The iGroup). הוא היה שם כבר לפני פרוץ הקורונה, אבל הפסיכותרפיה גילתה אותו בעיקר עכשיו, כאשר הוכרחה לטפל בו במקום חיותו הטבעי  – הרשת והמרחב הוירטואלי.

ניתן לכנות סובייקט זה בשם "הסובייקט המבוזר". זהו סובייקט המושקע (לפעמים רובו ככולו) ב"ענן" הוירטואלי של הרשתות החברתיות ושל תקשורת האינטרנט – ההגשמה הטכנולוגית הקרובה ביותר לרעיון "המטריקס" של Foulks המתייחס למארג התקשורת המתקיים בין אינדיבידואלים בקבוצה. הסובייקט המבוזר חי את חייו בקבוצות וירטואליות גדולות, המונות אנשים רבים מכפי שניתן להכיל במערכות יחסים בלתי פורמליות ומשמעותיות, הרבה מעבר לכמות שמאפשרת קיום מערכות של יחסי-גומלין רגשיים – פרטניים. קבוצות גדולות שכאלה ניתנות לייצוג רק כ– Object-in-the-mind המקבל "פנים" כפני "האם הגדולה" או "האב הקדמון". לעולם מדובר בדמויות זרות-מוכרות עד אימה, חומלות או מעוררות פלצות, בהתאם למה שמושלך אל תוכן.

בעידן הטרום טכנולוגי חוו חברי קבוצות-גדולות מידה של אנונימיות, אשר נתפסה הן כמוחקת את האינדיבידואליות והן כהזדמנות לתת דרור לכל מה שהאינדיבידואלים היו מנועים מלבטא כאשר הם מזוהים ונתבעים לקחת אחריות על התנהלותם. לעומת זאת, בימינו אלו, נהנים חברי רשתות חברתיות (גדולות ככל שתהיינה) מאשליה ש"לכל אחד יש פנים" בזכות רשת ה-Facebook ודומותיה. השילוב הזה אפשר את היווצרותו של סובייקט מזן חדש, שהוא "קבוצתי" וירטואלי במהותו ומקום חיותו – "הרשת". זו משמשת לו הן כמראת-ענק המאשרת אותו (ולעיתים מגנה עליו), והן כ–Toilet-Breast, שתפקידה לספוג את הזוהמה המופרשת ממנו ולהעניק תחתיה חלב אם מחייה.

למעשה, אין בכך באמת חדש בכל הנוגע לזיקת היחיד אל הקבוצה אליה הוא משתייך, למעט אולי העובדה שפונקציות נפשיות מסוימות שהוחצנו ויוצאו אל תוך הרשת – ננטשו במידה מסוימת בעולמו הפנימי (הפעילות באתרים נפשיים אלו הפכה כביכול מפעילות תוך-נפשית לפעילות חברתית ש"הוטענה על הרשת", באנלוגיה מסוימת לשמירת תכני מחשב "בענן"). מפתה לתאר בדרך זו את הלא מודע כמשתולל בסמטאות האחוריות של ה"טוקבקסטים" ואת הבושה כהיבט של אני-עליון שהושלך אל הרשת והומר לטקסים סאדו-מאזוכיסטיים של Shaming. לכך ראוי להוסיף כי עם מות "הסובייקט האמור לדעת", הותר כביכול לכל חבר בקהילת הרשת להסמיך את עצמו כסמכות-מכוח-עצמו. אפשר היה אולי לראות עניין זה כתופעה חיובית, אלמלא העובדה שפונקציית ההסמכה הועברה כביכול אל תוך "הרשת החברתית" והומרה למטבעות של "לייקים", כאשר הכמות היא הקובעת את האיכות בשוק הזה. לכך יש להוסיף את כישרונו (או שמא חמדנותו?) של הסובייקט המבוזר להיות בו-זמנית במספר מקומות – פרוש על פני עולם ומלואו. פיצול הקשב הנדרש ממנו לשם כך (או לחילופין, הפרעת הקשב הקולקטיבית) מייצג מן הסתם את רווחי הריבוי והטרנסצנדנטיות, כמו גם את מחיריה  - ובכללם ההשטחה הרגשית הבלתי נמנעת, ה-fear of missing out או ה-fomo, וחוויית אובדן המשמעות המתלווה לאשליה של "הכל הולך".

הגדרה מחודשת לאתגרי הנפש בעידן הטכנולוגי: מ'כלוא בלא נחת בתרבות' לאבוד לאין קץ באינסוף האפשרויות

לכאורה נדמה שרוב מאפייניו של הסובייקט המבוזר, כפי שתוארו לעיל, עולים בקנה אחד עם הסימפטומים הקשים ביותר שידעה הפסיכואנליזה לייחס להפרעות ראשוניות חמורות. אך באותה נשימה ניתן גם לטעון כי דווקא ספר האבחנות (שממילא הוא תלוי הקשר תרבותי והיסטורי נתון) הוא דווקא זה הטעון רוויזיה. די לציין כי מה שהיה נחשב פעם לפרוורסיה אקסהיבציוניסטית ולמציצנות, הפך בעולמו של הסובייקט המבוזר לשגרת חיי-רשת המגדירים נוכחות, זהות וקשרים. "ויראליות" יש לזכור, הייתה קיימת באופן אירוני כמטפורה דומיננטית לאהדת הציבור עוד קודם להופעת הוירוס.

בין כך ובין כך, אין ספק שהמציאות שהתפתחה תחת אפינו צופנת בחובה חרדות חדשות וקשות לאזרחי העולם המרושת. איש הציוויליזציה שהיה "כלוא בלא נחת בתרבות" (פרויד, 1930) זכה לכאורה (כנראה לכאורה בלבד) לשחרור, אך עלול למצוא עצמו נופל מן הפח אל הפחת ולרחף אבוד-לאין-קץ באינסוף האפשרויות הוירטואליות שמציע העידן הטכנולוגי. מנגד, אפשר גם לטעון כי המצאת התקשורת האלחוטית כמו מייתרת את האתגר הגדול של הנפרדות, ובכך מרגיעה את חרדת הנטישה האוניברסלית. זאת, ולו רק מכיוון שהיא מבטיחה (במידה רבה של הצלחה יש לומר) חבל טבור וירטואלי שכמו אינו ניתק לעולם, מן הסוג שמציע ה-GPS – מעין אימא גדולה אשר מרחפת בשמיים ויודעת בכל רגע נתון היכן נמצאים כל צאצאיה.

כיצד משפיעה מתקפת הקורונה על הסובייקט המבוזר?

מה חוללה אם כן מתקפת וירוס הקורונה לסובייקט המבוזר, זה שרקמת החיבור בין "עצמייו המרובים" רופפת ממילא, כאשר שק העור הנפשי מאיים להיפרם תחת המתקפה של חייזרים זעירים המכרסמים אותו מבחוץ ומבפנים כאחד? האם תתאגד האנושות בקבוצות וירטואליות שיספקו מעין סובלימציה של הצורך באינטימיות ובחשיפה אישית שנגזל מכוח גזירת ה-Social distancing  - או שמא  המטופל של עידן הרשת ישאף עתה יותר מאי פעם למצוא עוגן בשר-ודם (תרתי משמע) בחיים כמו גם בחדר הטיפולים המסורתי? האם יתגלו טיפולי הזום כמעין חללית-חילוץ ששוגרה על ידי האנושות להגיש סיוע חירום פסיכותרפויטי לחבורת אסטרונאוטים המרחפים בחלל לאחר שניתק הקשר בינם לבין ה-Ground control -  ועם חלוף המגפה תתרסק אי-שם באוקיינוס האוסף אליו גרוטאות חלל מסוגה - או שמא יתמיד הטיפול-ברשת להתקיים ולהציע את שירותיו במרחב הוירטואלי כאקט של קבע ומתוך בחירה-מרצון? האם מי שניסו להגן על עצמם מפני החרדה והתסכול שבמפגש עם מציאות אדישה מעצם טבעה לסבל האנושי, באמצעות הימלטות לעולם של מציאות רבודה וירטואלית, יתגייסו עתה להישיר מבטם אל המציאות "המציאותית"? האם יעשו כן מתוך הבנה שלא ניתן להימלט מפני אותה מציאות "מציאותית", ויבחלו לפיכך בטיפולי רשת  - או שמא יעדיפו דווקא להעמיק את הניתוק מאימא-אדמה באמצעותם.

הנתיב בו אני מוצא את עצמי צועד מוביל אותי אל השאלה האחרונה בה יעסוק מאמר זה – טיפולי הזום, מפתח-כניסה מפתיע שלא כיוונתי אליו. הוא מוליך לאפשרות ש"הזומותרפיה" עתידה להציע עצמה כמקום הנכון ביותר לבחון את הסוגיות שתוארו, כיוון שאין כמותה כדי לפגוש את הסובייקט המבוזר במקום חיותו הטבעי - הרשת. עניין זה דורש כמובן עיון ודיון נפרד. במאמר הנוכחי אדון בטיפולי הזום באופן כללי, ואסתפק בלית ברירה בבחינה ראשונית בלבד של חוויית הפינוי הכפוי של הקליניקה לטובת מפגשי השח-רחוק.

חלק שלישי: ה"זומותרפיה" – מחשבות על טיבו של הטיפול ב-ZOOM

האם מפגש בזום מאפשר מפגש ב"מרחב הפוטנציאלי"?

המעבר לטיפול באמצעות תוכנת הזום הוליד יומן אישי של התנסויות ראשונות וכמה מחשבות בעקבותיהן. "היכן אנו נמצאים (אם בכלל במקום כל שהוא) כשאנו עושים את הדבר שאנו עושים?" (וויניקוט, 1967ב, ע' 123) הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי. וויניקוט דן בסוגיה זו בשני מאמרים תאומים - "המקום בו אנו חיים" ו-"מיקומה של החוויה התרבותית". כידוע, הוא מזהה שלושה מרחבים המיוצגים בתודעה: (1) המקום הפנימי-הפרטי, (2) המקום החיצוני-אובייקטיבי, ו-(3) ה"מרחב הפוטנציאלי" – מרחב החוויה, אותו הוא מגדיר באופן דיאלקטי כמצוי ביניהם כביכול, "לא בפנים ולא בחוץ וגם בפנים וגם בחוץ". 

המרחב הפוטנציאלי מהווה את המקום בו נפגשים ייצוגי האובייקט המופנם עם האובייקט הממשי (ויניקוט, 1967א, ע' 118). האם המפגש הטיפולי המתקיים בזום מתנהל במקום אחר מזה? למעשה יש לשאול: האם המרחב הפוטנציאלי שבו מתקיים "משחק הטיפול" הוא שונה באופן מהותי כאשר שני אנשים, על גופם ונפשם, חולקים חלל שניתן לקולטו באמצעות כל החושים - לעומת מרחב וירטואלי שרק חושי הראייה והשמיעה נוטלים בו חלק? ברור כי הזום מאפשר קומוניקציה טובה-דיה, וזאת על אף 'הקפיאות' המגוחכות, התרסקות הקול ואובדן הסינכרוניזציה עם התמונה המתרחשת מפעם לפעם. אך בדיוק בהמשך לכך עולה ונשאלת השאלה העיקרית בעיניי - האם הזום מאפשר ליצור עמדת הקשבה לקומוניקציה לא מודעת? האם הוא עשוי להוות רחם לתהליכי הרגרסיה ההכרחיים לעבודה על חומרים לא מודעים ראשוניים? עצם הצגת השאלה עשוי להישמע טיפשי, שהרי כל דבר – חלום, מעשי כשל, פליטות קולמוס, בדיחות ואפילו תהליכים קבוצתיים – יכולים להוות "דרך מלך אל הלא-מודע". אך בכל זאת אני מוצא את עצמי תוהה האם מפגש הזום מספק למטפל ולמטופל כאחד מרחב נפשי לאינטרוספקציה? ל-Reverie? להתאבכות של אסוציאציות ומחשבות שבלעדיהן לא ניתן להיחלץ מכוחות הכבידה של השיח הגלוי?

חצי הכוס הריקה וחצי זו המלאה במעבר אל המרחב הוירטואלי

אם להסתמך על רשמיי האישיים, הרי שהמעבר הכפוי לעולם הזום היה עבורי בשלביו הראשונים חוויה של סירוס, אובדן ודיסאוריינטציה. אני משער שכך הוא עבור אלה מביננו – לא מעטים – שעולם הטיפול באמצעי-שח-רחוק רחוק מהם. אך יותר מכך - כניסת המטופל או המטופלת מתוך חדר ההמתנה הוירטואלי אל תוך הזום, מתרחשת כאשר מנוטרלים חושים אשר נוטלים חלק פעיל מאוד בקומוניקציה לא מודעת (גם אם הם פועלים רק 'ברקע' או רק בפוטנציה). חוש הריח, חוש המישוש, חישת חום הגוף, תפיסת מצג הגוף וטונוס השרירים, היכולת לקרוא (לרוב באופן לא מודע) מיקרו-תזוזות ומחוות-פנים שהזום אינו יכול להיות רגיש להן, ויותר מכל אלו – הקומפוזיציה והתנועה – אותה כוריאוגרפיה לא מודעת המתזמרת את כניסת המטופל והמטפל אל מרחב החדר, כשהיא מספרת סיפור-חיים שלם על דרכו המיוחדת של כל אדם ואדם לתפוס מקום (את מקומו של מי? בעולמו של מי?) וליטול תפקיד (בין אם תפקיד מטפל ובין אם מטופל) – כל אלה דומה כי אינם ניתנים לניטור בזום.  

תחת הכותרת "אובדנים", אני חש איפה מיד בחסרונה של "הכניסה" הקבועה של אחת ממטופלותיי, אשר בדרכה לכורסא שבמערב, מעיפה את מעילה על הספה הממוקמת במזרח, תוך שהיא יוצרת באופן כמעט קבוע מערבולת, כמעט-התנגשות בינינו, באמצע החדר. אז אני נזכר בכניסה בלתי נשכחת של מטופלת אחרת, שניסתה נואשות למנוע את "האיחור הראשון בחייה" - ושעטה פנימה, נישאת ברוח סערת נפש כה עזה (ואימת רודפנותו של "אני עליון" כה נוקשה) עד שהחליקה עם השטיח ומצאה עצמה להפתעת שנינו נאספת בזרועותיי... היא פרצה בצחוק גדול ואמרה "אם זו לא הייתה רחל הנופלת מעל הגמל איני יודעת מה זה" – והנה נפתח לו עידן חדש בטיפול. עוד אני נזכר במטופל המרחרח את החדר ואומר "יש פה ריח מוזר...מה זה? זה מוכר לי מבית הורי... כן, ריח של עובש מחמת רטיבות".  

פקדי המסך גוזלים בתחילה את תשומת ליבי ואינם מאפשרים לי באמת להקשיב למטופליי. קולו של המטופל נשמע לי ברגע הראשון 'אלביתי' – זר-מוזר-מוכר, וכך גם קולי שלי כאשר אני נעשה ער לכך שאני מדבר בקול רם מדי, כאילו מנסה לגשר על המרחק הפיסי עם המטופל הנשקף מהמסך. למעשה, נשמעתי לעצמי כמי ששר עם אטמי אוזניים (נסו את זה בבית), ותיאור זה תופס גם לגבי בהירות המחשבה. לכך יש להוסיף את בבואת-עצמי הבוחנת אותי מן הריבוע הקטן שמימין המסך ויוצרת מודעות עצמית רודפנית משהו ותחושת זמן משובשת. שעת זום מרגישה לי כביכול ארוכה ומאמצת יותר מבחינה נפשית מאשר שעה "במציאות".

לצד כל אלה, אני מוצא בהדרגה גם את חצי הכוס המלאה של המעבר למדיום חדש. לפחות שניים ממטופליי מדווחים שהם חשים אותי קרוב יותר מאשר בקליניקה. אחת מהם אומרת: אני הרבה יותר קרובה לפניך על המסך מאשר בכורסאות שעליהן אנו יושבים בדרך כלל. השני, אנליזנד אשר מעדיף את שיחת הטלפון בעודו שוכב בעיניים עצומות על מיטתו, מתייחס לנימת קולי שנשמעת לו חמה ועוטפת יותר מהרגיל. גם אני מגלה ששינוי המדיום מאפשר לי לשמוע דברים שלא שמעתי קודם וכן לנסח מחדש אמיתות שכבר הפכו להיות מובנות מאליהן.

תפקידם של חוש הראייה והשמיעה במעשה הטיפולי

בכתיבת הדברים האחרונים אני מוצא עצמי מהרהר בטיפולים שעברו לזום לעומת טיפולים שנעשו בטלפון (קולי בלבד), ובצורך להבחין בין שני החושים העיקריים הפעילים במפגש וירטואלי – הראייה ו/או השמיעה. הקול הוא ערוץ רווי וראשוני יותר, כך נדמה, מאשר ערוץ הראייה. דרכו נלמדת השפה – חוליה קריטית בחיבור בין נציגויות היצר ועקבות הזיכרון הלא מודעים - לבין המודעות (פרויד, 1913). לא בכדי נקראת השפה הראשונית הנישאת על ידי קול האם "שפת אם", והיא זו המספקת מעטפת רוויה רגשית של החזקה – עוד לפני העברת מסריה. אני זוכר היטב מה שאמרה לי אנליזנדית על הספה: "כאשר אתה לא מדייק אני שומעת אותך כקול צורמני שתוקף מבחוץ. כאשר אתה קולט אותי נכון - אני שומעת אותך כאילו היית קול שלי בתוכי".

הראייה אינה נמסכת בצורה כזו אל תוך התודעה, על אף שהיא בדרך כלל החוש המרכזי המנתב אותנו. היא מיטיבה למקם אותנו במרחב יותר מאשר הקול. מטבעה היא תובענית יותר מאשר ערוץ השמע ונוטה לתבוע מאיתנו מיקוד של תשומת הלב באובייקט. לפיכך, אפשר שהיא מיטיבה להדגיש את החיץ שבין סובייקט לעולם האובייקטים שלו, בין הרואה לנראה. הבעיה העיקרית במצג הויזואלי (המטשטש מפעם לפעם, הקופא לפתע, המתרסק לקול מעוות ללא התראה) שהוא "מקצר" (מלשון "קֶצֶר") את היכולת לפנטז. הבנתי לרוחו של ילד שהמטפלת שלו עבדה אתו דרך הזום, כאשר ביקש לשחק עמה מחבואים ופשוט נעלם מן המסך, ומשחקם התבסס על כך שהייתה צריכה לנחש היכן הוא מתחבא. חשבתי שהילד הזה בגאוניותו הצליח לחלץ את המטפלת שלו ממלכודת כוח המשיכה של בבואתו הנשקפת מבעד למסך, וגרם לה לראותו ולחפשו בדמיונה.

מפגש וירטואלי או טלפוני: מספר וינייטות טיפוליות

איכשהו נדמה לי שאני מעדיף את  שיחת הטלפון, שמאפשרת לי לדמיין את הפציינט, על פני הזום שמאפשר לי גם לראותו. אך מה באשר לחוויית המטופלים? כאן יש לקחת בחשבון את העובדה שהזום הינו בחזקת "שלישי" אשר מתווך את המפגש ומעורר תגובות העברה ספציפיות. למשל: השאלה הטריוויאלית "היכן את/ה" קיבלה מענים מגוונים מאוד ממטופליי וחשפה טפח מן התפיסה הלא מודעת של מעשה הטיפול – אולי לא רק בזום. "אני בחדר השינה של ילדותי בבית הורי", אומר לי אנליזנד השוכב בעיניים עצומות ומדבר עמי בטלפון, ואני פתאום שומע את הילד שהיה, מדבר מתוך בדידות גדולה שהפתיעה אותי. "אני במרתף הבית, לוחשת כי אני לא בטוחה שהילדים לא שומעים אותי בחדר השני" – ואני קולט לראשונה בבהירות כזו עד כמה האישה שמדברת איתי בטיפול על מאווייה, תשוקותיה, ומשאלותיה אינה חיה בשלום עם האימא שהיא לילדיה – ועד כמה צריך לטרוח על מנת למנוע מפגש ביניהן.

והנה אני פוגש מטופל המתלונן על תחושת חרדה רודפנית שאת טיבה ואת תכניה אין הוא מצליח לברר. במפגש הזום הראשון שלנו מוסבת תשומת ליבי לקומפוזיציה המוזרה של בבואתו על המסך. פניו כמו לחוצות לתחתית הפריים, ומעליו מסתובב מאורר-תקרה ענקי המטיל צל כבד ומרצד, נראה כמו גיליוטינה אשר הולכת לערוף את ראשו. אני למד שזהו חדר העבודה של אביו, ממנו הוא מדבר, ותוהה האם טיבה של החרדה נתגלה דווקא במדיום הוויזואלי החדש.

"איך אתה (!) מרגיש בזום"? מחזיר לי מטופל את שאלתי כשבבואתו מגחכת אליי מן המסך. כשאני תוהה לפשר המבע הוא מסביר – "אני מרגיש כאילו הכנעתי אותך וגרמתי לך לפגוש אותי במקום שתמיד סירבת לפגוש אותי בו. מרגיש שעוד ניצחון כזה ואבדנו". אפשר שברגע זה הבנתי את המבוכה הקבועה שהוא מקרין בפגישותינו.

מטופלת חדשה יחסית, שותקת וכמעט משותקת מן המעבר לזום, מתקשה מאוד לדבר. בהדרגה צף ועולה זיכרון-ילדות של אב קנאי שהיה בולש אחריה בתקופת ההתבגרות שלה באמצעות מצלמות שהיה מטמין בחדרה. משהו מזה מסביר לי את התחושה הקבועה שלי עמה - שהטיפול אינו מצליח לראות לעומק. על אלה יש להוסיף גם את אותם מטופלים שהמעבר לזום הוא בלתי נסבל עבורם. גם כאן הסיבות האפשריות מגוונות, אבל לפחות שתיים מהן קשורות, כך נדמה לי, לארוטיזציה של המצלמה - קרי תגובה למודעות היתר שיוצר הזום לאקסהיביציוניזם ולמציצנות שיש בסיטואציה האמורה.

במקום דיון: געגועים לשיבה אל הקליניקה 

אני מהרהר בכך שהאפשרות להעניק משמעות ולחשוב את הלא מודע היא כנראה בכל זאת בראש ובראשונה פונקציה של שיקום היכולת ליצירת עמדת הקשבה פנימית, יותר מאשר פועל יוצא של המדיום בו מתנהל הטיפול. כותב אברהם שלונסקי בבית הראשון של שירו 'כתלי ביתי':

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם-,

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

הנכונות ההדרגתית להשתיק את המולת ה"זומותרפיה" מאפשרת לשקם במידת-מה את היכולת להעניק משמעות למה שהעין רואה, האוזן שומעת והלב מבין, אם אך ניתן למצוא מחדש את עמדת ההקשבה פנימה.

האם ישנו מכנה משותף בין המטופלים השונים שאת תגובתם סקרתי כאן? באיזה מובן הם אכן פליטי הטראומה הקולקטיבית שמחוללת הקורונה? הרי אין ספק שכל אחד מהם חווה אותה בדרכו הייחודית. אנקדוטה מבודחת שמספר פרויד מתארת כיצד באחד ממסעותיו הליליים ברכבת נפתחת לפתע דלת התא עקב טלטלה, ואל חדרו פורץ ישיש לבוש בגדי שינה... עד שהוא מגלה בהלם קל כי הדלת שנפתחה היא מראת השירותים, והישיש הנכנס לתא לא היה אלא בבואתו. תחושתי היא כי כולנו פגשנו בחלל-זמן הזום, פן תלוש כלשהו של עצמנו אשר פרץ בדיוק כך אל תוך חיינו. מעבר המדיום יצר כביכול טלטלה אשר גרמה לכל אחד מאתנו, מטפל ומטופל כאחד, לפגוש באופן אלביתי את עצמו -שאינו-הוא בדיוק, ובכל זאת כן.

בהחזקה, בהכלה ובהקשבה נאותה, עשויה להיות בכך אפילו משום ברכה טיפולית – ועדיין מתעוררת שאלת השאלות: האם מסוגל המפגש הוירטואלי להציע באמת, לאורך זמן, את התנאים המעניקים החזקה והכלה נאותה? אלו המאפשרים את המצע עליו יכולה להתרחש הרגרסיה הנדרשת לשחרור חומרים לא מודעים, כלואים? לחולל את התנועה הדיאלקטית הבלתי נמנעת, של כמיהת התמזגות עם האובייקט כמו גם תנועת השתחררות מהשפעתו – זו שמבלעדה לא יתאפשר המהלך המורכב שמציע הטיפול הפסיכודינמי, קרי גילוי עצמי באמצעות זולת תוך כדי בריאה מחדש?

משום מה, בהקשרים אלו אני נזכר בתצפית תינוקות מתוך מאמרה המוכר של מרגרט מאהלר על אודות תהליך ה"ספרציה-אינדיבידואציה" (separation-individuation):

It should be noted, however, that during the entire practicing subphase the mother continues to be needed as a stable point, a “home base” to fulfill the need for “refueling” through physical contact. We see seven-to-10-month-olds crawling or rapidly paddling to the mother, righting themselves on her leg, touching her in other ways, or just leaning against her. (Mahler, 1974, p. 299).

ונשאלת השאלה: האם ניתן להחליף את הנוכחות הקונקרטית בנוכחות וירטואלית על מנת ש"התינוק הלא מודע" יוכל לבצע את מסעותיו מנמל המבטחים שלו אל העולם ובחזרה, "למילוי מצברים" וחוזר חלילה? משום מה נדמה לי כי הנוכחות הזו – הנוכחות גופא נדרש לומר -  אפילו אינה ממומשת לעולם באופן קונקרטי, אינה ניתנת להמרה בשום דבר אחר. בסופו של דבר, סובייקט מתגשם בגופו כשם שהוא חורג ממנו לתור את עולם האובייקטים, ואינו ניתן לרדוקציה לאף לא אחד משני הממדים הללו. יחס דיאלקטי זה הוא המכונן אותנו כסובייקטים. קשה לי להניח שגוף המטפל/ת וגוף המטופל/ת החולקים יחדיו מרחב טווח-נגיעה (גם ואולי בעיקר כאשר מגע ממשי מנוע מהם מכוח ציווי אתי וטכניקה טיפולית גם יחד) יוכלו להסתפק באבסטרקציה המייצגת אותם - תהא מוחשית ככל שתהא. לכשעצמי, אני ממתין איפה בגעגועים לשיבה אל הקליניקה.

על הכותב – ד"ר יוסי טריאסט

פסיכואנליטיקאי מנחה (IPS; IPA);  פסיכולוג קליני מדריך;  בעלים (במשותף) - מכון טריאסט-שריג לפסיכותרפיה; מרצה - באוניברסיטת תל אביב (התוכנית לפסיכותרפיה; התוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח; התוכנית להכשרת מנחי קבוצות); מרצה ומדריך: המכון הפסיכואנליטי הישראלי; מרכז ויניקוט; ה.ל.פ.ב.א.; יו”ר (לשעבר) החברה הפסיכואנליטית בישראל; מנהל במשותף: המרכז לחקר הגישה הפסיכואנליטית-מערכתית; חבר אפק (ארגון-פרט-קבוצה).

מקורות

אבוט, א.א., (1884). שטוחלנדיה . תל אביב: הוצ. כתר, 1984

ויניקוט, ד"ו., (1967א'). מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: משחק ומציאות .עמ'  114-121. תל-אביב: עם עובד, 1995.

ויניקוט, ד"ו., (1967ב). המקום בו אנו חיים. בתוך: משחק ומציאות עמ' 122-127. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב: עם עובד, 1995.

טריאסט, י., (2020). רשימות זמן קורונה – נגיף האימה. "שיחות" – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, גיליון מקוון מיוחד, אפריל 2020.

פרויד, ז'., (1913). הלא-מודע. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, עמ' 62--88. תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר, 1988.

פרויד, ז., (1919). האלביתי. תרגום: רות גינזבורג. עורך: יצחק בנימיני. הוצ' רסלינג, ת"א 2012.

פרויד, ז., (1930). תרבות בלא נחת. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988, 118-184.

Flatland: A Romance of Many Dimensions is a satirical novella by the English schoolmaster Edwin Abbott Abbott, first published in 1884 by Seeley & Co. of London.

Mahler, M.S. (1974). On the First Three Subphases of the Separation-Individuatio Process. Psychoanal (1974). Psychoanalysis and Contemporary Science,  3(1):295-306

Triest, J., 2017. Thoughts About a New Subject of Psychoanalysis: The iGroup. In: Not Knowing, Knowing, Not Knowing – Festchrift Celebrating the Life and Work of Shmuel Erlich, pp 129-150. Ed. Erlich – Ginor, M., International Psychoanalytic Books (IPBooks. Astoria, NY.