חיפוש

הזדהות השלכתית- היסטורה של התפתחות המושג

פורסם על ידי צוות בטיפולנט


בשנת 1946, כחלק מהמאמר 'Note on some schizoid mehanizm' (1) המסכם רעיונות שונים של עבודתה, התייחסה מלאני קליין לראשונה למונח הזדהות השלכתית. מונח זה פורש ופותח בדרכים רבות ומגוונות, ותיאורטיקנים שונים תופסים באופנים שונים את תפקידו ואת התהליכים הכלולים בו. בסקירה זו תוצג סקירה היסטורית של התפתחות המושג והשימושים הרווחים בו.

הזדהות השלכתית- הגדרה כללית

לאור השונות בתפיסת ההזדהות ההשלכתית, קשה למצא בספרות המקצועית הגדרה אשר תניח את דעתם של כלל התיאורטיקנים והקלינאים. עם זאת, התפיסה הרווחת כיום של ההזדהות ההשלכתית היא של תהליך פסיכולוגי בו הסובייקט מפצל חלקי עצמי בלתי רצויים ומשליך אותם אל תוך האובייקט תוך הפעלת לחץ עליו לקבלם. האובייקט מקבל אל תוכו את ההשלכה, מזדהה עמה, מעבד אותה בנפשו ולאחר מכן משיב את החלקים המושלכים אל הסובייקט אשר מפנים אותם מחדש- אך הפעם כאשר הם מעובדים ולכן נסבלים וניתנים לנשיאה. כלומר, התהליך כולל שלושה שלבים:

1. פיצול חלקי עצמי בלתי רצויים

2. השלכת החלקים המפוצלים אל האובייקט תוך והפעלתם לחץ לקבלם

3. הפנמה מחודשת של החומרים המושלכים, במצב מעובד יותר

(לקריאה מורחבת על תהליך ההזדהות ההשלכתית לחץ כאן)

דוגמא לתהליך של הזדהות השלכתית הוא מצב בו מטופל אשר חווה תחושת חוסר ערך אך אינו מסוגל לבוא עמה במגע ולכן עוטה פסאדה נרקסיסטית, מזלזלת ופוגענית אשר גורמת למטפל שלו לחוש חסר ערך. המטפל חווה תחושות אלו אך בו זמנית מרגיש כי אינן אופייניות לו ומצליח לעבד אותן בנפשו באופן שיאפשר למטופל להפנים אותן מחדש ולהכיר את חווית חוסר הערך שלו ממקום פחות מאויים והגנתי.

ההזדהות ההשלכתית מבוססת על מנגנונים פרימיטיביים של פיצול והשלכה, מבטאת את חוסר האינטגרציה והיציבות של העצמי ממנו ניתן "לתלוש" חלקים בלתי רצויים, ומצביעה על חוסר יכולתו של הסובייקט להכיל גם חלקי עצמי מאיימים. לכן, תיאורטיקנים רבים תופסים אותו כמנגנון פרימיטיבי וראשוני.

קליין, אשר טבעה את מושג ההזדהות ההשלכתית לראשונה, הניחה כי ההזדהות ההשלכתית אופיינית לעמדה הסכיזואידית פרנואידית ולשלבי חיים מוקדמים. קרנברג (2) הניח כי מנגנון ההזדהות ההשלכתית מביא לטשטוש בין גבולות העצמי והאובייקט ולכן תפס אותו גם כן כמנגנון פרימיטיבי אשר אופייני לארגון האישיות הגבולי והפסיכוטי אך לא לארגון הנוירוטי, מלבד מצבי רגרסיה קיצוניים בעת האנליזה. תיאורטיקנים שהמשיכו בפיתוח רעיון ההזדהות ההשלכתית מפרספקטיבה אינטר סובייקטיבית ראו בו גם הם מנגנון האופייני לאינטקאקציות אם-תינוק מוקדמות, ולשלבי התפתחות פרה ורבליים.

למרות קישור מנגנון ההזדהות ההשלכתית לארגון אישיות נמוך או לעמדות נפשיות פרימיטיביות, חשוב לציין כי תיאורטיקנים מרכזיים בפיתוח המושג, כביון ואוגדן, ראו בהזדהות ההשלכתית אלמנט מרכזי בתהליך הטיפולי. לכן, מוטב להניח כי הזדהות השלכתית אמנם נפוצה ועוצמתית יותר בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות נמוך, אך עשויה להופיע בפרקטיקה הקלינית ובחיי היום יום סביב האיזורים הפחות מעובדים של הנפש, איזורי קונפליקט עוצמתי או חלקים בתהליך הטיפולי בהם לא ניתן לבטא במילים את החוויות הרגשיות, עקב קושי או סירוב של המטפל או המטופל להכיר חלקים אלו.

הזדהות השלכתית בעבודתה של מלאני קליין

במאמרה משנת 1946 (1) קליין התייחסה להזדהות ההשלכתית כאל מנגנון הגנה הפועל בינקות המוקדמת, בה דומיננטית העמדה הסכיזואידית-פרנואידית. בתקופת חיים מוקדמת זו התינוק מארגן את העולם באמצעות פיצול בין היבטים 'טובים' ל'רעים', וכך מגן על עצמו ועל האובייקטים האהובים שלו מפני רגשות שליליים. כדי להיפטר מהיבטים 'רעים' של העצמי או של אובייקטים מופנמים, אשר מאיימים להרוס את העצמי מבפנים, התינוק מפנטז על השלכת אלמנטים אלו אל תוך אובייקטים אחרים. לאחר שאלמנטים אלו הושלכו אל תוך האם, התינוק נפטר מהם אך בו זמנית נוצרת הזדהות עם האם, המכילה כעת את חלקי העצמי המושלכים, וכך מתבססת גם שליטה בה. או כפי שסיכמה סגל (3): "חלקי עצמי ואובייקטים מופנמים מפוצלים ומושלכים אל אובייקטים חיצוניים אשר הופכים נשלטים על ידי הזדהות עם החלקים המושלכים". אלמנט השליטה באובייקט באמצעות ההזדהות ההשלכתית תופס מקום שונה בתפיסתם של תיאורטיקנים שונים. קרנברג ואוגדן, למשל, הדגישו אותו תחילה ולאחר מכן נטשו אותו ללא הסבר (4). סנדלר (5), לעומת זאת, רואה בו אלמנט מרכזי בתהליך ובהתמודדות עם החרדה אשר הניעה אותו מלכתחילה. פיצול והשלכת אספקטים בלתי רצויים של העצמי, לטענתו, יוצרים אשליית שליטה בחלקים שנואים אלו ובאובייקט, וכך מקלים על החרדה הנובעת מחווית העצמי השלילית והמכלה. כך, ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לתינוק להתמודד עם חרדות אימתניות מפני היבטי עצמי ואובייקט שליליים, אשר נחווים כהרסניים ומכלים באופן בלתי נסבל. התמודדות זו מבוססת על מנגנונים של פיצול העצמי והשלכת חלקים ממנו ובמובן זה מדובר במנגנון פרימיטיבי ביותר. תיאורטיקנים כ- Meissner וקרנברג הצביעו על כך שההזדהות ההשלכתית מערבת טשטוש בין גבולות העצמי והאובייקט, ולכן ראו אותה כמנגנון בעל איכות פסיכוטית.

במאמר משנת 1955 (6) קליין תיארה סיפור בו השטן מעניק לגיבור את הכוח להכנס לגופם של אחרים, לשלוט בהם ולחוות את חייהם, ודרכו הרחיבה את רעיונותיה בנושא ההזדהות ההשלכתית. קליין הציעה תפיסה של ההזדהות ההשלכתית כהשתלטות על האחר באמצעות העברת החוויה הנפשית של הסובייקט אל האובייקט באופן שגורם לחילוף התפקידים ביניהם. לדוגמא, הצעד הראשון בהשתלטותו של גיבור הסיפור על הבוס שלו הוא פנייה אליו באותו אופן מעליב ומשפיל בו נהג לפנות לגיבור. כך, הגיבור "מתקשר מצב נפשי אל הבוס שלו" (7) ורק לאחר מכן, יכול לפעול הכישוף השטני אשר מאפשר לגיבור "להתארח" בגופו של הבוס. למרות ה'שטניות' והשתלטנות המאפיינות את ההזדהות ההשלכתית, אין להניח כי קליין מייחסת לה פתולוגיות או הרסנות, אלא להיפך. במאמר זה קליין מציעה כי ההזדהות ההשלכתית אינה רק מנגנון מפני חרדה אלא מאפשרת למשליך להכיר מקרוב את חוויתו של מקבל ההשלכה, מאחר ולאחר שחלקי עצמי הושלכו לתוכו, התינוק שב ומזדהה עמם. הזדהות זו מהווה לתפיסתה של קליין את הצעדים הראשונים בהתפתחות היכולת לאמפתיה. קליין רואה את ההשלכה כצורכת אנרגיה פסיכולוגית רבה וכמותירה את המשליך מרוקן מחלקי עצמי מסוימים. תפיסה זו היוותה את הבסיס לפיתוחים מאוחרים יותר, אשר הציעו כי חווית הריקון נותרת בעינה עד לקבלה והפנמה מחודשת של החלקים המושלכים, לאחר ש'שהו' ועובדו אצל האובייקט מקבל ההשלכה.

מפרספקטיבה אינטרה פסיכית לפרספקטיבה בין אישית

הצגתה הראשונית של קליין את מונח ההזדהות ההשלכתית שונה מהתפיסה המקובלת ימינו מאחר והיא מאופיינת בתפיסה אינטרה פסיכית בלבד, בה תהליך ההזדהות ההשלכתית מתרחש בפנטזיה של התינוק את עצמו ואת האובייקט, ואינו משפיע על האובייקט הממשי. סנדלר (5) מסמן את עבודתם שלHeimann, Racker ו- Grinberg כמהווה נקודת מפנה בפיתוח תפיסתה של קליין את רעיון ההזדהות ההשלכתית, מאחר והחלו לדון בה כתהליך שאינו רק אינטרה פסיכי אלא בין אישי.

ההעברה ופירושי ההעברה היוו עמוד תווך בעבודתה הקלינית והתיאורטית של קליין, בעוד שההעברה הנגדית עדיין נתפסה בעיקר כמכשול לעבודת האנליטיקאי. Heimannו- Racker, לעומת זאת, ראו בהעברה הנגדית רכיב מרכזי בתהליך הטיפולי, בו המטופל משפיע באופן אקטיבי (אף כי לא מודע, בדרך כלל) על תפיסת המטפל. Heimann, למשל, ראתה בהעברה הנגדית "יצירה של המטופל, חלק מאישיותו" (8). על בסיס תפיסה זו, התפתחה תפיסה לפיה תהליך ההזדהות ההשלכתית אינו כולל רק תהליך אינטרה פסיכי של פיצול והשלכה אשר מתקיים בפנטזיה של התינוק (או המטופל), אלא גם השפעה על האובייקט אליו מכוונת ההשלכה. האם או המטפל, אשר לתוכם משליך הסובייקט חלקי עצמי או ייצוגי אובייקט, מזדהים עם החלקים המושלכים וכך הופכת ההזדהות ההשלכתית לאינטראקציה בין אישית. דוגמא לתהליך זה הוא מצב בו מטופל אשר חש חרדה עמוקה אינו חווה את החרדה אלא מתאר באדישות סיטואציות אשר מעוררות אי שקט וחרדה במטפל.

הפנמה מחודשת כחלק מתהליך ההזדהות ההשלכתית

ההתפתחות המשמעותית הבאה בתפיסת ההזדהות ההשלכתית היתה עבודתו של ביון (9). ביון יצא מהנחה שהזדהות השלכתית היא תהליך בין אישי ולא אינטרה פסיכי בלבד. הוא הצביע על הלחץ האקטיבי אשר מפעיל הסובייקט על האובייקט כדי שיקבל את החלקים המושלכים, ועל יכולת האובייקט לקבל או לדחות חלקים אלו. בכך, ביון הציע תפיסה שונה מזו של קליין אשר ראתה את ההזדהות ההשלכתית כפנטזיה אינטרה פסיכית, והציע תפיסה שלה כמניפולציה המתקיימת כחלק מאנטראקציה בין אישית.

תרומה משמעותית נוספת של ביון היתה הוספת היבט שלישי להזדהות ההשלכתית, המתייחס להפנמה המחודשת של החומרים שהושלכו. לטענתו של ביון, החומרים המושלכים אל תוך האובייקט הבוגר (אם או מטפל) המזדהה עמם מעובדים בנפשו של האובייקט ומוחזרים חזרה אל נפש המשליך (תינוק או מטופל) במצב מעובד ואינטגרטיבי יותר. כך, אותם אספקטים של העצמי או ייצוגי האובייקט אשר נחוו כבלתי נסבלים ולכן פוצלו מהחוויה, מוחזרים אל המטופל באופן פחות מאיים כך שהוא מסוגל לשאת אותם. כך, תהליך ההזדהות ההשלכתית לא רק מפיג את החרדה מפני חלקי עצמי בלתי רצויים אלא מאפשר התמודדות עמם ללא פיצול של העצמי. כלומר, המשליך זוכה בהזדמנות להתמודד עם הרגשות העוצמתיים שלו עצמו, בתוך נפש בשלה ובוגרת יותר. הדוגמא הקלאסית לתהליך זה בינקות המוקדמת הוא התמודדותה של האם עם זעקותיו של התינוק הרעב. התינוק הצעיר, אשר טרם הפנים את האובייקט הטוב אשר יגאל אותו ממצוקתו, חווה אימת מוות וכליון בלתי נסבלים אשר מושלכים אל תוך האם. האם מזדהה עם חרדתו של התינוק ולכן תעשה הכל כדי להקל עליו, אך מאחר ונפשה בוגרת יותר, היא יודעת שהתינוק לא ימות גם אם הוא מרגיש כך. לכן, החרדה אינה משתלטת על האם והיא מסוגלת לפעול באופן יעיל להרגעת התינוק. תהליך זה מאפשר לתינוק להפנים מחדש את חרדתו לאחר שעובדה על ידי נפש בשלה יותר.

אוגדן, שבדומה לביון ראה את ההפנמה המחודשת כחלק אינטגרלי מההזדהות ההשלכתית, העשיר אף הוא את המונח כאשר הצביע על תפקידו כמגשר בין האינטרה-פסיכי לאינטר סובייקטיבי. תפקיד זה ממקם את ההזדהות ההשלכתית כתהליך מרכזי הן בהתפתחות הנפשית התקינה והן בטיפול הפסיכותרפי, ואוגדן זיהה ארבעה תפקידים מרכזיים שלה (6):

1. מנגנון הגנה- פיצול חלקי עצמי 'רעים' ובלתי נסבלים והשלכתם אל האובייקט מאפשרת הגנה מפני הרס העצמי על ידי חלקים אלו.

2. יצירת תקשורת- על ידי השלכת רגשותיו לתוך האובייקט, המשליך מתקשר עמו וגורם לו להבין את חוויתו הפנימית.

3. יצירת יחסי אובייקט- הזדהות השלכתית יוצרת אינטראקציה עם אובייקט מובחן דיו כך שניתן להשליך עליו, אך מספיק בלתי מובחן עד שנוצרת אשליה של אחדות מולו.

4. אפשרות לשינוי פסיכולוגי- הפנמה מחודשת של החלקים המושלכים, לאחר שעובדו אצל האובייקט, מאפשרת לקבל חלקים אלו, לשאת אותם ולחוות אותם באופן שונה.

סיכום והשלכות לטכניקה הקלינית

סקירת ההתפתחות ההיסטורית של מושג ההזדהות ההשלכתית מצביעה על כך שבדומה להתפתחות הפסיכואנליזה, גם תפיסת ההזדהות ההשלכתית נעה מתפיסה אינטרה-פיסיכית המתקיימת בפנטזיית הסובייקט, לתפיסה אינר-סובייקטיבית בה פועלים ומופעלים המטפל והמטופל. בהתאם לתפיסה המאוחרת, החלה ההזדהות ההשלכתית להתפס כאלמנט מרכזי ביחסי האם-ילד והמטפל- מטופל. אוגדן וביון, למשל, רואים אותה כאחד האלמנטים המשמעותיים ביותר בתהליך התרפויטי עקב הפונקציה התקשורתית העוצמתית הטמונה בה, ויכולתה להביא להפנמה מחודשת וחוייה מעובדת יותר של חלקי עצמי בלתי נסבלים- תהליך המאפשר השגת שינוי נפשי מעמיק.

באופן לא מפתיע, השינויים בתפיסת מהותה של ההזדהות ההשלכתית הביאו גם לשינויים בתפיסת הטכניקה המתאימה להתמודדות אמה.

התפיסה הקלייניאנית הקלאסית, אשר רואה את ההזדהות ההשלכתית כמנגנון אינטרה פסיכי בלבד, אינה מצריכה פיתוח מיוחד של הטכניקה הקלינית. על פי תפיסה זו, ההזדהות ההשלכתית אינה שונה מכל חומר אחר שמעלה המטופל, ועל כן יש לעבוד עמה בטכניקה פרשנית סטנדרטית. לעומת זאת, כאשר ההזדהות ההשלכתית נתפסת כתהליך אינטראקטיבי מתעוררות גם שאלות הנוגעות למידת יכולתו ומוכנותו של המטפל לקבל לתוכו את ההשלכות, ולאופן בו על האנליטיקאי להגיב לחומרים המושלכים וללחץ המופעל עליו לקבלם.

ביון (11) מניח כי סירוב של המטפל לקבל אל תוכו את ההשלכות הרסני לתהליך הטיפולי באופן דומה להרסנותו בדיאדת האם-תינוק. הוא מתאר את תגובתו השלילית של מטופל לסירובו לקבל אל תוכו את השלכותיו, ורואה את חוסר יכולתו של מטופל להפעיל את מנגנון ההזדהות ההשלכתית כהתקפה קשה על יכולת המטפל להגיע לתובנה ולהכרות עם המציאות הנפשית של המטופל. אוגדן (12) מציין כי האנליטיקאי אינו כלי קיבול ריק אליו מוטלת ההשלכה- המטפל הוא בעל נפש, קונפליקטים, רגשות, אוריינטציה תיאורטית ואישיות אשר משפיעים על המידה בה הוא מוכן ויכול לקבל את החומרים המושלכים ולשאת אותם. תפיסתם של אוגדן וביון מציעה, אם כן, כי קבלת החומרים המושלכים אינה מושפעת עוד רק ממידת הלחץ שמפעיל המטופל על קבלתם, אלא גם מפתיחותו של המטפל לקבלם ולשאת אותם. כמובן, בקבלת ההשלכה אין הכוונה לאחדות מוחלטת עם חווית המטופל אלא למצב בו המטפל מזדהה עם החלקים המושלכים אליו אך נפשו הבשלה מאפשרת לו זיהוי של 'זרות' החומרים שהושלכו אל תוכו ויכולת לעבד אותם. המטפל אינו "משתגע" עם המטופל אלא חווה את שגעונו או חרדתו ומשיב לו אותם מעובדים יותר, לאחר שנשא אותם בתוכו.

גם לאחר שהמטפל מזהה את תהליך ההזדהות ההשלכתית, נותרת שאלת ההתמודדות עמה, או באופן ספיציפי, השאלה האם יש לפרש את ההזדהות ההשלכתית או לשאת אותה.

אוגדן (10) מתייחס לבעייתיות שבשימוש בטכניקה פרשנית, מתוך תפיסה לפיה המטופל המפעיל את ההזדהות ההשלכתית בדרך כלל עושה זאת משום שאינו מסוגל לתקשר באופן סימבולי-מילולי. קרנברג (2) מציע כי פירוש מילולי של ההזדהות ההשלכתית עשוי להביא להגברת הבלבול בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות פסיכוטי, ולהטבה, גם אם זמנית, בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות גבולי. אוגדן טוען כי פרשנות מוקדמת מדי של ההזדהות ההשלכתית מונעת אפשרות של החזרת החומר המושלך כשהוא מעובד יותר, ואף עשויה לפגוע בתהליך הטיפולי: מטופלים בריאים יחסית עשויים לוותר על תקשורת פרה ורבלית זו ולשוב לתקשר באופן התואם שלבי התפתחות מאוחרים יותר, ובכך מוחמצת ההזדמנות לעבוד עם חוויות משלבים פרה ורבליים. מטופלים חולים יותר עשויים להגיב לפרשנות כאילו הם והמטפל אכן הופכים לאחד, ולסגת מהקשר עם המטפל כדי להגן על עצמם. מתוך תפיסה זו, אוגדן מציע שתגובת המטפל המתאימה אינה 'לעשות (או לפרש) משהו', אלא להכיל את רגשות המטופל אשר הושלכו אליו. הכלה זו, לדבריו, אינה הכלה פאסיבית אלא הכלה הכוללת עיבוד ואנליזה עצמית, אשר יאפשרו החזרה של החומרים למטופל כאשר הם מעובדים יותר. במובן זה, עבודה עם הזדהות השלכתית אינה מצמיחה ומביאה לשינוי פסיכולוגי רק אצל המטופל, אלא גם אצל המטפל.

ביבליוגרפיה

1. Klein, M. 1946 Notes on some schizoid mechanisms In Envy and Gratitude and Other Works 1946-1963 New York: Delacorte Press/Seymour Laurence 1975 pp.

2. Kernberg, Otto F. Projection and projective identification: Developmental and clinical aspects. Journal of the American Psychoanalytic Association, Vol 35(4), 1987, 795-819.

3. Segal, H. Introduction to the work of Melanie Klein. New York : Basic Books, 1974.

4. Goldstein, William N. Clarification of projective identification. The American Journal of Psychiatry, Vol 148(2), Feb 1991, 153-161.

5. Sandler, J. The Concept of Projective Identification. Bulletin of the Anna Freud Centre, 1987, 10:33-49.

6. KLEIN, M. 1955 On identification In Envy and Gratitude and Other Works, 1946-1963 New York: Delacorte Press/Seymour Laurence, 1975

7. Goretti, G., Regazzoni, G., Harriet. Projective identification: A theoretical investigation of the concept starting from 'Notes on some schizoid mechanisms'. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 88(2), Apr 2007, 387-405.

8. Heimann, P. (1950). On counter-transference. Int. J. Psycho-Anal., 31, 81-84

9. Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann.

10. Ogden, Thomas H. On projective identification. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 60(3), Jul 1979, 357-373.

11. BION, W. 1959b Attacks on linking Int. J. Psychoanal. 40:308-315.

12. Ogden, Thomas H. Projective identification and psychotherapeutic technique. Northvale, N.J.: Jason. Aronson, 1982.