הרצאתה של ד"ר אורנה ראובן ביקשה להעלות שאלות בנוגע לאהבה ולתשוקה המתעוררות בחדר הטיפול. שאלות אלה מלוות אותנו מראשית ימי הפסיכואנליזה, והעסיקו כבר את הזוגות הטיפוליים הראשונים: יוזף ברויאר ואנה או, קרל יונג וסבינה שפילריין, שנדור פרנצי ואלמה פאלוס. ד"ר ראובן הזכירה את ההנחיה של פרויד לראות באהבת המטופל ביטוי העברתי, אותו יש לרתום לטובת התבוננות מעמיקה בדפוס הקשר המופנם. היא הזכירה כי פרויד דן באופן מורכב בשאלת האמיתות של אהבת המטופל. זאת כיוון, שראה בה מצד אחד הד מן העבר, כלומר חוויה לא מציאותית שאין להיענות לה, ומנגד ציין שאהבת המטופל אינה שונה מהותית מאהבה מחוץ לקליניקה, משום שכל צורות האהבה מבוססות על אירועי ילדות מוקדמים. לאורו של הטיעון המורכב של פרויד, ביקשה ד"ר ראובן להתבונן באהבה בטיפול מתוך פריזמה של מרחב מעברי, בו אמיתות שונות מתקיימות זו לצד זו מבלי צורך להכריע. ההרצאה לוותה בקטעים מתוך ספר הפרוזה "המכתב", המגולל חלופת מיילים בין מטופל לשעבר והמטפלת שלו, ונכתב ע"י הדוברת במשותף עם יאיר אלדן.
