במסגרת הרצאתו, הציע ד"ר בעז שלגי כי הפסיכואנליזה המציאה לא רק סוג של תיאוריה על נפש האדם או סוג של פרקטיקה רפואית, אלא גם סוג של אהבה. אהבה זו נגזרת ממטרתה העיקרית של הפסיכואנליזה בניסוחה העדכני כיצירת תנועה נפשית אצל המטופל, בעיקר באזורים הנפשיים אשר בהם התנועה קפאה. תוך סקירה של יחסן של תיאוריות פסיכואנליטיות שונות לחוויית האהבה המתעוררת בטיפול, אפיין שלגי סוג אהבה ייחודי זה, אשר אותה כינה, בעקבות הפילוסוף אנרי ברגסון, "מוסר האהבה". הוא סיים בתיאור מקרה קצר של תומאס אוגדן העוסק בחוויית אהבה עם מטופלת.
