כרמית פלטי קציר
מאמר זה מוקדש לבית שהיה לי ואינו עוד, על אנשיו, רבדיו, שורשיו, אהוביי ובראשם - אמי, אבי ואחי.
תודתי העמוקה נתונה לפרופ' מירב רוט אשר התייצבה לצדי על קו השבר, צעדה איתי בדרכי האובדן בחיפוש אחר מילים ופשר, וליוותה את כתיבת המאמר בנדיבות ובחוכמת לב ונפש.
שמי כרמית: אשה, בת זוג, אמא, בת, אחות, עו"סית ופסיכותרפיסטית. אני גם ישראלית, יהודיה, חילונית, קיבוצניקית בעבר ולתמיד. אני בת שכולה לאב שנרצח ב-7.10, לאם שנחטפה לעזה, שוחררה בהסכם ונפטרה כשנה לאחר מכן מהשלכות השבי הקשות. אני אחות שכולה לאח שנחטף בחיים ב-7.10, שרד 99 ימים בשבי עד שנרצח, וגופתו הושבה רק לאחר 183 ימים. אלו הם מרכיבי הזהות המהווים חלק מכריע מהשבר בו עוסק המאמר, שבר הנובע מטראומה מעוולת רדיקלית, אישית וקולקטיבית. המונח "טראומה מעוולת" מתייחס לטראומה מעשה ידי-אדם, הנובעת מפגיעה מכוונת, הרסנית, כלפי אחר חסר אונים.
מאמר זה יעסוק בזהות שלי כמטפלת שחוותה שבר רדיקלי בחייה, ובשאלות מה קורה למטפל בעתות שבר, מהם התנאים בהם ניתן לטפל מתוך שבר ואף להיעזר בו כדי לסייע לאחר, ובאלו תנאים השבר דורש עצירה, זמנית או יותר, לשם התבוננות, שיקום והשגת איזון נפשי ומקצועי חדש על-מנת להתייצב מתוך עמדה טיפולית ואתית שמאפשרת לשוב ולטפל באחר.
6:29. אני מתעוררת לקול מטח הודעות וואטסאפ בקבוצת האחים, קוראת, מגיבה ולא מבינה. אין לי יכולת להבין את מה שנקרא מול העיניים ומשתקף דרך מסכי הטלוויזיה. אין יכולת לתרגם ולעכל משמעויות של הודעות שנשלחות אליי בקצב מטורף, מבני משפחתי שבקיבוץ ניר עוז. אני מתקשרת לאמי ומוודאת שהוריי בממ"ד, ממלאים אחר הנחיות הביטחון. אמי נשמעת בסדר, אך תוך זמן קצר ברור שזה לא "סבב רגיל".
בשעה 7:18 אחי מעביר לנו הודעה מהקיבוץ: "יש מחבלים באיזור המרפאה. לבושים כמו חיילים". אני קוראת ולא מצליחה להבין, שואלת: "אצלנו??" הוא עונה שכן. שואלת שוב: "בניר עוז??". נדמה לי שזו המשמעות של המושג "בלתי נתפס".
הודעה קולית שבה נשמעים בבירור קולות ירי כבד בביתו של אחי שאומר באיטיות "צריך חוסן" מבהירים לי, לראשונה באותו בוקר, שיכול להיות שלא יהיה בסדר. שכבר עכשיו מאוד לא בסדר. שיכול להיות שהמילים שהקליט כרגע הן מעין צוואה. ב-9:45 אני מתקשרת אליו, למרות שיודעת שזה לא זמן לשיחות, ושומעת את מה שלימים יהיו מילותיו האחרונות אליי: "כרמן, אני לא יכול לדבר, יש אצלי מחבלים בבית". השיחה מתנתקת, אני נשארת באימה ובדממה: גם הוריי כבר לא עונים. באותם רגעים חשבתי שהתקשורת הסלולרית קרסה; עוד לא הבנתי שהעולם הוא שקרס ולא יחזור להיות כפי שהיה.
ה-7.10 היא יממה בלתי נגמרת. החדשות מסרבות להתעכל, עומדות כמו גוש ענק בגרון: אי אפשר לבלוע, אי אפשר להקיא. אי אפשר לומר שזה לא קורה ועוד לא ברור מה כן קרה. בסוף אותו היום אני יודעת כך: חדרו לקיבוץ מאות מחבלים, יש כאוס אדיר, אנשים נחטפו ו'נעלמו', הקיבוץ עלה באש ונבזז ואין שום ידיעה לגבי אמי, אבי ואחי.
בערב ה-8.10 אני מבינה ממזכירת הקיבוץ שאבא שלי נרצח, שאמא שלי נחטפה. בהמשך אחותי הבכורה ואני נזהה אותה בסרטון טלגרם, יושבת באפיסת כוחות בשדה, ואז נחטפת על אופנוע לעזה. הבנתי שאחי אלעד, שמבוגר ממני בשלוש שנים, נעדר. אף אחד לא ידע מה קרה איתו וייקח עוד למעלה מחודש עד שנדע משהו.
בימים הראשונים, הייתי המומה וחיכיתי ל'מבוגר אחראי' בצורת המדינה ומוסדותיה, שיבוא ויעשה סדר, שיספר לי שהכל טופל וכל האנשים שנחטפו נמצאו והושבו. אנשים הגיעו לביתי לתמוך, ואני ביקשתי שלא יציפו אותי במידע מאיים ובסרטוני זוועה. חיכיתי.
כעבור 10 ימים הבנתי שאין למי לחכות. המדינה שכשלה בהגנה על בני משפחתי, יישובים וחבלי ארץ ב-7.10, כושלת גם בניהול האירוע ואינה מגיעה למשפחות הנפגעים. רק אז עברתי תפקיד, ממארחת "בית פתוח" שמקבלת מנחמים למנהלת חמ"ל; שלב שסימן לקיחת שליטה וניסיון להיחלץ מחוסר האונים.
בנקודת זמן מאוחרת יותר, אני גם מבינה שנוצרה זיקה עוצמתית ביני לבין קהילה עצומה של נפגעים בכלל, ושל משפחות החטופים בפרט, שספגו ביחד טראומה קולקטיבית רדיקלית מיד אויב אכזרי. הפכנו – משפחות הנרצחים, החטופים והשורדים – לשותפים לשבר שלא ידענו כמותו בתולדותינו. לצד זה, עמדנו כל אחד גם מול האסון הפרטי שלו ושל משפחתו. לשילוב של טראומה מעוולת שפוגעת ביחיד בעודה פוגעת גם בקהילה עצומה – ישנה משמעות ייחודית שבאותה עת עוד לא הבנתי את פשרה.
מכאן ואילך, מתחיל מסע שהוא גם המשך של השבעה באוקטובר, לגלות מה קרה לכל אחד מבני משפחתי, להילחם על סוף טוב עבורם, על הכרה בכל מה שאירע ולדרוש את השבת כל החטופים באופן מיידי. נכון למועד כתיבת שורות אלו, 50 מאנשינו עדיין היו בשבי, מוטלים במנהרות והסיוט של כולנו עוד לא הסתיים. סוג ההתייצבות והמעורבות במשימה העצומה הזאת, בין האישי לכללי, שינה באופן רדיקלי את הזהות שלי ואת ההבנה המקצועית שלי על תפקידי כאזרחית ועל עמדת המטפלת המצויה בשבר בתקופה של טראומה קולקטיבית מתמשכת, בה מאורעות קיצוניים קורים מדי יום.
אני עובדת סוציאלית למעלה משני עשורים. בשמונה השנים שקדמו ל-7.10 תחום ההתמחות שלי הוא בריאות הנפש. עבדתי בטיפול באוטיזם בגיל הרך, כעו"סית קלינית במרפאת בריאות הנפש למבוגרים ובקליניקה פרטית. אהבתי את העבודה הטיפולית ואת המטופלים. הרגשתי 'בבית' בתוך הזהות שלי כמטפלת. מרכיבי הזהות האישית והמקצועית, היו תולדה של בחירה חופשית: למי להינשא, היכן לגור, מה ללמוד, היכן להתמחות. הם עומדים בסתירה לסימני הזהות שנכפו עליי בעקבות הטראומה המעוולת.
'בגלגול הקודם', הצגתי את עצמי דרך תמהיל הזהויות שלי, ובעיקר דרך הזווית המקצועית. מאז השבעה באוקטובר, אני בעיקר "אחות של" ו"בת של"; אני ממשפחות הנרצחים, החטופים והשבים, מנפגעי ה-7.10. בתחילה, התקשיתי להגדיר את עצמי כנפגעת ה-7.10, אולי בגלל שהצלתם היא שעמדה לנגד עיני ויחסית אליהם לא ראיתי את הפגיעה בי כנושא, ואולי בגלל שמדינת ישראל עוד לא הכירה בי כנפגעת פעולות איבה, שיבוש שמשפחות רבות עדיין נאבקות עליו. נכון לעכשיו, למעלה משנתיים מאז, לא חזרתי לעבודותיי הקודמות כמטפלת.
ה-7.10 הוא אירוע משנה חיים וזהויות. אני מרגישה מדי יום את קו השבר בין מה שהיה למה שעכשיו, וחלק מהקושי היום הוא לנווט בתוך ריבוי מרכיבי הזהות: הנבחרים והכפויים, הרחוקים והמפוצלים, בתקווה שתושג אינטגרציה, מבלי לדעת כיצד היא תיראה ותורגש. כחלק מתהליך מורכב זה, ומתוך משאלה ללמוד ממנו על תפקיד המטפלת במצבי שבר רדיקליים, אבחן כעת את הסוגיה מזווית תיאורטית-קלינית בספרות הפסיכואנליטית והמחקרית, ואשוב ממנה לדון בתמונת המטפל.ת בישראל 2026, ולתובנות ביחס לעמדת המטפל.ת בשבר רדיקלי ככלל.
טראומה מוגדרת בלקסיקון הנפשי כתגובה המתרחשת לאחר אירוע או התמשכות אירועים אשר נתפסים כמאיימים, פיזית או פסיכולוגית, על האדם או על אחרים משמעותיים לו, ומלווים בחוויה של חוסר אונים (American Psychiatric Association, 2013). קיים סיכון שאדם יחווה תסמונת דחק פוסט טראומטית גם כעד לטראומה של אדם קרוב לו. עצם הידיעה על פגיעה אלימה, לא כל שכן חוזרת, בבני משפחה, מספיקה כדי ליצור תסמונת דחק פוסט טראומטית.
ה-DSM-V מסמן את התגובה הטראומטית על הצירים הבאים: סימפטומים חודרניים; הימנעות מכל הקשר שעלול לעורר תגובה טראומטית; תנודות שליליות בחשיבה וברגש המקושרות לאירועים הטראומטיים; עוררות ותגובתיות חריפות כהתקפי זעם, התנהגויות מסכנות, דריכות יתר, קושי בריכוז, קשיי שינה; ופגיעה כללית בתחום החברתי, התעסוקתי, התפקודי ועוד. הפגיעה בחשיבה מתייחסת הן לעולם ("העולם לא בטוח, אני לא מוגן") והן לעצמי ("אני כשלון, לא התמודדתי"). היא קשורה גם לרגשות קשים ואשמה על עשייה או אי-עשייה בזמן האירוע וכן למפגש עם הרוע שתוקף את תפיסת המציאות ומערער את סדרי העולם (Foa et al., 1999).
תמונה זו מחמירה במצבים של טראומה מעוולת מעשה ידי-אדם, במפגש הרדיקלי עם רוע ובתחושות אשמה וחוסר אונים נוכח הפגיעה (רוט, 2025א). בספרות הפסיכואנליטית הטראומה מוגדרת דרך התגובה הנפשית אליה, כ'לקונה טראומטית', או כ'חוויה נאלמת' בלשונה של קארות (1996). כלומר, אירוע שהנפש אינה יכולה להכיל ולחוות אף שהוא נרשם בגוף ובתודעה (Winnicott, 1974). בספרה "טראומה והחלמה" הרמן (1992) מתארת את מנגנון הדיסוציאציה המופעל במצבים אלה, אשר כולל ניתוק, קהות רגשית ובלבול. היא מרחיבה על מתח נוסף, אשר מתקיים בין האופן בו הנפגע מנסה להכיר בטראומה ולהכריז עליה, אל מול הרצון של החברה להכחיש את הטראומה. חוקר הטראומה דורי לאוב (1992) מתייחס גם הוא למתח זה, ולתופעה בה אין אפשרות להביע את הטראומה המעוולת במילים, לנסחה או להגדירה באופן שיעביר את מהותה ויסייע לעצמי להתגבר עליה.
תהליך האבל, שמוגדר כתנאי להחלמה מאובדן (פרויד, 1920; קליין, 1940) אינו מתאפשר כל עוד לא ניתן לחוות את אשר אבד. בשני מאמריהם הקנוניים, "אבל ומלנכוליה" (פרויד, 1917) ו"אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים" (קליין, 1940), פרויד וקליין מניחים את היסודות לחשיבה השגורה מאז בשדה הפסיכואנליטי; שהאבל הינו תנאי יסוד להחלמה מאובדן. זאת לעומת המלנכוליה, אותה מגדיר פרויד כסירוב להכרה באובדן שמוביל לנשיאת המת באופן מסוכסך, אמביוולנטי ומונע הפניית הליבידו בחזרה לחיים. קליין, במאמר שנכתב בעקבות מות בנה, מציעה שהאובייקטים הטובים המופנמים שסייעו באובדנים מוקדמים יותר מסייעים גם במשברים מאוחרים ובאובדנים חדשים. במילים אחרות, עיבוד האובדן הקודם מניח את התשתית לעיבוד האובדן הנוכחי.
במצב של טראומה, השבר, הלקונה והדיסוציאציה מפריעים לתהליך האבל, שכן הם מונעים הכרה באובדן וחיבור בין הרגשות, המחשבות, הגוף ויחסי האובייקט המופנמים והממשיים. מצב של אובדנים מורכבים ומתמשכים מכביד ביתר שאת על תהליך האבל, כאשר הפצע הטראומטי החוזר, המתואר כ"טראומה מצטברת" לפי מסוד חאן (1963) וכ"טראומה עיקשת" לפי אפי זיו (2012), מונע מן הנפש להסכין עם המציאות (רוט, 2020ב) ולהתכנס לכדי עיבוד אבל תקין.
במצב של טראומה מעוולת קולקטיבית ורדיקלית, האפשרות להתאבל מותקפת מטעמים רבים: האבל של היחיד נבלע באבל של הקולקטיב; נסיבות האובדן אינן בהירות דיין; הן אינן תחומות ופרטיות כי אם כרוכות במערכות אחרות כגון הצבא והמדינה; האירוע מתמשך וההכרה בו מתעכבת ואף מותקפת; הגדרתו כאירוע שהסתיים איננה חד משמעית. ההחלטה של המטפל נפגע הטראומה המעוולת שמצוי בתוך שדה של טראומה קולקטיבית בנוגע ליכולתו להמשיך להתייצב בתפקיד המכל עבור מטופליו, קשורה קשר הדוק בנסיבות האובדן ואופיו. האפשרות לקיים תהליך אבל ועיבוד של האובדן הינה תנאי לכך שהמכל הטיפולי יהיה פנוי לשאת גם את עולמו הפנימי של אחר, המטופל.
מחקרים שנערכו בתקופת מלחמת "חרבות ברזל" ובחנו את אפיוני תהליכי האבל בנסיבות האובדנים הטראומטיים של התקופה, הדגישו את עוצמת הקולקטיביות של מופעי האבל. מחקר עדכני (Groweiss et al, 2026) מדגיש כי ההשפעה הפסיכולוגית של משבר החטופים המתמשך מהווה טראומה קולקטיבית על הציבור הישראלי כולו, מעבר לכל טראומה פרטית. המחקר מצא כי כמעט 50% מהאוכלוסייה בישראל הפגינה מאפיינים של הפרעת אבל מתמשך (Prolonged Grief Disorder), אשר מובילה למצוקה נפשית גבוהה ולפגיעה בתפקודים יומיומיים.
הספרות המקצועית טבעה מספר מושגים שמסייעים לשרטט את אפיוני האובדן ולהבין את השיבושים המקשים על הפיכתו למושא של תהליך אבל מיטיב:
• "אובדן עמום" (Boss, 1999): מושג אשר מתאר מצבים בהם אדם נעדר פיזית או נפשית אך קיים בעולם. כלומר, הוא לא מת, אך אינו נגיש כפי שהוא מוכר ליקיריו. בשאלות שהמלחמה הנוכחית הציבה, ניתן לראות את המצב של משפחות החטופים כמקרה מבחן קיצוני ומבהיר של סוג זה של אובדן.
• "שכול באי-וודאות" (Yehene & Levine, 2025): מתאר מצב ייחודי בו אין וודאות לגבי מותו של אדם בהיעדר גופה וממצאים פורנזיים. האדם, ובמידה רבה גם משפחתו, תלויים בין חיים למוות, דבר המשפיע על שיבושים בתהליכי האבל הנורמטיבי.
• "שכול טראומטי משובש" (Yehene & Levine, 2025; Yehene et al., 2025): מושג זה מתארים תהליך של אבל פתולוגי שהוא תולדת אופי האובדן הטראומטי, ולא של מאפיינים אישיותיים של האדם האבל. שכול טראומתי משובש מתייחס לשיבושים מבניים-פרוצדורליים ורגשיים הפוגעים ברצף ובאפשרות להתהוותו של תהליך אבל, לרבות אפשרות לפרידה הדרגתית. החוקרים מציעים שההמשגה של שכול טראומטי משובש יכולה לסייע לזהות מקרים בהם קיים סיכון משמעותי לקיומו של שכול טראומתי משובש, ולגשת למקרים אלו תוך תגובות קליניות מותאמות, אשר לוקחות בחשבון את הרגישות התרבותית של כל מקרה ואת הטיפול וההתנהלות מיודעת הטראומה (Yehene et al, 2025).
• "אבל מושהה": מושג נוסף המתאר אבל פתולוגי כתוצאה מאופיו הטראומתי של האובדן. באופן ספציפי, הוא מתייחס למצב בו לאחר תקופה ממושכת של השהיה רגשית תתרחש התפרצות של יגון חריף, כמו למשל דווקא לאחר השבת החלל-החטוף לקבורה (יהנה, 2026).
מושגים אלה מבקשים להדגיש כי נסיבות אובדן הכרוכות בשכול טראומטי משובש ואבל מושהה צפויות להוביל לפגיעה משמעות בתהליכים הקשורים לאבל, לרבות תהליכי מתן משמעות, ותהליכים רגשיים והתקשרותיים.
במרחב הטיפולי, קיומו של אובדן טראומטי מן הסוגים המתוארים לעיל יוצר עמימות, ערעור וקושי מהותי לקיים תנאי סטינג יציבים, ולהתכנס למסגרת קבועה. הבהילות, האימה, החירום והעודפות הרגשית לצד השיבוש בתהליכי עיבוד אובדן ואבל, כל אלה מוסיפים לטיפול "רעשים" במציאות בה הכל רועש. במקרים בהם המטפל.ת מצוי.ה בשבר טראומטי, נסיבות אלה מכבידות מאוד על התייצבותה כמכל ומקשה על תהליכי אבל ועיבוד בתוכה ויתרה מכך, עבור מטופליה.
נראה כי האחריות המקצועית מחייבת כל מטפל.ת לחוש האם אופן ההתארגנות הנפשי שלו.ה מאפשר לו.ה להמשיך לטפל בעת הזאת. יהיו כאלו שיחושו שחדות התחושות ועומק הכאב מאפשרים להם להתייצב ביתר שאת עבור מטופליהם.ן, ואילו אחרים יצטרכו להכיר בכך שזוהי עת לעצור את החיבור הטיפולי, עד כינון מחדש של עמדת המטפל.ת על כל היבטיה.
הספרות המקצועית מיעטה להתייחס בעבר למצבו של המטפל במשבר. במאמר מסכם בנושא, מציין קופרמן (2013) חמישה אתגרים מרכזיים עמם מתמודדים מטפלים בעיתות משבר אישי:
1. אובדן פרטיות.
2. החשש להיחשף בכלל, ובפנייה לעזרה בפרט.
3. קושי בשמירה על גבולות בין חייהם האישיים והמקצועיים.
4. תגובות המטופלים לאור חשיפת משבר המטפל.
5. התמודדות עם סטיגמה הקשורה לבריאותו הנפשית של המטפל.
המאמר מדגיש את החשיבות של מודעות עצמית, פנייה לעזרה מקצועית, והקפדה על גבולות בין החיים האישיים והמקצועיים.
כתיבה אישית של מטפלים, ובפרט על משבר עימו הם מתמודדים, אינה נפוצה. עם זאת, מספר עבודות מאירות היבטים מרכזיים בשבר האישי של מטפל והשפעתו על יכולתו לשמש מכל למטופליו בתקופת משבר. דורבן ועמיתים (1993) משתמשים בדימוי של "מכל סדוק" ("Cracked Container"), כדי לתאר כיצד מחלה כרונית יוצרת שבר ביכולת של המטפל להחזיק, לעבד ולהכיל את רגשות המטופל, אבל גם כיצד השבר עצמו ("The Containing Crack") עשוי להפוך למשאב טיפולי בעל ערך.
לדבריהם, הנוכחות של שבר או פגיעות במסגרת הטיפולית אינה רק איום אלא גם הזדמנות ליצירת קשר טיפולי עמוק, המבוסס על אנושיות, אותנטיות ועיבוד משותף של כאב וחוסר אונים. הכרה והתייחסות לשבר, מאפשרת את המשכיות הטיפול וההעמקה בו. השותפות האנושית, המודלינג של המטפל שחווה שבר וממשיך לחיות ולהושיט יד, החמלה והצניעות שהמטפל חווה, מהווים מנוף לצמיחה מתוך השבר עבור המטפל והמטופל. כל זאת, בהינתן שהמטפל מעבד את חוויית המשבר ומעכל אותה (Durban et al.,1993).
היבט נוסף של סוגיה זו מתואר בכתיבתה של פלורסהיים (2007) על האתגר בהתמודדות עם החשיפה של המטפל כאדם במשבר. פלורסהיים תיארה באומץ את התמודדותה עם מחלת הסרטן בעודה מטפלת, כאשר היא שואלת את עצמה ביושרה ובכאב, האם יוכל הטיפול לשרוד את הטלטלות בין חיים למוות תוך ניפוץ אשליית הבטחון שהמטופל זקוק לה, ביחס לתפיסת המטפל כחזק, בריא ומגן.
בדומה לכך, לוי (2016) בחן את השפעת מחלת הסרטן ממנה נפטרה בת זוגו על עבודתו המקצועית ובפרט על יכולת ההכלה שלו את מטופליו. הוא הציע כי המשבר של המטפל מהווה רצף של אירועים מיקרו־טראומטיים המצמצמים את יכולת ההכלה שלו ואת יכולתו לשמר תחושת תקווה (עבורו ועבור המטופל כאחד). לאור זאת, המטפל עלול לחוות ניתוק מהמטופל ואף להופכו למושא ההשלכות של המטפל. בדומה לדורבן, לוי מציין שעיבוד (working through) הקשיים הרגשיים שהמשבר מציב לפנינו מאפשר צמיחה רגשית אצל המטפל ואצל המטופל. לאחר המשבר הנפש משתנה, היא 'סדוקה' יותר. איחוי הסדק משול להכלתו ולחשיבה עליו.
קיים מיעוט במאמרים העוסקים במצבים קליניים בהם גם המטפל וגם המטופל שותפים לחוויה טראומטית ולחוסן וצמיחה משותפים (Ali et al., 2023). עם זאת, בשנים האחרונות ישנה התייחסות הולכת וגוברת למושגים "מציאות משותפת" (2008 ,Dekel & Nuttman-Shwartz),"טראומה משותפת" ו"מציאות טראומטית משותפת" (לביא, נוטמן-שוורץ ודקל, 2015). מונחים אלו מגדירים מצבים בהם המטפלים והמטופלים חשופים במקביל לאותו האיום וחווים יחדיו אירוע טראומטי רחב היקף. השפעותיו הטראומטיות של האירוע מתבטאות בהיבטים רגשיים, פיזיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, אצל המטופל והמטפל, ומשפיעות גם על התהליך הטיפולי (Tosone, Nuttman-Shwartz, & Stephens, 2012).
גמפל (2010) מציעה את המושג "קיר נופל" למצבים בהם המטפלים והמטופלים נמצאים באותה מציאות סוציו-פוליטית טראומטית שחודרת את קירות המפגש הקליני. היא מדגישה את האתגרים המתעוררים במצב של שותפות מעין זו – הן בנפשו של המטפל המוטרד, הסובל, המבולבל, והן בנפש המטופל שזקוק למטפל שלו חסין, יציב ומצוי בנקודת תצפית מחוץ לסבלו של המטופל. יחד עם זאת, גם גמפל, כדורבן, מצביעה על ההכרה בשותפות הגורל ככוח מניע להתפתחות נפשית. רוט (2020א) מוסיפה כי העוגן של יחסי ההעברה וההעברה הנגדית מסייע לחזור להתמקם בתפקיד המטפל.ת ולהיזכר בעולמו הפנימי של המטופל כמוקד ההתבוננות, גם כאשר המציאות החיצונית משותפת וידועה ככזו לשני השותפים במפגש הקליני.
טאובמן בן ארי ועמיתים (2024) מציינים שבעה היבטים משותפים שעלו הן בדיווחי המטפלים והן בדיווחי המטופלים הקשורים לטראומה המשותפת של מתקפת חמאס על ישראל ב-7.10.23:
1. חוסר ודאות ודאגה ביחס לעתיד הקרוב והרחוק.
2. רגשות עזים ומציפים.
3. תגובות דחק וסימפטומים פיזיים.
4. קריסת משמעות ואובדן אמון.
5. שיבוש שגרת החיים.
6. דגש על Self-preservation (שימור עצמי).
7. חוויית טראומה משותפת.
הכותבים מדגישים כי לא מדובר בטראומה שחלפה. התמשכות המלחמה והשלכותיה לא מאפשרות זמן לעבד את עוצמת האירועים ואת השלכות החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת, ובה בעת להתמודד בהצלחה עם המכשולים המאפיינים התערבות במצבים אלה. קיים קושי משמעותי ליצור קשר מסייע מיטבי במצב זה ואף לפתח חוסן משותף (Dekel & Baum, 2010; Nuttman-Shwartz, 2022).
אירועי ה-7.10 הוסיפו לטראומה המשותפת את מרכיב העוול והמעוול. המונח "טראומה מעוולת" מתייחס כאמור לטראומה שלא התרחשה באופן שרירותי, אלא נובעת מכוחו ההרסני של מעוול אנושי. במושג העוול כלולים גם הגורם התוקף, במקרה של ה-7.10 מדובר בארגוני הטרור ובחמאס בפרט, וגם בהיעדר גורם שומר, כאשר באירועי ה-7.10 מדובר בהיעדר 'המדינה' וכוחות הביטחון, מה שמייצר חוויית הפקרה, אשר מתבססת ומעמיקה ככל שהטראומה המעוולת מתמשכת. חוויה זו מועצמת ביתר שאת כאשר היא לא מקבלת הכרה מן הגורמים האחראים לה. כל אלה, מייצרים חוויה כוללת של הפרת סדרי עולם, בהם הגדול אמור לשמור על הקטן והחזק לשמור על החלש, חוויה שמוטבעת באדם מרגע היוולדו (פרויד, 1895; רוט, 2024). זוהי הפרת סדרי עולם הן בקרב האדם היחיד שנפגע באופן ישיר מהטרור ומן המלחמה אך במידה רבה גם בקרב החברה הישראלית כולה, אשר חווה ועדה לאירועים אלו.
אירועי טבח ה-7.10 והמלחמה המתמשכת מאז על כלל היבטיה – חטופים, מפונים, זירות לחימה מרובות ומתווספות, גיוס מילואים נרחב ושוחק שכרוך בפצע חברתי עמוק בדבר השוויון הנטל, מעגל השכול המתרחב והפצועים – מהווים טראומה קולקטיבית מתמשכת לחברה הישראלית כולה במידה משתנה (Roth, Shapira-Berman & Rahabi, 2025). מתוך שכך, מטפל או מטפלת הנטועים בחברה פצועה זו יכולים לסייע רק מתוך עמדה צנועה של ידיעה כי גם להם וגם למטופליהם חסרים התנאים המיטביים לתהליך אבל תקין שיוביל להפניית הליבידו בחזרה לחיים (פרויד, 1917). מצב זה דורש אף הוא את הנכונות והאחריות האתית מצד המטפל.ת לבחון האם מצבה הנפשי החבול והמורכב השזור בטראומה הכוללת מאפשר לה לפרוש חסותה הטיפולית על מטופליה.
במידה והכריעה המטפלת שביכולתה להמשיך לסייע למטופליה, חיוני שתכיר בכך שבפניה ובפני המטופלים ניצב אתגר ייחודי שמחייב עמדה אתית-קלינית ייחודית. עמדת המטפל.ת במצב זה אינה שואבת את כוחה מאבל מעובד של המטפל.ת ולא מעוגנת בחברה שפצעיה אוחו וטופלו, אלא נובעת מהתייצבות בעמדה של התמסרות, צניעות, הכרה בשותפות האנושית נוכח השבר הרדיקלי האישי והמשותף. מתוך כך יתכן שתתאפשר יציאה משותפת משמעותית של המטפל.ת והמטופל.ת למסע של אבל, עיבוד והסכנה הדרגתית עם המציאות. בהמשך לרעיון של דורבן בדבר השבר כהזדמנות, מעמדה זו, יוכל המטפל לסייע למטופל להתבונן בכוחות המעכבים והמתקיפים תהליכי איחוי והחלמה (רוט, 2025ב) כמו גם בכוחות החיצוניים הקשורים במציאות החברתית-פוליטית.
היבט מרכזי נוסף שכאמור מותקף בזמן של טראומה מעוולת קולקטיבית הינו חוויית הזהות של המטפל.ת, אשר מהווה גורם משמעותי בהתמקמותו בתפקיד המטפל.ת, שכרוך בזהותו האישית והמקצועית כאחד. כל אדם מתקיים בתוך חוויית זהות אשר מצד אחד היא מתהווה ומשתנה תדיר ומצד אחר יש בה קווים מתמשכים אשר יוצרים אשליה של זהות אחידה ורציפה. מלאני קליין (1937) מתארת כיצד בתנאים של התפתחות בריאה, מתהווה בתוך עולמנו הפנימי אותו 'עצמי' עשיר ומגוון בחוויות ואפיונים. עצמי זה כולל בתוכו את כלל מחשבותינו, תחומי העניין שלנו, הזיכרונות והרגשות שלנו, ומעניק עושר רב לחוויה הנפשית.
בין חוויית הזהות המובהקת לבין הגדרתה כמאגר התנסויות מתמשכות ומשתנות תדיר קיים מתח אימננטי (רוט, 2017). זהותנו מוגדרת על ידי ההקשרים בהם אנו מתקיימים. חלקם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי, כגון התקופה בה אנו חיים והמשפחה לתוכה נולדנו, וחלקם משתנים: ההקשר המקצועי, החברתי, הרגלי הפנאי שלנו, התחביבים ועוד. בשעת משבר, הקשרי הזהות מותקפים ומעורערים, ועוד יותר מכך במשבר המאופיין במתקפה אלימה המכוונת כלפי הקשרים וההקשרים של חיינו – כגון קטיעה ואובדנם של קשרים משפחתיים וקהילתיים ומתקפה על הבית - במובנים הקונקרטיים והסימבוליים כאחד. זהו אופיו של המשבר מאז ה-7.10.
מאז ניסח פרויד (Freud, 1912) את "המלצות לרופא", אנו ערים להכוונה על פיה קשב אנליטי הוא קשב צף, מרחף או על פי הגדרה נוספת, קשב מושהה באופן שוויוני (evenly suspended attention), שמשהה את הסובייקט המטפל המתמסר לדברי המטופל. לפי פרויד, אל מול הבקשה שלנו מהמטופל לקיים את הכלל הבסיסי ("אמור כל שעולה על דעתך"), המטפל מתבקש להקשיב לכל מה שעולה באופן זהה, ולא היררכי, בדומה להחזרת בבואה על ידי המראה או החזרת צלילים על ידי אפרכסת הטלפון. שני דימויים אלה, משקפים עמדה נייטרלית, שאינה מעורבת רגשית. בהמשך לכך, ביון (1967) פיתח את הרעיון של עמדה טיפולית 'ללא זיכרון וללא תשוקה' שמטרתה אף היא לתת קדימות מלאה להתרחשות הנוכחית בין המטופל למטפל באמצעות ה-Reverie והיכולת להתמקם כמכל הקולט באופן פתוח את החוויה הרגשית של המטופל (המוכל) (Bion, 1967), ובלשונו של ויניקוט, להתמקם במרחב הביניים המעברי, בשותפות קשובה, משחקית ופתוחה (Winnicott, 1945).
עם המפנה הפוסט מודרני וההכרה בכך שאין "נייטרליות" ולפיכך ההיררכיה מוטלת בספק, מפתח הזרם ההתייחסותי את הרעיון שעמדת המטפל למול המטופל היא הדדית, אף שאינה סימטרית (Aron, 1996). מושגים כגון "חשיפה אישית" (Aron, 1991) ו"השלישי האנליטי" (Ogden, 1994) מבקשים ליצור גשר שיאפשר לסובייקטיביות של המטפל להיכנס כחלק מן השיח הטיפולי ואפילו לעודד את המטופלים לחקירה שלה כחלק משיח זה.
במקביל, מתפתחת מודעות לעוולות חברתיות ככלל ובמצבי שבר בפרט, כנושא שיש לקחת עליו אחריות גם בחדר הטיפולים וגם מחוצה לו. את הקריאה המטרימה לכך ניתן למצוא כבר במאמרה של חנה סגל (1987), "Silence is the Real Crime", על חשיבות הדיבור והמחאה מול עוולות חברתיות. כיום, ניתן למצוא קריאה זו בכתיבה נרחבת על עמדות דכאניות בחדר הטיפולים ומחוץ להם, כגון האסופה של מיוריאל דימן (2011) על "התרבות בתודעה". כאשר המטפל והמטופל מצויים בטראומה משותפת ומתמודדים עם עוולות משמעותיות עבור הזוג הטיפולי, המטפל מצוי באתגר מול מטופליו בקליניקה. יתר על כן, כאשר המטפל חווה את עצמו ואת יקיריו כמושא לדיכוי ועוולות שראויים לקול גינוי ונקיטת עמדה. נשאלת אז השאלה כיצד יתמקם בחדר הטיפולים, הן נוכח עמדות פסיביות או אף מזדהות עם מה שנתפס בעיניו כחלק מן הכוח המעוול שתוקף את יקיריו ואותו, והן נוכח העובדה שהמטופל עשוי להיחשף לעמדותיו של המטפל, המושמעות במרחב הציבורי.
על מנת להתבונן באתגרים הגדולים אשר צוינו לעיל דרך המסע האישי שלי שנושא אותם לכל אורכו, אשתף כעת בחוויותי כמטפלת שנפגעת מטראומה מעוולת קולקטיבית ונדרשת להם בזמן אמת. לשם כך, אשתף כיומן עדות אישי שנכתב לאורך המלחמה והמאבק להשבת החטופים (והסתיים טרם השבת כולם). לאחר מכן אשוב לדון בתובנות הנובעות ממה שתואר לעיל ומחוויותיי האישיות, על מנת להציע מבט עכשווי ביחס לעמדת המטפלת בימי שבר טראומטי. חלק זה כולל מספר אילוסטרציות קצרות לאינטרקציה עם מטופלים בתוך שבר זה, אשר הפרטים בהן מווסים ומטרתן להעביר את רוח הדברים.
עד השבעה באוקטובר, עבדתי במרפאה לבריאות הנפש של שירותי בריאות כללית, במרכז טיפולי לילדים עם אוטיזם ובקליניקה הפרטית. לכל מקום עבודה ולכל מטופל הוקדש זמן ידוע משלו. כל הטיפולים היו ארוכי טווח והתקיימו בסטינג קבוע, כך גם הטיפול האישי שלי כמטופלת.
מאז ה-7.10, חיי, כמו שהכרתי אותם, נעצרו. בתחילה, הבית היה מקום ההתכנסות והפעילות. הוא תפקד כחמ"ל, כמרכז פיקוד ושליטה, השמות ומצב התודעה נשלפו היישר מהשדות הסמנטיים של המלחמה. כעבור שבועיים של הלם, הבנתי ששהייה בבית לא תעזור וזירות המאבק עברו למרחב הציבורי - תקשורת, מחאה בכיכר, אירועי העלאת מודעות ברחובות, השתתפות בפגישות ובפורומים עם כל מי שיש לו נגיעה לעניין החטופים.
הפסקתי את עבודתי הטיפולית, הציבורית והפרטית, ועברתי לחיות תחת משימה שדרשה את כולי - המאבק להשבת אמי ואחי מן השבי. בחריפות השבר בו הייתי מצויה לא היה לי ספק שזה יהיה לא אחראי ו/או אפשרי להתמקם בעמדת המטפלת עבור מטופלי, חרף החיבור העמוק שחשתי עם כל אחד ואחת מהם.
בשלב הראשון, ביטלתי פגישות. קיוויתי והאמנתי שתוך זמן קצר הסיוט יסתיים ואוכל לחזור לעבודתי ולחיי. התגובות של מטופליי היו מגוונות: חלקם ידעו או הבינו מההודעה שמשפחתי קשורה לכך, מי ששמע על הירצחו של אבי הביע צער, חלקם שאלו מתי אשוב לטפל. לא יכולתי לחזור לטפל ובכאב, העברתי את מטופליי למטפלים אחרים. מתגובות המטופלים חשתי שגם עבורם הייתה בכך הקלה, מתוך תחושה שיהיה זה כבד מנשוא לפגוש אותי במצבי, ושהדבר יוביל לסיטואציה של "מכל הפוך" (לנדאו, 1993). כך למשל, אחת המטופלות שהגיעה לטיפול בעקבות אבל על מות אמה, כתבה לי "האמת, שמול מה שקרה לך הדבר שחוויתי מתגמד". ראיתי בכך עדות ותיקוף לכך שבתנאים בהם הייתי שרויה, הדבר האחראי כלפיה וכלפי האחרים היה לפנות את מקומי למטפל.ת שעבורם כל חוויה של המטופל, קטנה כגדולה, מקבלת את מלוא חשיבותה ועומקה, הקשריה וכוח השפעתה על חיי המטופל.
לצידה, היו מטופלים ששבו ודרשו בשלומי ואף ביקשו לחזור לטיפול. לגביהם חשתי ששתי מוטיבציות לא מודעות מלוות את פנייתם החוזרת: האחת, התקווה להשיב את הזמן הטראומטי לאחור (רוט, 2025א) ולפגוש את המטפלת שהייתה להם לפני ה- 7.10, והשנייה, שדרך שובם לטיפול הם אלה שירפאו אותי. עם כל מטופלי חשתי שתיווצר במפגש הטיפולי היררכיה בין האירועים הטראומטיים שפקדו אותי לבין אירועי החיים שמעסיקים אותם, ושהדבר יפגע ביכולתי להיות עבורם. למעשה, בטראומה הקולקטיבית הלאומית, מצאנו עצמנו בהבדלים הפנימיים בין "אלה שזה קרה להם" לבין כלל הציבור הישראלי, מה שלימים רוט תכנה "המעגל הרביעי" (רוט, 2026) וכך התפצלנו באופן מובהק שפוגע במרחב הנייטרלי של המפגש הטיפולי.
עבורי, הדברים היו קרובים להכאיב. הם לא התקיימו במרחק - אלו בני משפחתי שנמצאים בתופת ולפיכך גם אני ביחד איתם. מאז ה-7.10, יחידות הזמן כבר לא נעות במקצב של 50 דקות, או בחלוקה של ימי עבודה וסוף שבוע אלא ב"זמן שבי" - בו כל דקה של סבל מורגשת כנצח. זמן שבו כל סדר היום האנושי, כמו מקלחת, זמני ארוחות, שעות שינה חווה שיבוש של אימה ואשמה - איך אפשר לאכול כשאהובינו לא אוכלים, איך אפשר לישון כשהכל מרגיש כמו סיוט ותמונות אלימות מציפות. בלא מודע אין היררכיה בין גדול לקטן (פרויד, 1905), ודבר זה חייב להיות מגולם במפגש הטיפולי. נוכח השבר הטראומטי שחוויתי לא יכולתי להתעלם מההיררכיה שהורגשה ביתר שאת מבחינתי, וכנראה שגם מבחינת מטופליי.
מכאן ואילך, המרחב הנפשי שמתקיים ביני לבין העולם נבחן במידה מסויימת דרך פרספקטיבה אחת: האם האדם שאותו אני פוגשת מתייצב לצידי במאבק על חיי משפחתי והחטופים כולם. אף נושא אינו נייטרלי יותר. דיונים על המלחמה או הימנעות מהם, שיחות על המציאות בישראל ובעזה, ניסיון לשמור על שגרה שדומה לזו שלפני המלחמה, ניסיון של אנשים להתנתק מהאימה ולחיות את חייהם - כל אלו הופכים להיות עבורי שדה מוקשים. אני זועמת על כך שאנשים לא חיים את הדחיפות ולא מבינים את גודל השעה. למולם אני חווה עצמי כמי שנמצאת ב"פלנטה אחרת", כדברי ק.צטניק (דינור, 1963), שמתוכה השותפות הטיפולית קורסת.
בעולם המקביל, זה שהמשיך להתקיים למרות שבני משפחתי נרצחו ונחטפו בעזה ולמרות המלחמה, כל דבר אחר נראה טפל, פחות חשוב ובוודאי שפחות דחוף. ישיבה בחדר הטיפולים וצלילה לניואנסים הדקים של עולמו הפנימי של המטופל נחוותה רחוקה ולא אפשרית עבורי. החוויה הייתה שב-7.10 החיים נשברו לשניים. במצב הדברים הזה, הרגשתי כי האחריות המקצועית שלי כלפי מטופלי מחייבת הכרה בכך שאינני יכולה להוות עבורם מכל קשוב, מחזיק וטרנספורמטיבי.
התפקידים החדשים שלי, כולם לא פורמליים ולא ניתנו לי על ידי אף גורם, החלו להסתמן: כלפי פנים, היה עליי לתת למשפחתי בית ומקום בו נוכל להתמודד עם האסון יחד. במונחים אנליטיים, הפונקציות הראשוניות אליהן התכווננתי היו החזקה, הכלה (והאכלה), פונקציות ראשוניות ביחסי הורה-ילד, מטפל-מטופל אשר התנפצותן זעקה לשמיים. כלפי חוץ, החזקתי בשתי משימות גורליות. בעולם מתוקן, הגופים השונים (צבא, משטרה, ממשלה) הקשורים לחטיפת בני משפחתי היו אמורים ליצור עמי קשר ולספק לי מידע והנחיות. אך בפועל, אני יצרתי עמם קשר שוטף על מנת לתכלל את זרימת המידע השוטפת ולארגן את תמונת המצב המחרידה והמשתנה מרגע לרגע. המשימה השנייה הפכה אותי תוך זמן קצר למעין "שליחת ציבור וקהילה" שעוסקת באופן אינטנסיבי בדוברות של קהילת ניר עוז ומשפחות החטופים. נלוו לכך יוזמות שונות הקשורות להצלת החטופים, כגון ניסיון לרכז מידע הקשור להעברת תרופות לעזה, עתירות ומאמצי חקיקה ועוד.
היו לכך השלכות ברורות על זהותי כמטפלת בעבור מטופליי, שכן במהרה כבר לא הייתי אדם פרטי, אלא 'אדם ציבורי'. האנונימיות והנייטרליות כשאיפות אנליטיות נגזלו ממני. בשלב זה כל מטופליי כבר ידעו על האסון שקרה במשפחתי מהתקשורת, שמעו וראו אותי מתראיינת ובכך נחשפו אליי בשיא השבר. הם הגיבו לכך בדרכים שונות, שנבעו משילוב של התגייסות אנושית אמפתית ותגובות העברה חריפות. כך למשל, כתבו לאחר שצפו בי בטלוויזיה, ניסו לשלוח מילים חמות ומחזקות, אך גם היו הודעות שניכר בהן שילוב בין ההזדמנות האדיפלית להציץ ל'חדר השינה הנפשי' שלי לבין התעוררות ה'מכל ההפוך', כגון הצעות להיות עבורי כפי שהייתי עבורם או להחליף תפקידים גם אם זה קשה, כי עכשיו אני זקוקה.
חלק מן המצוקה שלי למול הודעות מסוג זה הייתה שלא עמדה לרשותי שום אפשרות לעזור להם לעבד את הטלטלה שבאופן ברור התרחשה בנפשם כשנחשפו לאסון שפקד אותי. לא יכולתי לפרש בהודעות את התגובות שחשבתי שאני שומעת בין השורות: את המשאלות העמוקות שזה עורר, החרדה, הבלבול. כל שיכולתי לומר היה שלצערי איני פנויה כעת ולהציע, בחום ובכאב, להפנותם להמשך טיפול. הייתי צריכה ליישב בתוכי את הפער העצום שנוצר בין עמדתי כמטפלת לבין המציאות שנכפתה על מטופלי וגם עליי, והיוותה עבור שני הצדדים אתגר אנושי גדול. נאלצתי לבחור על מי אני מגינה. לא הייתה ברירה אלא לבחור את מה מקריבים עבור מה.
לקח זמן עד שהבנתי שההכשרה המקצועית שלי עודנה רלוונטית ואף חשובה בשליחות החדשה שנקלעתי אליה. אחד הרגעים שהאירו את עיניי לכך התרחש בכנסת. צפיתי בשידור ישיר בדיון שנערך בנושא פגיעות מיניות בשבי. שיר סיגל הגיעה לשם עם אמה, אביבה סיגל, זמן קצר לאחר ששוחררה מהשבי. אביבה העידה על כך שלמול עיניה התרחשו פגיעות מיניות בחטופות. שיר אמרה: "אני סטודנטית לעבודה סוציאלית - אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי זו חובת דיווח. מישהו מדווח עליהן? הן נאנסות שם ואף אחד לא מדווח עליהן! אמא שלי לא צריכה להיות כאן… הן שלושה חודשים בשבי, חפות מפשע, לא עשו דבר, ואנחנו לא מדווחים עליהן, לפחות לא מספיק, כי אם היינו מדווחות עליהן הן היו חוזרות הביתה… אנחנו צריכים לזעוק את הזעקה שלהן. ברגעים אלה יושבת מישהי במנהרה ונאנסת… די!". שמעתי את זעקתה והבנתי באופן חדש את הבחירה שלי.
עוד קודם לכן, בינואר 24', פניתי לשבות ולמשפחותיהן ואספתי עדויות מתוך מטרה שיושמעו מעל בימת הכנסת. פניתי, בעזרת מטה המשפחות, לחברי כנסת שהקריאו אותן ונתנו ביטוי לזוועות השבי. אך לאחר דברים אלו, הבנתי זאת גם כחלק מתפקידי כאשת מקצוע. לראשונה, הרגשתי את הזהות המקצועית שלי מתרחבת מעבר לחדר הטיפולים והבנתי את הרלוונטיות החדשה שלה עבורי, כמגולמת במרחב הציבורי. בהתאם לקוד האתי, חובתנו לדווח ולהתייצב לצד הנפגעים הנזקקים ביותר ולהצילם. כל החטופים עונים להגדרה המשפטית "קטינים או חסרי ישע המצויים בסכנה ממשית לחייהם" (תיקון מס' 26 לחוק העונשין, תשל"ז–1977), ולפיכך חובתי האתית, החוקית והמקצועית הינה להתריע, לא לשתוק ולא לעמוד מנגד. הנייטרליות והשתיקה כמוהם כמעילה בתפקיד האזרחי ככלל והמקצועי בפרט.
לעמדה זו מצאתי עם הזמן תוקף גם בכתיבה הפסיכואנליטית של חנה סגל (Segal, 1987), המתארת במאמרה "שתיקה היא הפשע האמיתי" את השתיקה וההימנעות מנקיטת עמדה כשיתוף פעולה לא מודע עם מנגנונים פנימיים של הכחשה ופיצול שמאפשרים להעלים עין מן המתרחש בעולם ומכניעים את האגו ואת הסופר אגו שאמור היה להוביל לפעולה מתוך מניעים מוסריים, ומדגישה את התפקיד המשמעותי שיש לאנשי בריאות הנפש להיות מעורבים בסוגיות ציבוריות ולא להסתפק רק בהימצאות בחדר הטיפולים. תופעה זו מגולמת מזווית אחרת גם בספרות על טראומה כלקונה, כהיעדר, כ"חוויה נאלמת" בלשונה של קארות (1996[2022]) ובאמירתו של דורי לאוב (1992) על טראומה כנקודה בה הקול נגוז אשר הובאו לעיל. במובן זה, השמעת הקול נתפסת כנוגדן טראומה חשוב.
אחד המאמרים שמסייעים להבין את המגמה של ההשתקה מזווית נוספת הוא מאמרו של אריק ברנמן (1985) "אכזריות וצרות מוחין" שטוען שבעקבות מתקפות אלימות ואכזריות (כגון מתקפת הנאצים במלחמת העולם השנייה) הקורבנות עלולים לסגת למצב נפשי מצומצם ולהיצמד לראייה צרה של המציאות שמזוהה עם התוקפן, כדי להימנע מכאב מפרק. באופן זה, מוחלשים דחפי החיים שדורשים ראיית מציאות רחבה ומפוכחת. השמעת הקול הדורש להיות במגע עם המתרחש ולא להכחישו או להתעלם ממנו, מסייע לתהליכים של שיקום והחלמה.
היבט נוסף שגילם את השאלות המורכבות של השדה הטיפולי בלב הטראומה המתגלגלת התגלה לי בציר הטיפולי ביני לבין המטפלת שלי. גם מחיבור זה למדתי רבות, בדיעבד, על התנאים הייחודיים לטיפול שנדרשים בזמנים של טראומה מעוולת פעילה, הן במובן של יחסי העברה והעברה נגדית שיש להקשיב להם באופן ייחודי, והן מבחינת הסטינג שדורש אדפטציות מותאמות. הישענות נוקשה על "הכללים" הקודמים איננה לוקחת בחשבון את הצרכים הנפשיים והבין אישיים החורגים מאלה שהתאימו עד כה. המטפלת ואני, כמו כל דיאדה טיפולית בארץ באותה תקופה, מצאנו עצמנו בתנאי מפגש תחת "הקיר הנופל", שבו שתי השותפות למפגש יודעות זו על זו מהי המציאות החיצונית בתוכה הן פועלות. בה בעת, בשונה מדיאדות אחרות, ומתוך אותה הכרה משותפת במציאות החיצונית הידועה לשתינו, נפער בינינו בולען של הבדל בגורלנו תחת אותה מציאות. אנסה לתת מילים לחוויות כפי שנרשמו באותם ימים, ולתובנות הנובעות מהן.
כבר ציינתי את תחושתי שלא יהיה זה אפשרי או אחראי מצדי לטפל באחרים, אך גם האפשרות להמשיך ולהיות מטופלת - התערערה. אפשר לחשוב על סיבות רבות לכך, למשל: הדחיפות הגדולה של האירועים במציאות, תחושת "הפלנטה האחרת" שהוזכרה, קושי להתכנס לשעה שקטה במצב בו הכל סוער, היעדר שגרה. כך או כך, כמעט ולא הגעתי לקליניקה של המטפלת שלי אחרי ה-7.10. הקשר בינינו שינה צורה, ועבר ברובו להתכתבויות. כתבתי לה שברי מילים ותחושות, שלחתי לה ראיונות עמי, טקסטים שכתבתי וכתבות שפורסמו. היא הייתה קשובה והגיבה לדבריי אך הקשר הטיפולי הפך לרצף של תיקופים והדהודים של המטפלת על פועלי במרחב הציבורי. חשתי ששתינו חסומות וחנוקות נוכח האימה של המציאות וקוצר ידה של הפסיכותרפיה להושיע.
הרגשתי את האיכות שעברה מן המטפלת אלי ככרוכה באלם שקשור לפער בינינו. 'היעדר ההעברה' (Sodre, 2015) לכאורה, נוכח התפקוד הדחוף במציאות, הסתיר למעשה העברה חשדנית מצדי כלפיה כ"פריווילגית", פסיבית, לא מבינה, ויתכן שאף ביטא את אשמת הניצולים שהיא חשה לעומתי. ברגע מסוים, חלה תפנית משמעותית. זו התרחשה כאשר המטפלת הציעה להגיע לאחד המקומות בהם דיברתי ושאלה האם זה יפריע לי. השאלה שלה ריגשה אותי. פירשתי זאת כהזמנה להיות עדה למקום בו אני נמצאת עכשיו וכהצעה להיאבק לצדי. עניתי מייד בחיוב. ידעתי שבכך אקבל תוקף חשוב לאופיו המשותף של המאבק.
ההתייצבות שלה במרחב הביניים בין הדיאדה הפרטית מאוד של החדר למרחב הציבורי היוותה גורם מגשר חשוב מאוד בימי השבר האקוטיים. בדיעבד, עמדה נייטרלית והיצמדות נוקשה לסטינג הקודם, היו יוצרות חיץ גדול מדי שקשה היה לי לחזור ממנו לרצף טיפולי לאחר מכן. באותה העת, התייצבותה לצדי היוותה עבורי מעין פונקציה הורית שכה חסרה לי במציאות, של מי שעומד לצדי במאבק ומביט בי במבט מעריך ומתפעל ולעתים - כמי שלוקח ממני את נטל ההובלה ומתייצב כאשר לי אין כוחות. יחד עם זאת, המטפלת לא ויתרה על כך שנקבע כללי "סטינג טוב דיו" (Roth et al., 2025) ייחודיים, אדפטיביים לסיטואציה החריגה, שכללו כללי שיח במרחב הציבורי, בין הפגישות ועוד. גם בכך הייתה הגמישות הנדרשת על מנת שנוכל לנוע בין הפרטי לציבורי, בין העבר להווה ולעתיד, בין המוגן לטראומטי. תנועה גמישה זו השיבה את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, על הדומה והשונה בינינו נוכח השבר הגדול, לחיים הניתנים להתבוננות, עיבוד ופשר.
לאחר 49 ימים, באותו הסכם נובמבר 23' בו חזרה אביבה סיגל, גם אמי הוחזרה מן השבי בעזה. היא חזרה במצב בריאותי חמור מאוד בעקבות השבי, חולה במחלות לב וריאה קשות ונזקקה לשבעה חודשי אשפוז מפרכים בהם הייתה מחוסרת הכרה וקול לתקופות ארוכות. מעתה, נוספה לחיי זירה נוספת: בית החולים. הזמן והמרחב התחלקו בין הבית, זירות המאבק להשבת אחי ויתר החטופים וטיפול מסביב לשעון באמי שחזרה אחרת מהאמא שהכרתי כל חיי: הלומה, כאובה, מפוכחת ביחס לרוע האנושי וכבר לא נאיבית כפי שהייתה.
הטיפול בה הפך למוקד מרכזי בחיי וצומת לאינספור החלטות הקשורות במצבה. אחותי ואני עברנו לגור לצדה בבית החולים במטרה לספק לה את הצרכים הראשוניים ביותר: נוכחות, בטחון, הגנה, הזנה, רוך. במקביל, המשכתי לנהל מאבק על הצלת אחי. אמי הייתה שותפה לו במידת יכולתה, לעתים בקבלת מבקר רם-דרג שהאמנו שנוכל להגיע ללבו, כדי לאפשר לה להגיד את הדבר היחיד שרצתה: "החזירו לי את בני, לא אוכל להשתקם בלעדיו". זו הייתה זעקה משולשת: של הכאב נעדר-הקול שלה, של הכאב והזעם שלי ושל זעקתם הלא נשמעת של אלעד ויתר החטופים.
בכך לא הסתיים המסע האישי, המשפחתי והקהילתי. בדצמבר 23' ובינואר 24' פרצו לרשתות התקשורת הישראלית שני סרטונים מהשבי של אחי אלעד. אלעד התחנן על חייו, פנה אלינו - המשפחה - והפנה ביקורת קשה על ממשלת ישראל שלא עושה די כדי להציל את החטופים. הוא תיאר בסרטונים הללו את סכנת המוות בה הוא נמצא. היו אלו ימים קשים מנשוא. מצד אחד, ראיתי את אחי בחיים. מצד שני, הוא היה רזה מאוד, מוזנח, מאויים ודבריו לא השתמעו לשתי פנים. בתקופה זו התקבלו עוד ועוד בשורות מרות על חטופים שנהרגו ונרצחו בשבי. ההכרה כי הוא בסכנת מוות הפכה מוחשית וחונקת מרגע לרגע.
ב-18.1.24 קיבלנו הודעה מגורמי הצבא כי קיים "חשש כבד לחייו" של אלעד, המשגה שמצד אחד עלולה לרמז על כך שכבר אינו בין החיים, ומצד שני ציינו כי אין בידיהם מספיק מידע לקבוע זאת בוודאות. כך נותרנו במשך חודשים, תלויות בין תקוות החיים ואימת המוות, בלי ידיעה ודאית סביבה יכולה הנפש להתארגן ולהתאבל. נותרנו עם תקווה ונלחמנו בשם התקווה הזו. גם משפחות של חטופים שמותם הוכרז ו"נחלט" (מותם הוחלט על סמך עדויות מרחוק), התקשו לקבל את קביעת גורמי המקצוע כאמת מוחלטת בהיעדר האדם ממנו אפשר להיפרד. לימים יקבל מצב זה את ההמשגה של "אבל מושהה" (Yehene et al., 2025). הוודאות המכאיבה ביחס להירצחו של אלעד הגיעה כשלושה חודשים לאחר מכן, עם השבת גופתו במבצע צבאי.
לאור כל העמימות המקדימה, שהוחרפה בשל העובדה שבזמנו הודיעו לנו על מותה של אמי בשבי, ולאחר מכן היא הושבה אלינו בחיים, ולאור הסירוב הנפשי לקבל ולעכל את הסוף הבלתי נתפס של אחי החזק והאהוב, השבתו לקבורה של אלעד הייתה עבורנו טראומטית מאוד, מפתיעה, מהירה. בבוקר ה-6.4.24 קיבלתי הודעה רשמית - גופתו של אלעד הושבה ארצה וזוהתה במכון לרפואה משפטית. מיהרתי לבית החולים, שם אמי הייתה מאושפזת, לא רציתי שתשמע על כך מאף גורם אחר. בדרך לבית החולים ניסחתי את ההודעה שלי לציבור על הירצחו של אלעד, על כך שהופקר למותו בשבי למרות שניתן היה להחזירו בחיים. בדיעבד הבנתי שבתוך רצף של אירועים טראומטיים, מפתיעים, מהירים - ניסיתי להחזיר לעצמי שליטה. לא יכולתי לשנות את מה שקרה, אבל יכולתי, או לפחות ניסיתי, לשלוט באופן שבו המידע יסופר ובאופן שבו הדברים יקרו מעכשיו.
כמה שעות מאוחר יותר, התקיימה פגישה קשה בין נציגי הצבא והשב"כ לבינינו (אמי, אחותי ואני) שסיפרו על מבצע החזרתו של אלעד לקבורה. בשלב מסוים בשיחה אמא שלי, שהייתה במצב רפואי קשה והבינה שלא תוכל לנסוע להלוויה בניר עוז, ביקשה להיפרד מאלעד. לנשק אותו במצח. לא אשכח את המבטים שהוחלפו. נציגי הצבא והשב"כ גמגמו. אמרו שלא כדאי, שכנראה גופתו לא במצב טוב. לא התווכחנו. זה היה קשה מנשוא ולא היה לנו זמן לחשוב על כך: מה ההשלכות של פרידה מאלעד במכון לרפואה משפטית, ולחילופין - מה ההשלכות של לא להיפרד ממנו שם, במעמד הזה.
למחרת, 7.4.24, אלעד נקבר. הטקס היה קורע לב, זעקנו בו תחושות אשמה והאשמה על כך שניתן היה להחזירו בחיים, שלא עשינו מספיק. "שחררנו" את אלעד מהזהות שנכפתה עליו בתור "החטוף אלעד קציר". רצינו לומר לו ולעצמנו שהוא חוזר הביתה, לאדמה שאותה אהב כל כך, שהוא חוזר להיות פרטי, של המשפחה ושל אוהביו. כשהטקס הסתיים, באותו רגע בו נושאי הארון הרימו אותו, קפצתי ממקומי מתוך דחף עז וללא מחשבה סדורה והצטרפתי אליהם. נשאתי את ארונו של אלעד עד שהורד לקבר. רק בימים הבאים הבנתי למה. קפצתי כי לא נפרדתי, כי הבנתי שזה הרגע האחרון בו אוכל להיות קרובה לאחי, להיפרד, להרגיש את משקלו, את מלוא נוכחותו. היה גם חוסר אמון עמוק, רציתי לוודא שלא קוברים ארון ריק. במהלך השבעה התקיימה גם פגישה עם נציג המודיעין בצבא ששיתף במידע שהיה ברשות הצבא עד אז. השיחה הזו השאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. ביקשתי עוד ועוד מידע ותשובות ואני נאלצת בהדרגה להכיר בכך שסוף הסיפור של אלעד לא יהיה שלם אף פעם.
כחצי שנה לאחר מכן אמי נפטרה כתוצאה מהשלכות השבי, בסבל ובטרם עת, לאחר שלא הצליחה להתאושש פיזית ונפשית מאירועי הטבח, החטיפה, השבי והאובדנים המרובים.
נראה לי שהתיאור לעיל מבהיר עד כמה ציר הזמן הטראומטי זרוע בריבוי של אובדנים מסוגים שונים, קונקרטיים וסימבוליים כאחד, אשר מצטרפים לתחושת זמן משובש, קטוע ומחוסר מרווחים שמאפשרים ולו מידה קטנה של עיכול ועיבוד להתרחשויות הרודפות זו את זו במהירות, וכל אחת מכרעת מקודמתה.
הספרות מתייחסת לשיבוש בממד הזמן: 'זמן טראומטי' לפי רוט (2024) פועל לפי חוקיות אחרת. הוא מקיים תחושות זמן סותרות של התמשכות זמן איטית מאוד ומנגד תחושת מלכודת זמן ותקיעות במקום. למעגלי הזמן השגורים של עבר, הווה ועתיד, מתווסף מעגל הזמן הטראומטי, שאיכותו כחור שחור שבולע אליו את כל תחושות הזמן האחרות, עד לכדי קריסה לקיום בלעדי בתוך חוויית הזמן הטראומטי. אחד הביטויים השגורים מאז ולאורך כל התקופה, הוא "אני עדיין בשבעה באוקטובר". מצד שני, לאחר הטראומה כל יום כל כך קשה לנשיאה עד שהוא נדמה כנצח בפני עצמו.
אחד הגילומים הבולטים לחוויה זו התבטא ביוזמה של רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הירש, לספירת הימים במדבקות על הבגד, שיצרו שעון זמן חדש, שתחילתו ב-7.10. גם שדרני הרדיו שפתחו את התכניות בציון היום שחלף מאז ה-7.10 וגם השעון שהוצב בכיכר החטופים הצטרפו בסולידריות לשעון הזמן הטראומטי שתקתוקו הלם בלב ציבור שלם. מחוגי השעון נעצרו רק לאחר 843 ימים עם השבתו של החטוף החלל האחרון מעזה. למעשה, רק משם ואילך נוצר המרחב הדרוש לעיבוד הטראומה המרובה והרדיקלית שחווינו כחברה וכעם, בהיבט של המאבק להשבת החטופים מעזה. כבת שכולה וכאחות שכולה, ספירת השכול שלי לא הסתיימה ולא תסתיים. עם זאת, אופק זהותי כמטפלת תלוי ועומד כאפשרות שהזמן העתידי והעיבוד שיאפשר יספרו את סיפורו.
אשוב כעת מן הסיפור האישי והתובנות שנלוו אליו, להתעמקות בהיבטים שעשויים לסייע למטפל.ת לבחון את האפשרות לשוב ולטפל מתוך השבר האישי.
תפיסת הפסיכואנליזה הבין-אישית וההתייחסותית, חותרת בבסיסה תחת מושג ה"נייטרליות". מצבי שבר קיצוניים שכאלה מחזקים תפיסה זו, הטוענת כי כל נקיטת או אי נקיטת עמדה, אמירה או אי אמירה יעידו על המטפל, אישיותו ועמדותיו בעולם, כך גם אופן התייצבותו לצד המטופל בהיבטי השבר בחייו. עובדה זו מודגשת במצב בו "הקיר נופל" והמטופל ער למשבר בו נתון המטפל עקב המציאות המשותפת שהם חולקים וביתר שאת כאשר המטופל חשוף לאופי המשבר של המטפל. ככל שהמטפל נפגע באופן חריף יותר ואף גלוי למטופל, כך זהותו של המטפל נתונה לערעור, חשופה יותר וההשפעה על המפגש הטיפולי גוברת. גמפל (2020) טוענת שמטפל שספג את הטראומה הלאומית באופן אישי ורדיקלי - מאבד משהו מן היסודות לזהותו שלו בראי זהות האם-אב מדינה המופנמים בו. הוא חי במקום מאיים, והנחות היסוד הקיומיות שלו מעורערות באופן עמוק. השאלה "מי אני" מותקפת, ולפיכך גם זהות המטפל.ת מותקפת עמה.
כאשר העולם הפנימי והחיצוני מעורערים על ידי הטראומה, והקשב ממוקד בהיבטים שונים שלה, יהיה זה קשה, ולעתים גם לא אתי, לדבוק בזהות המטפל ובטיפול. במצבים אלה, על המטפל לבחון באחריות ובכנות את יכולתו להירתם עם האיכויות הכרוכות בתפקיד המטפל - כעד, כמחזיק, כמכיל ומתמיר חוויות גולמיות, רגשיות ובין אישיות של מטופליו. תהליך זה עשוי להוביל להבנה שיש להשהות את התפקוד המקצועי כמטפל עד שהמכל יהפוך פנוי יותר לחומרי נפשו של האחר. יחד עם זאת, יש בכוחה של אותה התבוננות להוביל את המטפל לאמון כי ביכולתו לקיים עבודה טיפולית, תוך ערנות לאתגרים הכרוכים בה. במצב זה, יתגלו גם יתרונותיה של מעורבות טיפולית מתוך ולאחר שבר הכוללים עמדות של צניעות, קשב עמוק, היכרות אינטימית עם הפגיעות הקיומית והבנה העמוקה של חוויית השבר של עצמנו ושל מטופלינו.
לאור מה שעולה הן מהספרות המקצועית שתוארה, הן מהניסיון שצברנו מאז טבח ה- 7.10 והן מההתנסות האישית שחלקתי לעיל, עולה כי כאשר המטפל הוא נפגע ישיר של טראומה רדיקלית, ולא כל שכן כשמדובר בטראומה מעוולת קולקטיבית, המכל שלו בהכרח משנה את צורתו. שברים וסדקים במכל הטיפולי יוצרים משמעויות שיש להכירן. כאשר הבחירה היא להמשיך לטפל, משמעויות אלו משפיעות על ההתמקמות מול המטופלים בשני מובנים משלימים - מחד, הן עשויות לצמצם ולשבש את ההקשבה, ההפנמה והעיבוד של חומרי נפשו של המטופל.ת. אך בה בעת, באם הכוחות עומדים לשירות המטפל נפגע הטראומה, יש להן פוטנציאל גם להביא לערך מוסף באמפתיה, בהקשבה, בהבנה ובתחושת הקירבה לסבלם של המטופלים שחווים בעצמם תחושות שבר קשות נוכח הטראומה הקולקטיבית.
גם המטופלים, במקרה שהם יודעים על השבר שחווה המטפל באופן אישי, עשויים לחוש את שני ההיבטים הללו באופן משלים: מחד, לחשוש 'להשתמש' (Winnicott, 1969) במטפל באופן פתוח, לחוש אשמה ולצמצם באופן מודע ולא מודע את ההשלכות של סבלם על המטפל.ת שהמכל שלו סדוק ונתון לפעפוע חומרים ביתר קלות. היבט נוסף שעלול להכביד על המטופלים הוא המפגש עם הסופיות בצורתה המאיימת ביותר, שהמטפל מגלם בסיפורו האישי, ונפשם עלולה להתגונן מפניו כראי פוטנציאלי לאפשרויות הקיום מהן הם מבקשים להימלט. באופן לא מודע, יש גם חשש מהידבקות בגורלו של האחר (רוט, 2020א), שכעת מושלך על המטפל שידביק את המטופל.ת באסונו.
כך חשתי כאשר פנתה אלי קולגה בהצעה להנחות קבוצה להורי לוחמים. חשתי רתיעה וסירבתי מיד. בדיעבד, הבנתי שהרגשתי שאני עומדת להיות הדגל השחור של האסון הפוטנציאלי ואפריע להם בתהליכים נחוצים של הדחקה, ניתוק והתכחשות כאמצעים בריאים שמסייעים להורים לשאת מצבים בהם ילדיהם מצויים בסכנה. גם היבט זה עלול לעורר במטפל בשבר תחושת אשמה ולדחוף אותו להצטמצם ולא להיות במגע עם חלקים שהוא חש כמאיימים עבור מטופליו. מצד שני, מטופלים עשויים לחוש שרק המטפל.ת הזה יוכל להבינם לעומק ורק בו הם יכולים לשים את מבטחם, מה שיצור איכות העברה טעונה שיש לקחת בחשבון את השלכותיה.
לאור כל אלה, נחוצה הקשבה עמוקה של המטפל לאיכות המבנית של המכל הנפשי שלו, מתוך אחריות מקצועית ואתית ביחס להשפעותיו על המפגש הטיפולי ולשאלה האם מבנה זה מאפשר לו להוות מכל עמיד דיו וקולטני דיו, שאינו הגנתי יתר על המידה. במידה וכן, על המטפל לחשוב מהם האפיונים הייחודיים שצורתו העכשווית מייצרת במפגש ההעברה וההעברה הנגדית.
ארמה ברנמן פיק, במאמרה "עיבוד בהעברה הנגדית" (1985), מתארת את האתגרים המונחים לפתחו של המטפל המבקש להיות "אובייקט טוב", ומתוך כך אינו פנוי לקלוט את ההעברה השלילית ולעבד אותה. היא מצטטת גם את מוני קרלי, ומתוך דבריו בהקשר זה מתבהר כי הצורך של המטפלת להיות 'טובה' עלול לעוור את עיניה לא רק בפני מופעים של העברה שלילית, אלא גם בפני מופעים של העברה נגדית שלילית.
ברנמן פיק מתארת כיצד עומס של תחושות אשמה מצד המטפלת מכבידים על נכונותה לקלוט יחסי העברה עוינים ותוקפניים ולעבדם מבלי לנסות לתקנם באופן מאני וכוזב ולחמוק מהם. במצב של עומס רגשי שחווה מטפל במשבר, הוא עלול להתחמק מקשר עם העברה שלילית גם מתוך הקושי שלו לשאת עומס נוסף למצבו הנפשי המעורער והמוחלש, וגם משום שבהעברה הנגדית הוא חש אשם על כך שמלכתחילה אינו מכויל במלוא כוחותיו ופניותו כבימי שגרה. היבט נוסף של אשמה בהעברה הנגדית נובע מן הצורך המוגבר של מטפל שחווה שבר טראומטי להציל את מטופליו ממכאוביהם, ועל אחת כמה וכמה כאשר מקורות השבר משותפים, כמו בטיפול בנפגעי 7 באוקטובר על ידי מטפל שחווה, כמוני, שבר טראומטי בהקשר זהה.
לבסוף, באופן עמוק, המטפל שחווה שבר שכרוך באובדן יקיריו עלול להיות שבוי באשמת הניצול ובחוסר האונים שחווה ביחס להצלת אהוביו, שכעת תושלך באופן לא מודע על מטופליו בקושי לשאת חוסר אונים ואזלת יד שהם חלק בלתי נפרד מיחסי העברה והעברה נגדית שנחוץ לשהות בהם כחלק מעיבוד אבל ומפגש עם אמת נפשית וקיומית. במקום זאת, המטפל שחווה שבר טראומטי מן הסוג שאני מתארת עלול להיות לפות ברצון עז להציל ובאימה מפני אוזלת היד נוכח מכאוביהם ואובדניהם של מטופליו.ה. במצבים אלה, המטפל הופך מוגבל אם כן מכיוונים שונים ביכולתו לפרש ולסייע (רוט, 2023א).
לוי (2016) מזהיר מפני מצב בו קורס הגבול וזולגים תכנים בין 'המכל של האדם' (המטפל כסובייקט) וה'מכל של המטפל' (המטפל כאובייקט להשלכות), מה שעלול להקשות על המטפל להפנות את הקשב שלו אל המטופל ובנוסף לעורר במטפל רגשות אשם. לדברי לוי, הפונקציה הטיפולית שנפגעת יותר מכל במצב בו המטפל עובר טראומה, היא יכולת ההכלה שלו. באופן אחר ניתן לומר, בהמשך לכתיבתה של דנה אמיר (2018), שפונקציית העד שלו נפגעת, הן במובן של היותו קשוב למטופל.ת והן כמי שמעניק לו בחזרה את סיפורו. גם במקרים בהם מצוקותיו של המטופל מהדהדות את השבר של המטפל וגם במצבים בהם הן רחוקות ממנו ונחוות כ"זרות" ואפילו "פריווילגיות" לעומת חומרי הנפש שהמטפל מתמודד עמם בשעת שבר טראומטי, הופכת הסיטואציה הטיפולית למאתגרת והפער בין הצורך של המטופל ליכולתו של המטפל להתמסר אליו נחווה כבלתי ניתן לגישור.
החשש עבור מטפל שהמכל שלו מופגז בחומרים גולמיים משל עצמו, הוא שלא יהיה פנוי להכיל או להתמיר רכיבי בטא של אחר משמעותי (לוי, 2016). יתרה מכך, קיים חשש שחומרי נפשו יחלחלו לתוך נפשם של מטופליו באופן שיעמיס עליהם בהזדהות השלכתית מצד המטפל. מצב זה עלול לשחזר מצבים מוקדמים בהם התינוק ספג לתוך נפשו חומרי נפש ממאירים ומעמיסים שהושלכו לתוכו מנפשם של הוריו (Fraiberg et al., 1975; Rosenfeld, 2004). כאשר המטפל והמטופל נמצאים במשבר מקביל, בפרט אם הם במשבר מקביל אך לא זהה והשבר של המטפל מסיבי יותר, האתגר גדל. עומס רב בנפשו של המטפל מקשה על התייצבותו בעמדה קשובה כלפי עולמו הפנימי שלו כמכל על מנת ללמוד את עולמו הפנימי של המטופל המושלך לתוכו. רק בתנאי שאפשרות זו מתאפשרת, יוכל המטפל ללמוד מן המפגש בין חומרי נפשו של המטופל לחומרי נפשו שלו, ומתוך כך לעבד ולהתמיר את מצוקותיו ומכאוביו של המטופל.
אתגר נוסף כרוך בבלבול בין חוויותיו של המטפל לאלו של המטופל - על משאלות התאומות והתחושה שנוכח מציאות חיצונית כה מאסיבית, ההבדלים האינדיבידואליים נמחקים. ידיעת המטופל על השבר של המטפל עשויה לעורר תחושת שותפות שיש בה גם תרומה פוטנציאלית לתחושת המובנות והקירבה. יתרה מכך, לעתים זוהי ציפייה חזקה מצד המטופלים, שחשים שרק מטפל שעבר חוויות דומות יוכל להבינם כראוי. יחד עם זאת, מצבים בהם "הקיר נופל" והמציאות החיצונית נוכחת באופן מסיבי, עלולים להוביל את המטפל להמעיט בפירושי העברה ובהקשבה לעולמו הפנימי הייחודי של המטופל (רוט, 2020א). חשוב להימנע מן הנטייה להניח כי המציאות הפנימית איננה רלוונטית, או לחילופין שהחוויות הטראומטיות המשותפות יוצרות זהות בין שני השותפים בדיאדה הטיפולית. העולם הפנימי, יחסי האובייקט המופנמים, ההיסטוריה הטראומטית, מערך התמיכה ושלל גורמים נוספים יוצרים תמיד הבחנה בין כל שני פרטים שחווים מציאות דומה, וכך גם בחדר הטיפולים.
על מנת לטפל חרף השבר בחיי המטפל ואף מתוך שבר זה, נדרשת מידה מסויימת של יכולת "השקטה" (שאינה השתקה). על המטפל.ת להיות קשובים למתח הדיאלקטי בין השבר האישי למצוקות המטופל, באופן שתורם ליכולתו להבין ולסייע למטופל. לשם כך, עליו להיות מסוגל לאפשר לשבר האישי להיות ברקע במידה מספקת, כאשר מוקד הטיפול הוא המטופל וצרכיו. על מנת להכריע בשאלה זו, על המטפל להיעזר בטיפול אישי ובהדרכה, כדי לבחון האם הוא מוצא בנפשו את הכוח, הפניות והאחריות לטפל באחר במקביל לעיבוד השבר הטראומטי האישי. המשבר כאמור עשוי להעשיר את הטיפול אך עלול גם להאפיל עליו כפילטר ה'צובע' את כל החוויות כמשתקפות דרכו או נבלעות בתוכו.
בהינתן שהמטפל.ת בוחר.ת לשוב ולטפל, עליו לקחת בחשבון את העומס שמוטל על נפשו של המטופל - בין אם הוא יודע ובין אם רק חש באופן לא מודע כי המטפל מצוי בשבר אישי מכל סוג. יתרה מכך, על המטפל לשים לב ביתר שאת להיבטים של ניצול בלתי מודע מצידו של נטיות ביחסי ההעברה, שייטו להפנות את הכוחות לטיפול בהורה השבור (לנדאו, 1993). גם במצב בו המטפל או המטפלת בחרו לשוב ולטפל למרות השבר האישי שחוו, נדרשת מהם התמודדות עם מתח ניגודים שחשוב לשאתו, בין הצורך לשים את השבר ברקע לשם השקטת המכל והקשב, לבין הצורך המתמיד והבו-זמני להיות במגע עם השבר על מנת להתחקות אחר כל השפעותיו וביטוייו ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית, מתוך קשב לאופן בו הם נקלטים בנפשו של המטופל בהתאם ליחסי האובייקט המוקדמים שלו.
ניתן לומר אם כן, שגם מטען ההעברה הקשור לשבר של המטפל וגם מטען ההעברה הנגדית צפויים להוות חלק מן התהליך הטיפולי ואף עשוי להוות מנוף התפתחותי עבורו, בתנאי שהמטפל פנוי דיו לעשות את ההבחנות הנדרשות בינו לבין המטופל, להיות בעמדת Reverie פתוחה וקשובה ובעמדת עיבוד והתמסרות מספקת כדי לעבוד עם העומס ההדדי הצפוי במפגש.
כרמית פלטי קציר היא עובדת סוציאלית קלינית, אשר טיפלה בקליניקה פרטית ובמרכז מילמן לילדים על הרצף בחיפה ובמרפאת בריאות הנפש של כללית. היא בת קיבוץ ניר עוז, בתם של חנה ורמי קציר ואחות של אלעד ואביטל. אביה, רמי נרצח ב-7 באוקטובר. אמה, חנה נחטפה לעזה והושבה בהסכם נובמבר 23'. לאחר כשנה נפטרה בעקבות השלכות השבי הקשות. אחיה, אלעד נחטף בחיים ונרצח בשבי. מהדמויות הבולטות במאבק להשבת החטופים ובהובלת מדיניות של עשיית צדק, הכרה ותיקון.
אמיר, ד׳. (2018). להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית. ירושלים: מאגנס
דינור, י'. (1963). עדות יחיאל דינור. בתוך היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן: עדויות (עמ' 1122–1123). מרכז ההסברה במרכז ראש הממשלה
גמפל, י'. (2010). ההורים שחיים דרכי. כתר
זיו, א'. (2012). טראומה עיקשת. מפתח: כתב־עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 5, 55–73
חוק העונשין, התשל"ז–1977, סימן ו(1), סעיפים 368א–368ה (כולל תיקון 26, תש"ן–1989). (1977). מתוך אתר הכנסת. https://tinyurl.com/yc8fmfc4
יהנה, ע. לוין, ח. (פברואר, 2025). שכול באי וודאות: בריאות משפחות החטופים החללים – אתגרים, צרכים, המלצות. מערך הבריאות מטה משפחות החטופים. https://tinyurl.com/bdhyjfua
יהנה, ע. (2026). מהצלה להשבה: מאפיינים וקווים מנחים לעבודה טיפולית במציאות שלאחר טראומת חטיפה מתמשכת. בטיפולנט
לביא, ת'., נוטמן־שוורץ, א'., ודקל, ר'. (2015). "מרחב מוגן": התערבות טיפולית במציאות טראומטית משותפת. חברה ורווחה, לה(2), 261–284
לוי, ר'. (2016). פגיעה ביכולת ההכלה של המטפל עקב משבר בחייו האישיים: איום על הטיפול לצד אפשרות לצמיחה. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, 7, 101–130
לנדאו, מ׳. (1993). מחשבות על מכל ומוכל. שיחות, ז(2), 103- 110
פלורסהיים, ד'. (2007). כשהמטפל/ת חולה: האם תשרוד ההכלה במרחב שבין "גוף ראשון" ל"גוף שלישי", בין פנטזיה למציאות ובין חיים למוות? שיחות, כא(3), 280–291
פלמן, ש'., ולאוב, ד'. (2008). עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (ד' רז, מתרגמת). (1992), רסלינג
פרויד, ז'. (2008). אבל ומלנכוליה. פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (א' טננבאום, מתרגם; י' בנימיני, עורך). (1917), רסלינג
פרויד, ז'. (2021). מעבר לעיקרון העונג (ר' גינזבורג, מתרגמת) (1920), רסלינג
קארות, ק'. (2022). חוויה נאלמת: טראומה, נרטיב והיסטוריה (מ' בר, מתרגמת). (1996), רסלינג
קליין, מ'. (2002). מסקנות תיאורטיות אחדות ביחס לחיי הרגש של התינוק. בתוך מלאני קליין: כתבים נבחרים (א' זילברשטיין, מתרגמת; י' דורבן, עורך) (עמ' 204–240). (1952), תולעת ספרים
קליין, מ'. (2003). אבל ביחס למצבים מאניים־דפרסיביים. בתוך מלאני קליין: כתבים נבחרים (א' זילברשטיין, מתרגמת; י' דורבן, עורך) (עמ' 94–121). (1940), תולעת ספרים
רוט, מ'. (2017). מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. ירושלים: כרמל
רוט, מ'. (2020א). העברה בימי קורונה. בטיפולנט
רוט, מ'. (2020ב). דחף המוות חי ובועט. שיחות, לה (1), 24–30
רוט, מ'. (2024). יום השנה לשבעה באוקטובר: אבל מורכב מעל תהום צהובה. בטיפולנט
רוט, מ'. (2025א). מאשמת הניצול לחובת הניצול. בטיפולנט
רוט, מ'. (2025ב). איחוי הזמן הטראומטי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4968
רוט, מ' (2026). המציאות זקוקה לי - מכתב למעגל הרביעי, כלומר לכולנו. אתר אוניברסיטת חיפה, 18.3.26. https://tinyurl.com/mutr889u
Ali, D. A., Figley, C. R., & Nuttman-Shwartz, O. (2023). Shared trauma, resilience, and growth: A roadmap toward transcultural conceptualization. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 15(1), 45–55. https://doi.org/10.1037/tra0001044
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). American Psychiatric Publishing
Aron, L. (1991). The patient’s experience of the analyst’s subjectivity. Journal of the American Psychoanalytic Association, 39(3), 595–616
Aron, L. (1996). A meeting of minds: Mutuality in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann
Bleger, J. (1967). Psycho-analysis of the psycho-analytic frame. International Journal of Psychoanalysis, 48, 511–519
Boss, P. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Harvard University Press
Brenman, E. (1985) Cruelty and Narrowmindedness. International Journal of Psychoanalysis 66, 273-281
Brenman Pick, I. (1985). Working through in the countertransference. International Journal of Psycho-Analysis, 66(2), 157-166
Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. The British Journal of Social Work, 40(6), 1927–1944. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcp137
Dekel, R., & Nuttman-Shwartz, O. (2008). Training students for a shared traumatic reality. Social Work, 53(3), 279–281. https://doi.org/10.1093/sw/53.3.279
Dimen,M. (Ed). (2011). With culture in mind: Psychoanalytic stories. Routledge
Durban, Y., Lazar, R., & Ofer, G. (1993). The cracked container, the containing crack: Chronic illness—its effect on the therapist and the therapeutic process. International Journal of Psycho-Analysis, 74, 705–713
Eigen, M. (2001). Damaged bonds. Karnac Books
Foa, E. B., Ehlers, A., Clark, D. M., Tolin, D. F., & Orsillo, S. M. (1999). The posttraumatic cognitions inventory (PTCI): Development and validation. Psychological Assessment, 11(3), 303–314. https://doi.org/10.1037/1040-3590.11.3.303
Freiberg, S. (1975). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, Vol 14, Issue 3, Pages 387-421
Freud, S. (1895). Project for a scientific psychology. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 1, pp. 283–397). Hogarth Press
Freud, S. (1900/1953). The interpretation of dreams (J. Strachey, Trans.). Hogarth Press. (Original work published 1900)
Freud, S. (1912). Recommendations to physicians practising psycho-analysis. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 109–120). Hogarth Press
Freud, S. (1914). On the dynamics of transference. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 99–108). Hogarth Press
Gampel, Y. (2020). The wounded passion: The inner experience of an Israeli psychoanalyst. Psychoanalytic Inquiry, 40(7), 467–477. https://doi.org/10.1080/07351690.2020.1810519
Groweiss, Y., Blank, C., Kohavi, H., Amsalem, D., Neria, Y., & Levi-Belz, Y. (2026). Prolonged grief and psychological distress among the public amidst the ongoing hostage crisis following the October 7 attack. Psychiatry Research, 358, Article 116978. https://doi.org/10.1016/j.psychres.2026.116978
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence - from domestic abuse to political terror. Basic Books
Joseph, B. (1985). Transference: The total situation. International Journal of Psycho-Analysis, 66(4), 447–454
Khan, M. R. (1963). The concept of cumulative trauma. Psychoanalytic Study of the Child, 18, 286–306
Klein, M. (1937). Love, guilt and reparation. In M. Klein & J. Riviere (Eds.), Love, hate and reparation: Two lectures (pp. 1–119). Hogarth Press
Klein, M. (1952). The origins of transference. International Journal of Psycho-Analysis, 33, 51–60
Kooperman, D. (2013). When the therapist is in crisis: Personal and professional implications for small community psychotherapy practices. American Journal of Psychotherapy, 67(4), 385–396. https://doi.org/10.1176/appi.psychotherapy.2013.67.4.385
Nuttman-Shwartz, O. (2022). The long-term effects of living in a shared and continuous traumatic reality: The case of Israeli families on the border with Gaza. Trauma, Violence, & Abuse, 24(3), 1387–1404. https://doi.org/10.1177/15248380211063467
Ogden, T. H. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psycho-Analysis, 75, 3–19
Rosenfeld, H. (2004). Impasse and Interpretation - Therapeutic and Anti-therapeutic Factors in the Psychoanalytic Treatment of Psychotic, Borderline and Neurotic Patients. London and New York: Routledge
Roth, M., Shapira-Berman, O., & Rahabi, I. G. (2025). Psychoanalytic assistance after a massacre. Psychoanalytic Inquiry, 1–10. https://doi.org/10.1080/07351690.2025.2462504
Sandler, J. (1976). Countertransference and role-responsiveness. International Review of Psychoanalysis, 3, 43–47
Segal, H. (1987). Silence is the real crime. International Review of Psychoanalysis, 14, 3–12
Sodre, I. (2015). Addiction to Near Life: On Pathological Daydreaming and the Disturbing Ambiguity of Faking True-Love. Imaginary Existences. London and New York: Routledge
Taubman-Ben-Ari, O., Erel-Brodsky, H., & Ben-Kimhy, R. (2025). Therapists in wartime: Holding others’ trauma while contending with your own. Journal of Clinical Psychology, 81(4), 1234–1249. https://doi.org/10.1002/jclp.23751
Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Social Work Journal, 40(3), 231–239. https://doi.org/10.1007/s10615-012-0395-0
Winnicott, D. W. (1945). Primitive emotional development. International Journal of Psychoanalysis, 26, 137–143
Winnicott, D. W. (1958). The capacity to be alone. In D. W. Winnicott, The maturational processes and the facilitating environment (pp. 29–36). Hogarth Press
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. International Universities Press
Winnicott, D. W. (1969) The Use of an Object. International Journal of Psychoanalysis 50:711-716
Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho- Analysis, 1, 103–107
Yehene, E., Gershfeld-Litvin, A., & Hamama-Raz, Y. (2025). Disrupted bereavement: Situational and procedural disruptions underlying grief following mass trauma - The case of the October 7, 2023 attacks on Israel. Death Studies, 1–12. https://doi.org/10.1080/07481187.2025.2574888
Yehene, E., Levine, H. Bereavement in Uncertainty: The health of the families of the deceased hostages - challenges, needs and recommendations. February 2025. https://tinyurl.com/587pshte
