חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • מודל קוגניטיבי של הפרעת דחק פוסט-טראומטית: סקירת מאמרם של אהלרס וקלארק

מודל קוגניטיבי של הפרעת דחק פוסט-טראומטית: סקירת מאמרם של אהלרס וקלארק

נעה ביימן

הקדמה

הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא תגובה נפוצה יחסית לאירועים טראומטיים כמו אסון, תאונה, תקיפה או קרב. הסימפטומים כוללים חוויה חוזרת ובלתי רצונית של האירועים, עוררות חושית ופיזית, קהות רגשית, והימנעות מגירויים אשר עשויים להזכיר את האירוע הכואב. אנשים רבים יחוו סימפטומים אלו בשבועות שלאחר האירוע הטראומטי, אך אצל חלקם הסימפטומים יימשכו באופן עיקש גם שנים לאחר מכן. עבור אנשים אלו, הסימפטומים משבשים את שגרת החיים ומביאים לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי, הזוגי והאישי.

בסקירה זו נביא את מאמרם של Anke Ehlers ו-David M. Clark, חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, אשר הציעו מודל קוגניטיבי המבקש להסביר את הסימפטומים של PTSD ולספק מתווה מתאים לטיפול. במאמר, אהלרס וקלארק מציעים כי אנשים אשר סובלים מ-PTSD חווים את האירוע הטראומטי שהתרחש בעבר, כאירוע שממשיך להיות מסוכן בהווה. המודל שלהם מציע שני תהליכים קוגניטיביים מרכזיים אשר עומדים בבסיס תחושה זו: (1) תהליך ההערכה של האירוע הטראומטי עצמו או אחריתו, (2) תהליך הזיכרון של האירוע הטראומטי, והקשר שלו לזיכרונות אוטוביוגרפיים. כמו כן, אהלרס וקלארק מציעים כי תהליכים קוגניטיביים אלו מייצרים אסטרטגיות התמודדות מזיקות אשר מעמיקות את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים ומונעות מהמטופל להחלים.

הערכת האירוע

הכותבים מציעים כי בניגוד לאנשים אשר מחלימים באופן טבעי לאחר אירוע טראומטי, אנשים אשר סובלים מ-PTSD לא מצליחים לחשוב על האירוע הטראומטי כאירוע מוגבל בזמן, וחווים אותו כאירוע מתמשך, בעל השפעות גלובליות על חייהם. כתוצאה מכך, הם מתמודדים עם תחושה מתמדת של איום בהווה. האיום יכול להיות חיצוני (למשל, תחושה כללית כי העולם הוא מקום מסוכן), או, לעיתים קרובות, פנימי (למשל, איום חריף ומתמשך על תחושת המסוגלות). הכותבים מציעים כי חוויה זו נוצרת בשל תהליך בעייתי של הערכת האירוע. למשל, אנשים עשויים לבצע הכללת יתר בנוגע להשלכות האירוע הטראומטי על חייהם, וכך לתפוס גם פעילויות שאינן מסוכנות כמסוכנות מאוד. לחלופין הם עשויים להפריז בהסתברות שאירועים קטסטרופליים נוספים יקרו להם, או להשתמש בטראומה שחוו כהוכחה לכך שהם ״מושכים אש״ או שדברים רעים קורים להם תמיד. הערכות אלו מייצרות לא רק פחד, אלא גם הימנעות, אשר בתורה תורמת להכללת היתר של הפחד על תחומי חיים הולכים ומתרחבים.

בנוסף, תהליך ההערכה של אחרית האירוע, לאחר סיומו, עלול להעמיק את תחושת האיום. כך, הערכה מוטעית של התגובות אשר חווה האדם לאחר האירוע הטראומטי עלולה לגרום לו לחוש כי האירוע הותיר בו שינויים בלתי הפיכים, ולייצר תחושת איום עמוקה. למשל, אנשים שלא מודעים לכך שסיוטים, פלאשבקים, קשיי ריכוז וקהות רגשית הן תגובות נורמליות לאחר אירוע טראומטי, עלולים לראות בסימפטומים הללו הוכחה לכך שהם נפגמו באופן בלתי ניתן לתיקון, או שקיימת סכנה ממשית ובלתי הפיכה לרווחתם. גם לתגובות הסביבה יש חשיבות לגבי האופן בו אנשים מעריכים את האירוע הטראומטי שעברו. כך למשל, לעיתים קרובות אנשים הקרובים לאדם שחווה אירוע טראומטי חוששים לשוחח עמו על האירוע או לשאול אותו אודותיו. קשר השתיקה סביב האירוע עלול לחזק את התחושה ש״לאף אחד לא אכפת״, או גרוע מכך, שהאדם אשם באירוע הטראומטי שעבר. הכותבים מוסיפים כי בהיבט הרגשי, האופן בו האדם מעריך את האירוע קשור קשר ישיר לרגשות השליליים העוצמתיים אשר עלולים להתעורר ב-PTSD. למשל, הערכת האירוע כמסוכן תוביל בהתאם לתחושת פחד, הערכת האירוע כלא הוגן תוביל בהתאם לתחושת כעס, הערכת האירוע כתוצאה של אחריות אישית תוביל בהתאם לתחושת אשמה, הערכת האירוע כהפרה של סטנדרטים אישיים תוביל בהתאם לבושה, והערכת האירוע כאובדן תוביל בהתאם לתחושת עצב.

זיכרון האירוע

הטבע של זיכרון הטראומה הוא סוגייה מורכבת. מצד אחד, לעיתים קרובות מטופלים מתקשים לשלוף באופן רצוני זיכרון מלא ומפורט של האירוע. הזיכרון הוא בדרך כלל מקוטע, לא מאורגן, ולא שלם. מצד שני, מטופלים מדווחים על תדירות גבוהה של היזכרות בלתי רצונית, שמופעלת על ידי טריגרים חודרניים, ומתאפיינת בזיכרונות חיים ומעוררים רגשית. המודל הנוכחי של אהלרס וקלארק מבקש להסביר את הפער הזה בין דפוסי הזיכרון, על ידי הבחנה בין היזכרות רצונית (intentional recall) לבין חוויה-מחדש של הזיכרון, שאינה רצונית (involuntary reexperiencing).

ראשית, בעוד שהיזכרות רצונית היא בעלת מאפיינים קוגניטיביים (כלומר, מתאפיינת בחשיבה על האירוע), חוויה-מחדש של האירוע מכילה בעיקר חוויה חושית, ולא מחשבות. החוויה יכולה לכלול מגוון של תחושות סנסוריות, אבל לרוב הן בעיקר ויזואליות. שנית, התחושות נחוות כאילו הן מתרחשות בהווה, ולא כזיכרונות מן העבר, וכך גם הרגשות שמלווים את החוויה (התחושה היא שהרגשות ה״מקוריים״ נחווים מחדש, וחסרה המודעות לכך שמדובר בזיכרון של דבר מה שכבר נגמר – מודעות אשר קיימת בהיזכרות רצונית). שלישית, החוויה החושית והרגשית בחוויה-מחדש נותרת זהה גם אם האדם כבר רכש מידע חדש אשר אמור לעמוד בסתירה לחוויה המקורית. למשל, אדם אשר אביו התאבד ממשיך להרגיש דחיפות וחרדה למצוא אותו כדי להצילו, כפי שהרגיש בטרם ידע שהמעשה האובדני הצליח, על אף שכיום הוא כבר יודע את התוצאה העגומה. חשוב לציין כי אנשים עלולים לחוות מחדש את החוויה הרגשית שהייתה נוכחת בעת האירוע גם ללא אסוציאציה מודעת לאירוע הטראומטי (למשל, אישה שעברה פגיעה מינית וחשה חרדה בלתי מוסברת כשהיא יושבת עם חברתה במסעדה, ומבינה בדיעבד שהסועד שישב בשולחן הסמוך היה דומה לאדם שפגע בה). לבסוף, בניגוד להיזכרות רצונית, חוויה-מחדש עלולה להיות מופעלת על ידי טריגרים רבים, אשר ברובם אינם קשורים סמנטית לאירוע הטראומטי, אלא טמפורלית. לכן, בעוד שבשליפה רצונית אנחנו מנסים להשתמש ברמזים סמנטיים כדי להיזכר באירוע (למשל, בעזרת שאלות כמו ״מה קרה בזמן הקרב?״), חוויה מחדש יכולה להתעורר בעקבות חוויות חושיות שהופיעו בסמיכות זמנים לאירוע הטראומטי (למשל, שיר שהתנגן במוצב רגע לפני שהחייל הופתע במארב).

אהלרס וקלארק מציעים כי דפוסי ההיזכרות הללו אצל אנשים הסובלים מ-PTSD קשורים בכשל מסוים באופן בו הזיכרון הטראומטי משולב לתוך הזיכרון האוטוביוגרפי שלהם. זיכרונות אוטוביוגרפיים הם זיכרונות שיש לנו על עצמנו – מי אנחנו, אירועים שעברנו, ורצף התקופות השונות בחיינו. ככלל, ניתן לשלוף זיכרונות אוטוביוגרפיים בשתי דרכים: ראשית, בתהליך קוגניטיבי גבוה של שליפה מבוססת משמעות (למשל, להיזכר באופן רצוני ביום הראשון של כיתה א׳), ושנית, דרך טריגרים שמקושרים אסוציאטיבית לאירוע (למשל, להריח את ריח הבושם של המורה מכיתה א׳, ובעקבות זאת להיזכר באותו היום). במצב רגיל, אנו לרוב שולפים זיכרונות אוטוביוגרפיים בדרך הראשונה, ואילו הדרך השנייה, האסוציאטיבית, נמצאת באינהיביציה מסוימת, על מנת שלא ״להציף״ אותנו בהיזכרות בלתי פוסקת של אירועים מן העבר. כמו כן, כאשר אנו נזכרים בזיכרון אוטוביוגרפי, הוא יהיה מעוגן בזמן ובמקום, לפחות ברמה כללית (למשל, ימי בית הספר היסודי), ונוכל למקם אותו על רצף (זה קרה אחרי גן חובה ולפני התיכון). כך, ככל שזיכרון יהיה עשיר יותר ובעל קונטקסט ברור יותר, כך סביר יותר שניזכר בו בדרך הראשונה, ולא בדרך השנייה.

אצל אנשים הסובלים מ-PTSD, הזיכרון הטראומטי אינו משולב בקונטקסט של זמן ומקום, ולא ניתן למקם אותו בתוך רצף של זיכרונות אוטוביוגרפיים אחרים. זה, לדברי החוקרים, יכול להסביר את החוויה של האירוע כאיום מתמשך, אשר קשה למקם אותו בעבר ולהרגיש שהוא הסתיים. כמו כן, הקושי ״לעדכן״ את הזיכרון במידע חדש (למשל, ״שרדתי את האסון וכבר אין סכנה״) עלול להיות קשור לקושי למקם את האירוע על רצף הזמן, ולהכריע מה קדם למה. זו גם הסיבה לדברי אהלרס וקלארק שהזיכרון הטראומטי צף בדרך כלל בדרך השנייה (כתגובה לטריגרים) ושקשה לשלוף אותו בדרך הראשונה (באופן רצוני ומבוסס משמעות).

שני התהליכים המתוארים מעלה, הערכת האירוע וזיכרון האירוע, אינם בלתי תלויים. כך, כאשר אנשים הסובלים מ-PTSD נזכרים בטראומה, הם בדרך כלל נוטים לזכור מידע אשר עולה בקנה אחד עם ההערכה שלהם את האירוע. למשל, אדם שחש שאף אחד לא דאג לו בזמן שעבר תאונת דרכים, יזכור את האחות חסרת הסבלנות בחדר המיון, ולא את האישה שעצרה את רכבה בצד הדרך כדי לחייג לאמבולנס. ההיזכרות הסלקטיבית הזו משמרת את האמונות השליליות לגבי האירוע, העצמי או העולם. כמו כן, עצם היותו של הזיכרון חלקי עלולה לחזק את ההערכה השלילית של האירוע, למשל על ידי האמונה שדברים גרועים אף יותר, שהאדם אינו זוכר, קרו.

רכיב התנהגותי

כאשר אנשים הסובלים מ-PTSD חשים איום משמעותי, הם עלולים לנסות להשיג שליטה מחודשת על המצב בעזרת מגוון אסטרטגיות שיכולות להיות מזיקות, מפני שהן מגבירות את הסימפטומים (למשל, מניעת שינה בניסיון להימנע מסיוטים – אשר בסופו של דבר מובילה לעלייה בסימפטומים של עצבנות), מונעות שינוי בהערכה של האירוע (למשל, הימנעות מפעולות אשר נתפסות כמסוכנות לא מאפשרת לאדם לגלות שהן למעשה לא מאיימות בפועל), או מונעות שינוי בזיכרון של האירוע (מאמץ שלא להיזכר באירוע מונע את הבהרת הזיכרון ויצירת קונטקסט לדברים, כך שהזיכרון נותר מעומעם, מאיים וללא גבולות מוגדרים). חשוב לציין כי אסטרטגיית ההתמודדות הנבחרת קשורה באופן משמעותי להערכה של האירוע, והיא מבטאת את האמונה של המטופל בנוגע לשאלה כיצד עליו להתמודד עם הטראומה. למשל, מטופל שמאמין כי ״אם אחשוב על הטראומה אני אשתגע/ אתפרק/ אפגע במישהו/ אמות״ סביר שינסה להדחיק מחשבות הקשורות לאירוע. אולם, באופן פרדוקסלי, ניסיון הדחקה של המחשבות ככל הנראה דווקא יוביל להגברת התדירות והעוצמה שלהן.

מודל קוגניטיבי של הפרעת דחק פוסט-טראומטית: 7 התערבויות טיפוליות רלוונטיות

כאשר מדברים על החלמה מטראומה, אנשים בדרך כלל משתמשים במונח ״השארתי את זה מאחורי״. אך כדי להשאיר את הטראומה בעבר, מציעים אהלרס וקלארק כי יש לפעול בשלושה מישורים שחלקם מצריכים לעיתים "התקרבות לטראומה": (1) זיכרון הטראומה צריך להיות עשיר ומפורט, ומשולב בזיכרון האוטוביוגרפי של המטופל, (2) יש לפעול כדי לשנות הערכות בעייתיות של האירוע או של אחריתו, (3) יש להכחיד אסטרטגיות התמודדות מזיקות אשר מגבירות את הסימפטומים. ניתן להשתמש במגוון רחב של התערבויות התנהגותיות-קוגניטיביות על מנת להשיג מטרות אלו. בחלק זה של הסקירה נביא מספר קווים מנחים לרבדים בהם ניתן לבצע ההתערבות טיפולית המתאימה למודל.

1. פסיכואדוקציה

יש להסביר למטופל כי הסימפטומים שהוא חווה הם תגובה נורמלית לאירועים לא נורמליים. כמו כן, יש להדגיש כי הרבה מהאסטרטגיות שהוא משתמש בהן כדי להתמודד עם המצוקה היו יעילות בעבר כדי להתמודד עם אירועים מלחיצים אחרים, אך באופן פרדוקסלי, במצב הנוכחי הן מחמירות את המצוקה. מעבר לכך, יש להסביר את החשיבות של עיסוק באירוע הטראומטי בטיפול, שכן עיקר הטיפול ייסוב סביב עיבוד הטראומה לעומק, מחשבה עליה ושיחה על החוויה. אפשר להשוות את הטראומה לארון שנדחסו אליו הרבה חפצים במהירות ובאופן בלתי מאורגן, ולכן לא ניתן לסגור את הדלת באופן מסודר מבלי שחפצים ייפלו מן הארון בזמנים בלתי צפויים. על מנת לסדר מחדש את הארון כך שיוכל להיסגר, יש להוציא קודם את כל החפצים, להתבונן בהם, ולאחסן אותם באופן מאורגן.

2. תרגיל הדוב הלבן

עבור מטופלים אשר מנסים להתמודד עם מחשבות חודרניות על ידי הדחקתן, כדאי להציע את תרגיל הדוב הלבן, אשר מדגים את הבעייתיות של האסטרטגיה הזו. בתרגיל הדוב הלבן המטפל אומר למטופל כי הוא יכול לחשוב במשך הדקות הבאות על כל דבר שירצה, מלבד על דוב לבן. אצל רוב המטופלים, הדבר הראשון שיקפוץ למחשבה יהיה דוב לבן. לאחר מכן, אפשר לדון על התדירות בה חשב המטופל על דובים לבנים לפני התרגיל, וכך להמחיש את ההשפעה הפרדוקסלית של הניסיון להדחיק מחשבות על תדירותן בפועל. בהמשך לתרגיל, אפשר לבקש מהמטופל לתרגל בבית – במקום לנסות להדחיק מחשבות לא נעימות, להשתדל להתבונן בהן ולתת להן לחלוף מעצמן.

3. עידוד האדם לקחת פיקוד על חייו

אנשים רבים אשר סובלים מ-PTSD מרגישים שהחיים שלהם ״תקועים״ באירוע הטראומטי. לעיתים קרובות הם מוותרים על פעילויות חשובות או קשרים חברתיים אשר נתנו להם תחושת משמעות לפני הטראומה. על מנת לסייע למטופלים להרגיש שהם זזים קדימה, יש לעודד אותם לקחת פיקוד מחודש על חייהם, ולהתחבר מחדש לאדם שהיו לפני הטראומה. לרוב, גם שינויים קטנים יכולים להיות בעלי משמעות גדולה (למשל, לחזור לעסוק בתחביב שאהבו פעם). כדאי לתכנן יחד עם המטופל חזרה הדרגתית לעיסוקים ולקשרים מן העבר, תוך תשומת לב לאמונות בעייתיות אשר עשויות לאתגר זאת (למשל, ״אין טעם ליצור קשר עם החבר הזה, כי לאף אחד לא אכפת ממני בכל מקרה״).

4. לחוות את האירוע מחדש

הרבה מהעבודה בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) כוללת חוויה מחדש של הטראומה, בין אם מדובר בחוויה מחדש בנוכחות המטפל, ובין אם בכתיבה מפורטת של פרטי האירוע של המטופל עם עצמו. אהלרס וקלארק מציעים כי אם מתבוננים בפוסט-טראומה דרך הפרספקטיבה של המודל הנוכחי, לחוויה מחדש של האירוע יש משמעויות חשובות. ראשית, חוויה מחדש של הטראומה מהווה הזדמנות להרחבה והעשרה של הזיכרון תוך מיקומו בקונטקסט מדויק יותר. כפי שתואר מעלה, ככל שלזיכרון יש פרטים ברורים ורבים יותר, כך סביר יותר שיהיה ניתן להיזכר בו באופן רצוני, וסביר פחות שהוא יצוף באופן ספונטני או בלתי רצוני למול טריגרים. שנית, חוויה מחדש של האירוע יכולה לסייע בזיהוי ההערכות הבעייתיות שקושרו אליו, ולהוות הזדמנות לעיצוב מחדש של ההערכת האירוע. לבסוף, עבור מטופלים שחוששים לחשוב על הטראומה (מפני שמאמינים שישתגעו/ ימותו/ יפגעו בעצמם או במישהו אחר), חוויה מחדש של האירוע הטראומטי במסגרת הטיפול יכולה להוות עדות לכך שהאדם מסוגל לשרוד זאת.

אהלרס וקלארק מציעים כי החוויה מחדש של האירוע צריכה להתבצע לאחר פסיכואדוקציה על החשיבות של התרגיל. לאחר מכן, יש לבקש מהמטופל לתאר את האירוע הטראומטי, ולכלול לא רק תיאור של המתרחש, אלא גם של המחשבות והתחושות שעולות. על המטפל להוסיף שאלות מנחות כמו: מה אתה רואה עכשיו? מה אתה מרגיש? היכן בגוף אתה מרגיש את התחושה הזו? וכדומה. בתחילת הטיפול, החוויה מחדש תתפרס על כלל האירוע – החל מהרגעים שלפניו, ועד הרגע שהמטופל יצא מכלל סכנה. ככל שהטיפול יתקדם, בדרך כלל ניתן יהיה לזהות נקודות ספציפיות יותר באירוע שיש להתמקד בהן במיוחד. לאחר התרגיל, ניתן לדון במחשבות ואמונות בעייתיות אשר מקושרות לטראומה, ולהציע מסגור חדש לדברים. את המסגור החדש יש לנסות לשלב בפעם הבאה שמבצעים את התרגיל – למשל, ניתן להציע בזהירות את נקודת המבט החלופית על האירוע, בטרם נתחיל את התרגיל הבא.

5. זיהוי טריגרים

החוקרים מציעים כי אחת הדרכים החשובות בהן העשרת הזיכרון יכולה לסייע לטיפול בפוסט-טראומה, היא דרך הפחתה של הכללת-היתר לגבי רמת המסוכנות של גירויים בלתי מסוכנים. כלומר, ככל שהזיכרון של האדם את האירוע הטראומטי עשיר יותר, כך הוא יוכל להבחין טוב יותר בין גירויים שהיו מסוכנים באמת בזמן האירוע, לבין גירויים נוספים אשר "הצטרפו" לזכרון האירוע וסומנו כמסוכנים אך בהווה אינם מסוכנים בפועל. על מנת לחזק את ההבחנה הזו, יש לעבוד יחד עם המטופל על זיהוי הטריגרים המקושרים לאירוע, על ידי מעקב אחר גירויים המעוררים מחשבות חודרניות ואפקט שלילי. לאחר זיהוי הטריגרים, יש לעבוד עם המטופל על זיהוי ההבדלים ונקודות הדמיון בין הגירויים מן ההווה לגירויים מן העבר (מהאירוע עצמו). כמו כן, חשוב להשתמש גם בקונטקסט השונה בהם הגירויים מופיעים, על מנת לעמוד על הפער ביניהם.

6. חשיפה

חשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה היא כלי משמעותי שיכול לסייע למטופל לקבל את העובדה שהאירוע נמצא בעבר. למשל, חזרה למקום האירוע יכולה להבהיר למטופל כי המקום שהיה מסוכן בעבר הוא כעת בטוח, מה שמעיד על כך שהאירוע הטראומטי למעשה חלף. כמו כן, בעזרת חשיפה לגירויים מהם המטופל נמנע, ניתן לטפל בהכללת-יתר, ולהדגים למטופל שגירויים רבים אשר נקשרו אסוציאטיבית לתחושת סכנה, אינם מסוכנים כעת במציאות.

7. חשיפה בדמיון

תרגילי חשיפה בדמיון יכולים לסייע למטופל להעשיר את זיכרון הטראומה ולשנות את ההערכה שלו, כמו גם לסייע לו לחקור את השפעתן האפשרית של פעולות אחרות שהיה יכול לנקוט באירוע. חשיפות אלו עשויות להיות מועילות במיוחד להתמודדות עם רגשות בושה ואשמה. למשל, אדם שהתנגש עם רכבו התנגשות חזיתית ברכבה של אישה אשר נהרגה כתוצאה מהתאונה, חש אשמה נוראית על רגעי האימה שדמיין שהיא חשה כשראתה את מכוניתו מתקרבת אליה. המחשבה על הציפייה הנוראית לתאונה שהיא ודאי חשה, עוררה בו תחושות קשות יותר מכל דבר אחר. בתרגיל חשיפה בדמיון, הונחה המטופל לדמיין את התאונה מנקודת המבט של האישה. בתרגיל, הוא העלה בדעתו שככל הנראה, האישה שמה לב למכוניתו המתקרבת אליה רק בשניות שלפני התאונה, ושהיא נהרגה במקום. בעקבות זאת, תשומת הלב שניתנה בזיכרון הטראומה שלו לממד של ציפיית האישה לתאונה הפך למשמעותי הרבה פחות.

סיכום

המודל הקוגניטיבי של אהלרס וקלארק מציע שני תהליכים קוגניטיביים אשר עומדים בבסיס הפרעת דחק פוסט-טראומטית – הערכת האירוע הטראומטי וזיכרון האירוע הטראומטי. על מנת לסייע למטופל להחלים, יש לפעול על מנת להעשיר את זיכרון הטראומה שלו ולמקם אותו כחלק מהציר האוטוביוגרפי של חייו, לסייע לו להעריך את האירוע באופן שאינו פתולוגי, וללמד אותו אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות. אהלרס וקלארק מזכירים כי תהליך טיפולי זה הוא מאתגר ועשוי להיות מנוגד לאינטואיציה של רוב המטופלים (שכן הוא מערב עיסוק נרחב בטראומה, בעוד מטופלים רבים משתמשים בהדחקה והימנעות כקו הגנה ראשון). לכן, חשוב מאוד להבנתם להקפיד על פסיכואדוקציה מקיפה ומעמיקה בטרם התקדמות לחשיפה, כמו גם על מתן החזקה טיפולית ותמיכה רגשית בזמן תרגילי החשיפה. כל זאת, תחת מודעות ומעקב צמוד על מצבו הרגשי של המטופל והכוחות הנפשיים העומדים לרשותו לשם התערבות טיפולית מסוימת.

על הכותבת – נעה ביימן

בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.

מקורות

Ehlers, A., & Clark, D. M. (2000). A cognitive model of posttraumatic stress disorder. Behaviour research and therapy, 38(4), 319-345

הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024
הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024