חיפוש

הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות: פרק 12 מתוך הספר "נרשם בגוף"

בסל ואן דר קולק

"נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה" מאת בסל ואן דר קולק

הוצאת פרדס, 2021.

פרק שנים־עשר: הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות

גופינו הם טקסטים שנושאים זיכרונות, ולכן היזכרות היא לא פחות מאשר גלגול נשמות.

- קטי קאנון

ההתעניינות המדעית בטראומה עברה תנודות רבות ב־150 השנים האחרונות. הזרם המרכזי של הרפואה איבד, באופן כללי, עניין בנושא; מותו של שרקו ב־1893, והמעבר של פרויד לדגש על קונפליקטים פנימיים, הגנות ודחפים כשורשי הסבל הנפשי, רק תרמו לכך. הפסיכואנליזה צברה פופולריות רבה במהירות. ב־1911 התלונן מורטון פרינס (Morton Prince), פסיכיאטר מבוסטון שלמד לצדם של ויליאם ג'ימס ופייר ז'נה, על כך שהמתעניינים בהשפעות הטראומה הם כמו "צדפות שנסחפות בגאות העולה בנמל בוסטון".

הזנחה זו נמשכה שנים מעטות בלבד, משום שפרוץ מלחמת העולם ב־1914 עימת שוב את הרפואה ואת הפסיכולוגיה עם מאות אלפי גברים הסובלים מתסמינים פסיכולוגיים מוזרים, מצבים רפואיים בלתי־מוסברים ואובדן זיכרון. טכנולוגיית הראינוע החדשה אפשרה להסריט חיילים אלה, וכיום ניתן לצפות ביוטיוב בתנוחותיהם הגופניות המשונות, באמירותיהם המוזרות, בהבעות פניהם המבועתות ובטִיקִים שלהם — ביטויי הטראומה המגולמים בגוף: "זיכרון שנחקק בד בבד בנפש, כמילים ותמונות פנימיות, ובגוף".

בשלב מוקדם של המלחמה טבעו הבריטים את המושג "הלם פגזים" (shock shell) שזיכה את משוחררי הקרבות בטיפול ובקצבת נכות. האבחנה החלופית, הדומה לה, הייתה "נוירוסטניה" (neurasthenia)  שעבורה לא קיבלו לא טיפול ולא קצבה. נטייתו של הרופא המטפל היא שקבעה איזו אבחנה יקבל החייל.

יותר ממיליון חיילים בריטים שירתו בחזית המערבית בכל זמן נתון. רק בשעות הראשונות של 1 ביולי 1916, בקרב סֹום, ספג הצבא הבריטי 57,470 נפגעים, ובהם 19,240 הרוגים. זה היה היום העקוב מדם בכל ההיסטוריה. ההיסטוריון ג'ון קיגן אומר על מפקדם, פילדמרשל דאגלס הייג, שפסלו מתנוסס כיום ברחוב וייטהול בלונדון, מרכזה של האימפריה הבריטית דאז: "לא ניתן היה להבחין אצלו, אם בהתנהגותו הציבורית או  ביומניו האישיים, באכפתיות כלשהי לחיי אדם." בקְרב סֹום "הוא שלח את צעירי בריטניה המלבלבים למות, או להפוך בעלי מום".

  • ככל שהמלחמה התמשכה, פגע הלם הפגזים ביעילות הכוחות הנלחמים.  לכוד בין הרצון להתייחס ברצינות לסבל החיילים לבין השאיפה לניצחון על הגרמנים, פרסם המטה הכללי הבריטי ביוני 1917 את פקודת היום מספר 2384 שהכריזה: "בשום אופן ותחת שום נסיבות, לא ייעשה שימוש במונח 'הלם פגזים', בעל פה או בכתב, בכל דו"ח נפגעים, יחידתי או אחר, או בכל בית חולים או בכל מסמך רפואי אחר." לכל החיילים שסבלו מבעיות פסיכיאטריות ניתנה כעת אבחנה יחידה — "טרם אובחן, עצבים" (Not  Yet  Diagnosed, Nervous - NYDN). בנובמבר 1917 אסר המטה הכללי על צ'רלס סמואל מאיירס, שניהל ארבעה בתי חולים של שדה לחיילים פצועים, להגיש מאמר על הלם פגזים לכתב העת הרפואי הבריטי. הגרמנים החמירו אף יותר והתייחסו להלם פגזים כאל ליקוי אישיותי, שבו טיפלו במגוון טיפולים מכאיבים, ובכללם הלם חשמלי.

    ב-1922 פרסמה הממשלה הבריטית את דו"ח סאות'בורו, שמטרתו הייתה למנוע את השימוש באבחנת הלם פגזים בכל מלחמה עתידית ולחסום תביעות נוספות לפיצויים. המסמך הציע למחוק את המונח מכל מערכת מונחים מקצועית רשמית, ותבע כי מקרים אלה לא יסווגו כ"פגיעה קרבית, כפי שאין התייחסות כזו למחלה אחרת." העמדה הרשמית גרסה כי חיילים מאומנים היטב, תחת פיקוד ראוי, לא יסבלו מהלם פגזים, וכי אנשי הצבא שנכנעו להפרעה היו חיילים בלתי ממושמעים וחסרי מוטיבציה. בעוד הרוחות ממשיכות לסעור בזירה הפוליטית עוד שנים מספר ביחס ללגיטימיות של הלם פגזים, דו"חות שעסקו בטיפול המועדף למקרים אלה נעלמו מן הספרות המקצועית.

גם בארצות־הברית לא שפר גורלם של משוחררי הצבא. ב־1918 , כשחזרו הביתה משדות הקרב של צרפת ופלנדריה, הם התקבלו כגיבורים לאומיים, בדיוק כמו החיילים שחוזרים היום מעיראק ומאפגניסטן. ב־1924 הצביע הקונגרס על הענקת בונוס של 1.25 דולרים עבור כל יום ששירתו מעבר לים, אך התשלום נדחה עד 1945 .

ב-1932 כרעה האומה תחת השפל הכלכלי הגדול, ובחודש מאי של אותה שנה חנו כחמישה־עשר אלף משוחררי צבא, מובטלים וחסרי פרוטה, ב"מֹול", השדרה המרכזית בוושינגטון הבירה, בתביעה לתשלום מיידי של הבונוסים שלהם. הסנאט הפיל הצעת חוק לקידום התשלום בהצבעה של שישים ושניים לעומת שמונה־עשר. חודש לאחר מכן הורה הנשיא הובר לצבא לפנות את מחנה משוחררי הצבא. ראש המטה הכללי, הגנרל דאגלס מק'ארתור, פיקד על החיילים, שקיבלו סיוע משישה טנקים. מייג'ור דוויט ד. אייזנהאואר היה איש הקשר עם משטרת וושינגטון, ומייג'ור ג'ורג' פטון היה אחראי לפרשים. חיילים בכידונים שלופים הסתערו, מפזרים גז מדמיע אל תוך קהל משוחררי הצבא. למחרת הייתה שדרת המֹול נטושה והמחנה בוער בלהבות. המשוחררים מעולם לא קיבלו את קצבאותיהם.

בעוד הפוליטיקה והרפואה מפנות את גבן לחיילים ששבו הביתה, הונצחו זוועות המלחמה בספרות ובאמנות. בספר במערב אין כל חדש,  רומן על חוויות המלחמה של החיילים בחזית מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק, ביטא הגיבור, פאול בַאומֶר, את קולו של דור שלם: "היום אני נוכח לדעת שנשחקתי בלי להרגיש בזה. אינני מוצא כאן עוד את מקומי. העולם הזה זר לי [...] יותר מכול אני מעדיף להיות לבדי. אז אין איש מפריע לי [...] הם מדברים יותר מדי, לטעמי. יש להם דאגות, מטרות, משאלות, שאיני יכול לראות מנקודת המבט שלהם [...] הווייתם נתונה לעניינים 9 אחרים."  הספר, שפורסם ב־1929 ,הפך מיד לרב־מכר בין־לאומי ותורגם לעשרים וחמש שפות. הגרסה הקולנועית ההוליוודית שיצאה ב־1930 זכתה בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר.

אך כשהיטלר עלה לשלטון כמה שנים לאחר מכן, במערב אין כל חדש היה לאחד הספרים "המנווָנים" שהנאצים שרפו בכיכר בחזית אוניברסיטת הומבולדט בברלין. מתברר כי המודעּות להשפעות המלחמה ההרסניות על נפשם של החיילים איימה על תוכניתם של הנאצים לזנק לסיבוב אי־שפיות נוסף.

הכחשת תוצאות הטראומה עלולה להרוס את המרקם החברתי.  ההתנגדות להכיר בנזק שגורמת מלחמה, וחוסר הסובלנות כלפי "חולשה",  שיחקו תפקיד חשוב בעליית הפשיזם והמיליטריזם ברחבי העולם בשנות השלושים של המאה העשרים. פיצויי המלחמה הסחטניים של ברית ורסאי ביזו עוד יותר את גרמניה המושפלת ממילא. החברה הגרמנית, מצדה,  התייחסה באכזריות למשוחררי הצבא פגועי הטראומה, שסווגו כיצורים נחותים. כדור השלג של השפלת המובסים הכין את הזירה להכחדה האולטימטיבית של זכויות אדם תחת המשטר הנאצי: הצידוק המוסרי לחזקים להכחיד את החלשים — הרציונל למלחמה — נבע משם.

פני הטראומה החדשים

פרוץ מלחמת העולם השנייה דחף את צ'רלס סמואל מאיירס ואת הפסיכיאטר האמריקני אברם קרדינר (Abram Kardiner) לפרסם את תיאור עבודתם עם חיילי מלחמת העולם הראשונה ומשוחרריה. הלם פגזים בצרפת 1914-1918(1940) והנוירוזות הטראומטיות של המלחמה (1941), שימשו ספרי הדרכה מרכזיים לפסיכיאטרים, שטיפלו בחיילים שסבלו מ"נוירוזת מלחמה", בסכסוך החדש. מאמץ המלחמה האמריקני היה כביר, וההתפתחויות בפסיכיאטריה של קו החזית שיקפו מחויבות זו. שוב, יוטיוב מאפשר לנו היום חלון הצצה ישיר אל העבר: סרט התעודה של הבמאי ההוליוודי ג'ון יוסטון, ויהי אור — (1946) מראה את הטיפול העיקרי לנוירוזת מלחמה באותה עת: היפנוזה.  

בסרטו של יוסטון, שהופק כששירת בחיל התקשורת, הרופאים הם עדיין פטריארכים סמכותיים והמטופלים עדיין גברים צעירים מפוחדים.  אך הם מבטאים את הטראומה שלהם אחרת: בעוד שחיילי מלחמת העולם הראשונה שבריריים, סובלים מטִיקִים בּפָנים ומתמוטטים בגוף משותק,  הדור הבא מדבֵר — ומתכווץ. הגוף עדיין רושם הכול: הבטן כואבת, הלב מאיץ, הם מוצפים בפאניקה. אך הטראומה השפיעה לא רק על גופם. מצב הטראנס שהשרתה עליהם ההיפנוזה אִפשר להם למצוא מילים לדברים שהיו מפחידים מכדי לזכור: אֵימתם, אשמת השורדים שלהם, הנאמנויות הסותרות. התרשמתי גם כי חיילים אלה החזיקו בתוכם את הכעס ואת העוינות שלהם יותר ממשוחררי הצבא שעמם עבדתי. התרבות מעצבת את ביטויי הדחק הטראומטי.

התיאורטיקנית הפמיניסטית ג'רמיין גריר (Greer Germaine) כתבה על הטיפול ב־ PTSD של אביה אחרי מלחמת העולם השנייה: "כאשר [קציני הרפואה] בדקו גברים שסבלו מהפרעות חמורות, הם מצאו כמעט תמיד את שורש הבעיה בחוויות טרום־המלחמה: הגברים החולים לא קורצו מ'חומר־לחימה באיכות מעולה' [...] הצבא טען כי לא המלחמה גרמה לגברים אלה לחלות, אלא שגברים חולים אינם יכולים להילחם." קשה להאמין שרופאים אלה עזרו באופן כלשהו לאביה, אך מאמציה של גריר להבין את סבלו המריצו, ללא ספק, את מסעה לחקר הביטויים המכוערים ביותר של השליטה המינית: אונס, גילוי עריות ואלימות במשפחה.

כאשר עבדתי ב־VA נדהמתי מכך שרוב המטופלים שרָאִינו בשירות הפסיכיאטרי היו לוחמי וייטנאם צעירים, ששוחררו זה מכבר, בעוד שהמסדרונות והמעליות שהובילו למחלקות הרפואיות היו מלאים גברים זקנים. הסתקרנתי לגבי פיצול זה, וביצעתי סקר בקרב וָתיקי מלחמת העולם השנייה במרפאות הרפואיות ב־1983. רובם המכריע קיבל ציון חיובי בשאלון PTSD בסולמות שבניתי, אך הטיפול בהם התמקד בתלונותיהם הרפואיות, ולא הפסיכיאטריות. וָתיקי צבא אלה ביטאו את הדחק שלהם בהתכווצויות בטן וכאבי חזה, ולאו דווקא בסיוטי לילה וזעם, אף שסבלו גם מהם, כפי שמצאתי במחקרי. רופאים מעצבים את האופן שבו מטופלים מבטאים בפניהם את מצוקתם: כשמטופל מתלונן על סיוטי לילה נוראים והרופא שולח אותו לצילום חזה, המטופל מבין שיקבל טיפול טוב יותר אם יתמקד בבעיות גופניות. כמו קרובי משפחתי, שנלחמו או נִשבו במלחמת העולם השנייה, רוב הגברים האלה הסתייגו מאוד מלשתף בחוויותיהם. תחושתי הייתה שהן הרופאים והן המטופלים לא רצו לשוב ולחשוב על המלחמה.

עם זאת, מנהיגים צבאיים ואזרחיים חזרו ממלחמת העולם השנייה עם לקחים חשובים שהדור הקודם נכשל בהבנתם. אחרי תבוסת גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, עזרה ארצות־הברית לבנות את אירופה מחדש באמצעות תוכנית מרשל, שיצרה תשתית כלכלית לשלום היחסי בחמישים השנים הבאות. בארצות־הברית, חוק החיילים המשוחררים  (The GI Bill) סיפק למיליוני ותיקי הצבא השכלה ומשכנתאות, מה שקידם את הרווחה הכלכלית הכללית ויצר תשתית טובה למעמד ביניים משכיל. הכוחות המזוינים הובילו את האומה לאינטגרציה בין־גזעית ולהזדמנויות שוות.  מנהלת החיילים המשוחררים הקימה מתקנים ברחבי המדינה כדי לסייע לחיילים קרביים בדאגה לבריאותם. ועדיין, עם כל תשומת הלב הקשובה ללוחמים המשוחררים ששבו הביתה, הצלקות הנפשיות של המלחמה נותרו ללא הכרה, והנוירוזות הטראומטיות נעלמו כליל ממילוני המונחים הפסיכיאטריים הרשמיים. המאמר המדעי האחרון על טראומת קרב אחרי מלחמת העולם השנייה הופיע ב־1947.

הטראומה מתגלה מחדש

כפי שציינתי קודם לכן, כשהתחלתי לעבוד עם משוחררי וייטנאם, לא היה בספריית ה־VA אפילו ספר אחד על טראומת מלחמה, אך מלחמת וייטנאם נתנה השראה למחקרים רבים, להקמת ארגונים לחקר הנושא ולהכללת אבחנת הטראומה, PTSD, בספרות המקצועית. בה בעת, ההתעניינות בטראומה בציבור הרחב זינקה. ב-1974, ספרם של פרידמן וקפלן קבע כי "גילוי עריות הוא נדיר ביותר, ומתרחש בשיעור של לא יותר מאשר 1 ל־1.1 מיליון בני אדם." כפי שראינו בפרק השני, אותו ספר לימוד סמכותני המשיך להלל את היתרונות האפשריים של גילוי עריות: "פעילות של גילוי עריות מפחיתה את הסיכוי לפסיכוזה ומשפרת את ההסתגלות לעולם החיצוני [...] רובן המכריע לא נפגעו מן החוויה".

ההבנה עד כמה מוטעות הצהרות אלה התחדדה עם עליית התנועה הפמיניסטית, שבשילוב עם המודעות הגוברת לטראומה אצל הלוחמים החוזרים, עודדה עשרות אלפי שורדות התעללות מינית בילדות, התעללות במשפחה ואונס — לדבֵר. קבוצות להעלאת המודעות וקבוצות שורדות הוקמו, וספרים פופולריים רבים, כגון The Courage to Heal (האומץ להירפא), ספר עזרה עצמית לשורדות גילוי עריות שהיה לרב־מכר, וספרה של ג'ודית הרמן טראומה והחלמה, דנו בפירוט בשלבי הטיפול וההחלמה.

ההיסטוריה לימדה אותי להיות זהיר, והתחלתי לתהות אם פנֵינו לקראת תגובת נגד נוספת להכרה במציאות הטראומה, כמו אלה שהתרחשו ב־1895 ,1917 ו-1947. נראה כי אכן כך קרה, משום שבתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החלו להופיע מאמרים בעיתונים ובכתבי עת מובילים בארצות־הברית ובאירופה על מה שמכונה "תסמונת הזיכרון הכוזב" (False Memory Syndrome), המתייחסת למטופלים פסיכיאטריים שהמציאו כביכול זיכרונות כוזבים בדבר התעללות מינית, שלטענתם נותרו רדומים שנים רבות לפני שצפו ועלו בתודעתם.

מה שהדהים אותי היה הוודאות שבה הצהירו כותבי מאמרים אלה כי אין כל עדות לכך שאנשים זוכרים טראומה באופן שונה מאירועים רגילים. אני זוכר בבירור שיחת טלפון משבועון חדשות ידוע בלונדון, שבה נמסר לי כי הם מתכננים לפרסם מאמר על זיכרון טראומטי בגיליונם הבא, ושאלו אותי אם היו לי הערות בנושא. הייתי נלהב לגבי שאלתם, ואמרתי שאובדן זיכרון ביחס לאירועים טראומטיים נחקר לראשונה באנגליה לפני יותר ממאה שנים. הזכרתי את מחקריהם המקיפים של ג'ון אריק אריקסן (John Eric Erichsen), צ'ארלס סמואל מאיירס ו־ו. ה. ר. ריברס (W.H.R Rivers) על בעיות זיכרון אצל חיילים קרביים במלחמת העולם הראשונה. הצעתי להם גם שיסתכלו במאמר שהתפרסם בכתב העת הרפואי The Lancet ב־1944, שתיאר את האירועים אחרי חילוץ הצבא הבריטי מחופי דנקרק ב־1940. יותר מ־10 אחוזים מן החיילים שנבדקו סבלו מאובדן זיכרון ניכר אחרי החילוץ. בשבוע שלאחר מכן, הודיע השבועון לקוראיו כי אין כל עדות שאנשים מאבדים לעתים את זיכרונם, בין שבאופן מלא או חלקי, אחרי אירועים טראומטיים.

הנושא של היזכרות מאוחרת בטראומה לא היה שנוי במחלוקת במיוחד כאשר מאיירס וקרדינר תיארו תופעה זו לראשונה בספריהם על נוירוזות קרב במלחמת העולם הראשונה; כאשר התגלה אובדן זיכרון מסיבי אחרי הפינוי מדנקרק; או כאשר כתבתי על ותיקי וייטנאם ועל ניצולת השריפה במועדון "מטע הקוקוס". אך בשנות השמונים והתשעים המוקדמות של המאה העשרים, כאשר בעיות זיכרון דומות החלו להיות מתועדות אצל נשים וילדים בהקשר של התעללות במשפחה, ניסיונות קורבנות ההתעללות למצוא צדק נגד הפוגעים בהם לכאורה העבירו את הנושא מן השדה המדעי לפוליטיקה ומשפט. כל זה שימש רקע לשערוריות הפדופיליה בכנסייה הקתולית, כאשר מומחים לזיכרון שוסו זה בזה באולמות בתי המשפט ברחבי ארצות־הברית, ובהמשך באירופה ובאוסטרליה.

מומחים שהעידו מטעם הכנסייה, טענו כי זיכרונות ניצול מיני בילדות אינם מהימנים, במקרה הטוב, וכי התביעות שהגישו הקורבנות־לכאורה נבעו, קרוב לוודאי, מזיכרונות כוזבים ששתלו במוחם מטפלים אוהדים מדי, תמימים או מונָעים על ידי אג'נדה משל עצמם. בתקופה זו בדקתי יותר מחמישים אנשים בוגרים אשר, כמו ג'וליאן, זכרו שנוצלו על ידי הכמרים שלהם. תביעותיהם נדחו בערך במחצית המקרים.

המדע שמאחורי זיכרונות מודחקים

למען האמת, מאות פרסומים מדעיים, שהתפרשו לאורך שנים, תיעדו כיצד זיכרון טראומה עלול להיות מודחק ולצוף מחדש שנים או עשורים מאוחר יותר. אובדן זיכרון דווח אצל אנשים שחוו אסונות טבע, תאונות, טראומת מלחמה, חטיפה, עינויים, מחנות ריכוז והתעללות גופנית ומינית. אובדן זיכרון מוחלט נפוץ יותר במקרי התעללות מינית בילדות, כאשר שיעור המקרים נע בין 19 ל־38 אחוזים. עניין זה אינו שנוי במחלוקת במיוחד: כבר ב-1980 הכיר ה־DSM בקיום אובדן זיכרון של אירועים טראומטיים בקריטריונים האבחוניים לאמנזיה דיסוציאטיבית: "חוסר יכולת לזכור מידע אישי חשוב, בדרך כלל בעל אופי טראומטי או מלחיץ, שהוא נרחב מכדי להסבירו בשכחה נורמלית." אובדן זיכרון היה חלק מן הקריטריונים ל־PTSD כבר כשהקטגוריה הוצגה לראשונה.

אחד המחקרים המעניינים ביותר של זיכרון מודחק בוצע על ידי ד"ר לינדה מאייר ויליאמס (Linda Meyer Williams), שהתחילה כשהייתה תלמידה לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים. ויליאמס ראיינה 206 ילדות בנות עשר ושתים־עשרה, שהגיעו לחדרי המיון בבתי חולים בעקבות פגיעה מינית. תוצאות בדיקות המעבדה שלהן, יחד עם הראיונות שנערכו לילדות ולמשפחותיהן, נשמרו בתיקים הרפואיים בבית החולים. שבע־עשרה שנים לאחר מכן הצליחה ויליאמס לאתר 136 מאותן ילדות, כעת בוגרות, וקיימה עמן ראיונות מעקב מקיפים. יותר משליש מן הנשים (38%) לא זכרו את ההתעללות שתועדה בתיקיהן הרפואיים, ורק חמש־עשרה נשים (12%) אמרו שמעולם לא עברו התעללות כילדות. יותר משני שלישים (68%) דיווחו על אירועים אחרים של התעללות מינית בילדות. נשים שהיו צעירות יותר בעת האירוע, ואלה שנפגעו מאדם שהכירו, היו בעלות הסתברות גבוהה יותר לשכוח את ההתעללות.

המחקר בדק גם את מהימנות הזיכרונות שעלו. אחת מתוך עשר נשים (16% מאלה שזכרו את ההתעללות) דיווחו שהן שכחו אותה בשלב כלשהו, אך מאוחר יותר זכרו שהתרחשה. בהשוואה לנשים שזכרו תמיד את הניצול המיני שעברו, אלה שהייתה להן תקופת שכחה היו צעירות יותר בעת ההתעללות, וקיבלו פחות תמיכה מאמותיהן. ויליאמס קבעה גם כי הזיכרונות ששבו ועלו היו בדרך כלל מדויקים לא פחות מאלה שמעולם לא אבדו: כל זיכרונות הנשים היו מדויקים ביחס לעובדות האירוע המרכזיות,  אך אף אחד מסיפוריהן לא תאם במדויק את כל הפרטים שתועדו ברשומות הרפואיות.

ממצאיה של ויליאמס נתמכים במחקר עדכני בתחום המוח, שמראה כי זיכרונות מושָבים (שחזרו ועלו אחרי שהודחקו) נוטים לשוב למאגר הזיכרונות עם שינויים קלים. כל עוד זיכרון אינו נגיש, אין לחשיבה אפשרות לשנותו. אך ברגע שסיפור מתחיל להיות מסופר, בייחוד אם הוא מסופר שוב ושוב, הוא משתנה — עצם פעולת הסיפור משנה את סיפור המעשה. התודעה אינה יכולה שלא לתת פשר לְמה שהיא יודעת, והמשמעות שאנו מעניקים לחיינו משנה את מה שאנו זוכרים, ואת האופן שבו אנו זוכרים זאת.

בהינתן שפע העדויות, שעל פיהן טראומה יכולה להישכח ולצוף מחדש שנים לאחר מכן, מדוע השליכו כמעט מאה מדענים מכובדים מכמה מדינות שונות את כל כובד משקלם ושמם הטוב מאחורי התביעה לבטל את הרשעתו של האב  שַנלי, וטענו כי "זיכרונות מודחקים" מבוססים על "מדע זבל"? מכיוון שאובדן זיכרון והיזכרות מאוחרת בחוויות טראומטיות מעולם לא תועדו במעבדה, יש מדענים קוגניטיביים שמכחישים בנוקשות שתופעות אלה אכן קיימות, או שזיכרונות טראומטיים מושָבים יכולים להיות מדויקים. צריך לזכור, עם זאת, שֶמה שרופאים נתקלים בו בחדרי המיון, במחלקות פסיכיאטריות ובשדה הקרב, שונה בתכלית ממה שמדענים צופים בו במעבדות בטוחות ומסודרות.

הנה למשל ניסוי שנקרא "ללכת לאיבוד בקניון". חוקרים אקדמיים הוכיחו כי קל יחסית לשתול זיכרון של אירועים שמעולם לא התרחשו, למשל שהלכת לאיבוד במרכז קניות בילדותך. כ-25 אחוז מן הנבדקים במחקרים אלה "נזכרו" מאוחר יותר שהיו מפוחדים, ואפילו השלימו פרטים חסרים. אך אף אחד מזיכרונות אלה לא כלל שמץ מן האימה העמוקה שילד שהלך לאיבוד חווה באמת.

עוד כיוון מחקרי תיעד את חוסר המהימנות של עדויות ראייה. הראו לנבדקים סרטון וידיאו של מכונית הנוסעת ברחוב ושאלו אותם לאחר מכן אם ראו תמרור עצור או רמזור; או שביקשו מילדים להיזכר מה לבש איש שביקר בכיתתם. ניסויים אחרים על עדויות ראייה הראו כי שאלות שמופנות לעדים עלולות לשנות את מה שטענו שהם זוכרים. למחקרים אלה היה  ערך, בהעלותם ספק ביחס לנוהגים רבים של המשטרה ושל בתי המשפט, אך הרלוונטיות שלהם ביחס לזיכרון טראומטי נמוכה.

הבעיה הבסיסית היא זו: לא ניתן להשוות בין אירועים המתרחשים במעבדה לבין התנאים שבהם מתרחשת חוויה טראומטית. את האימה וחוסר האונים המִתקשרים ל־PTSD  פשוט אי אפשר לייצר מחדש, באף מערך ניסוי. אנו יכולים לחקור את השפעותיהן של טראומות קיימות במעבדה, למשל במחקרי הדימות, שבהם עוררנו פלשבק באמצעות תסריט הטראומה, אך את חותמה המקורי של הטראומה לא ניתן יהיה ליצור שם. ד"ר רוג'ר פיטמן (Roger Pitman) ביצע בהרווארד מחקר שבו הקרין לתלמידי קולג' סרט ששמו פני המוות (Faces of Death) שהציג יומן חדשות כמו־דוקומנטרי של מקרי מוות אלימים והוצאות להורג. זה סרט קיצוני ביותר, שאסור כעת להפצה במקומות רבים, אך הוא לא גרם לנבדקים הנורמליים של פיטמן לפתח תסמיני PTSD. אם ברצונך לחקור זיכרון טראומטי, עליך לחקור זיכרונות של אנשים שאכן עברו טראומה ממשית.

באופן מעניין, כאשר ההתרגשות והרווחיות של העדויות המשפטיות פחתו, המחלוקת ה"מדעית" נעלמה גם היא, והקלינאים הם אלה שנותרו להתמודד עם החורבן שנותר מנושא הזיכרון הטראומטי.

זיכרון נורמלי כנגד טראומטי

ב-1994 החלטנו, אני ועמיתיי בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס,  לבצע מחקר שיטתי שישווה בין האופנים שבהם אנשים זוכרים חוויות רגילות לעומת מחרידות. פרסמנו מודעות בעיתונים מקומיים, במכבסות אוטומטיות ובלוחות המודעות של אגודת הסטודנטים, שבהן נכתב: "האם קרה לכם משהו נורא שאינכם יכולים להוציא מהראש? התקשרו למספר 727-550; נשלם לכם 10 דולר על השתתפות במחקר זה." שבעים ושישה  מתנדבים הגיעו בתגובה למודעה הראשונה.

אחרי שהצגנו את עצמנו, התחלנו בכך ששאלנו כל משתתף: "האם תוכל לספר לנו על אירוע לא טראומטי בחייך, שאתה חושב שתזכור לנֶצח?" פניו של משתתף אחד אורו כשאמר: "היום שבו נולדה בתי"; אחרים הזכירו את יום חתונתם, השתתפות במשחק מנצח בנבחרת ספורט, נשיאת נאום בשם המחזור בסיום בית הספר התיכון. ביקשנו מהם להתמקד בפרטים חושיים של אירועים אלה, למשל: "האם קורה שאת נמצאת במקום כלשהו ואז פתאום עולה בעיני רוחך תמונה חיה של מראה בעלך ביום חתונתכם?" התשובות היו תמיד שליליות. "איך הרגיש לך גופו של בעלך ביום חתונתכם?" (על שאלה זו זכינו בכמה מבטים מוזרים). המשכנו: "האם אי פעם עולה בך זיכרון חי ומדויק של הנאום שנשאת ביום סיום התיכון?", "האם אי פעם עולות בך תחושות עזות כשאת נזכרת בלידת בנך הבכור?" כל התשובות היו שליליות.  

ואז שאלנו אותם על הטראומות שהביאו אותם למחקר — רבות מהן היו מקרי אונס. "האם קורה לך שפתאום את נזכרת בריח של האַנָס שלך?" שאלנו, וגם: "האם קורה שאת חֹווה את אותן תחושות גופניות שהרגשת בעת שנאנסת?" שאלות אלה עוררו תגובות רגשיות עזות: "זו הסיבה שאני לא יכולה ללכת יותר למסיבות, כי ריח האלכוהול בהבל פיו של מישהו גורם לי להרגיש כאילו אני נאנסת שוב", או "אני כבר לא יכולה לעשות אהבה עם בעלי, משום שכשהוא נוגע בי באופן מסוים אני מרגישה כאילו אני שוב נאנסת".

היו שני הבדלים משמעותיים בין האופנים שבהם אנשים דיברו על זיכרונות של חוויות חיוביות לעומת טראומטיות: (1) האופן שבו הזיכרונות היו מאורגנים, ו־(2) תגובותיהם הגופניות לזיכרונות. חתונות, לידות וטקסי סיום נזכרו כאירועים מן העבר, סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף. אף אחד לא אמר שהיו תקופות שבהן הוא שכח אירועים אלה לחלוטין.

לעומת זאת, הזיכרונות הטראומטיים היו בלתי־מאורגנים. הנבדקים שלנו זכרו פרטים מסוימים בבהירות רבה, אפילו רבה מדי (ריחו של האנס, החתך במצחו של ילד מת), אך לא הצליחו לזכור את סדר האירועים, או פרטים חשובים אחרים (מי היה האדם הראשון שהגיע לעזרה, אם אמבולנס או ניידת משטרה לקחו אותם לבית חולים).

שאלנו גם את המשתתפים כיצד זכרו את הטראומה בשלוש נקודות בזמן: מיד לאחר שהתרחשה; כאשר התסמינים הציקו להם ביותר; ובשבוע שלפני המחקר. כל הנבדקים שעברו טראומה אמרו שלא היו מסוגלים לספר למישהו אחר במדויק מה קרה מיד לאחר האירוע (זה לא יפתיע אף אחד שעבד בחדר מיון או באמבולנס; אנשים שמגיעים אחרי תאונת דרכים שבה נהרג חבר או ילד יושבים בדממה, המומים, אילמים מאֵימה). כמעט לכולם היו פלשבקים חוזרים: הם הוצפו בתמונות, צלילים, תחושות ורגשות. עם חלוף הזמן, התעוררו אפילו יותר פרטים חושיים ורגשות, אך רוב המשתתפים הצליחו גם להתחיל למצוא בהם מובן ופשר. הם התחילו "לדעת" מה קרה, ולהיות מסוגלים לספר את הסיפור לאנשים אחרים,  סיפור שאנו קוראים לו "זיכרון הטראומה".

בהדרגה פחתה תדירות התמונות והפלשבקים, אך השיפור העיקרי נמצא ביכולתם של המשתתפים לחבר את הפרטים ואת רצף התרחשות האירוע. בזמן שערכנו את המחקר, 85 אחוז מהם היו מסוגלים לספר סיפור לָכיד עם התחלה, אמצע וסוף. רק מעטים השמיטו פרטים חשובים. שמנו לב לכך שהנרטיבים המפורקים ביותר היו של חמשת המשתתפים שסיפרו על התעללות שעברו בילדותם — זיכרונותיהם הגיעו בצורָת תמונות, תחושות גופניות ורגשות עזים.

בעיקרו של דבר, מחקרנו אישר את קיומה של מערכת זיכרון כפולה, כמו זו שז'נה ועמיתיו בסלפטרייר תיארו כבר לפני יותר ממאה שנים:  זיכרונות טראומטיים שונים במהותם מן הסיפורים שאנו מספרים על העבר. הם עברו דיסוציאציה: התחושות השונות שהגיעו למוח בעת הטראומה אינן מגובשות כראוי לכלל סיפור, לפיסת אוטוביוגרפיה.

ייתכן שהממצא החשוב ביותר במחקרנו היה שזכירת הטראומה, על כל הרגשות הנלווים אליה, אינה פותרת אותה בהכרח, כפי שפרויד וברויאר טענו ב-1893. מחקרנו לא תמך ברעיון ששפה יכולה להחליף פעולה. רוב משתתפי המחקר יכלו לספר סיפור לכיד, וגם לחוֹות את הכאב הקשור לאותם סיפורים, אך עדיין המשיכו להירדף על ידי תמונות ותחושות גופניות בלתי־נסבלות. מחקר עכשווי בטיפול חשיפה, שהוא מרכיב מרכזי בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי, הגיע גם הוא לתוצאות מאכזבות דומות: רוב המטופלים שטופלו בשיטה זו ממשיכים לסבול מתסמינים חמורים של PTSD שלושה חודשים אחרי תום הטיפול. כפי שנראה בהמשך, אמנם חשוב ומשמעותי למצוא מילים שיתארו את שאירע לנו, אך זה לא תמיד יכחיד את הפלשבקים או ישפר את הריכוז שלנו, ימריץ את מעורבותנו בחיינו או יפחית את פגיעּותנו לאכזבות.

להקשיב לשורדים

אף אחד לא רוצה לזכור טראומה. במובן זה, החברה אינה שונה מן הקורבנות עצמם. כולנו רוצים לחיות בעולם בטוח, שניתן לשליטה וחיזוי,  והקורבנות מזכירים לנו שלא תמיד זה כך. כדי להבין טראומה, עלינו להתגבר על הרתיעה הטבעית שלנו, להתייצב לנוכח מציאות זו ולטפח בקרבנו אומץ שיאפשר להקשיב לעדויות הניצולים.

בספרו עדויות שואה: חורבות הזיכרון כותב לורנס לנגר (Lawrence Langer) על עבודתו בארכיון הווידיאו ע"ש פורטונוף באוניברסיטת ייל: "כשאנו מאזינים לתיאורי חוויות שואה, אנו חושפים פסיפס עדויות, שמתפוגגות מיד אל תוך רבדים של חֶלקיּות, נטולי תחתית. אנו מתמודדים עם התחלות של סיפור שלעולם אינו נגמר, מלא פערים ומקוטע, ניצבים לנוכח היסוסו של העד, שלא פעם מתכווץ אל שתיקת מועקה, כורע תחת הצפת החומרים המתדפקים, העולים ממעמקי הזיכרון." כפי שאמר אחד העדים בספרו: "אם לא היית שם, קשה מאוד להסביר ולתאר איך זה היה. איך בני אדם מתפקדים תחת לחץ כזה זה עניין אחד, ואיך לתַקשר ולבטא את זה בפני מישהו, שלא יכול לתאר לעצמו מידה כזו של אכזריות בעולם — זה כמו פנטזיה".

ניצולה אחרת, שרלוט דלבו, מתארת את ההוויה הכפולה שלה אחרי אושוויץ: "העצמי שהיה במחנה אינו אני, אינו האדם שנמצא כאן מולך. לא, זה לא ייאמן. וכל מה שקרה לאותו 'עצמי' אחר, זה שהיה באושוויץ, אינו נוגע בי כעת, בי, לא מעניין אותי, יש הבדל כזה בין הזיכרון העמוק והזיכרון הרגיל [...] בלי הפיצול הזה, לא הייתי מסוגלת לחזור לחיים." היא מציינת שאפילו למילים יש עבורה משמעות כפולה: "אחרת, מישהו ]שהיה במחנות], שהתענה בצמא שבועות, לעולם לא יהיה מסוגל לומר שוב: 'אני צמֵא. בואו נכין ספל תה'. צָמָא [אחרי המלחמה] שב להיות מונח שמשתמשים בו. מצד שני, אם אני חולמת על הצמא שהרגשתי בבירקנאו, אני רואה את עצמי כפי שהייתי אז — כחושה, נטולת היגיון, מתנודדת".

לנגר מסכם במילים שאינן מרפות: "מי יוכל למצוא קבר מתאים לאותם פסיפסים פגומים של הנפש, שבו יוכלו לנוח על משכבם בשלום? החיים ממשיכים, אך בשני כיווני זמן בעת ובעונה אחת, כשהעתיד אינו יכול להימלט מאחיזת הזיכרון, עמוס היגון".

זו מהותה של הטראומה: שהיא מציפה, לא־תיאמן ובלתי־נסבלת. כל מטופל דורש מאיתנו להשעות את הבנתנו ביחס למה שנורמלי ולקבל שאנו עוסקים במציאות כפולה: מציאות של הווה בטוח וניתן לחיזוי, יחסית, שמתקיימת לצדו של עבר חרב, נוכח־תמידית.

סיפורה של ננסי

מעטים המטופלים שהצליחו לתת מילים לכפילות זו כמו ננסי, אחות ראשית בבית חולים במערב־התיכון של ארצות־הברית, שהגיעה פעמים אחדות לבוסטון לצורך התייעצות עמי. זמן קצר לאחר לידת הילד השלישי שלה,  ננסי עברה ניתוח שבדרך כלל מתבצע דרך שגרה במרפאת־חוץ, קשירה לקרֹוסקוּפִית של החצוצרות, תהליך שבו החצוצרות עוברות צריבה כדי למנוע הריונות עתידיים. אך מכיוון שלא קיבלה מספיק חומר הרדמה, היא התעוררה אחרי שהניתוח החל ונשארה ערה כמעט עד סופו, לעתים שוקעת לְ מה שכינתה "שינה קלה" או "חלום", ולעתים חֹווה את מלוא הזוועה של מצבה. היא לא הייתה מסוגלת להתריע בפני צוות חדר הניתוח באמצעות תנועה או צעקה, משום שקיבלה חומר מרפה שרירים, כדי למנוע התכווצות שרירים במהלך הניתוח.  

ההערכה היא שמידה מסוימת של "ערנות בעת הרדמה" מתרחשת כיום בערך אצל שלושים אלף מטופלים המנותחים בארצות־הברית מדי שנה בשנה, ובעבר העדתי בשמם של כמה אנשים שחוויה כזו גרמה להם לטראומה. לעומתם, ננסי לא הייתה מעוניינת לתבוע את המנתח או את המרדים. כל רצונה היה להביא את המציאות של הטראומה אל תודעתה, כך שתוכל להשתחרר מחדירותיה אל חיי היום־יום. ברצוני לסיים פרק זה בקטעים מרשימים מסדרת תכתובות בינינו, שבהם היא מתארת את מסעה המפרך להחלמה.

בהתחלה ננסי לא ידעה מה קרה לה. "כשחזרנו הביתה הייתי עדיין המומה, עשיתי את הדברים הרגילים של ניהול הבית, אבל לא הרגשתי את עצמי ממש חיה, או אמיתית. התקשיתי לישון באותו לילה. במשך ימים נשארתי בעולמי הקטן, המנותק. לא הייתי מסוגלת להשתמש במייבש שיער, טוסטר, תנור אפייה או כל דבר אחר שחימם אותי. לא הצלחתי להתרכז במה שאנשים עשו או אמרו לי. פשוט לא היה אכפת לי. נעשיתי יותר ויותר חרדה. ישנתי פחות ופחות. ידעתי שאני מתנהגת מוזר,  וניסיתי להבין מה מפחיד אותי כל כך.

"בלילה הרביעי אחרי הניתוח, בערך בשלוש לפנות בוקר, התחלתי להבין שהחלום, שחייתי בו כל הזמן הזה, התייחס לשיחות ששמעתי בחדר הניתוח. פתאום חזרתי אל חדר הניתוח, ויכולתי להרגיש את גופי המשותק נשרף. נבלעתי בעולם של אימה וזוועה." מרגע זה ואילך, אמרה ננסי,  זיכרונות ופלשבקים התפרצו אל תוך חייה.

"זה היה כאילו שדלת נפתחה מעט, ואפשרה את החדירה. הייתה בי תערובת של סקרנות והימנעות. פחדים בלתי רציונליים המשיכו לעלות. פחדתי עד מוות מן השינה; עלתה בי אימה כשראיתי צבע כחול. בעלי, למרבה הצער, היה הסובל העיקרי ממצבי. השתלחתי בו גם כשלא התכוונתי. ישנתי לכל היותר שעתיים או שלוש בלילה, ויומי היו רצוף שעות של פלשבקים. הייתי במצב כרוני של דריכות־יתר, הרגשתי מאוימת מעצם מחשבותיי, רציתי לברוח מהן. ירדתי 10 קילו בשלושה שבועות. אנשים ציינו כל הזמן כמה טוב אני נראית.

"התחלתי לחשוב על מוות. פיתחתי התבוננות מאוד מעוותת על חיי, כל הצלחותיי נראו קטנות, ואילו כישלונותיי התעצמו. הכאבתי לבעלי, והרגשתי שאני לא מסוגלת להגן על ילדיי מפני זעמי.

"שלושה שבועות אחרי הניתוח חזרתי לעבוד בבית החולים. בפעם הראשונה שראיתי מישהו בבגדי ניתוח הייתי במעלית. רציתי לצאת מיד, אבל כמובן לא יכולתי. היה לי דחף לא רציונלי להכות אותו, שהצלחתי להכיל במאמץ ניכר. האפיזודה הזו עוררה אצלי פלשבקים מוגברים, פחד נורא ודיסוציאציה. בכיתי כל הדרך הביתה מהעבודה. לאחר מכן נעשיתי מומחית בהימנעות. לא הצבתי את כף רגלי במעלית, לא הלכתי לקפיטריה, נמנעתי מן הקומות שבהן התבצעו ניתוחים."

בהדרגה הצליחה ננסי לחבר את קטעי הפלשבקים וליצור זיכרון מובן,  גם אם מחריד, של הניתוח שלה. היא זכרה את דברי ההרגעה של אחיות חדר הניתוח, וזמן קצר של שינה אחרי שההרדמה החלה. אז זכרה כיצד התחילה להתעורר.

"כל הצוות צחק על רומן שאחת האחיות ניהלה. זה קרה במקביל לחתך הראשון של הניתוח. הרגשתי את דקירת האזמל, ואז את החיתוך, ואז את הדם החם זורם על עורי. ניסיתי נואשות לזוז, לדבר, אבל גופי לא פעל. לא יכולתי להבין את זה. הרגשתי כאב עמוק יותר כאשר שכבות השריר נפרדו.  ידעתי שאני לא אמורה להרגיש את זה".

הדבר הבא שננסי זוכרת הוא שמישהו "נבר" בבטנה, וזיהתה זאת כמכשירים הלפרוסקופיים שמוקמו שם. היא הרגישה שמהדקים את החצוצרה השמאלית שלה. "ואז פתאום הייתה צריבה עזה, כאב שורף. ניסיתי לברוח, אבל הקצה החורך כמו רדף אחריי, והמשיך לשרוף ולשרוף אל תוכי בלי הפסקה. אין מילים שיתארו את הזוועה הזו. הכאב לא היה דומה לאף כאב אחר שהכרתי, כמו למשל עצם שבורה, או לידה טבעית.  הוא התחיל ככאב עז, ואז המשיך ללא הרף כשהוא שורף את החצוצרה לאורכה. הכאב של חיתוך האזמל החוויר לעומת כאב זה.

"ואז, בבת אחת, החצוצרה הימנית התחילה להרגיש את השְּפעת הקצה השורף. כששמעתי אותם צוחקים, איבדתי לרגע את התחושה של המקום שבו אני נמצאת. האמנתי שאני בחדר עינויים, ולא יכולתי להבין למה הם מענים אותי, בלי שיבקשו ממני מידע... עולמי הצטמצם לכדור קטן סביב שולחן הניתוחים. לא הייתה לי תחושת זמן, לא עבר ולא עתיד. היו רק כאב, אימה וזוועה. הרגשתי מבודדת מכל בני האדם, לגמרי לבדי, למרות האנשים שהקיפו אותי. הכדור סגר עליי.

"בייסוריי, כנראה עשיתי תנועה כלשהי. שמעתי את האחות האחראית על ההרדמה אומרת למרדים שאני 'קלה'. הוא הורה לה להוסיף תרופות, , ואז אמר בשקט, 'אין צורך להכניס את זה לדו"ח'. וזה הדבר האחרון שאני זוכרת."

במיילים האחרונים ששלחה לי, נאבקה ננסי לנסות לתאר במדויק את המציאות הקיומית של טראומה.

"אני רוצה לספר לך איך זה להרגיש פלשבק. זה כאילו שהזמן מקופל,  או מפותל, כך שהעבר וההווה מתמזגים, כאילו באופן פיזי נשלחתי אל העבר. סמלים שמתקשרים לטראומה המקורית, סתמיים ככל שיהיו במציאות, מוכתמים לחלוטין, והופכים אובייקטים לשנאה, פחד, או דחף להרוס אותם, אם ניתן. מגהץ, למשל, בכל צורה שהיא — מגהץ צעצוע, מגהץ לבגדים, מסלסל שיער — הפך עבורי למכשיר עינויים. כל היתקלות בבגדי ניתוח הותירה אותי במצב דיסוציאטיבי, מבולבלת, בהרגשת חולי גופני, לפעמים כעס ברמה המודעת.

"נישואיי מתפרקים לאטם — בעלי החל לייצג עבורי את האנשים הצוחקים המרושעים [הצוות המנתח] שהכאיבו לי. אני מתקיימת במצב כפול. קהות חושים מתפשטת ומכסה אותי כשמיכה; ועם זאת, מגע של ילד קטן מושך אותי בחזרה אל המציאות. לרגע אני נוכחת ולוקחת חלק בחיים, לא רק כצופה.

"באופן מעניין, אני מתפקדת טוב מאוד בעבודה, וכל הזמן מקבלת משובים חיוביים. החיים ממשיכים, עם איזושהי תחושת זיוף.

"לקיום הכפול הזה יש גוון מוזר, ביזארי. התעייפתי ממנו. אבל אני לא מסוגלת לוותר על החיים, ואני לא יכולה להשלות את עצמי ולהאמין שאם אתעלם מן המפלצת היא תיעלם. פעמים רבות חשבתי שכבר נזכרתי בכל הפרטים סביב הניתוח, ואז אני מגלה אחד חדש.

"יש כל כך הרבה חלקים מאותן 45 דקות בחיי שהם עדיין בגדר תעלומה.  זיכרונותיי עדיין חלקיים ומקוטעים, אבל אני כבר לא חושבת שאני חייבת לדעת הכול כדי להבין מה קרה.

"כשהפחד שוכך, אני מבינה שאני מסוגלת להתמודד, אבל יש בי חלק שמטיל בכך ספק. הַמְשיכה אל העבר חזקה; זה החלק האפל של חיי; ואני חייבת לשהות שם מפעם לפעם. המאבק הוא גם דרך לדעת שאשרוד — מין שידור חוזר של המאבק שלי להישרדות — שכפי הנראה ניצחתי בו,  אבל אני לא מסוגלת להרגיש בעלות עליו."

סימן מוקדם להחלמה הגיע כאשר ננסי נזקקה לניתוח נוסף, רציני יותר.  היא בחרה בבית חולים בבוסטון לצורך הניתוח, ביקשה במיוחד פגישה מקדימה עם המנתחים והמַרדים כדי לדון בחווייתה הקודמת וביקשה רשות מיוחדת עבורי להצטרף אליהם בחדר הניתוח. לראשונה זה שנים רבות לבשתי חלוק מנתחים וליוויתי אותה לחדר הניתוח כשקיבלה את ההרדמה.  בפעם הזו התעוררה לתחושת ביטחון.

שנתיים לאחר מכן כתבתי לננסי וביקשתי את רשותה להשתמש בתיאור החוויה שלה בפרק זה. בתשובתה היא עדכנה אותי בהתקדמות החלמתה: "הלוואי שיכולתי לומר שהניתוח, שבנדיבותך הרבה ליווית אותי אליו, סיים את סבלי. למרבה הצער זה לא היה כך. אחרי שישה חודשים קיבלתי שתי החלטות שהתגלו כמשמעותיות. עזבתי את המטפל שעבד איתי בגישה התנהגותית־קוגניטיבית ועברתי לפסיכיאטר פסיכודינמי, והצטרפתי לקבוצת פילאטיס.

"בחודש האחרון של הטיפול, שאלתי את הפסיכיאטר שלי מדוע הוא לא מנסה לתקן אותי, כפי שניסו כל המטפלים האחרים, אפילו שנכשלו. הוא אמר לי שבהתחשב בכל מה שהשגתי עם ילדיי ועם הקריירה שלי, הוא מניח שיש בי מספיק חוסן כדי לרפא את עצמי, אם הוא ייצֹור עבורי סביבה מחזיקה, שתאפשר לי לעשות זאת. שעה שבועית זו הפכה עבורי למפלט. שם יכולתי להתיר את המסתורין, לנסות להבין כיצד נעשיתי כה פגומה, ואז לבנות מחדש תחושת עצמי שלמה, לא מפורקת, שלֵווה, לא מעּונה. באמצעות הפילאטיס, מצאתי ליבה גופנית חזקה, כמו גם קהילת נשים שהעניקו לי ברצון קבלה ותמיכה חברתית, שהיו חסרות בחיי מאז הטראומה. שילוב זה של חיזוק הליבה — הנפשית, החברתית והגופנית —  יצר אצלי תחושת ביטחון ושליטה, שלח את זיכרונותיי אל העבר הרחוק ואִפשר להווה ולעתיד להופיע."