ד"ר עינת יהנה
מאז אירועי 7 באוקטובר, מסע השבת החטופים הפך לציר מרכזי בחיים הנפשיים, החברתיים והציבוריים בישראל. זהו תהליך מתמשך ורב-שלבי, שאינו מתמצה בפעולת חילוץ, בעסקה או בהודעה רשמית, אלא ממשיך להתקיים כמצב נפשי פתוח. גם כיום, למעלה משנתיים לאחר תחילתו, ניתן לומר כי למסע זה אין נקודת סיום ברורה, והוא ממשיך להדהד ברמות האישיות, המשפחתיות והקולקטיביות.
אף כי ב-26 בינואר, 843 ימים לאחר פרוץ המלחמה, הושב החטוף החלל האחרון לקבורה בישראל, חוויית החטיפה עצמה – והשלכותיה הנפשיות – אינן מתכנסות בהכרח לכדי סגירה. הידיעה, ההשבה או הקבורה אינן מבטלות את העמימות שנוצרה לאורך תקופה ממושכת של אי-ודאות, היעדר וניתוק, ולעיתים אף מחריפות את המפגש עמה.
מאמר זה נכתב מתוך עבודה קלינית-יישומית ומחקרית מצטברת בשנתיים האחרונות עם משפחות חטופים ושורדי שבי, קהילות נפגעות ואנשי מקצוע המלווים אותם. התנסויות אלו, לצד איסוף נתונים שיטתי, כמותני ואיכותני, מתגבשות לכדי גוף ידע ראשוני הנבנה “תוך כדי תנועה”, בתוך מציאות מתמשכת שטרם מאפשרת ריחוק רפלקטיבי מלא. הקווים המנחים המוצגים כאן אינם מציעים מודל סגור, אלא ניסיון לארגן הבנות מצטברות לכדי מסגרת מושגית-קלינית, המסייעת בהתמצאות נפשית ומקצועית בתקופה שבין הצלה להשבה, ובין השבה לשיקום.
מסמך זה עושה שימוש במושגים מרכזיים שגובשו במסגרת עבודתי זו, וישמשו בהמשך לניתוח ולמסגור הקליני:
• "אובדן עמום קולקטיבי" מתאר את התפשטות חוויית האובדן העמום אל מעבר למעגלים המשפחתיים, והוצג לראשונה במסגרת כתיבה ציבורית, ובהמשך עובד במסגרת מחקר אמפירי שעסק בתגובות הציבור לאירועי חטיפה המונית (Yehene et al., 2024).
• "אובדן עמום דינמי–סטטי" הוצע לתיאור תנודתיות רגשית מתמשכת ורווית טריגרים בקרב משפחות חטופים לצד קיפאון בתנועת החיים ובתהליכי אבל במצבי חטיפה במהלך מלחמה (Yehene et al., 2025).
• "שכול משובש" מתייחס לשיבושים מבניים-פרוצדורליים ורגשיים הפוגעים ברצף ובאפשרות להתהוותו של תהליך אבל, והוצג לראשונה בנייר עמדה שעסק בשכול משפחות החטופים החללים – שכול באי־ודאות (יהנה ולוין, 2025). בהמשך, תיאור המושג "שכול משובש" הורחב במסגרת פרסום אקדמי באנגלית על שיבושי אבל במצבי טראומה קולקטיבית (Yehene et al., 2025).
חטיפת אזרחים בהיקף נרחב, בליווי תיעוד חי וחשיפה מתמשכת, יצרה טראומה קולקטיבית במובנה הפסיכולוגי – פגיעה בתחושת הביטחון, הרצף והאמון הבסיסי של הציבור כולו. בניגוד לאירועי חטיפה נקודתיים ומתמשכים שידעה מדינת ישראל בעבר, כאן מדובר באירוע המוני, הכולל ברובו אזרחים, שהפך לציר מארגן של חוויה נפשית לאומית. במסגרת זו, מאז אירועי 7 באוקטובר התחדדה ההבנה כי טראומת החטיפה היא טראומה פסיכולוגית רב-ממדית, הפועלת בארבעה מעגלים מרכזיים: החטופים, משפחותיהם, הקהילות והציבור הרחב – להלן נפגעי חטיפה.
במאמר זה, אבקש להציג את המאפיינים הנפשיים הייחודיים של התקופה הנוכחית, הבאים לידי ביטוי ברמות שונות, ובאופנים שונים, בקרב כלל המעגלים של נפגעי החטיפה. לאחר מכן, אבקש להעמיק עקרונות אלו אל מעבר לרמה התיאורטית, ולהציע קווים מנחים לעבודה הטיפולית המורכבת בעת הזו. בהתאם לכך, המאפיינים הנפשיים והקווים המנחים המוצגים כאן מתייחסים בראש ובראשונה לעבודה עם משפחות החטופים ולשורדי השבי במעגלים השונים, אך נוגעים גם במעגלים רחבים יותר של פגיעה – קהילות, אנשי טיפול, מתנדבים והציבור הרחב, אשר נטלו חלק בחוויה של טראומת החטיפה כטראומה קולקטיבית מתמשכת. בעוד חלק מהתובנות רלוונטיות בעיקר למעגלי הפגיעה הראשוניים, אחרות משקפות תהליכים נפשיים מקבילים החוצים אוכלוסיות ומרחבים חברתיים נוספים.
במאמר זה, המונח “הצלה” מתייחס בראש ובראשונה למאבק להצלה פיזית של החטופים החיים הנתונים בסכנת חיים בשבי חמאס, וכן להצלת החטופים החללים מסכנת היעלמות ואובדן ראיות במידה שלא יושבו לקבורה בישראל (לוין ואחרים, 2025). הצלה מסמנת סיום של סכנה פיזית מיידית. לצד הממד הגופני של דריכות, עוררות פיזיולוגית מוגברת ושחרור מוגבר של אדרנלין וקורטיזול, המרחב הנפשי כולו מתכנס סביב משימת ההצלה עצמה. חוויית החיים במצב זה של מיקוד במשימה היא לרוב של הישרדות ועשייה. הקשב הנפשי מצטמצם למה שחיוני בלבד, ותהליכים רגשיים שאינם אקוטיים מושהים.
לעומת זאת, המונח “השבה” מתייחס להחזרתם של החטופים לאדמת ישראל, בין אם לחיים ושיקום ובין אם לקבורה ראויה. על אף היותה הרגע המיוחל, ההשבה פותחת שלב נפשי אחר, שעשוי במצבים מסוימים להיות מורכב ומטלטל. בשלב זה, בימים הראשונים, אדרנלין ההישרדות מפנה מקום להקלה ולאופוריה, לאחריה מתרחש מפגש ישיר ובלתי ניתן לדחייה עם מה שקרה: עם מה שהשתנה, אבד ועם מה שלא יחזור להיות כשהיה. זהו מעבר מהישרדות אל עמידה מול המשמעות של האירוע והאובדן.
חוויה זו מתרחשת גם בקרב משפחות השבים החיים וביתר שאת בקרב משפחות חטופים חללים. במובן זה, ההשבה מהווה פעמים רבות נקודת מפנה – רגע שבו מתחילה ההכרה במה שהתרחש ובהשלכותיו ארוכות הטווח, הן ברמה האישית והן ברמה המשפחתית והקולקטיבית. עם זאת, ההשבה אינה יוצרת רצף ואינה מספקת 'סגירה'. המושג הרווח של “סגירת מעגל” בהקשר זה אינו מדויק, שכן דבר אינו באמת נסגר. לכל היותר ניתן לדבר על תנועה אל עבר בהירות וודאות ביחס לגורל החטופים, לאחר תקופה ארוכה של אי-ידיעה מתמשכת.
תקופה זו, שבין ההצלה להשבה, התאפיינה באובדן עמום אישי – אובדן שבו האדם נעדר פיזית אך נוכח פסיכולוגית, או שמעמדו כמת או כחי אינו ניתן לידיעה סופית, באופן המונע ארגון ברור של האבל ושל גבולות החיים והמוות (Boss & Yeats, 2014). כל עוד לא מושגת ודאות ביחס לגורל היקירים, בני המשפחה מצויים במצב של “לימבו” רגשי, נעים בין רגעים של ציפייה לשובם של יקיריהם לבין החשש שאולי לא יראו אותם שוב לעולם. בהקשר הנוכחי, אובדן זה התגלה גם ברמה הציבורית כאובדן עמום קולקטיבי (יהנה, 2024). כלומר, נוצרה רמת הזדהות רגשית גבוהה בין החטופים לבין הציבור הרחב, שהתבטאה בתסמיני יגון חריף ובעיסוק פסיכולוגי מתמשך במצבם, גם בהיעדר היכרות מוקדמת עימם (Yehene et el., 2024).
זאת ועוד, בשונה ממצבי היעדרות אחרים (כגון תאונות או אסונות טבע), אובדן עמום זה התגלה כאובדן עמום דינמי–סטטי (Yehene et al., 2025), מושג ייחודי שטבענו לטראומת חטיפה בהקשר של מלחמה: דינמי – על שום היותו רווי טריגרים מתמשכים, כגון עדויות משבים ששוחררו, סרטוני טרור פסיכולוגי ואותות חיים, שיח ציבורי על עסקאות, חילוץ חללים, רצח חטופים בשבי או תמרון צבאי בעזה; סטטי – כי במקביל לטריגרים הללו שיצרו תנועה רגשית אלימה ותכופה בין חרדה, תקווה וייאוש בקרב המשפחות, החיים עצרו מלכת ב-7 באוקטובר, במקביל לתחושת קפאון בזמן ובמהלך החיים ("כולנו חטופים"), כל עוד היקירים לא הושבו וגורלם נותר עלום.
לפיכך, ההשבה אינה מסמנת “שלב ב׳” ברור; כל עוד רק לאחרונה הושב החלל החטוף האחרון מעזה, וכל עוד גם לאחר קבורה קיימת אפשרות להגעת ממצאים נוספים או פרטי מידע, ניתן לומר כי העמימות ואי הידיעה הגיעה לפתרון (Resolution), אך אין מדובר בסיום, גם עבור מי שכבר חוו השבה “חלקית” לקבורה.
השבתם הפיזית של החטופים, מי לשיקום ומי לקבורה, עשויה ליצור לראשונה תנאים לאפשרות של Reclamation – השבה נפשית הדרגתית של חיות נפשית, סוכנות וקשר לעצמי במובנה הפסיכואנליטי (Alvarez, 2012) – עבורם ועבור המשפחות. אולם, השבה זו אינה מהווה רגע אחיד של הקלה, אלא נקודת פיצול. מרגע זה מסתעפים מסלולים שונים, המתווים נתיבי התמודדות, החלמה ושיקום מובחנים: חזרה של אדם מן השבי, כאשר אינו אותו אדם שהיה; התמודדות עם סופיות מותו של חטוף שהושב לקבורה; או המשך שהייה במצב של היעדר ואי-ידיעה. כל אחת מן האפשרויות הללו מייצרת מסלול נפשי ייחודי, ולפיכך אין תגובה אחת “נכונה” ואין תהליך אחיד שניתן לצפות לו.
זאת ועוד, בשלבים הראשונים שלאחר החטיפה, התגובה הרגשית לטראומה נטתה להיות אחידה יחסית. בקרב משפחות, קהילות ואף בציבור הרחב ניתן היה לזהות דפוסים דומים של הלם, קפאון, דריכות ומצוקה טראומטית; לצד התלכדות, סולידריות ופעולה משותפת סביב משימת ההצלה וההשבה. בשלב זה נחוותה הטראומה כחוויה קולקטיבית, וההבדלים הבין אישיים בהתמודדות נדחקו לשוליים.
עם חלוף הזמן, וביתר שאת לאחר נקודת ההשבה, חדלה התגובה הטראומטית להיות אחידה והפכה להטרוגנית. החוויה הנפשית נצבעה במאפיינים אינדיבידואליים – בהיסטוריה האישית, במבנה האישיות, במשאבים הנפשיים והחברתיים, ובאופי הפגיעה הספציפי. מכאן ואילך, נתיב השיקום של כל אחד משורדי השבי ובני משפחתם התהווה מתוך האינטראקציה שבין מאפייני האירוע עצמו – כגון סיפור החטיפה, השבי, משך הזמן ואופי ההשבה או היעדרה – לבין משאבים פסיכולוגים ואינסטרומנטליים קודמים ונרכשים, אישיים וקהילתיים.
בנוסף, ובאופן ייחודי לעת הזו, קיימת גם אינטראקציה עם משתנים נוספים הקשורים לטבח ה-7 באוקטובר (פינוי, אובדן בית, השתייכות לקהילות שכולות, אובדן בקהילה, אובדן תעסוקה ועוד). יצוין כי תהליך התפצלות שכזה מתרחש גם בקרב בני משפחה שונים, מעגלים קהילתיים ואנשים שהיו מעורבים במאמץ המתמשך סביב החטיפה וההשבה.
פיצול זה באופן ההתמודדות ובתגובות להשבה בא לידי ביטוי גם בתוצאות החטיפה בפועל ובמסלולים השונים שנוצרו מאז ה-7 באוקטובר. כל 251 החטופים ומשפחותיהם החלו מנקודת מוצא טראומטית דומה, אך לאורך הזמן התפצלו הנתיבים באופן משמעותי. חילוצים או עסקאות חלקיות הובילו בכל רגע נתון לסטטוסים שונים: חטופים ששבו בחיים, חטופים שעדיין ממתינים לשחרור, מי שהוכרזו חללים, מי שהושבו לקבורה ומי שטרם הושבו לקבורה. יתרה מכך, התנאים בהם הוחזקו החטופים היו שונים בתכלית בין המקרים השונים – מבידוד ממושך ועד שהייה בקבוצות קבועות; חלקם הושבו בעסקאות, אחרים במבצעים צבאיים; ויש, למרבה הצער, מי שנחטפו חיים והוחזרו כחללים. השונות במסלולי החטיפה וההשבה יצרה מציאויות נפשיות וחברתיות מובחנות.
האתגר הנפשי והחברתי במצב זה, היה ועודנו, להוסיף ולהחזיק סולידריות והכרה הדדית גם כאשר המסלולים מתפצלים, החוויות נעשות שונות ולעיתים אף סותרות, והתגובה הטראומטית מאבדת את אופייה הקולקטיבי האחיד.
כפי שצוין לעיל, מאז ה-7 באוקטובר חזרה והודגשה ההבנה שטראומת החטיפה היא טראומה פסיכולוגית רב-ממדית, הפועלת בארבעה מעגלים מרכזיים: החטופים, בני משפחותיהם, הקהילות והציבור הרחב. כל המעגלים הללו היו נתונים לאי-ודאות מייסרת ולטרור פסיכולוגי מתמשך, אך כל אחד מהם התקדם בקצב שונה, עם צרכים, ציפיות וזמני עיבוד ייחודיים. כפונקציה של שלב ההשבה והפיצול הנפשי הטמון בו, נוצרים פערי ציפיות משמעותיים בין המעגלים, והם מהווים מקור מרכזי למצוקה משנית. פערים אלו אינם תוצר של חוסר רצון, אדישות או כשל אמפתי, אלא ביטוי לתהליכים נפשיים שאינם מסונכרנים. דווקא בתוך קשרים הנתפסים כתומכים, הם עלולים לייצר חוויות של חוסר הבנה, בדידות ולעיתים גם כעס. להלן מספר דוגמאות:
בין השבים לבין בני משפחותיהם מתגלע לעיתים פער חד בין הציפייה לחזרה “לעצמם” לבין החוויה הסובייקטיבית של השב. בעוד המשפחה מייחלת לשיבה מוכרת, להמשכיות ולחיבור מחודש, השב עלול לחוות זרות פנימית, קהות רגשית, ריחוק או הצפה. לצד זאת, שבים רבים מבטאים צורך עז בתנועה, בהשבת תחושת אוטונומיה ושליטה ולעיתים גם בניסיון “לחיות מחדש”, ולכן עשויים להזדקק למרחב, לשקט ולהשהיה, דווקא בשעה שהמשפחה מחפשת קרבה ויציבות.
במקרים אחרים מתרחש גם תהליך הפוך: השב עשוי לגלות תלות מוגברת, צורך בקרבה מתמדת או קושי לשאת נפרדות. שתי התנועות – התרחקות או היצמדות – אינן בהכרח ביטוי לתלות או נסיגה פתולוגית, אלא ניסיון הסתגלות ראשוני ובנייה מחודשת של תחושת ביטחון וזהות בתוך יחסים לאחר טראומה קיצונית.
גם במקרים של השבת חטוף-חלל, ואף כאשר התקיימה קבורה, מתוארת לעיתים תחושה עזה שהיקר “עדיין אינו כאן”, שתחושת הסופיות עודנה מטושטשת. תחושה זו נובעת, בין היתר, מתקופה ממושכת של ניתוק, אי-ידיעה והיעדר מידע טרם ההשבה, וכן ממאפייני שכול משובש, שבו תהליך האבל אינו מתאפשר ברצף המוכר, לרבות אפשרות לפרידה הדרגתית. כלומר, הפער מתקיים מעצם כך שההשבה והקבורה אינן מבטיחות בהכרח תחושת נוכחות, סיום או אינטגרציה של האובדן, ולעיתים אף מעצימות את הפער בין הידיעה הרשמית וההכרה הקוגניטיבית לבין החוויה הרגשית.
יתרה מכך, לעיתים דווקא לאחר ההשבה תתרחש התפרצות של יגון חריף – לאחר תקופה ממושכת של השהיה רגשית (כפי שניתן להמשיג כ"אבל מושהה"; יהנה ולוין, 2025). לצד זאת, ביקורים תכופים בקבר עשויים להוות חלק מתנועת חיפוש קרבה (Proximity Seeking – Bowlby, 1980) וניסיון לשחזר תחושת קשר ולעגן את הנוכחות הפיזית בתוך מציאות טראגית וקשה לעיכול.
בין משפחות החטופים והחללים לבין הקהילה הקרובה נוצר לעיתים מתח בין ציפייה קהילתית להודיה, לשיתוף ולסיפור, לבין צורך משפחתי בשקט, בפרטיות ולעיתים אף בנסיגה. מחוות שנועדו לבטא תמיכה וסולידריות עלולות להיחוות כחודרניות או ככפייה רגשית, במיוחד כאשר המשפחה מצויה בשלב של הצפה, עייפות או הסתגרות. במקביל, משפחות עשויות לבקש את המשך התמיכה והחיבוק של הציבור בעבור פעילויות שונות לאחר ההשבה בעוד הקהילה מגלה סימני נסיגה ושחיקה.
בין המשפחות לבין הציבור הרחב מתגלע לעיתים פער בין רצון קולקטיבי לסגירה, להתקדמות ולהמשך החיים, לבין חוויה משפחתית של זמן "תקוע", שבו האירוע עדיין מתרחש והעתיד נותר עמום. פער זה עלול להעמיק תחושות של זרות ונפרדות. מנגד, חלקים נרחבים מן הציבור נקשרו רגשית לחטופים, שמחים על שובם או מתאבלים על מותם למרות היעדר היכרות מוקדמת, אך כאב זה נותר לרוב ללא הכרה או מקום, שכן הציבור אינו נתפס כחלק מן המעגל המשפחתי הביולוגי.
גם בתוך המרחב הטיפולי עצמו מתעורר לעיתים פער בין ציפייה מקצועית לשיקום, לתפקוד ולחזרה לשגרה, לבין צורך עמוק של המטופלים בהאטה, בעיבוד ובהחזקה ממושכת של אי-ודאות. מנגד, ייתכן גם מצב הפוך, בו המטופל רק רוצה "לחזור לשגרה", ואנשי המקצוע עלולים לעודד עבודה טיפולית ללא מוכנות נפשית לכך. ככלל, כאשר קצב הטיפול אינו מותאם לשלב הנפשי שבו מצוי האדם, עלולה להיווצר תחושה של חוסר הבנה או של לחץ סמוי “להתקדם”, דווקא בשלב שבו נדרשת השהיה.
פערי ציפיות אלו אינם "תקלות בתהליך", אלא מאפיין מרכזי של התקופה. הכרה בהם, מתן תוקף לקיומם והיכולת לשהות בהם מבלי למהר לגשר עליהם, מהווים תנאי הכרחי לעבודה טיפולית רגישה המותאמת למציאות שלאחר חטיפה, השבה והיעדר מתמשך.
עם דעיכת המאבק האינטנסיבי והדריכות המתמשכת, רבים במעגלים השונים – משפחות, קהילות, מעגלי תמיכה ואף הציבור הרחב – עלולים לחוות ריקנות, תחושת תפלות, אובדן משמעות ושאלה מרכזית נוכחת: כיצד החיים ממשיכים מכאן? לאחר תקופה ארוכה של מעורבות רגשית עמוקה, של עמידה מתמשכת בעיצומו של אירוע היסטורי רווי נראות תקשורתית, השגרה נחווית כזרה, חלולה ולעיתים אף מאיימת בנרמול ומחיקת מה שהיה.
זוהי תגובה טבעית לירידה בעוררות לאחר אירוע עצים ומתמשך שברמה האקזיסטנציאלית נתן משמעות וסיבה לקום בבוקר. כאשר אין עוד “משימה” ברורה, כאשר המאבק היום יומי שוכך, נוצר חלל רגשי הדורש עיבוד בפני עצמו. חוויה זו נוכחת בקרב חטופים שחזרו, בני משפחותיהם ומעגלי התמיכה שלהם, כמו גם בקרב ציבור שהיה מגויס רגשית לאורך זמן ונדרש כעת להסתגל להיעדר המוקד שסביבו התארגנה חווית החיים למעלה משנתיים.
בהקשר זה, משמעותי לציין גם את סיום העצרות להשבת החטופים ואת מצבה הנוכחי של כיכר החטופים, העומדת כיום מפונה וכמעט ריקה. מרחב זה שימש לאורך זמן כמרחב פוטנציאלי מאפשר במובנו הוויניקוטיאני (Winnicott, 1971) – מרחב ביניים שבו ניתן היה לשאת חוויה רגשית קשה בתוך נוכחות משותפת, מבלי לקרוס ומבלי להידרש לפתרון, סגירה או משמעות מיידית; מרחב שבו ניתן היה לשאת יחד כאב נפשי עז, דאגה, ייסורים וחוסר אונים, אך בו-זמנית גם לחוות תקווה, תחושת ביחד, שותפות ולכידות – הן עבור המשפחות והן עבור הציבור הרחב. עבור רבים, היעלמותו ההדרגתית של מרחב זה אינה רק שינוי פיזי, אלא אובדן סימבולי עמוק של דבר שהיה מרכזי, טעון ובעל עוצמה רגשית רבה, תוך פגיעה בתחושת ה״אנחנו לא לבד״ שמרחב זה איפשר.
רק עם דעיכת הדריכות סביב ההשבה מתפתחת בקרב משפחות חטופים רבות, כמו גם בקרב הציבור הרחב, היכולת לעסוק ב"תוצאות החטיפה". זהו שלב שבו מתעוררות שאלות על מה שקרה, על רצף האירועים ועל ניסיון להבין ולמקם את החוויה בתוך הקשר רחב יותר. מדובר במעבר לכאב מסוג אחר: פחות הישרדותי ויותר קיומי, המאפשר חשיבה רפלקטיבית אך מלווה בכאב עמוק ומורכב.
שלב זה ניתן להבנה גם כתחילתה של "הפשרת האבל" והכאב הנפשי שהיה קפוא (Frozen Grief). אבל קפוא מתייחס למצב שבו תגובות האבל אינן נעלמות אלא מושהות ומוקפאות בשל אי-ודאות מתמשכת והיעדר תנאים נפשיים לארגון האובדן, כל עוד החטופים לא הושבו והחללים לא הובאו לקבורה. בתקופה של אי-ודאות מתמשכת ומאבק להשבה, האבל נותר כלוא ואינו יכול להגיע לפתרון כמו במוות (Boss, 2006).
יצוין כי במסגרת זו, בשל העובדה שמדובר בתנועה מתמדת בין האישי לקולקטיבי – גם אם המעגל האישי הגיע לוודאות ולפתרון, העמימות הקולקטיבית לא אפשרה להניע תהליכי אבל ושיקום (יהנה ולוין, 2025). כעת, ניתן לראות תחילתו של מעבר הדרגתי מן הקיפאון והתקיעות שאפיינו את תקופת המשבר, אל אפשרות ראשונית להרגיש, לשאת ולהכיר בכאב נפשי באופן ישיר יותר – תהליך התלוי גם ביכולת של האדם ושל סביבתו לאפשר לאבל להתרחש.
הרצון לדעת מה קרה אינו עומד בסתירה לשיקום; לעיתים הוא תנאי לו. אף שתיאוריית חמשת שלבי האבל, כפי שנהגתה על ידי אליזבת קובלר-רוס, אינה מתיישבת עם ההבנות העכשוויות של תהליכי אבל כלא-לינאריים, דינמיים ורב-מסלוליים, ניתן לומר כי חלק ממרכיביה ממשיכים להיות רלוונטיים כמטפורות תיאוריות לחוויות נפשיות מרכזיות.
בהקשר הנוכחי, דומה שאנו עדים לביטויים נרחבים של כעס (השלב השני במודל שלבי האבל של קובלר-רוס) – לא כשלב מובחן וסגור, אלא כתגובה נפשית לגיטימית המתעוררת כאשר מתאפשרת לראשונה פניות לעסוק במה שאירע. במהלך תקופה ממושכת של מאבק להשבה, הישרדות והחזקת תקווה, לא הייתה לעיתים אפשרות נפשית לעבד את היקף הפגיעה, את תחושת ההפקרה או את השבר באמון. כעת, עם התפנות מסוימת מן המאבק המיידי, מתעוררים כעס, זעם ושאלות שלא יכלו להישאל קודם לכן. כעס זה מתבטא בדבריהם של שבים המתראיינים ומביעים זעם על הפקרתם, וכן בעמדות של משפחות רבות, לרבות משפחות חללים, המבקשות להבין מה אירע וכיצד ניתן היה למנוע זאת.
מתוך הרצון לדעת ולתת פשר למה שקרה עולות דרישות לוועדות חקירה, להכרה רשמית ולמימוש זכויות. דרישות אלו אינן פוליטיות גרידא; הן מהוות ניסיון נפשי וחברתי להשיב סדר, משמעות ותחושת אחריות לעולם שנחווה כמתפרק (Neimeyer et al., 2010). גם הציבור הרחב, כמו גם מעגלי פגיעה נוספים מאירועי ה-7 באוקטובר, מבטאים צורך דומה בהכרה, בהבהרה ובתשובות, כחלק מתהליך עיבוד קולקטיבי של האסון.
זכויות אינן רק מנגנון אדמיניסטרטיבי או משפטי. עבור משפחות רבות, הכרה בזכויות מהווה תיקוף עמוק לחוויה שעברו (Doka, 1999). הכרה בפגיעה הייחודית שנגרמה להן מהווה מסר חברתי-מדיני ברור של ראייה, אחריות ואי-הסטת מבט. הזכויות מסמנות שהפגיעה אינה פרטית בלבד, אלא מוכרת כחלק מאירוע רחב בעל משמעות ציבורית ומוסרית.
בהיעדר הכרה מספקת, או כאשר מימוש הזכויות מתעכב, נחווית הפגיעה לעיתים כפגיעה נוספת – ולעיתים אף כפגיעה משנית – המעמיקה תחושות של נטישה, חוסר אמון ובדידות. במצבים אלו, הקושי אינו רק רגשי אלא גם מבני: האדם או המשפחה נדרשים להיאבק על תנאים בסיסיים של קיום, יציבות והכרה, במקום להתפנות לתהליכי עיבוד, אבל ושיקום.
השיקום, בהקשר זה, אינו מתרחש בוואקום נפשי, אלא בתוך מציאות סוציו-פוליטית המאופיינת בחוסר אמון מתמשך במערכות. במציאות זו, הקורבנות עצמם נאלצים לעסוק בעיצוב התנאים להחלמה – בגיוסי המונים, בהשגת זכויות, בהגדרת סטטוס ובהבטחת רצף טיפולי ותמיכתי – לעיתים עוד בטרם ניתן מקום לעיבוד נפשי עמוק. מכאן שהכרה בזכויות ויצירת תנאים לשיקום אינן תוצר של החלמה, אלא לעיתים תנאי מקדים והכרחי לאפשרותה בעת הזו.
במצבי חטיפה, שבי, השבה והיעדר מתמשך, אשמה היא רכיב נפשי שכיח ולעיתים מרכזי בתהליך האבל. אשמה זו עשויה ללבוש מופעים שונים: אשמת ניצולים, אשמה על החלטות ופעולות שנעשו או שלא נעשו, אשמה על רגעי הקלה או תפקוד, ואף אשמה על עצם המשך החיים. לעיתים מדובר באשמה רטרוספקטיבית, ולעיתים באשמה שאינה קשורה כלל לפעולה ממשית, אלא לחוויה קיומית של אי-שליטה, חוסר אונים קיצוני ואי-צדק.
חשוב להדגיש כי אשמה זו אינה בהכרח רציונלית, ואינה מעידה על כשל מוסרי או על עיבוד אבל לקוי. במקרים רבים, היא משקפת ניסיון נפשי להאבק במפגש עם היות החוויה המקולקלת של האירועים ועם מגבלות היכולת שלנו כבני אדם לשנות או להשפיע על מהלכם או תיקונם, למרות הרצון. זוהי תגובה נפשית למציאות שבה אובדן התרחש ללא היגיון וללא יכולת השפעה.
בהקשר זה, ניסיון למהר ולהפחית, לנרמל או “להפריך” את האשמה עלול להחמיץ את תפקידה הנפשי. הכרה באשמה כתגובה צפויה ומובנת, ומתן מקום לבחינתה מתוך חמלה ולא מתוך שיפוט, מהווים תנאי לעיבוד עמוק יותר של האבל ולשחרור הדרגתי של הצורך לשאת אחריות שאינה ניתנת לנשיאה.
לצד הכאב, הריקנות, האבל והכעס, תהליך השיקום כולל גם ממד עדין של תקווה. עם זאת, בתקופה זו אין מדובר בתקווה במובנה הפשוט או האופטימי, ואף לא בהבטחה לצמיחה, להטבה או לחזרה למה שהיה. התקווה הרלוונטית למציאות שלאחר חטיפה, השבה ואי-ודאות מתמשכת היא תקווה זהירה, פתוחה ולא מוגדרת.
תקווה בשלב זה מתבטאת ביכולת להסכים שלא לדעת כיצד ייראה העתיד, ובכל זאת להישאר בתנועה. זוהי נכונות נפשית לאפשר קיום שבו הכאב אינו נעלם, אך אינו סוגר לחלוטין את האפשרות להמשך חיים, לקשרים, למשמעות שטרם התבררה. התקווה אינה מבטלת את האובדן ואינה מתחרה בו, אלא מתקיימת לצידו, לעיתים במתח ולעיתים בשבריריות.
החזקה של תקווה כתנועה ולא כיעד מאפשרת מרחב נפשי שבו אבל ועתיד יכולים לדור יחד, מבלי לדרוש פתרון או נרטיב מגובש. זהו ממד חשוב בתהליך השיקום, דווקא משום שהוא אינו כופה כיוון ברור, אלא משאיר פתח לאפשרות של שינוי, גם כאשר צורתו עדיין אינה ידועה.
המאפיינים אשר נסקרו מעלה מתארים את המאפיינים הנפשיים של התקופה הנוכחית. עקרונות אלו מכתיבים את אופן העבודה הטיפולית בעת הזו, ומציבים בפני אנשי הטיפול אתגר מקצועי ייחודי: ללוות תהליכי ריפוי בתוך מציאות שטרם הסתיימה, לשאת חוסר ודאות מתמשך ולהחזיק בו־זמנית כאב, דרישה, ריקנות ותקווה. מכאן, נגזרים קווים מנחים לעבודה טיפולית במצבים שלאחר חטיפה, השבה ואי-וודאות מתמשכת:
בעת הזו חיוני להחזיק עמדה קלינית שלפיה רבות מהתגובות הנפשיות שאנו פוגשים אינן מהוות ביטוי לפתולוגיה אישית, אלא תגובה אדפטיבית למציאות חריגה, מתמשכת ולא סגורה. בלבול, קהות, ריקנות, חוסר רצף, תנודתיות רגשית ותחושת תקיעות אינם עדות לכישלון של האדם או של התהליך הטיפולי, אלא תוצאה ישירה של טראומה מתמשכת ואובדן שאינו ניתן עדיין לארגון. עמדה זו מאפשרת להפחית האשמה עצמית, להרחיב סובלנות לתהליך ולבסס טיפול שאינו ממהר “לתקן" ולהשיב לשגרה, או ל"מה שהיה".
אחת הטעויות הנפוצות בתקופה זו היא ניסיון לזרז תהליכים: שיקום, תפקוד, חזרה לשגרה או “עיבוד”. על מטפלות ומטפלים להכיר בכך שציר הזמן הנפשי אינו מסונכרן עם לוחות זמנים חיצוניים, מוסדיים או טיפוליים כפי שהכרנו עד היום. לעיתים העבודה המשמעותית ביותר היא בהשהיה עצמה – בהחזקה של מצב ביניים, שבו עדיין אין סיפור סגור ואין משמעות מגובשת. טיפול רגיש בעת הזו הוא טיפול אשר מאפשר זמן פתוח, גם במחיר של אי-נוחות מקצועית. מרבית המטופלים בעת הזו רק מתחילים לעבד ולהתאבל על מה שקרה להם ברמה האישית ועל מה שקרה ברמה הקולקטיבית.
פערי הציפיות בין השבים, המשפחות, הקהילה, הציבור ואף בתוך הקשר הטיפולי עצמו הם מקור מרכזי למצוקה. תפקיד המטפל אינו בהכרח “ליישר קו” או להביא להבנה הדדית מיידית, אלא קודם כול לזהות, למסגר ולתת תוקף לפער עצמו. עצם ההכרה בכך שפער קיים – מבלי לדרוש פתרון – עשויה להפחית תחושת בדידות וכעס, ולפתוח אפשרות לתנועה הדרגתית.
בתקופה זו עלולים מטפלים לפגוש רגשות קשים נוכח המפגש הישיר עם תוצאות החטיפה והשלכותיה: מרירות, כעס, קנאה עזה, אשמה ואף משאלות נקם עשויים לדור בכפיפה אחת עם תקווה, אהבה, נאמנות ורצון להמשיך. רגשות סותרים אינם מעידים על פתולוגיה, אלא על מורכבותה של הנפש במצבי טראומה ואובדן מתמשכים. תפקיד המטפל אינו להכריע בין הרגשות או לארגן אותם לכדי עמדה “נכונה”, אלא לאפשר את החזקתם במקביל, מבלי למהר לפתרון, הרגעה או מוסריזציה.
הריקנות שמופיעה לאחר דעיכת המאבק והדריכות אינה חלל שדורש מילוי מהיר, אלא חוויה נפשית שיש לשאת, להבין ולעבד. ניסיון למלא ריקנות בתוכן, משמעות או פעולה מוקדמים מדי עלול להחמיץ את הצורך לשהות באובדן, בהתפרקות ובשאלות הפתוחות. לעיתים, עצם היכולת להיות עם המטופל בתוך תחושת הריק – מבלי להיבהל ממנו, מבלי למהר להציע משמעות או תקווה, היא התערבות טיפולית עמוקה המאפשרת התהוות איטית של תנועה חדשה.
בעת המורכבת הזו, אין לצפות למסלול טיפולי ליניארי. מטופלים עשויים לנוע הלוך ושוב בין תפקוד לשיתוק, בין תקווה לייאוש, בין שגרה לרגרסיה. חשוב להימנע מפרשנות או תיוג תנודות אלו כנסיגה או ככישלון טיפולי. תנועה לא ליניארית היא תגובה צפויה בשיקום ובמיוחד במציאות שאינה יציבה, והכרה בכך מאפשרת טיפול גמיש, סבלני ומותאם יותר.
שאיפה לדעת מה קרה, דרישה להכרה, לזכויות או לאחריות מוסדית אינן בהכרח ביטוי ל”תקיעות” או להימנעות מאבל. עבור רבים, אלו דרכים להשיב סדר, משמעות ותחושת סוכנות בעולם שהתפרק. על המטפל להיזהר מהפחתת ממד זה לכדי “עיסוק פוליטי”, ולהכיר בו כחלק אינטגרלי מתהליך נפשי של שיקום.
הטיפול אינו מתקיים ברִיק. חוסר אמון במוסדות, מחלוקות ציבוריות, עיסוק מתמשך בשאלות של אחריות והכרה – כל אלו חודרים לחדר הטיפול ומשפיעים על האפשרות להחלים. ניסיון לנתק את החוויה הנפשית מהקשריה החברתיים והפוליטיים עלול להיתפס כהחמצה או כהשתקה. עבודה רגישה בעת הזו מכירה בכך שהשיקום מתרחש בתוך מציאות פגועה ושבורה, לרבות זו שקדמה ל-7 באוקטובר, ולא רק לזו שאחריה.
חשוב להכיר בכך ש”שגרה” אינה יעד אחיד או בהכרח רצוי בשלב זה. עבור רבים, החזרה לשגרה נחווית כזרה, חלולה או מאיימת. תפקיד הטיפול אינו לדחוף לשיבה מהירה למסלולים מוכרים, אלא לסייע בבניית שגרה חדשה, גמישה, עם משימות וצעדים קטנים, שעשויה להחוות עדיין כזמנית ושברירית – כזו שמכירה בכך שהסיפור עדיין נמשך.
לנוכח הריקנות הנפשית והמרחבית שנוצרה עם דעיכת המאבק והיעלמותם של מרחבים ציבוריים משותפים, חשוב שאנשי טיפול יכירו בתפקידם של מרחבי "ביחד" – מרחבים קהילתיים, קבוצתיים או בין אישיים – כמשאב שיקומי. אין מדובר בתחליף לטיפול, אלא בהרחבת המיכל הנפשי מעבר לדיאדה, באופן המסייע בהפחתת בדידות, בהשבת תחושת שייכות ובהחזקת כאב בתוך הקשר אנושי משותף – כפי שזו השתקפה במאבק המשותף למעלה משנתיים.
ד"ר עינת יהנה – פסיכולוגית שיקומית-מדריכה ונוירופסיכולוגית קלינית. מרצה בכירה בביה"ס למדעי ההתנהגות באקדמית ת"א-יפו ומנהלת "נמל מבטחים" – מרכז הכשרות לנפגעי חטיפה ואובדן עמום במכון מפרשים. שימשה בשנתיים האחרונות כראש תחום שיקום במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים. בעלת ניסיון קליני נרחב בטיפול בטראומה, שכול, אובדן ושינוי עם יחידים ומשפחות (ביה"ח לוינשטיין, שיבא, ו-NYUMC). חוקרת אובדן והסתגלות לאירועים משני חיים.
יהנה, ע. (2024, 5 בפברואר). הטראומה של החטופים היא גם שלנו. עד שלא יחזרו לא נוכל להירפא. וואלה! בריאות. https://healthy.walla.co.il/item/3641272
יהנה, ע. לוין, ח. (פברואר, 2025). שכול באי וודאות: בריאות משפחות החטופים החללים – אתגרים, צרכים, המלצות. מערך הבריאות מטה משפחות החטופים. https://fs.knesset.gov.il/25/Committees/25_cs_bg_5964234.pdf
לוין, ח׳, יהנה, ע׳, בלומנפלד, א׳, וסבן, י׳. (2025, 29 באפריל). החללים נעלמים: הסיכון הגובר לאובדן החטופים החללים בעזה [נייר עמדה]. מערך הבריאות, מטה המשפחות להחזרת החטופים. https://drive.google.com/file/d/1nIOWPrRwvbyeEoThppcXtTbs4yVdfXju/view
Alvarez, A. (2012). The thinking heart: Three levels of psychoanalytic therapy with disturbed children. London, England: Routledge
Boss, P. (2006). Loss, Trauma, and Resilience: Therapeutic Work with Ambiguous Loss. New York: W. W. Norton
Boss, P., & Yeats, J. R. (2014). Ambiguous loss: a complicated type of grief when loved ones disappear. Bereavement Care, 33(2), 63–69. https://doi.org/10.1080/02682621.2014.933573
Bowlby, J. (1980). Attachment and Loss. Vol. 3: Loss, Sadness and Depression. New York: Basic Books
Doka, K. J. (1999). Disenfranchised grief. Bereavement Care, 18(3), 37–39. https://doi.org/10.1080/02682629908657467
Neimeyer, R. A., Burke, L. A., Mackay, M. M., & van Dyke Stringer, J. G. (2010). Grief therapy and the reconstruction of meaning: From principles to practice. Journal of Contemporary Psychotherapy: On the Cutting Edge of Modern Developments in Psychotherapy, 40(2), 73–83. https://doi.org/10.1007/s10879-009-9135-3
Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock
Yehene, E., Ohayon, S., Yahav, A., & Levine, H. (2024). Collective ambiguous loss after mass hostage-taking in war: exploring public mental health outcomes and resilience. European Journal of Psychotraumatology, 15(1), 2434313 https://doi.org/10.1080/20008066.2024.2434313
Yehene, E., Israeli, S., & Levine, H. (2025). The trauma of mass kidnapping and ambiguous loss: A socioecological framework from the lived experience of Israeli hostage families. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/tra0002049
