ד"ר ג'וליה גוזמן, תא"ל במיל' אורלי כהן גפן ורס"ן מורן טוביאק
מלחמת "חרבות ברזל" הביאה לשיח היומיומי את המונח "חלל חטוף". עצם המושג מעלה הרבה סימני שאלה: אם מדובר בחטוף, מניין הוודאות שהוא חלל? איך ניגשים לעובדה שמדובר בחלל אם אין גוף שהובא לקבורה? איך מתאבלים ו"סוגרים מעגל" אם לא הייתה פרידה? ועוד שאלות רבות ומורכבות.
משפחות החטופים החללים התמודדו עם חוסר ודאות קיצונית, כאב עמוק וגעגוע מתמשך ליקיריהם. התמודדות זו הייתה רבת ממדים וכללה שורה של תהליכים נפשיים: ניסיון לשמר קשר פסיכולוגי עם החטוף החלל, חרדה מהאפשרות ש"המעגל לעולם לא ייסגר", תקווה פעילה ואמונה, תשישות רגשית ונסיגה זמנית מתפקוד, אבל לא פתור, צורך להמשיך בחיים עם מצב של קיפאון וסטטיות ומציאת משמעות חדשה, בין היתר באמצעות המאבק הציבורי להשבתם בתוך הכאב המתמשך.
דפוסי ההתמודדות הושפעו מגורמים אישיים, משפחתיים ותרבותיים, לרבות מבנה המשפחה, משאבי חוסן קודמים, תמיכה קהילתית ומוסדית, והמשמעות הניתנת לאובדן. יתרה מכך, התמודדות המשפחות לא הייתה תהליך אחיד או ליניארי, אלא תהליך דינמי ומשתנה, בו התגובות השתנו לנוכח אירועים חיצוניים, מידע חדש או שינויים בהקשר החברתי והלאומי.
מאמר זה מבקש להמשיג את המורכבות הקיימת מעצם המונח "חלל חטוף" ואת התמודדות המשפחות עם כאב מתמשך וחוסר ודאות. ההמשגה התיאורטית נשענת על ניסיון מצטבר בהובלה והנחיה של מערך הקצינים שליוו וטיפלו במשפחות שבויים ונעדרים מאירועי ה־7 באוקטובר, וליווי אישי של משפחות שבויים ונעדרים בעבר. ההמשגה המוצעת חורגת מן ההקשר הספציפי של אירועי ה־7 באוקטובר, ורלוונטית גם למשפחות המתמודדות עם השלכות האובדן לאורך זמן. היא עשויה לשמש מסגרת חשיבה להבנת מצבים נוספים של אובדן המאופיינים בחוסר ודאות ובהיעדר סגירה, שבהם תהליכי האבל וההסתגלות אינם מתיישבים עם מודלים קלאסיים של אובדן סופי.
המאמר יפתח בסקירת המושג אובדן עמום והשפעת היעדר הקבורה על תהליכי האבל, לאחר מכן יידונו האתגרים הייחודיים הנובעים מהשפה, מהשיח הציבורי ומההקשר התרבותי-לאומי. לבסוף, נציג את מודל החוסן המשפחתי כמשאב להתמודדות, ונתייחס למשמעויות טיפוליות, גם בעת ההתמודדות וגם ב״יום שאחרי״.
התמודדותן של משפחות החטופים החללים מגלמת אחת מצורות האובדן הקשות והמורכבות ביותר, שכן היא מתקיימת במתח מתמשך בין כמיהה לתקווה, לסגירת מעגל, לוודאות ולמוחשיות, לבין חוויה מתמדת של תסכול, חוסר ודאות והיעדר יכולת להתקדם. המשפחות נעות בין רצון עז לסיום ההתמודדות הקשה ולמימוש גבולות ברורים בין חיים למוות, לבין מציאות, בה הסיום אינו מתאפשר, והאבל נותר פתוח, בלתי תחום ומעכב תהליכי הסתגלות. מתח מתמשך זה יוצר חוויה רגשית מורכבת, שבה תקווה, כאב ואחריות מתקיימים זה לצד זה ומקשים על בניית רצף חיים יציב ומשמעותי.
על מנת להבין את מורכבות ההתמודדות של משפחות החטופים החללים, ניתן להתבונן בה דרך מספר היבטים תיאורטיים משלימים, העוסקים בתנאי האובדן, במסגרות האבל הזמינות והחסרות, ובהקשרים התרבותיים, החברתיים והרגשיים שבתוכם מתעצבת חוויית האובדן.
אובדן עמום (Ambiguous Loss) (Paulin & Boss, 2009) מתאר מצב בו קיים אובדן ללא סיום ברור – למשל כאשר אדם נעדר אך גורלו אינו ידוע. אובדן מסוג זה מותיר את האדם במצב מתמיד של חיפוש אחר תשובות, ובכך מסבך ומעכב את תהליך האבל, ולעיתים קרובות מוביל לאבל בלתי פתור.
במחקר מבחינים בין שני סוגים של אובדן עמום:
1. אובדן עמום פיזי: האדם האהוב אינו נוכח מבחינה פיזית אבל נוכח מאוד מבחינה פסיכולוגית.
2. באובדן עמום פסיכולוגי: האהוב נוכח פיזית אך לא נוכח מבחינה פסיכולוגית (Munson & Knauer, 2014, Paulin & Boss, 2009, Rycroft & Perlesz, 2001).
עבור חלק ממשפחות החטופים חוויית האובדן העמום כפולה: מצד אחד, חוויית אובדן עמום מול היעדרות פיזית של החטוף ונוכחותו הפסיכולוגית המתמדת, ומצד שני, חווית אובדן עמום פסיכולוגי של בני המשפחה נוספים שנוכחים פיזית אך נעדרים מבחינה פסיכולוגית בשל היותם מנהלים מאבק להשבת החטוף (גוזמן, כהן גפן וטוביאק, 2025).
אובדן לא מוחשי או ודאי גורם לתהליך האבל של בני המשפחה להיות מורכב. בהעדר העובדות הברורות המשפחות לא יודעות במה להיאחז, ומכאן הקושי להתאבל ולהשתקם. במצבים אלה בהם האבל אינו מתכנס לנקודת סיום אחת, אלא נחווה כחוויה מתמשכת שאינה מאפשרת סגירה סימבולית מלאה, מתעכבים תהליכי אבל ועיבוד רגשי, המשפחה נותרת במתח מתמשך בין תקווה לייאוש, וקשה יותר לעבור לשלב של הסתגלות.
אבל תקין מתואר בספרות כתהליך הסתגלותי לאובדן, שבו האדם נע בהדרגה בין כאב, געגוע ועצב לבין יכולת מחודשת לתפקד, ליצור משמעות ולשמר קשר פנימי עם הנפטר. בניגוד לתיאוריות המוקדמות יותר שראו באבל רצף של שלבים קבועים, המחקר העדכני מדגיש כי מדובר בתהליך דינמי ולא ליניארי המושפע ממשתנים מגוונים, לרבות הקשר תרבותי, משאבים אישיים וחברתיים והאפשרות לקיים טקסים המעניקים לאובדן מסגרת ומשמעות (Bonanno, 2004). בהתאם למודל הדואלי של האבל, טקסי אבל מסייעים לאדם לנוע בין התמקדות באובדן לבין חזרה לחיים (Schut, 1999).
טקסי קבורה מסייעים לאבל תקין בכמה מישורים. ראשית, הם מאפשרים הכרה פומבית וחברתית באובדן, מעניקים לגיטימציה לביטוי רגשי ומייצרים תחושת החזקה קהילתית בתקופה של פגיעוּת קיצונית. שנית, הקבורה מסמנת גבול ברור בין החיים למוות ומאפשרת להתחיל בתהליך האבל של הפרדה הדרגתית מבלי למחוק את הקשר הרגשי עם הנפטר. המודל הדואלי של האבל (Schut, 1999) מדגיש כי ההתמודדות הבריאה עם אובדן כוללת תנועה בין עיסוק בכאב לבין פנייה מחודשת לחיים. טקסי האבל מספקים את התנאים המאפשרים תנועה זו, בכך שהם יוצרים זמן ומרחב מוגדרים לעיסוק באובדן, לצד חזרה מדורגת לשגרה. בהקשר היהודי ישראלי הקבורה והשבעה משמשות כמנגנונים תרבותיים המאפשרים לעצב את הכאב, להיעזר בקהילה ולהתחיל בתהליך של הפרדה הדרגתית בין החיים למתים.
בהיעדר קבורה וטקסי פרידה, כפי שקורה במצבים של חטופים חללים, תהליך האבל התקין נפגע, דבר היכול להוביל למצב של אבל מתמשך ובלתי פתור, המאופיין בקושי בעיבוד רגשי ובהיעדר תחושת סגירה. תהליך האבל הופך לאבל מושהה (Frozen grief), בו האדם "נשאר כלוא בתוך הזמן של ההיעדר" (Shalev & Ben-Asher, 2011).
משפחות שונות הגיבו למצב בצורות שונות, יש משפחות שבהיעדר יקיריהם נמנעו מקיום מנהגי אבלות ורק בהשבתו לקבר ישראל החלו לקיימם, לעיתים מתוך תקווה לסוף אחר, ולעיתים מתוך מטרה להשאיר את הגורמים הצבאיים והמדיניים לפעול להשבת יקירם.
יש משפחות שבחרו לקבוע מקום קבורה סמלי, "קבר ללא גוף", אך גם במקרים אלו רבות מהמשפחות התקשו לראות בו מקור נחמה או סמל של סגירת מעגל. הקבר, שאמור לשמש מקום של פרידה וזיכרון, נתפס על ידיהן לעיתים כחלול ממשמעות, משום שאין בו את הממשות הפיזית של גוף יקירם. היעדרו של הגוף מונע את החוויה האנושית העמוקה של קבורה – של מגע אחרון, נוכחות מוחשית ופרידה סופית. וכך, הקבר הופך לסמל של היעדר ולא של סיום, מייצג את מה שאיננו, את החסר המתמשך, ואת אי הוודאות שנשארת גם לאחר טקס הקבורה. חלק מהמשפחות נמנעו מהגעה לקבר או לא חשו אליו חיבור רגשי – יקירם איננו גם שם, והקבר אינו מספק תחושת נחמה, אלא דווקא מעצים את תחושת הריקנות והכאב.עם זאת, הקשר בין קבורה פיזית לבין תהליך אבל תקין אינו חד ערכי ואינו אוניברסלי.
אף שהספרות וניסיון קליני מצביעים על תרומתם המשמעותית של טקסי קבורה ופרידה לעיבוד האובדן, משפחות מסוימות עשויות למצוא דרכים חלופיות לעיבוד האבל, גם בהיעדר גוף או קבורה מוחשית. יש משפחות עבורן המשמעות נבנתה סביב טקסים סמליים אחרים, פעולות הנצחה, עשייה ציבורית, חיבור רוחני או שימור קשר פנימי עם היקיר. כך, היעדר הגוף אינו בהכרח חסם לכל תנועה נפשית, אלא מציב תנאים ייחודיים ומורכבים לעיבוד האובדן .תנאים אלו עשויים להשתנות לאורך זמן, בין היתר בהתאם למשמעות התרבותית המיוחסת לקבורה ולעמדה הפנימית של כל משפחה ביחס למוות, פרידה וזיכרון. יש משפחות המסוגלות לנוע בין כאב לתפקוד גם ללא סגירה טקסית מלאה, בעוד שאחרות חוות את היעדר הקבורה כעיכוב משמעותי בתהליך האבל.
בהקשר זה, יש להכיר בכך שהמודלים התיאורטיים של אבל אינם מתארים תבנית אחידה או נורמטיבית של התמודדות, אלא מסגרות הבנה כלליות. בפועל, תהליך האבל, גם במצבים של היעדר קבורה, עשוי להתבטא בדרכים שונות, משתנות ולעיתים בלתי צפויות. הכרה בריבוי דרכי ההתמודדות מאפשרת הבנה רגישה יותר של מצבי אובדן בתנאים קיצוניים.
חלק מהתמודדות משפחות החללים החטופים מתבטא במתח בין הדרישה לחזור לחיים כסדרם – עבודה, ילדים נוספים במשפחה, משפחה מורחבת ומשימות היומיום – אל מול הקפיאה בנקודת הזמן של החטיפה. היומיום מתנהל בצל היעדרו של יקירם, כשהזיכרונות, הכאב, התקווה והספק מתערבבים זה בזה. המשפחה חיה במתח תמידי בין הציפיה להמשיך הלאה לבין תחושת נאמנות לחטוף, וכל ניסיון לשוב לשגרה נחווה כמעט כ"בגידה בחטוף" ומעלה תחושות אשמה וייסורי מצפון. במקביל, לעיתים החברה מציבה ציפיות סותרות – להמשיך במאבק להשבה, להנציח, להמשיך בשגרה – דבר שמעמיק את התחושה ש"זר לא יבין זאת לעולם".
כמו כן, משפחות החטופים החללים מתמודדות עם תחושת חוסר שליטה עמוקה ומתמשכת על גורל יקיריהן, תחושה הפוגעת בליבת החוויה ההורית, הזוגית והמשפחתית. כאשר החלל מוחזק בידי האויב, ניטלת מן המשפחה האפשרות למגע עם היקיר באמצעות ידיעה מוחלטת על גורלו ובאמצעות קבורה שתאפשר התחלה של תהליך אבל תקין. שלילת אפשרויות אלו מערערת את תחושת הסדר, המשמעות והצדק, ומעמידה את המשפחה במצב קיצוני של תלות וחוסר אונים, שבו היא חשה כי גורלה אינו נתון בידיה.
מילים אינן מהוות אמצעי תיאור מצב קיים בלבד, אלא יוצרות מציאות סמלית ורגשית. חלק ממשפחות החטופים החללים התקשו להשתמש בביטויים, כגון, "זכרו לברכה", "השם יקום דמו", "הוא היה", מתוך תחושת אי לגיטימציה רגשית, חוסר מסוגלות ואף התנגדות מוסרית להכיר בעובדה שהיקר שלהם איננו: "איך אפשר להתאבל אם הוא איננו כאן?". חלק מהמשפחות סירבו להיכנס לסטטוס "משפחה שכולה", אלא הגדירו את עצמן כ"משפחה שבויה" והדגישו את ההבדלים התהומיים בין שתי ההגדרות.
ניכרת גם רגישות עמוקה לשפה ולמונחים שבהם בוחרת המשפחה להשתמש, שכן מילים נותנות תוקף למחויבות להשבת החלל. ההבחנה בין "השבת גופות" ל"השבת הבנים" היא דוגמה מובהקת לכך: בעוד שהמונח "גופה" מצביע על היבט ביולוגי, פיזי ומוחשי של המוות, הביטוי "חלל" נושא משמעות לאומית, ערכית ומוסרית – הוא משמר את זהותו של האדם כחלק מהאתוס של הקרבה למען הכלל.
מנגד, שימוש במונחים אלה מטשטש לעיתים את החוויה פרטית ואישית של המשפחה. המונח "חלל" נושא עמו משמעות לאומית וסמלית, ההופכת את האדם האהוב, על תכונותיו, זיכרונותיו וסיפור חייו, לדמות קולקטיבית של גבורה והקרבה. בתוך שיח זה, החוויה הפרטית של המשפחה, לרבות הכאב, האובדן, והגעגוע ליקירם, עלולה להידחק לשוליים. השפה הציבורית, ובייחוד השימוש במונחים כמו "נפל" או "חלל", מבצעת המרה של הפרט לסמל, ובכך מצמצמת את המורכבות האינטימית של האובדן. משפחות רבות מתארות את המתח בין הרצון לשמר את יקיריהן כאנשים פרטיים – בנים, אחים, הורים – לבין השבתם כמחויבות הכלל. השפה הציבורית של הקרבה וגבורה יוצרת היררכיה של אובדן, שבה המוות במלחמה או בשבי מתפרש כהמשך של נרטיב לאומי ולא כאובדן פרטי בלבד (Zerubavel, 1995).
מכאן, הבחירה במילים משקפת את הערכים, הגבולות והעדיפויות של החברה הישראלית ביחסה למוות, לשבי, ולהחזרת החטופים. השפה משמשת גם מנגנון של שליטה רגשית וקולקטיבית: היא מאפשרת לחברה לעמוד מול הכאב באמצעות הפיכתו לסמל, אך בו בזמן מגבילה את המשפחה בביטוי האבל הפרטי שלה, שאיננו תמיד תואם את המסגרת הלאומית.
הקושי להתאבל ולסגור מעגל מתקיים גם בתוך הקשרים דתיים, תרבותיים ולאומיים. במסורת היהודית, קבורה תופסת מקום מרכזי מאז ימי התנ״ך ומהווה ביטוי של כבוד האדם וכבוד המת .כבר בספר בראשית ניכרת חשיבות הקבורה כמעשה מוסרי, אנושי ולאומי: אברהם מתעקש לקבור את שרה במערת המכפלה "לְאֻחֻזַּת קֶבֶר", יעקב מבקש מיוסף להישבע כי לא ייקבר במצרים - "ושכבת עם אבותיי", ויוסף עצמו נושא את עצמות אביו לקבורה בארץ כנען. מעשים אלו מבטאים את המחויבות להחזיר את הגוף למנוחת עולמים במולדת, ואת הזיקה שבין קבורה, זהות וקדושת הארץ.
בהקשר הישראלי המודרני, פועל האתוס הצבאי "לא משאירים אף אחד מאחור", אשר נותן תחושת אחריות שאינה רק אישית או משפחתית, אלא גם קולקטיבית. בהקשר של חללים, נושא השבת הבנים נטוע עמוק בתודעה הלאומית: ביטוי להמשכיות הערך התנ״כי של קבורה ולחובה חברתית מוסרית להחזיר כל אדם לביתו ולמשפחתו. השבת החללים החיילים והאזרחים נתפסת בתרבות כמעשה של חובה לאומית וערכית המחזקת את תחושת הערבות ההדדית, המחויבות והזהות המשותפת. יחד עם זאת, תפיסה רווחת זו מעמיקה את החוויה הרגשית ומקשה על האפשרות לשחרר או להניח.
בהקשר הטיפולי, השאלה בדבר אתוס הקבורה ביהדות ובחברה הישראלית מעלה מתח קליני מהותי. מחד, מדובר באתוס טעון משמעות דתית, לאומית ומוסרית, המעניק ערך עמוק לשיבה לקבר ישראל ולסגירת מעגל, מאידך, אתוס זה עלול להקשות על תנועה נפשית כאשר הקבורה אינה מתאפשרת, וליצור לחץ סמוי להשהות את תהליכי האבל עד להחזרת החלל. בעבודה טיפולית קיימת חשיבות רבה להכיר בעוצמתו ובהשלכותיו של האתוס ולאפשר למשפחות לבחון כיצד ניתן לחיות לצד האובדן גם כאשר הוא פתוח ואינו נסגר. תפקיד המטפל אינו לערער על האתוס, לקדם תהליכי האבל או "חזרה לשגרה", אלא להחזיק מרחב, בו נאמנות ליקיר והמשך החיים אינם נתפסים כסותרים זה את זה. כך, אתוס של קבורה אינו בהכרח מכשול שיש "לעקוף", אלא מציאות שיש לעבוד בתוכה בזהירות, בענווה ובכבוד.
לבסוף, אף שהדיון בפרק זה נשען על הקשרים יהודיים-ישראליים, חוויית הקושי להתאבל ולהגיע לסגירת מעגל אינה ייחודית למסורת זו (Rosenblatt, 2018). משפחות חטופים שאינן יהודיות או שאינן מזדהות עם מסגרות דתיות או לאומיות עשויות לחוות קשיים דומים, גם אם הם מתפרשים בתוך מערכות משמעות תרבותיות אחרות.
יחד עם כל ההיבטים השונים של התמודדות המשפחות, בתוך הקושי והכאב הגדול חשוב לזכור את המסגרת התיאורטית לחוסן משפחתי המדגישה את יכולתן של משפחות לגלות גמישות, לכונן מחדש משמעות משותפת ולרתום מקורות תמיכה פנימיים וחיצוניים לשם שיקום התפקוד והזהות המשפחתית (Walsh, 2015).
מסגרת תיאורטית לחוסן משפחתי (Family Resilience Framework) מתמקדת ביכולתה של המשפחה להתמודד עם מצבי משבר, טראומה ואובדן דרך הסתגלות, שינוי ולעיתים אף צמיחה. בניגוד לגישות המתמקדות בפסיכופתולוגיה ובתפקוד לקוי, תיאוריה זו מדגישה את הכוחות, המשאבים והתהליכים הדינמיים המאפשרים למשפחה להמשיך לתפקד גם בתנאים קיצוניים של אי ודאות וכאב. הגישה רואה במשבר תהליך מתמשך המשפיע על המערכת המשפחתית כולה, כאשר תגובת המשפחה אינה סכום תגובות הפרטים, אלא תוצר של אינטראקציות, דפוסי תקשורת ומשמעויות משותפות (Walsh, 2003).
המסגרת פותחה לצורך עבודה קלינית בהסתמך על ממצאים ממחקרים העוסקים בחוסן נפשי אישי ומחקר על תפקוד משפחתי יעיל. היא מאפשרת לראות את המשפחה כסוכנת פעילה של משמעות, הסתגלות ותקווה, גם כאשר אין סוף ברור ואין אפשרות לסגירת מעגל מלאה, כמו במקרים של משפחות החטופים.
לפיה, התהליכים המרכזיים בחוסן המשפחתי מתרחשים בשלושה תחומים:
1. מערכת האמונות המשפחתית: מערכת זו מאפשרת מתן משמעות למשבר ומסייעת למשפחה להבין את המתרחש באופן שאינו משתק. ההיבטים המרכזיים של תחום זה הינם: פרשנות משותפת של האירוע הטראומטי, תקווה ריאלית לצד קבלה של אי ודאות ואמונה רוחנית, דתית או ערכית כמקור כוח. וולש (Walsh, 2003) מדגישה כי אין מדובר בהכחשה של הכאב, אלא ביכולת להחזיק כאב ותקווה בו זמנית.
2. דפוסי ארגון משפחתיים: החוסן המשפחתי מתבטא בגמישות מבנית וביכולת המשפחה לשנות תפקידים ודפוסים בהתאם לנסיבות. זה יכול להתבטא בגמישות תפקודית וחלוקת תפקידים מחודשת, לכידות ותמיכה הדדית והיעזרות ברשתות תמיכה קהילתיות וחברתיות. משפחות בעלות חוסן גבוה מסוגלות לנוע בין תלות לעצמאות ובין קרבה למרחק לפי הצורך.
3. תקשורת ופתרון בעיות: תקשורת פתוחה, כנה ומווסתת היא מרכיב מרכזי בהתמודדות, לרבות שיתוף רגשי מותאם גיל ותפקיד, מתן לגיטימציה למנעד רגשי רחב, קבלת החלטות משותפת בתנאי עמימות. וולש (Walsh, 2002) מדגישה כי היכולת לדבר גם על מה שאין לו תשובה היא מפתח לחוסן משפחתי במצבי טראומה מתמשכת.
בהקשר של משפחות החטופים, החוסן של המשפחות אינו מתבטא ב"השלמה" ופסיביות, אלא ביכולת להמשיך לתפקד לצד חוסר ודאות ועמימות, לשמר קשר רגשי עם הנעדר, ולבנות שגרת חיים מחודשת לצד הצפייה להשבתו. חוסן במצבים אלו מתבטא ביכולת נרכשת לחיות עם שאלות פתוחות ולא פתרון.
תיאוריית החוסן המשפחתי עשויה לשמש מצע להתערבות קלינית המכוונת לאפשר תפקוד והמשכיות חיים לצד חוסר ודאות ועמימות, כאשר מטרת ההתערבות הטיפולית הנה חיזוק יכולתה של המשפחה לחיות עמם. העבודה הטיפולית תתמקד בבניית נרטיב משפחתי המאפשר החזקה סימולטנית של תקווה, כאב ותפקוד, בהתאמת דפוסי תפקוד ותפקידים באופן גמיש וביצירת תקשורת המאפשרת שונות רגשית בין בני המשפחה. כך, בניית שגרת החיים המחודשת אינה חזרה לשגרה הקודמת, אלא בניית עוגנים יומיומיים זמניים וגמישים, המאפשרים המשכיות חיים מבלי לבטל את הקשר לנעדר או את הציפייה להשבתו, והחוסן מתבטא אפוא ביכולת להמשיך לחיות לצד שאלות פתוחות ואובדן שאינו נסגר.
השהייה לצד משפחות החטופים החללים דורשת רגישות יוצאת דופן, הקשבה שאינה שיפוטית והבנה עמוקה של המורכבות הרגשית והסמלית הכרוכה באבל שאינו מסתיים. ההכרה במורכבות של החוויה ובקיומם של רגשות סותרים מאפשרת יצירת מרחב מחזיק, בו ניתן לשאת את הכאב מבלי להגדיר לו סוף, ולמצוא משמעות כלשהי בתוך אי הוודאות. מהניסיון שנצבר בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי ההתמודדות עם מצבים אלה איננה תהליך ליניארי, אלא מסע מתמשך, שבו התקווה, הכאב והזיכרון מתקיימים זה לצד זה.
מניסיוננו, ההתמודדות של המשפחות אינה מסתיימת עם החזרה של החטוף החלל, אלא משנה את פניה. רגע ההשבה, הנתפס לעיתים כלפי חוץ כנקודת סיום, נחווה עבור משפחות רבות כמעבר חד וכואב בין סטטוסים: ממצב של ציפייה, מאבק ועמימות למצב של ודאות סופית, מוחשית ובלתי הפיכה. זהו מעבר שאינו בהכרח מקל, ולעיתים אף מערער, שכן הוא מחייב את המשפחה לפגוש את האובדן במלוא ממשותו. "היום שאחרי" כולל התמודדות מורכבת: התארגנות סביב הלוויה והקבורה, מפגש מחודש עם הגוף ועם סופיות המוות, כניסה לתקופת אבל פורמלית ולעיתים גם נפילה של מתח נפשי ממושך שהחזיק את המשפחה בתקופת החטיפה. עבור חלק מהמשפחות, החזרה מלווה בהקלה מסוימת הנובעת מסיום העמימות, עבור אחרות היא מעצימה את הכאב, מחריפה תחושות ריקנות, ועלולה אף לעורר געגוע ל"מצב ההמתנה", שבו עוד התקיימה תקווה, ולו קטנה ביותר. לעיתים החזרה כולל גם שינוי ביחס הסביבה: ירידה בנוכחות הציבורית והתקשורתית, שינוי בעוצמת הליווי הממסדי, או תחושת בדידות דווקא ברגע של "סיום מיוחל".
בנוסף, גם לאחר ההשבה נותרים יסודות מרכזיים מן ההתמודדות המתוארת במאמר. עבור משפחות רבות, האבל נושא עמו מאפיינים של אובדן עמום גם לאחר הקבורה: שאלות בלתי פתורות, תחושות של החמצה, כעס או קושי להטמיע את הסופיות.
תמיכה במשפחות ברגעי ההשבה דורשת הבנה כי מדובר ברגע מעבר. התערבות אינה מכוונת ל"התחלת אבל תקין", אלא לליווי עדין של המשפחה במעבר בין זהויות: ממשפחה של חלל חטוף למשפחה שכולה, על כל המשמעויות הרגשיות, החברתיות והסמליות הכרוכות בכך.
ד"ר ג'וליה גוזמן – חברת סגל הוראה ומחקר, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב; מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, אסותא מרכזים רפואיים, אשת חוסן, מרכז השבויים והנעדרים, חטיבת הנפגעים.
תא"ל במיל' אורלי כהן גפן – מפקדת מרכז שבויים ונעדרים.
רס"ן מורן טוביאק – ראש מדור שבויים ונעדרים חיילים
גוזמן, ג'., כהן גפן, א. וטוביאק, מ. (2025). אי של יציבות באי יציבות - מרכז שו"ן (שבויים ונעדרים) בחירום. פסיכולוגיה עברית
Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events?. American psychologist, 59(1), 20
Flodstrom, J. (2006). Loss, trauma and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. Journal of Systemic Therapies, 25(3), 78
Kimmerling, B. (2001). The Invention and Decline of Israeliness: State, Society, and the Military. University of California Press
Munson, C., & Knauer, S. L. (2014). Recovering from sexual abuse, addictions, and compulsive behaviors: “Numb” survivors. Routledge
Pauline, B., & Boss, P. (2009). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Harvard University Press
Rosenblatt, P. C. (2008). Grief across cultures: A review and research agenda. In M. S. Stroebe, R. O. Hansson, H. Schut, & W. Stroebe (Eds.), Handbook of bereavement research and practice: Advances in theory and intervention (pp. 207–222). American Psychological Association
Shalev, R., & Ben-Asher, S. (2011). Ambiguous loss: The long-term effects of a present-absent father on the children of POWs. Journal of Loss & Trauma, 16, 511-528
Schut, M. S. H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death studies, 23(3), 197-224
Rycroft, P., & Perlesz, A. (2001). Speaking the unspeakable: Reclaiming grief and loss in family life. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 22(2), 57-65
Walsh, F. (2015). Strengthening family resilience. Guilford publications
Walsh, F. (2003). Family resilience: A framework for clinical practice. Family process, 42(1), 1-18
Worden, J. W. (2018). Grief counseling and grief therapy: A handbook for the mental health practitioner. springer publishing Company
Zerubavel, Y. (1995). Recovered roots: Collective memory and the making of Israeli national tradition. University of Chicago Press
