פרופ' מירב רוט
שנתיים לאירועי ה-7.10.23. מרביתנו חשים אשמים ופצועים מוסרית – בין אם במודע או שלא במודע – ונאבקים על האפשרות לבחור בחיים ובטוב חרף תחושות האשם שלנו כלפי אלה שלא הצלחנו להציל ושאיננו מצליחים להציל גם כעת. לעתים רגשות האשם מהווים מכשול עמוק בדרך לאיחוי ותיקון. מסמך זה נכתב כדי לשרטט את מפת הדרכים לזיהוי אשמת הניצול והתמודדות עמה. הוא נכתב לאנשי ונשות מקצוע, אך לא רק עבורם. כולי תקווה שכל מי שמתמודד עם אשמת ניצולים (כאמור כולנו), או עם אדם קרוב ששקע באשמת ניצולים כבמקום קבורה נפשי – ימצא פה סימני דרך שיסייעו לו להושיט יד ולמשות את האשם ממצולות נפשו לתנועת חיים מחודשת.
גרסה מוקדמת של טקסט זה נכתבה מספר שבועות לאחר ה-7.10.23 והיא רלוונטית היום, שנתיים לאחר מכן, לא פחות, ואולי אף יותר, כאשר עדיין ישנם חטופים במנהרות חמאס, בישראל ישובים שלמים עדיין מפונים, אסון הומניטרי נורא עובר על תושבי עזה, והזכות לחיות עלולה לעורר אשמה, כאילו באה על חשבון סבל רב כל כך. המלחמה חוללה טראומה רב רובדית מצטברת, וככל שזו הרחיבה את קורבנותיה, מצאנו עצמנו נעים על ציר בין שני סוגי אשמת ניצולים.
האחד, אשמת הניצול של אלה שאיבדו את יקיריהם או נפגעו פחות מקרוביהם, וחשים אשמים על הזכות לחתור לחיים מלאים וטובים מתוך אמונה (שגויה) שבכך הם מותירים את המתים או החבולים מאחור (Riviere, 1936).
אשמת הניצול מן הסוג השני, נחווית על ידי אלה שאינם מצויים במעגל הנפגעים הישיר, וחווים אשמה בדיוק על כך; על היותם "פריבילגיים", על הגורל השרירותי שדן אחרים למעגלי הפגיעה ואותם מיקם מחוצה להם, על הזכות האנושית לחיות בטוב, בעוד אחרים סובלים, בין אם בקהילה שלהם או בקהילת בני האדם ככלל. משפט מאפיין מצב זה בשנתיים האחרונות הוא: "אני צופה בסרטים על החטופים כי זה המינימום שאני יכולה לעשות".
לגבי אלה האחרונים, חשוב לעשות אבחנה נוספת – בין אשמת הניצול על מה שכבר קרה ולא ניתן לשנותו, לבין מה שאני מציעה לו את הכינוי "אשמת האחראי", שקשורה יותר במצבים בהם אנו חווים פציעה מוסרית על כך שאנו חוזים כעת-חיה באסון שעוד ניתן לצמצם את היקפיו, למנוע או לתקן, ואדם חש אשם כאשר אינו לוקח עליו אחריות. הפציעה המוסרית נובעת מן המחויבות האנושית היסודית לסייע לאחר השרוי במצוקה. נוכח סוג הסבל הרדיקלי לו אנו חשופים ובממדיו העצומים – צפויה כל החברה הישראלית כולה להיות נידונה ל"אשמת הניצול" ו"אשמת האחראי" כאחד, במודע ושלא במודע. ככל שממדי הקורבנות שהמלחמה גובה מתרחבים – כך אשמת הניצול ואשמת האחראי גוברות ומתפשטות מן המעגלים הקרובים אל הרחוקים, שהעין כבר לא מצליחה להתעלם מהם גם אם היא חפצה בכך, כמו האסון ההומניטרי בעזה שחדר לאחר זמן רב לתודעה הציבורית ומעמיק את השבר.
לעתים הייסורים הללו מובילים לערלות לב או אף לתקיפת הקורבן כהגנה אלימה מפני המציאות – כמו במתקפות האלימות על משפחות החטופים למשל. לעתים הם מובילים למצוקה עמוקה ומה שאנחנו מכנים "חוסר אונים נרכש" (Seligman, 1972). אצל אחרים הם מובילים להתייצבות ופעולה בעולם. עלינו להיות קשובים לכל מגוון החוויות המתוארות לעיל, ואני מקווה שהדברים שיתוארו בהמשך יעניקו להן פשר ותוואי התייחסות אפשרי.
"אני מרגישה נורא אשמה", אמרה לי ילדה בת 13 במלון בים המלח, יומיים לאחר ה-7.10. ילדה-נערה שרואים שעיניה יודעות להיות בורקות, אבל קרום של הלם מכסה אותן. לאחר 20 שעות בממ"ד עם משפחתה, ירי בלתי פוסק, מחבלים נכנסים ויוצאים מן הבית, צועקים בערבית ובעברית שיפתחו והם שותקים ואוחזים בידית הדלת בשארית כוחם, מגיעים לבסוף חיילי צה"ל לחלץ אותם. "כל המשפחה שלי ניצלה. שלוש חברות שלי חטופות. לחלק מהחברות נרצחו הורים, אחים, אני מתביישת להסתכל להן בעיניים". "תגידי", אני שואלת, "אם הייתה לך חברה שלא הייתה כאן בשבת, שלא הייתה עוברת מה שאתן עברתן, היית שופטת אותה?". לרגע אורות עיניה. "יש לי חברה כזאת! היא הייתה בחו"ל. אני מה-זה שמחה שהיא לא הייתה", היא עונה בשמחה כנה, ואני שואלת: "אז לא תהיי נדיבה ככה גם עם עצמך?". היא מחייכת בתודה. מבינה.
בחלוף כמעט שנתיים, אנחנו נפגשות בכיכר החטופים והיא משתפת אותי בזכר השיחה שלנו. התערבויות מידיות לאחר האירוע הטראומטי הן בעלות אימפקט חזק ביותר.
כמעט כל מי שאנחנו פוגשים מאז ה-7.10 מרגיש אשם. ילדים על הוריהם ואחיהם שנרצחו או נחטפו והורים על ילדיהם שנרצחו או נחטפו, אזרחים שלא מכירים איש מן הנפגעים בהכרות ישירה, חיילים שלא הצליחו להגן על חבריהם או על הישובים, ילדי המסיבה שברחו, התחבאו וניצלו, וגם אנחנו, המטפלים, על אוזלת היד שלנו נוכח טראומה כל כך מסיבית וקשה. בתהליכי שחזור האירוע שמענו שוב ושוב שאנשים וילדים חשים שלא עשו מספיק, ש"רק" אחזו בידית הדלת 20 שעות או "רק" שמרו על שקט עם ילדים בני שנתיים וחמש במשך 15 שעות של ירי, תחת חנק מעשן הבית שהועלה באש בעודם בתוכו, ועוד כהנה וכהנה סיפורי גבורה שלא ייאמנו שמסתכמים באמירות גינוי עצמי ותחושת אשם מכלה.
בעבודתי עם הורים שכולים אני אומרת להם זאת במפגש הראשון, תמיד: "הסכנה הגדולה שלנו היא האשמה. היא עלולה להקשות עליכם לבחור בחיים."
בשבועות לאחר אירועי ה-7.10, כולנו היינו מוכי תדהמה, יגון ואימה. מאז השואה לא מתו מספר גדול כל כך של יהודים ביום אחד. מאז מדינת ישראל הוקמה, לא קרה שהמדינה והצבא נעדרו באופן מבהיל כל כך מאירוע בטחוני רב נפגעים, גם לא בסדר גודל מזערי הרבה יותר מזה, לא כל שכן כזה המערב רבבות אזרחים חפים מפשע וחסרי אונים מגיל אפס עד מאה. והאירוע עוד יימשך זמן רב ויגבה לצערנו אבדות נוספות. לפיכך, אנו זקוקים יותר מאי פעם לכך שתעצומות הרוח שלנו יעמדו לרשותנו. לכן, איננו יכולים להרשות לעצמנו לדלדל אותן דרך השקעתן באשמת הניצול שלנו. אך כיצד נימנע ממנה וכיצד נעזור לאחרים סביבנו להילחם בה?
אשמת הניצול היא סוג של חוזה נאמנות וסולידריות שהאדם עושה עם המת. מחאה עמוקה כלפי עולם של הפקר אשר בו מישהו יכול למות והאחר ימשיך בחייו. האמנה האתית הראשיתית מתבססת ברגע הראשון לחיים, כשההורה מרים את תינוקו הבוכה לידיו, ובכך כמו אומר לו: 'האדם הוא יצור שחי בתוך קשר, זוכה להגנה ומעניק הגנה. הגדול שומר על הקטן והחזק שומר על החלש'. האדם שאיבד אדם יקר מסרב להפקיר אותו, לקרוע אותו, מן החוזה האתי הראשוני הזה, משדה של ערבות הדדית, של אחריות לאחר, לעבר גורל שרירותי בו כל אדם נתון לגורלו.
באבל שאנו מכנים "אבל פתולוגי", או בלשונו של פרויד (1920) "מלנכוליה", האדם החי קושר את גורלו לאדם המת והופך למת מהלך, לאנדרטה, לנר זיכרון. הוא מת מצער במקום לחיות עם הצער. אדם כזה אוסר על עצמו באופן לא מודע להשתחרר מן הקשר הגורדי עם אהובו המת, וכל דבר שיסמל פרידה כזאת – כמו צחוק, הנאה, חיבורים חדשים, נחמה, פעילות משמחת – יעבור גינוי פנימי וחסימה אלימה. הנפש תיצמד לאירוע האסון שחולל את הפרידה, תשחזר אותו שוב ושוב, תחיה מחדש את הרגעים הקשים, הטראומטיים. ככל שאלו מערבים מפגש עם רוע גולמי, תתעצם תחושת חוסר הטעם והסירוב לחיים יגבר, מתוך אשמה על הניגוד בין המצבים. בעומק, ובמיוחד בקרב בני משפחה קרובים – מדובר גם בבושה להמשיך הלאה.
בתחושת האשם המלנכולי ישנן מספר אשליות חריפות שלמעשה מהוות סירוב לבשורת המציאות:
אשליית עצירת הזמן: אשמת הניצול מבקשת להוכיח שאיננו יכולים להמשיך הלאה. דחף המוות נקרא להגן עלינו (סגל, 1993, רוט, 2020) – לעצור את החיים בדיכוי מוחלט כסירוב לאובדן וכתיקון מאני ('זה אני שבוחר לעצור הכל') שמחליף את אוזלת היד עליה חשים אשמים.
אשליית השליטה בדיעבד: אשמת הניצול כרוכה במשאלה לא מודעת להשיב את הזמן לאחוריו ולשנות את תוצאות האירוע. באופן לא מודע, אנחנו מעדיפים לחוש אשמים על פני ההבנה הכאובה שאין לנו ולא הייתה לנו שליטה על רוע הגזירה. השרירותיות בנוגע לחשוב מכל היא בלתי נתפסת ובלתי נסבלת. אנשים מרגישים אשמים גם על מוות בתאונות, במחלות, בהתאבדות שהאדם בחר בה ובכל צורות האובדן הקיימות. בכל המקרים הללו, באופן לא מודע אנו מעדיפים את אשליית השליטה בדיעבד, "אילו רק היינו עושים כך וכך, הדבר היה נמנע", על פני קבלת העובדה שלפעמים אין לנו שליטה גם על היקר לנו מכל.
פרויד, במאמרו "מעבר לעקרון העונג" שפורסם בשנת 1920, בין השאר בעקבות מפגשו עם חיילים ששבו ממלחמת העולם הראשונה עם תסמינים פוסט-טראומטיים, מגלה את תופעת "כפיית החזרה" שבה אנשים משחזרים שוב ושוב את האירועים הטראומטיים. הוא מבין שהם עושים זאת מתוך משאלה לרכוש שליטה על אירוע שיצא משליטה באופן טרגי. אלא שאין אפשרות להשיב את הגלגל לאחור, ובמקום זאת הם נלכדים על גלגל הזמן כאוגר המגולל גלגל ברגליו הקטנות ללא תוחלת. במקום לתקן בדיעבד את האירוע כפי שהלא מודע שלהם חפץ, הם מנציחים אותו וכטנטלוס חווים פעם אחר פעם את כשל מאמציהם, באופן שמבסס בהם תחושה של "חוסר אונים נרכש".
אשליית האובייקט המושיע: אשליית האובייקט המושיע נשענת על כך שבתחילת החיים, במצבים מיטיבים, אנו לומדים כי כאשר אנו כאובים – הורינו חשים להציל אותנו ממכאובינו. במובן זה, אשמת הניצול מסתירה גם ניסיון למשא ומתן עם ההורים הפנימיים, עם אלוהים או עם אובייקט המוות הפנימי (דורבן, 2020): "אם רק יראו שזה מוגזם – ישיבו לנו את אהובנו" וכן "אם רק נחוש עצובים דיינו – ישיבו לנו את אהובנו". אלה תהליכים לא רציונליים שפועלים בדומה לתינוק שבוכה מרה ומוחה על מכאוביו מתוך משאלה שיבוא ההורה, ייקח אותו לזרועותיו וישנה עבורו את המציאות.
אשליית מכסת הכאב: בנפש ישנה נטייה להאמין שיש מכסה לכאב, וכאשר היא נגדשת, אמור להתחולל שינוי לטובה. בהלוויה של אחותי, שנהרגה בגיל צעיר, אבי אמר לעצמו שוב ושוב, כנדהם: "קודם איבדתי את אבא שלי (בשואה) ועכשיו את הבת שלי", משל הייתה בו אמונה שהוא, את מכסת הכאב שלו, כבר תרם בשואה, ולא ייתכן שיילקח ממנו עוד.
אשליית מכסת העונש: אשמת הניצול כרוכה בצורך להקדים מכה למכה. אם אתקוף את עצמי, אעניש את עצמי – ראשית, יבינו שאני מתייסר ולא יחושו צורך להאשים אותי, ושנית, אולי אובייקט המוות יראה שאני מכה בעצמי, ויקל בעונשי. אובייקט המוות הוא דמות בפנטזיה הלא מודעת שניתן לעשות איתה עסקים בנוגע לאובדני החיים. הענישה העצמית נובעת אם כן מתוך הנחה ילדית יסודית שאם יראו בסבלי החריף, יקלו בעונשי מבחוץ. הניצול כמו אומר: "אשמתי, חטאתי, פשעתי – כעת ראה, אני כבר סובל די, אפשר לוותר על גזר הדין הכואב הזה ולהמתיקו".
אשליית הצדק הקוסמי – "רשע ורע לו": עמוק בפנים, יש לנו תפיסה שאם קורה לנו משהו רע, כנראה ש"הרווחנו את זה" במעשינו הרעים או במחשבותינו הרעות. הרקע לכך הוא שבמהלך החיים, עוד מגיל הילדות, יש לנו לעתים "מחשבות הורגות" (המכונות בפסיכואנליזה "פנטזיות רצחניות"), שנלווית אליהן חשיבה מאגית מפחידה, שהמחשבות הללו יובילו למציאות אסונית. למעשה, על כך מבוססת הפרעה כפייתית; על הפחד שאני הורגת מישהו במחשבותיי ועליי לתקן זאת בפעולות כפייתיות כמו יישור אניצי השטיח או כיבוי האור והדלקתו שוב ושוב. מלאני קליין (1940), במאמרה על בנה המת, מתארת כיצד התעוררו בה זכרונות בדבר מחשבותיה ההורגות כלפי אחיה האהוב בילדותה, אותן תרגמה כעת לתחושת אשם על מות בנה. באופן דומה, ג'ואן ריבייר (1936) הצביעה על כך שאדם שאהוביו נפגעו חש אשם להמשיך בחייו ולהתפתח, כאילו בכך הכפיל את חטאו – גם פגע וגם נטש. כאשר מתחולל אובדן טראומטי, הלא מודע לעתים מחבר זאת למחשבות ההורגות ומסיק מסקנה כוזבת ומייסרת: אם מת לי – כנראה שפשעתי, בחזקת "רשע ורע לו". וכיצד כל זה מהווה הגנה? כי החלופה היא שוב שרירותיות בלתי נסבלת. אשליה זו צופנת בחובה אשליה נוספת – אשליית לוגיקת המוות.
אשליית לוגיקת המוות: המהלך הסיבתי בלוגיקת המוות מתהפך. אם כאשר אני פוגעת, מישהו אחר נפגע – הרי שאם מישהו אחר נפגע – כנראה שפגעתי. אם כשהתנהגתי לא יפה – הענישו אותי, הרי שאם כעת אני נענשת בצורה הכואבת ביותר בחיי – כנראה שאני אשמה מאוד. גם כאן, הלוגיקה האסתטית הזאת משמשת כהגנה כנגד הכאוס והשרירותיות האכזרית של האובדן הטראומטי שלא הייתה לי שליטה עליו.
אשליית הגורל המתחלף: אשמת הניצול גם מגלמת את הפנייה לאובייקט המוות בבקשה לקיים איתו עסקה סודית: "קח אותי תחתיו". גם מאשליה זו יש לסייע לניצול האשם להתפכח. במפגשים שאני מקיימת עם משפחות שכולות בזום – מטעם הקואליציה הלאומית לטראומה – אני שואלת את הקבוצה: "אם הייתם יודעים שאתם עומדים למות, האם הייתם מבקשים מאהוביכם לעצור הכול ולא להמשיך לחיות?". מעולם לא ענה לי איש מהם כי כך היה מבקש. נהפוך הוא. רגע הרפלקציה הזה משמעותי ביותר, משום שהוא מחבר למשאלת המת שאהוביו ימשיכו אחריו, ובכך גם ימשיכו איתו ואותו.
אפשר לשנות את המציאות אך לא את מה שכבר קרה. את מה שקורה אפשר לשנות. את מה שיקרה אפשר לשנות. המעבר מן הניסיון להיות אחראי על מה שכבר קרה ללקיחת אחריות על מה שהווה ויהיה – הוא המעבר המכריע מהיצמדות למוות לבחירה בחיים, מחוסר אונים לחיבור לכוחות ומאשמה ממיתה לאחריות מחיה.
תחושת אשם במידה מתונה היא רגש טבעי ואפילו חשוב. קליין (1937) מצביעה עליה כמעמיקה את יכולתנו לאהוב, כאשר אנו הופכים רגישים לסבלו של זה שפגענו בו, אמפתיים וקשובים להשפעותינו עליו ויכולים לקחת אחריות ולתקן את עוולותינו (או לכל הפחות להכיר בהם). אך תחושת אשם חריפה משמשת לעתים כחלופה ללקיחת אחריות.
עלינו, כמדינה שלמה, להכיר בכך שאשמת הניצול היא מנגנון טבעי שיש לטפל בו בחמלה וקבלה כחלק מתהליך האבל. אך כאשר מופעה של אשמת הניצול הוא חריף, עיקש ומתמשך, יש להניח שהוא מבקש להשיג הישגים לא ריאליים, כאשר למעשה אין בכוחו להשיב את הסדר על כנו. זאת, משום שאי אפשר למחוק אובדן טראומטי ולא את עומק האסון והכאב שנחווים בעקבותיו. הוא אינו משיב את המת ממקום קבורתו ואף לא מפצה אותו על חוסר הצדק. במקום זאת, הוא מעמיק את הסבל של החווה את אשמת הניצול ואף של קרוביו הרואים בסבלו, חשים בבדידותו וחווים בדידות ממנו. לפיכך, חובתנו לחתור כנגד כוחה הבולעני של אשמת הניצול.
אם זה נשמע "מאשים", זה משום שעדינות ורוך לא יספיקו על מנת לחלץ אדם מאשמת הניצול שהוא חש. ישנה קונפרונטציה חשובה, שיש לעמוד בה כמטפלים או כבני משפחה, שמעמתת את הנלכד באשמת הניצול ומושכת אותו בנחישות החוצה מן המלכודת העצמית. יש בתנועה זו משהו מן ההזדהות ההשלכתית עם החלק המאשים (הסופר-אגו), שעובר אלינו, אך באופן מתון, חומל, אמפתי ועם זאת מאתגר ומטלטל את המאזן המסוכן לנפשו של אדם.
ראשית, אשמת הניצול גובה אנרגיה נפשית רבה. היא יוצרת חור בטנק הדלק שלנו. ולא היה זמן בתולדותינו שהיינו זקוקים לכוחותינו יותר מן העת הזאת. חובת הניצול לשמור על כוחותיו כדי לצלוח את הדיסטופיה שנקלע אליה ולהשיב לחייו טעם וערך, חרף הכאב העמוק שיהיה תמיד חלק מהם.
שנית, במצבים של טראומה מעוולת כמו זו של השבעה באוקטובר וכל שבא בעקבותיה, תהיה בכך תבוסה מוחצת, אם בשל אשמת הניצול נישאר צמודים למוות, לקטל, לאלימות ולאובדן הצלם שכפה עלינו החמאס. חובתנו לחפש את הדרך ההפוכה ביחסנו כלפי עצמנו – להסכין עם המציאות בצניעות נכנעת. לא האשָם הרודני, הנוקב וחסר הרחמים נכון לנו כעת. במובן מסוים הוא חובר לאכזריות שחדרה לתוכנו. חוף הסליחה הוא חוף מבטחנו – ובכך אין אנו סולחים לאויב אלא לעצמנו על אוזלת ידינו במשאלה שנכזבה להציל את אהובינו.
שלישית, אשמת הניצול משאירה את המתים בחושך. אשמת הניצול מובילה את החי אל המת במקום לנצור את המת בין החיים. אם במקום לחיות עם הצער – נמות מצער, כל מה שקשור לאהובינו יכוסה יגון. לא מגיע לילדים היפים והמתוקים, לקשישים שהקימו את המדינה, לצעירים שנורו לתוך תנועות ריקוד במסיבה, לדור הוותיקים שלחם פה כל השנים, לחיילים שזינקו להגן על הישובים, להורים הצעירים שנרצחו בעודם מגינים באומץ על ילדיהם, לחטופים שנרצחו באכזריות – לא מגיע לכל אלה שנקבור אותם ביגון הזועם של אשמת הניצולים שלנו. מגיע להם שנעלה אותם על נס בחיינו. מגיע להם שבמקום סרטוני התעמולה של החמאס שמייחלים לכך שנצפה בהם שוב ושוב וניקבר בלב התופת – נצפה בסרטים המשפחתיים שהנציחו חיים שלמים של ארוחות גדושות כל טוב, מסיבות יומולדת רעשניות ושמחות, טיולים לתאילנד או שיט בכינרת. שלא את התמונות האחרונות, המזוויעות, נקרין לעצמנו שוב ושוב במדיה ובראש אלא את החיים שקדמו להן, שהיו עיקר ומכלול חייהם. הרגעים האחרונים מזוויעים, ודווקא משום כך הם לא מייצגים את חייהם, ויש להניח שהם נחוו בתוך ערפל טראומטי ללא סובייקט שבאמת נכח בהם. יעידו על כך אלה שניצלו. לעומת זאת, לפני השעות הבודדות בתופת, שבה המערכת עושה מעין שאט דאון הישרדותי, הם חיו חיים שלמים באור. הנאמנות האמיתית אליהם תתבטא אם כן בהפניית מבטנו לאור שהיה ויצירת גשר ממנו אל האור שיהיה. והאור טמון גם בערכים של המקום הזה.
את אשמת הניצול ניתן לזהות דרך כל איסור לחיות, לשמוח, להיפרד מן המת, להתנתק לרגע, לשכוח, לעזוב את היד, ליצור חיבורים חדשים, להתנחם. הבנייה כוזבת של האשמה עצמית, בושה, כישלון, זעם; אובדן טעם לאור המפגש עם הרוע הגולמי, עם אובדן החיים היקרים. במקרים חריפים יותר, אשמת הניצול עלולה להיות מגולמת בהיצמדות לתחושת אשמה ישירה בתוצאות האירוע, אשר באה לידי ביטוי בהיצמדות לרגעי האירוע, שחזורם המתמיד ואובדן ביטחון קיומי, גם אצל אלו שפעלו בגבורה להצלת עצמם ואהוביהם. במקרים החריפים ביותר היא מובילה למשאלות אובדניות ואף לנסיונות אובדניים.
א) הכרה בגודל האובדן: לפני כל סוג של עיבוד וחתירה תחת אשמת הניצול, יש להכיר באופן עמוק, מתמיד, אמפתי וכן בכך שהאובדן שורף, לא הוגן, שובר לב. עלינו להכיר בקול רם בכך שבמימד מסוים תמיד יישאר בנפש חדר-כאב, שלפעמים דלתו תהיה סגורה, לעתים פתוחה למחצה ולעתים היא תיפרץ ברוח סערה וכל הכאב יציף מחדש, עד שיתמתן שוב. מבלי להכיר בכאב, אף אחד מן האמצעים שיתוארו להלן לא יעבדו, כי האדם יחוש בודד ולא מובן, ולפיכך סגור בפני מה שיתפרש בעיניו כדרישות של תייר בעולמם של האבלים.
ב) קורבן ולא תוקפן: לאחר שהכרנו בכאב, ביכולתנו להתחיל לסייע לנותר בחיים להבין שהוא לא תוקפן (ולפיכך אשם) אלא קורבן כאוב של אובדן ששובר את לבו, ולפיכך הוא זקוק לעזרה. אב שכול נהג לומר לי בטיפול, שאינו מוכן להיות בקשר עם האיש שהיה לפני שבנו מת, שכן הוא מאשים את אותו 'אני ישן' שלא הציל את בנו. השבתי לו פעם אחר פעם, שאני מקווה שיבוא יום והוא יוכל לחבק את האני הישן שלו בחמלה עמוקה על הדבר הנורא שקרה לו, במקום להאשים אותו ולהעמיק את כאבו.
ג) חיבור לדאגת הסביבה: לחבר לעובדה שיקיריו דואגים לו ואף אנחנו דואגים לו (אך בלי להעמיס יתר על המידה שמא גם על כך יחוש אשם). אחד הדברים שהכי מגייסים ועוזרים הוא ההבנה שאת/ה מאוד יקר/ה לאחרים שמאוד דואגים כעת. זהו גם אחד המקדמים החזקים ביותר נגד אובדנות.
ד) הפעלת הסופר-אגו (המצפון) הרך: פניה רכה המבקשת מן האדם לחמול על עצמו בסבלו ולהיות רך יותר בתביעותיו העצמיות, כמו בדוגמא עם הנערה בים המלח או בשיחה עם בני משפחות שכולות על מה היו רוצים הם עבור אהוביהם.
ה) הפניית הסופר-אגו (המצפון) המחמיר של אדם כנגד עצמו: לעתים זה מסייע לפצל את הסופר-אגו הרך והמחמיר ולהפנותם זה כנגד זה, כשאנו אומרים למשל: "איך יש לך את החוצפה לשפוט את הבחור המבוהל שפעל תחת יריות וסכנה ממשית לחייו?!" (הכוונה לבחור עצמו שמאשים עצמו במה שקרה), או "הכיצד יתכן שגם איבדת את בתך היקרה לך מכול ואת גם מתקיפה את עצמך?!", או "כשכולך בחושך, הילדים החיים שלך לומדים שהאסון באמת שטף הכול ואין שום קרן אור, כולל לא הם עצמם". אלה 'האשמות' נוקבות למדי, שמנערות את הסטטוס קוו ומחייבות את האדם להתעורר מן האינרציה ההרסנית שהוא שבוי בה ולעתים אפילו מכור אליה. יש בכך גם הסטה של החלק המאשים מתוך האדם אלינו, מה שמפר את המאזן הנוקשה של אשמת הניצול שמתקיימת בינו לבינו במעגלים מייסרים, אין יוצא ואין בא.
ו) הבחירה בהמשכיות הטובה: אחד הדברים המגייסים ביותר הוא החיבור לרעיון שהאדם שנותר בחיים אחראי על האופן בו יונצח המת, גם כזיכרון נפשי וגם בעולם. איך נזכור את אהובינו בדומה למה שהיו – באור או בחושך? בימים שלפני האסון או ביום האסון? תיווך האפשרות ליצור גשר של אור מהאדם לפני האסון לאדם שנוצרים בנפשנו וממשיכים את קיומו בדרכים שונות לאחר האסון – מסייע לתנועה נפשית. גם צורות הנצחה ממשיות מסייעות וגם עצם ההבנה שאנו כעת נשאי הזיכרון של המת – והאחריות להמשכיות טובה עבורו כרוכה בהמשכיות טובה עבורנו.
ז) סירוב לכוחות הרשע במקרים של טראומה מעוולת: אחד הנוגדנים היעילים כנגד הידבקות בכוחות המתקיפים את הניצול האשם, הוא להראות לו שאם יוכרע כך על ידי האובדן, הרי יהיה זה ניצחון האויב ישיג את מטרתו אם נמות עם המתים; אם נאבד מגע עם הטוב בעולמנו.
ח) כתיבת הנרטיב מחדש: יש להבהיר שגם לאחר האובדן, אנו ממשיכים לכתוב את סיפור החיים. הוא לא נקטע באירוע הטראומטי והמשך הסיפור יעצב גם את תפקידו של המת במשמעות החיים הנמשכים. גם בכך יש מעבר מאשמה לאחריות ומקטיעה להמשכיות.
ט) שזירת זמן, משמעות וזיכרון: זכירת החיים השלמים ולא רק הרגעים האחרונים. ויתור על 3 אשליות הזמן: "אחזור למי שהייתי", "אתחיל מחדש" וגרוע מכל – "אשאר לעולם בזמן הטראומטי" כצורות מחאה וסירוב למציאות. לאדם הטראומטי ארבעה מעגלי זמן – עבר, טראומה, הווה, עתיד. ההחלמה כרוכה בשזירת כל מעגלי הזמן להמשכיות בעלת משמעות מתוך הסכנה עם המציאות.
י) עמדה רוחנית: הבחירה בטוב, ביפה, באפשרות התיקון, מהווה מגדלור לאדם המיטלטל בין חיים למוות נפשי בסערת האובדן. הערכים עליהם גדלנו מהווים חלק בלתי נפרד מזהותנו, ולעתים הם המגן היחידי מפני אובדן הדרך הנובע מאשמת הניצול. עצם העובדה שיש טוב בעולם שהאדם מופקד עליו מעניק לו הצדקה להמשיך. גם אמונה באלהים מהווה עוגן עמוק ורחב שמסייע כנגד לקיחת כל האשם על האדם עצמו, בממדיו האנושיים הכוללים חוסר אונים וחלקיות, סופיות ואזלת יד, לעומת אלהים הכל-יכול. אמונה משחררת מן הדרישה העצמית הכל-יכולה, שמועברת לאלהים – שנתן ולקח, ושמו מבורך. העמדה הרוחנית-אמונית מלווה לעתים גם בתפיסות של המשכיות וחיים אחרי המוות, שמסייעות להתמודדות עם הסופיות ועשויות לשחרר אף הן מאשמת הניצול.
יא) הכנעה כלפי הכאב והנסיגות: הבחירה בחיים איננה קטגורית. המאבק בין דחף החיים לדחף המוות ובין אשמת הניצול לחובת הניצול יימשך ויהיו בו נסיגות. כל נסיגה תהווה הזדמנות לרפלקציה מחודשת, אך היא תכאב ולעתים תייאש. יש להתכונן לקראתה ולטפל בה בעדינות בכל פעם מחדש. למעט מאשר במקרים קיצוניים, ההתפתחות בדרך כלל מטפסת במעלה החיים והכוחות נצברים בהדרגה חרף הנסיגות לאורך הדרך.
יב) מאשמה לתפקיד: החיבור לרעיון שיש לי תפקיד בעולם לאחר מות האהוב (כולל שימור האהוב המת וייצוגו בעולם, אך גם אחריות על האהובים החיים, עזרה לאחרים והחזקת הטוב) מסייע מאוד להמיר את אשמת הניצולים בחובת הניצולים כלפי המת וכלפי החיים כאחד – במובן של לקיחת אחריות על מה שבאמת נתון בידי. ניתן לראות מאפיין זה במלוא עוזו בפעילות החטופים המשוחררים לטובת החטופים שנותרו מאחור.
יג) עמדה מוסרית כתרופה: הבחירה בערכים שלנו (לעומת הידבקות ברצחנות, בפיצול, בהשלכה, בדה-הומניזציה שמובילה לנקמנות והעמקת הפציעה הטראומטית בפציעה מוסרית) כמצפן שאפשר ללכת לאורו, מן היצר להרוס מתוך אשמה אל הדחף לתיקון (קליין, 1937) כהתוויה לפעולה מיטיבה בעולם.
יד) אהבה וראיית האחר: אהבה ודאגה לאנשים סביבנו היא ה-תרופה בהא הידיעה. אחת הראיות המפעימות לכך היא תיאור השבים מעזה כי דאגה לאהוביהם בחוץ ולאלה שאיתם במנהרות שמרה עליהם בחיים יותר מהדאגה לעצמם.
טו) גוף: נפש בריאה בגוף בריא אינו פתגם ריק אלא אמת חשובה על התנאים המיטיבים להחלמה ובריאות.
טז) צריכת מידע באופן מידתי והימנעות מהרעלת מידע טראומטוגני: חשוב לצרוך מידע הנוגע לאירועים הטראומטיים במידה מוגבלת ומווסתת. אחד העיוותים של אשמת הניצול היא האילוזיה שהיצמדות לזוועות מכפרת על היותך ניצול. יש לומר זאת לאדם שצורך מידע טראומטוגני במילים פשוטות, ואף להבהיר שעדיף לצרוך מידע כתוב ולא אודיטורי וויזואלי – אשר נוטים לחדור בעוצמה רבה יותר.
יז) צעדים קטנים: סבלנות. התהליך לוקח זמן רב. ועם זאת לזכור שכל צעד, ולו הקטן ביותר, הוא כבר חלק במסע ההחלמה.
יח) חריגה (טרנסצנדנציה): ישנם כני שיגור שונים שחורגים מן הסבל והסופיות כאן ועכשיו ומחברים לתחושה של "אלמוות סימבולי" (Lifton, 1973) ו"אל-מקום" ו"אל-זמן" סימבוליים (רוט, 2017). ישנם אבלים שמוצאים עצמם נוסקים אל מחוץ לסבל המידי באמצעות היצירה האמנותית (כיוצרים וכצרכנים). אחרים חורגים בחיק הטבע, בזרועות האמונה או בזכות החיבור לקהילה (ארליך, 2023). בכל אחד ממרחבים אלה כוח מרפא משמעותי (רוט, בהדפסה) וכל אדם לומד לזהות את המרחב המאפשר לו להיחלץ ממצולות היגון הקודר על ה'מכתוב' – מה שנכתב בעל כורחו – לעבר קבלה כאובה של הסיפור, על כל מה שכתוב בו בעל כורחנו, לצד מה שאנו ממשיכים לכתוב כל עוד נשימה באפנו, וממשיך להיכתב גם אחרי לכתנו, דרך אהובינו הנושאים אותנו בלבם במסעם בעולם.
לפני הכול חשוב להבין כי סמוך לטראומה יש חשיבות לתת למטופל/ת (או לאדם קרוב שמסייעים לו) "את המפתחות ביד", ככל שניתן. הרבה מן התובנות הפסיכואנליטיות ניתנות לתרגום בעברית פשוטה ויכולות להוות מפתחות חשובים ומחוללי תנועה. אדם המבין שהוא פועל מתוך אשמת ניצולים ואף מתוך הבושה להמשיך, ולומד על האופנים בהם הוא עושה זאת – עשוי להפוך שותף בתהליך הריפוי שלו.
מהם המפתחות הללו?
– נוכחות טיפולית: נוכחות טיפולית יציבה ואיתנה, מאירת פנים ומקרינה חיים, (זו נחוצה תמיד, אך שבעתיים בסמוך לאירוע הטראומטי). עמדה זו מסמנת לאדם שאינו מודר ואינו ראוי לגינוי בעינינו. יתרה מכך, אנו מסמנים לו שהוא עדיין חלק מקהילת בני האדם ושלומו משמעותי למישהו.
– זכאות פנימית של המטפל לבחור בחיים: אשמת הניצולים שלנו עצמנו עלולה להגביל את חירותנו למשוך את המטופלים שלנו בחזרה אל החיים. המטופל מציב בפנינו את המוות הנפשי כערך של נאמנות קדושה, ועלינו להבין באופן עמוק שאם נתמסר לאווירה זו, נחזק את עמדתו. לעומת זאת, אם יחוש שאנו פועלים מתוך תחושת זכאות עמוקה לבחור בחיים ואיננו פועלים מתוך אשמת ניצולים בהתכווצות והצטמצמות, יוכל להפנים עמדה זו בהדרגה.
– אישוש האובייקט הטוב: יחס של אמפתיה והכלה יופנם ויעורר לחיים גם את האובייקטים הטובים הפנימיים (ההורים הטובים מן הילדות ודומיהם), שאף הייצוגים הפנימיים שלהם נפגעים באירועים טראומטיים.
– קריאה לחיים טובים: עמדה טיפולית שמעבירה את המסר (מעצם התייצבותנו בעמדה מטפלת, מפרשת, תומכת) כי אפשר וצריך ("חובת הניצול") לצאת מזה לחיים טובים, מלאים ומשמעותיים – שגם יהוו המשך לטוב ולמשמעותי שגילמו את האדם שאיבדנו.
– העברה בין-דורית: חיבור להקשרים בין דוריים ולטראומות בין דוריות – אל למטפל לקרוס עם המטופל "רק" לפרטי האירוע הטראומטי, שעלול לשרת את אשמת הניצול שלו. הכנסת הסיפור הנוכחי לקונטקסט רחב יותר, מאיר את התגובות אליו בהקשרים היסטוריים כלליים וחשוב מכך משפחתיים, מחלץ מתחושת הבלעדיות "רק לי זה קרה" ולעתים מעניק פשר ייחודי לבחירה בעמדת האשם לאור צורות התמודדות בין דוריות עם אובדנים טראומטיים. לעתים קרובות התבוננות עצמית בהעברות בין-דוריות טראומטיות במשפחת המטפל תסייע לו לפתוח אשנב לחיבורים בעולמו של המטופל.
– הבנייה מחדש: השארת מרווח לקריאה משתנה של האירועים ובעיקר של משמעותם היא קריטית כמניעת גיבוש הנרטיב סביב כתב האישום העצמי.
– מפסיביות לאקטיביות: הפניית הניצולים לכוחות שלהם ולא רק הישענות על שלנו היא בעלת חשיבות מכרעת. למול האובדן רבים מהם חשים חסרי אונים ולעתים בהצמדות לאשמת הניצול הופכים מאוד פסיביים. בכאן ועכשיו יש הרבה מה לעשות לטובת עצמך וחשוב לא פחות לטובת זולתך. גם בשעה הטיפולית אנו עלולים לתרום לפסיביות אך גם עשויים להזמין לאקטיביות נפשית, לאסוציאציות חופשיות, לשותפות בהתבוננות ובתהליך המשותף, מה שיסמן לאדם את האפשרות לעבור מאשמה לאחריות ומבידוד ובידול (קליין, 1963) לחיבור.
– הפניית תשומת הלב לסביבה: אחד הסיפורים הרוחניים מתאר אישה שמגיע למנהיג רוחני ואומרת: בני מת ואינני יודעת כיצד להמשיך בחיי, והוא משיב לה: "מצאי מישהו לשרתו" (לטפל בו, Find someone to serve). זיהוי מחודש של הדמויות היקרות לאבל בסביבתו הוא צעד חשוב במסע ההחלמה, בין אם בכך שיוביל לקבלת עזרה או אף בהירתמות למען אחרים בסביבה. כך למשל, אחד הרגעים הקריטיים בטיפול בזוג שאיבד ילד, היה כשהבעל אמר לאשתו: "את דואגת לי?" ושם ידו על ידה. הרגע בו ראה-אותה-רואה-אותו היה מסמן מרגש של בחירה בחיים על פני המתים (רוט, 2024).
– "להתעכשיו": חשוב להראות למטופלים שוב ושוב כיצד הם קורסים לזמן הטראומה ולסייע להם לנוע בעדינות פעם אחר פעם מ"שם ואז" ל"כאן ועכשיו". ההתבוננות החוזרת בקריסה לזמן הטראומה מאפשרת לנפש ללמוד בהדרגה את הנטייה שלה להילכד בזמן הצנטריפוגלי של הטראומה, את המוטיבציות המובילות אליה ואת תנועת ההיחלצות משם לכאן ומאז לעכשיו.
– התנעה מחדש של הפונקציות הפסיכולוגיות: בטראומה, הפונקציות הנפשיות, הקוגניטיביות והמנטליות שלנו מותקפות. עלינו לזהות, לפרש ולתמוך בכל תנועה נפשית ומנטלית שמסמנת בחירה בחיים בהם הטראומה נשזרת בסיפור הכולל ולא בולעת אותו כאבן שואבת לתוכה. כך למשל נתמוך בביטויים של אגו איתן, סופר-אגו מרוכך, מתן מקום לזיכרונות טובים, אמון בבני ברית ואמון בעצמי, הזכות והחובה להישאר חזקים, אוהבים, טובים, אישוש האובייקט הפנימי הטוב, אוריינטציה בזמן ובמקום, קשירת האירוע להקשרים נוספים שמאירים אותו מחוץ לזווית הצרה של אשמת הניצול וחידוש היכולת של האדם להיות שותף בסיפור חייו.
– עיבוד גם בתוך ההעברה וההעברה הנגדית: לטראומה השפעות ייחודיות על יחסי ההעברה (Roth, et.al. 2025). יחד עם זאת, הזמנה אל תוך יחסי העברה פעילים, דרך הדגשת הקשר והשפעותיו, מבססת מחדש את יחס האובייקט שנפגע ומאפשרת חיבורים משמעותיים להיסטוריה, לטראומות בין-דוריות ולהקשרים פרטיקולריים בין ההיסטוריה של המטופל לאופן בו האירועים נרשמו בנפשו. גם ההעברה הנגדית בטיפול בטראומה מקבלת ציביון ואפיונים ייחודיים (שם). באופן מיוחד יש לשים לב כי בהעברה הנגדית, עלינו לווסת את הדחף לתקן באופן מאני עבור המטופל כדי לרפא את אשמת הניצול שלו ושלנו כאחד. יש בנו חלק שמזדהה עם אב שכול שמסרב להמשיך הלאה; עם ניצולת נובה שמסרבת לאובדן חברתה שרקדה לידה ונרצחה, בעוד היא ניצלה; עם חטוף משוחרר שחש אשם על חטופים שנרצחו; ועוד אינספור אפשרויות שוברות לב שגם אנחנו רוצים לזעוק למולן וחשים אשמים על זכויותינו כניצולים. בנוסף, אנו חשים אשמים כלפי המטופלים הסובלים והמיוסרים ברגשות האשם, על כי לעומתם אנחנו משוחררים מזיקה פצועה כל כך. לאור כל אלה, נוצר עומס רב על ההעברה הנגדית שחשוב לקחת בחשבון בהתעמקות ובחמלה עצמית, על מנת למנוע ביטוי בפעולה (אקטינג-אאוט) מצדנו. נצטרך לרסן את הדחף לנוכחות עודפת, לחריגות מוגזמות בסטינג (שלא במסגרת הסטינג הטוב-דיו) ועוד, לטובת מסגרת טיפולית יציבה ומחזיקה שתהווה מיכל מתאים לעיבוד אשמת הניצול. אתגר זה קשה שבעתיים כאשר אנו נמצאים במצב של "קיר נופל" ומציאות משותפת עם מטופלינו – ועלינו להיות ערים לכך שגם אנו וגם מטופלינו יודעים שאנו חלק מן המצב וגם הם קשובים רוב קשב לאופנים בהם אנו מגיבים אליו. אם יחושו אותנו מעורערים ואת המיכל שלנו סדוק – זה עלול לחזק את תחושת האשם שלהם. לפיכך, חשובה כל כך היציבות הטיפולית שלנו, גם כשהדמעות מציפות את לבנו ואף את פנינו פגישה אחר פגישה. כולנו חווים מידות משתנות של אשמת ניצולים. כל אדם שמדגים את נכונותו לוותר על המעטפת של אשמת הניצול לטובת המאמץ לעמוד בחובת הניצול להמשיך – מסייע לכל מי שסביבו להרשות לעצמו לחיות. הבחירה שלנו בחיים, באהבה, בראיית האחר, באמת על כל פניה, מסייעת לשזור בחזרה את חיינו בחוטים של טוב שייצרו רשתות הצלה על פני תהום רבה של כאב האובדן בעת הזאת.
המפתח להחלמה מאובדן בכלל, ומאובדן טראומטי במיוחד, כרוך בהבנה שלא מדובר בתקלה פרטית אלא בחלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי. כשהורים שכולים אומרים לי: "זה נגד הטבע שבני/בתי מת/ה לפני" אני עונה: "לא נכון, בטבע יש גם אסונות טבע". הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין (1940) כתבה שמדובר בויתור על האם האידיאלית לטובת האם הריאלית. זהו אתגר חריף עוד יותר במקרים של טראומה מעוולת – אסון טבע מעשה ידי-אדם. ולפיכך אני מוסיפה על דברי קליין כי זהו ויתור על עולם אידיאלי לטובת העולם הריאלי, שכולל גם אסונות ורוע, אובדנים וחוסר אונים, רצחנות וכאב. הנכונות לשאת את ידיעת העולם, שאני מכנה "הסכנה עם המציאות" (רוט, 2020) על סכנותיה ועל המסכנות הכרוכה בה – רק היא מייצרת את הסוכנות הנפשית שפוגשת את הקיים והאפשר, ובתוכו מאפשרת לנפש להיות יצירתית, מיטיבה ומתקנת. אשמת הניצולים היא צורה עזה של סירוב לתנאי הקיום שכוללים אובדן מכאיב, וסירוב לרע מסרב גם לטוב, ומחשיך את עולמנו.
לעתים קרובות שואלים אותי, אם זה לא מכעיס את מי שאיבד את היקר לו מכול לשמוע פירושים בכיוון זה, שלכאורה דורשים ממנו להמשיך הלאה ואולי מתפרשים כהקטנה בעוצמת הכאב. האמת היא שלא. לרוב, מטופלים חשים שאינני נאבקת בהם אלא נאבקת עליהם והם מבינים שאינני מבקשת מהם לעזוב את היקר להם ואת הכאב על אובדנו, אלא מעמתת אותם עם הדרך בה 'בחרו' (במודע ושלא במודע) לעשות זאת, שפוגעת בהם ובאהוביהם. הם שומעים את ההבנה העמוקה שלי, ואפילו ההצדקה שלי, למנגנון שהם מפעילים כפתרון הנפשי היחידי שמצאו עד כה לסבלם העצום, גם אם אני סבורה שיש חלופה מיטיבה יותר עבורם. הם חשים כיצד כאבם עובר לטבור הלב שלי, ולעתים קרובות אני דומעת את מעיין הכאב שלהם ושלי גם יחד, בעודי מאתגרת אותם באופן נוקב. הם מבינים ממני שלא מדובר במהלך שעליהם לנקוט אלא במסע שהם מוזמנים אליו. ובה בעת, מרגע שאנו מתחילים לפרש את אשמת הניצול כדינמיקה נפשית ולא גזירת גורל, זה מפליא כמה מהר זה מחלחל ומערער משהו בסטטוס קוו הנפשי, גם אם התהליך לנוע ממנו לעבר נכונות להתאבל ולחתור לחיים ידרוש זמן ממושך וסבלני.
כדי שהתנועה תתחיל להתרחש, על האדם להיווכח שהוויתור על אות הקין של האישום העצמי לא מחייב דילוג על תהליך האבל. נהפוך הוא. עלינו להתייצב שם נכונים לשאת את היגון ביחד עמו כל כמה שנתבקש. רק כאשר ישתכנע שהוויתור על כתב האישום האכזרי כלפי עצמו איננו אומר שלא נהיה איתו באבלו, ביגונו, בזעקת לבו, יוכל האדם לשחרר עצמו בהדרגה מן האשם המייסר שאין לו הצדקה ולא תוחלת ולבחור בחיים הכוללים אותו, את אהובו שמת ואת אהוביו שחיים גם יחד.
כולנו חווים מציאות טראומטית ביותר מאז הטבח הנורא שחמאס המיט עלינו ב-7.10.23 ומדינת ישראל כשלה בהגנה עלינו מפניו. עלינו לעשות חשבון נפש כחברה על שלל מהלכים שהובילו לרגע הזה. הקריאה לקיומה של ועדת חקירה ממלכתית היא גם קריאה לשחרור המשפחות מאשמת ניצולים. זוהי בקשה להשיב סדרי עולם, בהם האחראים יכירו בחלקם באסון, וישחררו בכך את המשפחות מתחושת האחריות המופרכת שהם חשים על כך שלא הצליחו להציל, בפיג'מות ויחפים, את אהוביהם מאויב חמוש בנשק ואכזריות חסרת רסן. אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות תלויים בלקיחת האחריות של המדינה. עלינו לשחרר עצמנו מאשמת הניצולים, בזכות ההבנה שאשמת הניצולים כמוה כמכה נוספת, שאנו מכים את עצמנו לאחר שהוכינו אנושות על ידי הגורל. זה לא מגיע לנו. כולנו ילדים של החיים, כמאמר השיר, ומגיע לנו לחיות כשפנינו אל האור, ולאסוף כוח מרגעי חסד קטנים כגדולים כדי להתמודד עם האסון המתמשך שאנו חווים, כמזור וכסירובלהיות מוכרעים על ידי דחף המוות. יתרה מכך, אשמת הניצול היא חור בטנק הדלק הנפשי שלנו. אם נשחרר עצמנו ממנה, המשאבים שיעמדו לרשותנו יאפשרו לנו לפעול בעולמנו כנגד החושך, מהחשכות הקטנות ועד לעלטות שמכסות את שמינו ואנו מופקדים על מיגורן – בפעולות יום-יומיות להשבת החטופים, לסיום המלחמה, לתיקון עולם רבתי. התרחבות פנימית מיטיבה היא אם כן גם זכותנו וגם חובתנו.
יש בכך גם היבט ערכי רב מעלה. אתי הילסום כותבת על חבריה היהודים ביומנה שנכתב תחת שלטון הנאצים: "השנאה הגדולה לגרמנים מרעילה את נפשנו שלנו... לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית" (הילסוּם, 1981: 11-12). אנחנו מצויים בסכנה, שהרצחנות, הברבריות, הגזענות – שספגנו במסיביות כבירה – ידבקו בנו, ירעילו את נפשנו ונהפוך את אדמתנו לשונאת ונוקמת. או אז נדע שנפשנו פגועה ועלינו למצוא לה תרופה במהירות האפשרית. חובת הניצולים שלנו אמורה להתעקש על היפוכו: נדבוק בערכים האנושיים, הרוחניים והמוסריים הגבוהים ביותר שנוכל. לא נתבייש, לא נהיה ציניים ולא נחוש אשמים על הבחירה בטוב על פני הרע, ביפה על פני הכעור, במוסרי על פני המושחת ובאכפתי על פני ערל-הלב. רק כך נדע – שרדנו את הרע מכול. זה אפשרי. זה הכרחי. רוחנו היא המבחן האמיתי.
פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. מחברת מאמרים, פרקים וספרים בפסיכואנליזה ובממשק בין פסיכואנליזה ותרבות, בארץ ובעולם. עורכת מדעית של כתבים שונים מהספרות הקלייניאנית המתורגמת. מן הדמויות הבולטות בטיפול בנפגעי ה-7.10. ממקימות וראשות FLM לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי 7.10 ובני משפחותיהם. זוכת הפרס הבינלאומי היוקרתי ע"ש סיגורני על תרומות וחידושים פסיכואנליטיים פורצי דרך בתחום הספרות ובתחום הטראומה.
ארליך, ש. (2023). ספה וחברה – מרחבים פסיכואנליטיים. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (1920). 'מעבר לעקרון העונג'. מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תל אביב: דביר: עמ' 95-137.
קליין, מ. (1937). אהבה, אשמה ותיקון. בתוך: מלאני קליין – כתבים נבחרים, בעריכת יהושע דורבן, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 53-93.
קליין, מ. (1940). אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים. בתוך מלאני קליין כתבים נבחרים, בעריכת יהושע דורבן, תל אביב: תולעת ספרים, 2003, עמ' 94-121.
קליין, מ. (1963). על תחושת הבדידות. בתוך: מלאני קליין - כתבים נבחרים בעריכת יהושע דורבן ומירב רוט, תרגום: אורה זילברשטיין, תל אביב: תולעת ספרים, 2013.
רוט, מ. (2017). מה קורה לקורא – התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. ירושלים: כרמל.
רוט, מ. (2020). דחף המוות חי ובועט. שיחות, כרך ל"ה, חוב׳ מס׳ 1, נובמבר 2020, עמ' 24-30.
רוט, מ. (2024). אובדן טראומטי וראיית האחר. בתוך: מלחמות יצרים – בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות. תל אביב: מודן.
רוט, מ. (בהדפסה). איך חיים אחרי המוות. מארג.
Durban, J. (2020) On Some Unconscious Factors in Children’s Near-Death Experience: A Discussion of “Going to Where the World Ends: When the Bodies of Children Speak Who is Listening?”. Psychoanalytic Dialogues 30:180-186
Lifton, R.J. (1973). The Sense of Immortality: On Death and the Continuity of Life. American Journal of Psychoanalysis, 33(1):3-15
Riviere, J. (1936). A Contribution to the Analysis of the Negative Therapeutic Reaction. Int. J. Psycho-Anal., 17:304-320
Roth, M., Shapira-Berman O. & Gavrieli Rahabi I. (2025). Psychoanalytic Assistance After a Massacre, Psychoanalytic Inquiry, pp 1-10. DOI:10.1080/07351690.2025.2462504
Segal, H. (1993). On the Clinical Usefulness of the Concept of Death Instinct. Int. J. Psycho-Anal., 74:55-61.Seligman ME (1972). "Learned helplessness". Annual Review of Medicine. 23 (1): 407–412
