פרופ' עפרית שפירא ברמן
בשעות הבוקר המוקדמות של השבעה באוקטובר, בעודנו שוהים בממ"דים, במקומות שונים בארץ, התנהלה ישיבת צוות מאולתרת בה נכחו מספר אנשים אשר חודשים ספורים קודם לכן היו שותפים בהקמתו של מערך רפואי-ברה"נ אשר נקרא 'בצרה קראת ואחלצך'. מערך זה הקמנו באפריל 2023 ומטרתו הייתה לטפל בפצועי המחאה (רפואית ונפשית). המערך היה מורכב מרופאים ומאנשי בריאות הנפש (לאו דווקא אנליטיקאים, מכיוון שלא היה מדובר במתן טיפול נפשי אלא בתמיכה רגשית). באותה ישיבת חירום השתתפו חברי הועד המנהל של הארגון: הגב' שרי פנג-שגב (מנהלת המערך), ד"ר יצחק ויתקון, ד"ר שרון פרלמן, ד"ר יאיר הופמן ואנוכי. באופן מיידי ומתבקש, הוחלט לתעל את כל משאבי המערך לטובת הטיפול בשורדי הטבח של אותה שבת שחורה (ובני משפחותיהם), אשר אכן גויסו לשלל צרכים שעלו תוך כדי תנועה. בנוסף, מתוך ההחלטה לנסח מחדש את מטרות הארגון, שונה שמו ל-"First Line Med", והרכב הצוות שונה גם הוא כך שבמקומם של אנשי מקצוע שונים מתחום בריאות הנפש צורפו למערך פסיכואנליטיקאים. בשעות הראשונות, רופאי המערך סייעו בפינוי הפצועים, באופן טלפוני ובשטח עצמו, ובמתן הדרכה רפואית ללכודים בממ"דים בישובי הנגב המערבי. לאחר מכן, הוקם חמ"ל רפואי אשר היה אחראי לייבוא מאות טונות של ציוד רפואי לטובת הפצועים והשורדים, הן בקרב האזרחים והן בקרב חיילי צה"ל. בנוסף, עוד בשלב ראשוני זה, החלו אנשי הטיפול במערך להעניק גם ליווי רגשי עבור בני משפחה אשר איבדו את יקיריהם.
בבוקר השמונה לאוקטובר כאשר החלו להתבהר ממדי האסון, כבר גויסו למערך שלושה מכונים פסיכואנליטיים: 1) מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, 2) החברה הפסיכואנליטית בישראל, 3) 'רוח אדם'. זאת, בעקבות הודעה שנשלחה לכ-500 פסיכואנליטיקאים בבקשה להתנדב למתן סיוע רגשי לשורדי הטבח ולבני המשפחות השכולות. כ-450 מהם נענו מיידית לפנייה. במקביל, היה המערך אחראי על הסיוע הנפשי אשר ניתן לכלל המתנדבים בחמ"ל החטופים והנרצחים, מתוכו צמח מטה משפחות החטופים. בהמשך לפעילות זו, הפך המערך ל'שירות הבית' של מטה החטופים. החל מהשמונה באוקטובר ועד היום, העניק המערך טיפול ארוך טווח בחינם עבור מאות משורדי הטבח ובני משפחותיהם, בני המשפחות של החטופים בעזה, רבים מאלו אשר שבו מהשבי, בני המשפחות השכולות, וכן לכלל בעלי התפקידים אשר שהו בעוטף בעת הטבח (קרי, כוחות הבטחון, חיילים, אנשי משטרה, זק"א, המכון הפתולוגי, ימ"מ ועוד).
במאמר זה, אבקש להציג את העבודה הטיפולית הייחודית אשר נעשתה עד כה במערך, בהובלתן של פרופ' מירב רוט, הגב' איריס גביראלי-רחבי ואנוכי, בניסיון להציע המשגות ראשוניות על התהליכים המתרחשים במסגרת הטיפול עם נפגעי השבעה באוקטובר ובני משפחותיהם. בתוך כך, אציג את העקרונות המארגנים אשר עמדו לנגד ענינו בעת הקמת המערך, ואפרט באופן ספציפי באשר לסוגיות מרכזיות בעבודה הטיפולית עם בני משפחות החטופים ועם השבים מהשבי. לבסוף, אתאר מספר נקודות אחיזה תיאורטיות אשר מלוות את עבודתנו במערך, בשאיפה לתרום לבנייתו של גוף הידע המתגבש בנושא ולפיתוחו של שיח מפרה ותומך בקרב קהילת המטפלים.
1. הצורך במטפלים בעלי הכשרה וניסיון מתאימים לטיפול בטראומה מורכבת, אבל מורכב ואובדנים מרובים: בעת הקמת המערך, חשנו כי לאנשים אשר עברו את הטראומה הקשה מכל מגיע הטיפול הטוב ביותר. לשם כך, גויסו מטפלים מוסמכים ומנוסים, בעלי הכשרה מתאימה לעבודה ארוכת טווח עם הניואנסים העדינים ביותר של טראומה נפשית. בנוסף, המערך כלל קבוצה של אנליטיקאים מומחים בטיפול בילדים, וכן בילדים אשר מאובחנים עם תסמונת הקשת האוטיסטית (ASD).
2. הצורך בטיפול ארוך טווח בעבודה עם טראומה: נפגעי טראומה זקוקים לטיפול אשר יאפשר להם לעבד את החוויות והתחושות הקשות שלהם בנוכחותו ובסיועו של האנליטיקאי – לאורך זמן. ממד הזמן הוא חשוב מאוד בהקשר של הטיפול בטראומה; פעם אחת, כיוון שיש חשיבות להתערבות מוקדמת ככל האפשר לאחר האירוע הטראומטי – ככל שזו מתאפשרת מוקדם יותר, כך נוטה הטיפול להיות יעיל יותר, ופעם שנייה, בשל ההשפעה המיטיבה המיוחסת לפרק זמן ממושך בו המטפל עומד לרשותו של המטופל. זאת, הן משום שביטויים רבים של הטראומה מתעוררים רק בחלוף הזמן, והן משום שחלק בלתי נפרד מהשבת השליטה לידיו של האדם אשר חווה את הטראומה, כרוך בכך שהמטפל יפסע לצידו של המטופל ועל פי הקצב אותו המטופל מכתיב. לעומת זאת, טיפול קצר מועד, על אף שהוא עשוי לעזור לאחדים ולעיתים קרובות מסייע 'לארגן' את המטופל, אינו ממלא אחר התנאים שצוינו לעיל, כך שאינו מאפשר עיבוד רגשי עמוק וארוך טווח של החוויה הטראומתית. על כן, הוחלט במערך כי על הטיפול המוצע להמשיך כל עוד השורדים ובני משפחותיהם ירצו בכך.
3. עבודה עם אבל מושהה: כבר בימים הראשונים התבהר לנו כי עבור רבים, ההתמודדות עם אירועי ה-7.10 תהיה כרוכה באבל מורכב ומושהה. העובדה כי מדינת ישראל שרויה במלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה מקשה מאוד על התפתחותם של תהליכי אבל בריאים. הטראומה עוד בעיצומה ורבים מהשורדים נדרשים להשהות את האבל שלהם משום שבני משפחה וחברים קרובים עדין חטופים בעזה.
4. הגמשת הסטינג: בעוד שהסטינג של טיפול אנליטי הוא קבוע ונתון מראש (אורכו 50 דקות, כמות הפגישות בשבוע היא קבועה והפגישה מתקיימת בקליניקה של המטפל), בעבודתנו הייחודית במערך זה היה עלינו להגמיש את המסגרת הטיפולית. כך למשל, חלק מהמטופלים לא יכלו לצאת מהבית, חלקם היו מאושפזים, חלקם נאלצו לבטל פגישות מהיום להיום (למשל בני משפחה של חטופים) ועוד כהנה אילוצים ייחודיים. לפיכך, הסטינג הותאם לכל מטופל על פי צרכיו המשתנים; טיפלנו באנשים בביתם, לצד מיטתם בבתי החולים, לעיתים מספר פעמים בשבוע ולעיתים פחות. המערך שם לעצמו למטרה להעניק טיפול לנפגעים ולבני משפחותיהם באופן המותאם לנסיבות המורכבות והמשתנות של חייהם בעת הזו. עם הזמן, וכפועל יוצא של התחזקותם, הגיעו כולם לקליניקות וניתן היה לשמור על קביעות הסטינג יותר ויותר. בנוסף, נעשה מאמץ מירבי על מנת להתאים את המטפלים למטופלים מבחינת גיל, מגדר, מיקום גאוגרפי ומאפיינים רלוונטיים אחרים.
5. הרחבת מעגל הזכאים: חשנו כי יש הכרח לאפשר טיפול למעגלים רחבים בהרבה מאלו אותם המדינה הסכימה לממן (בעת כתיבת שורות אלו המדינה מאפשרת טיפול ארוך טווח רק עבור קרובי משפחה מדרגה ראשונה של נרצחים וחטופים, כך שבני משפחה מדרגה רחוקה יותר אינם זכאים לטיפול). על כן, המערך ייעד עצמו עבור כל מי ששהה בישובי הנגב המערבי ב-7.10 ועבור בני משפחותיהם (כולל מעגל שני ושלישי).
6. מתן טיפול בחינם ועם "אפס בירוקרטיה": כחלק מההתגייסות יוצאת הדופן של כלל אנשי המערך בשעתה הקשה ביותר של החברה הישראלית, הוחלט כי הטיפול יוענק ללא עלות מצד המטופלים. על כן, הוחלט כי בטיפול באלו אשר זכאים למימון מהמדינה, המערך יגבה את הכסף מביטוח לאומי או ממשרד הבטחון, ובטיפול באלו אשר אינם זכאים למימון מהמדינה אך עומדים בתנאים אותם קבע המערך (כל נפגעי ה-7.10 ובני משפחותיהם), המטופלים יהיו זכאים לטיפול בחינם לפחות במשך שלוש שנים. לשם כך, המערך מגייס תרומות כדי לשלם לאנליטיקאים את שכרם, ברם האנליטיקאים התחייבו להמשיך לטפל בשורדי הטבח גם אם לא יהיה בידי המערך לשלם להם.
7. עמדתנו הערכית-מקצועית: כאנליטיקאים מעורבים חברתית, חשוב לנו לאפשר למעגלים משפחתיים שונים את הסיוע הנפשי לו הם זקוקים בעת הזו. נוכח ההזדהות שלנו עם תחושת ההפקרה והבגידה אותה חווים רבים מהנפגעים, חשוב לנו לעמוד לצידם במקום בו הופקרו לנפשם. האנליטיקאים חברי המערך, בדומה לאזרחים רבים, התייצבו במקום בו המדינה נפקדה או נזקקה לסיוע נוסף.
כאמור, עם פרוץ המלחמה החל המערך בטיפול בבני משפחותיהם של החטופים, אשר החלו במאבק מתמשך ואינטנסיבי להשבת יקיריהם מהשבי. עם הוצאתה לפועל של עסקת החטופים הראשונה בחודש נובמבר, כאשר החלו לשוב ארצה מספר עשרות של פדויי שבי, החל המערך להעניק טיפול ארוך טווח ייעודי עבור רבים מהשבים, אשר כמובן נמשך גם כעת. למעשה, מדובר בשתי קבוצות שונות של אוכלוסיות טיפוליות, אשר מחד מאוד קשורות זו לזו וחולקות מאפיינים דומים, אך מאידך, התמודדו ועודן מתמודדות עם חוויות שונות.
עבור משפחות החטופים, תקופה זו מאופיינת בין היתר בציפייה ובדריכות תמידית לחדשות טובות או רעות, וכן במתחים בלתי נתפסים הכרוכים במאבק הסיזיפי להשבת יקיריהם הביתה. העובדה כי מדובר במצב של טראומה מתמשכת, נטולת נקודת איפוס ברורה או נקודת סיום ידועה, מחייבת את האנליטיקאי להיות רגיש למצבו הייחודי של המטופל. בתוך כך, נדמה כי המפגש האנושי, שהוא לב ליבו של כל תהליך טיפולי, מהווה במצב הנוכחי עמוד תווך מהותי בהתערבות המקצועית עם אוכלוסייה טיפולית זו. בנוסף, הטראומה המתמשכת חייבה את כלל האנליטיקאים להתאים את מתודת העבודה הסטנדרטית שלהם למצב. התאמה זו באה לידיי ביטוי בשלושה מישורים מרכזיים:
1. הסטינג – המסגרת הטיפולית הוגמשה הן מבחינת תכיפות המפגשים (כאשר בשבועות מסוימים התקיימה פגישה יותר מפעם בשבוע, בעוד שבשבועות אחרים לא התקיימו פגישות כלל), והן מבחינת מיקום המפגשים (פגישות התקיימו בקליניקה כאשר הדבר היה אפשרי, ולעיתים גם בבית המשפחה כאשר לא היה בכוחם ו/או ביכולתם של המטופלים לצאת ממנו).
2. שינוי במתודת העבודה למול טראומה שהיא on-going – בעוד שטיפול אנליטי סטנדרטי מבוסס ברובו על עבודה עם הלא-מודע, עם זיכרונות וחוויות מודחקות ועם יחסי העברה והעברה נגדית, העבודה הטיפולית עם בני משפחות החטופים שונה במהותו ועל כן, ברוב המקרים, לא תהיה עבודה פסיכואנליטית 'קלאסית'. כך, הטיפול כולל בתוכו במידה רבה מרכיבים של תמיכה נפשית. זאת, כאשר המטרה המרכזית הינה לסייע לבני המשפחה להתמודד עם האתגרים הנפשיים המאפיינים את שגרת חייהם מאז השבעה באוקטובר. בין היתר, מדובר במתח יום-יומי, חוסר וודאות, שינויים חדים במצב הרוח, ההתמודדות הכרוכה בצורך להתראיין ולהיחשף באמצעי התקשורת בארץ ובעולם ועוד. מיקוד זה במתודת העבודה הטיפולית נובע מתוך ההבנה כי למול משפחות החטופים עומדת כרגע מטרה אחת – להילחם על חיי יקיריהם ולהוביל לשחרורם מהשבי במהירות האפשרית. עובדה זו, מחייבת אותנו כמטפלים לעבוד עם הכוחות שלהם, להקפיד שלא לפגוע בהגנות להן הם נדרשים, לחזק ולעודד אותם באופן אשר יתמוך במטרת העל של חייהם בעת הזו. בנוסף, מניסיוני עד כה מצאתי כי לעיתים קרובות, נוכחותה החיה של המטפלת חשובה יותר מפרשנויות, ויכולתה להחזיק, גם בצורה אקטיבית, את התקווה והכוחות להמשך המאבק של המטופלים – היא חיונית.
3. עבודה מערכתית – לעיתים קרובות נערכו גם פגישות טיפוליות עם מספר בני/בנות משפחה של אותו חטוף.ה, וזאת מתוך הנחה כי עבודה מערכתית תסייע בשמירה על כוחותיהם של המטופלים.
מעבר לשני המאפיינים אשר אוזכרו לעיל בעבודה עם משפחות החטופים, העבודה עם השבים מהשבי מחייבת גם הבנה עמוקה וניסיון בטיפול בפוסט טראומה מורכבת. לתפיסתי, הרבה מהמודלים הטיפוליים של עבודה עם פוסט טראומה אינם מתאימים דיים למצב הנוכחי. בוודאי שבעבודה עם תסמינים של חרדה ודיכאון ניתן לשאוב ידע גם מהמודלים הללו, אך מניסיוני, נראה כי העבודה המשמעותית והמורכבת יותר צריכה לקחת בחשבון סוגיות התייחסותיות מורכבות, אשר נוגעות לחוויית הבגידה ולהיבטים השונים המאפיינים פגיעה במסגרת יחסי תלות.
על כן, העקרונות המנחים את עבודתנו עם השבים מהשבי דומים בחלקם לעבודה עם טראומה מורכבת, קרי טראומה בה התחום המרכזי אשר נפגע הינו התחום ההתייחסותי (Guasto, 2014). אכן, נדמה כי במרכז עבודת העיבוד של תקופת השבי ניצבות מערכות היחסים עם השובים, אל מולן יש צורך באינטגרציה בין ההיבטים השליליים והפוגעניים של הקשר, לבין היבטים אחרים אשר נחוו לעיתים כ"חיוביים" יותר (למשל, מצבים בהם השובה לא התעלל פיזית, סיפק מידע על המתרחש בארץ, הבטיח כי השחרור קרוב, חלק את המזון אשר עמד לרשותם בצורה הגונה ועוד). אינטגרציה זו אינה פשוטה בלשון המעטה, ופעמים רבות הדיה משפיעים על מערכות היחסים של השבים ארצה עם הסביבה המשפחתית והחברתית שלהם.
בעודם בשבי, היו החטופים תלויים בשוביהם בכל היבט אפשרי של חיי היום-יום – תזונה, עשיית צרכים, היגיינה ועוד. למעשה, אין שום החלטה, ולו הקטנה ביותר, אותה החטוף יכול היה לקבל בעצמו. בתנאים כאלו, נוצרות מערכות יחסים מאוד משמעותיות, בין החטופים ושוביהם. אל לנו לבלבל בין 'משמעותי' ל'חיובי', אם כי חטופים רבים מספרים על מצבים בהם השובים היו "נחמדים" אליהם או "שמרו עליהם". פרדוקס זה, בין הרשע החייתי ובין רגעי החסד, גם אם הקטנים ביותר, קשה להכלה. מיותר לציין כי נוכח מורכבויות ייחודיות אלו ישנה חשיבות עליונה לניסיון מקצועי טיפולי בעבודה ארוכת שנים עם קורבנות של התעללות (רגשית, פיזית או מינית) כדי להבין לעומק את הקונפליקטים הנפשיים הסבוכים אשר נוצרים בעקבות חוויה כל כך מורכבת וקשה. כאשר האדם שפוגע בך הוא גם האדם בו אתה תלוי לצורך הפסקת ההתעללות – היכולת להבחין בין 'טוב' ו'רע' עלולה להשתבש.
רבים בציבור הישראלי מתקשים לתפוס ולהכיל את האפשרות כי גם מחבלי החמאס, אשר ביצעו את הפשעים הנוראים ביותר בתולדות מדינת ישראל, הינם בסופו של יום בני אדם, וככאלו – יש להם מאפיינים אישיותיים ספציפיים, בני משפחה אותם הם אוהבים ופוחדים לאבד, וכי גם הם היו מסוגלים, לעיתים, לגילויים של חסד ודאגה כלפי החטופים. לאורך תקופת השבי, החטופים והשובים שלהם היו מצויים, במובנים מסוימים, "באותה סירה". למשל, כאשר נורו פצצות על הבניין בו שהו, אשר כמובן אינן מבחינות בין חטופים שלנו לבין מחבלי חמאס, או במקרים מסוימים כאשר השהות הממושכת יחד הכילה בתוכה גם שיחות אישיות שניהלו חלק מהחטופים עם המחבלים. ברור כי שיחות אלו התנהלו לצורך הישרדות, אבל אין בכך כדי להמעיט במורכבויות אשר נוצרות בקשרים מסוג זה.
בנוסף לעבודה לאור עקרונות הטיפול בטראומה מורכבת, תוך דגש התייחסותי למערכות היחסים המורכבות עם השובים, ישנן מספר נקודות נוספות אותן ברצוני להציג ביחס לעבודה הטיפולית הייחודית עם השבים מהשבי, על בסיס ניסיוני עד כה:
• מתודת ההתערבות: אף שהטיפול הינו אנליטי, על פי רוב, לפחות בעת כתיבת שורות אלו, נראה כי אין כמעט אפשרות (או צורך) לעבוד על פנטזיות לא מודעות. כמו כן, זיכרונות החטיפה והשבי מודעים וצלולים ונדמה כי במרבית המקרים לא עברו הדחקה. אין פירוש הדבר כי השבים מודעים לכל היבט והשלכה של חוויתם בשבי. דבר זה אינו אפשרי, הן בשל הרבדים האין-סופיים של החוויה הרגשית, הנפשית והגופנית אותה נאלצו לסבול, והן משום שהסחת תשומת הלב מהביטים מסוימים של החוויה הטראומתית הייתה חיונית לצורך הישרדותם בשבי. ברצוני להציע כי 'הסטת המודעות' ממלוא החוויה היא בעלת אופי דיסוציאטיבי יותר מאשר הדחקתי. מדובר בחלקיקי חוויה אשר (לכאורה) נותרו בחוץ (מחוץ לתודעה או למודעות המלאה) ולא שקעו לקרקעיתה (כפי שניתן לחשוב על הדחקה). כך או כך, גם בהדחקה וגם בדיסוציאציה, הדבר עלול לבוא לידי ביטוי בהמתה של היבטים שונים של היכולת לחוות דברים, ולמרבה הצער, לעיתים – גם בהמתה של היבטים באישיות בכללותה. כאשר אנחנו עובדים עם דיסוציאציה אנחנו לא מפרשים, אלא מדברים עם החלקים הללו אשר נותרו מחוץ לחוויה.
• טיפול ב"אירוע מתגלגל": מרבית השבים מתקשים להתקדם בתהליך ההחלמה שלהם כיוון שחטופים נוספים עדיין מצויים בשבי בעזה, ביניהם בני משפחה, חברים קרובים או חטופים אשר עימם יצרו קשר קרוב במהלך השבי. סוגיה זו עולה במרבית המפגשים, שוב ושוב, כאשר רבים מהם מסבירים כי "אין לנו אפשרות להחלים כל זמן שהם עדין בעזה". נדמה כי חלקם מתמודדים 'טראומה מושהית', וכי ככל שהזמן חולף, ואין חטופים נוספים אשר משוחררים וחוזרים ארצה, מצבם הנפשי של מטופלים אלו הולך ומחמיר.
• הפגיעה בפרטיות: קושי ייחודי נוסף עימו מתמודדים רבים מהשבים מהשבי הוא הפגיעה בפרטיות לה היו רגילים לפני חטיפתם. החזרה לארץ היא קשה עבור שבים רבים, בין היתר כיוון שהפכו מפורסמים בהיעדרם. המוני אנשים רצו להיפגש עמם, לתת להם, לטפל בהם, להצטלם איתם. נראה כי עבור רבים מהם, הרצון העז של הסביבה לסייע נחווה לא פעם כמציף, ואף על פי שברור להם כי הכוונות טובות במרבית המקרים, נראה כי לעיתים הדבר רק הוסיף לעומס הרגשי.
• עמדה טיפולית-ניהולית: בנוסף לעבודה הטיפולית, התוך נפשית והבין-אישית, יש לעתים קרובות צורך להיות בקשר עם גורמים מקצועיים נוספים – רופאים (כאשר השב מאושפז או סובל מבעיות רפואיות), פסיכיאטרים במקרה הצורך, וכן ביטוח לאומי, קופת חולים ועוד. האנליטיקאים, במקרים אלו, משמשים גם כמעין case managers, והכל בהתאם לרצון ולצורך של המטופל. ישנה הכרה ברורה, של כלל המטפלים במערך, כי אין מדובר במצב רגיל ועל כן כי יש להתאים את אופן ההתערבות לייחודיות המתהווה.
אם כן, ניתן לומר כי רבים מעקרונות הטיפול הפסיכואנליטי בבני המשפחה של החטופים ובשבים מהשבי נותרו על כנם, אך חלקם נדרשים להתהוות מחדש כדי להיות מותאמים למצב הייחודי עמו אנחנו מתמודדים (הגמשת הסטינג, קשר עם גורמי מקצוע נוספים, עבודה עם המערכת המשפחתית כאשר יש צורך בכך וכו'). בנוסף, נראה כי נדרשת רגישות רבה לעובדה כי עודנו נמצאים ב"אירוע מתגלגל", כאשר חטופים רבים עדיין שבויים בעזה והדאגה לגורלם מהווה פעמים רבות גורם מעכב בתהליך הריפוי, הן של המשפחות והן של השבים מהשבי. לצד קשיים נפשיים ושיקום מפציעות פיזיות משהותם בשבי, נראה כי רבים מהשבים מרגישים מחויבות עמוקה להתגייס, באופן מידי, למאבק על שחרור החטופים שנותרו מאחור – מחויבות מעוררת השראה.
באופן מפתיע, אנשי מקצוע רבים תוהים מה לפסיכואנליזה ולטיפול בטראומה, כאילו מעולם לא למדו את מאמרו של פרויד, 'האטיולוגיה של ההיסטריה' (1896). נדמה כי רבים אינם מודעים דיים לעובדה כי הפסיכואנליזה, כמעט כולה, מושתתת על הטיפול בטראומה נפשית, על מגוון ההיבטים, הביטויים וההשלכות שלה, תוך שימת לב לניואנסים העדינים ביותר. עבודה עם תסמינים סומטיים, ביטויים שונים של חרדה, דיכאון, מופעים דיסוציאטיביים, חווית הבגידה והפגיעה באמון הבסיסי, התופעה של הזדהות עם התוקפן ועוד – כל אלו מהווים סוגיות ליבה בעבודה עם טראומה נפשית בגישה פסיכואנליטית. על כן, לצד הגמשת הסטינג וסוגיית הקירות הנופלים אשר תוארו מעלה, החשיבה הפסיכואנליטית העומדת לרשותנו היא אשר הופכת את העבודה שלנו במערך לעבודה אנליטית ‘per se’. לכלל הגישות הפסיכואנליטיות תרומה אדירה לעבודתנו עם שורדי הטבח ובני משפחותיהם, וכן ליכולתנו להבין את הסוגיות המרכזיות עימם הם מתמודדים. בחלק זה, אבקש להציג מספר רעיונות תיאורטיים אשר מלווים אותנו בעבודתנו הפסיכואנליטית במערך.
עבורי, מדובר בשני מאמרים מכוננים בהגותו של זיגמונד פרויד ובפסיכואנליזה בכללותה. ב'האטיולוגיה של ההיסטריה' (Freud, 1971 [1896]), מתאר פרויד את ההתנעה הדו-שלבית של האירוע הטראומתי והתפתחות התסמינים הנלווים לכך, כמו גם את חשיבות ההקשר הבין-אישי ביחס לחוויה הטראומתית. יתרה מזאת, פרויד מציין במאמר זה את הנזקים של שימוש לרעה ביחסי כוח ותלות, ונראה כי בקריאה מעמיקה ניתן לראות בו את ניצני מאמרה המפורסם של ג'ודית הרמן על אודות טראומה מורכבת (Herman, 1992). כמובן, רעיונות אלה, רלוונטיים במיוחד לעבודה עם מטופלים אשר הוחזקו בשבי זמן ממושך, ופיתחו מערכות יחסים מורכבות עם שוביהם.
נדמה כי גם את מאמרו השני של פרויד (1971 [1915]), 'אבל ומלנכוליה', אין צורך להציג. הרלוונטיות שלו לטיפול בכלל, ולטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר בפרט, נעוץ בהבנה המעמיקה המתוארת בו בנוגע להבדלים בין 'אבל' ל'מלנכוליה' (דיכאון). ההבדל, כידוע, נעוץ בתחושת האשמה בגין התוקפנות (והאמביוולנטיות) של הסובייקט כלפי אובייקט האהבה האבוד. חשיבה זו מרכזית לעבודתנו ככלל ומורכבת שבעתיים בנסיבות הנוכחיות, בהן מטופלים שלנו ניצלו מטבח קטסטרופלי, תוך שהיו עדים להירצחם של אנשים קרובים. האשמה בגין הישרדותם (להלן, אשמת הניצול) מורכבת מלכתחילה ומורכבת עוד יותר בהינתן יחסים קודמים סבוכים ולא פתורים דיים. לפיכך, נראה כי הטיפול עוסק במידה רבה במאמץ לעבור מ'מלנכוליה' ל'אבל' בריא, אשר מהותו הינה יכולתו של האבל/הניצול למצוא את דרכו לחיים מלאים עד כמה שניתן לצד האובדן הטראומטי.
חשיבתם של שנדור פרנצי ואנה פרויד על הזדהותו של קורבן הטראומה עם התוקפן מאפשרת הבנה מעמיקה של הקשיים והמורכבויות עימם מתמודדים מטופלים בעקבות חוויות שבי (פרנצי, 2003; פרויד, 1977). כפי שתואר מעלה, במהלך שהותם בשבי נדרשו חטופים רבים לייצר מערכות יחסים עם המחבלים אשר שמרו עליהם, וזאת לצורך הישרדותם. מחבלים אלו היו אחראים ושותפים לפגיעה הקשה בהם אך לעיתים גם שמרו עליהם ודאגו להם. לא פעם, הבלבול והתעתוע אותם מייצרים מצבים אלה מהווים סוגייה מרכזית בעבודה עם שורדי התעללות ושבי.
חשיבתה של קליין על דחפי החיים והמוות מאפשרים לנו לסייע לשורדים לנוע מעמדה של פיצול והשלכה לעמדה המאפשרת התאבלות ואולי אף תיקון ושיקום היכולת לאהוב (קליין, 2003 [1937]; קליין, 2013 [1948]). מבחינת קליין, המאבק הנפשי המהותי ביותר של כולנו, נוגע למאבק בין 'דחף החיים' לבין 'דחף המוות'. בהקשר של עבודתנו במערך, נראה כי המאבק הוא בין נסיגה לפיצול (בין 'טוב' ו'רע') והתארגנות סביב חרדה ושנאה, לבין דחף החיים, אשר מהותו חיבור לאהבה. היכולת לשקם את תפיסת הטוב שיש בחיים ובעולם מקבלת משנה חשיבות לאחר טראומה כל כך קשה, כמו זו של השבעה באוקטובר. חשוב מאוד, מבחינתי, לתת מקום לשלל הרגשות אותם מביא עימו אסון כזה והמפגש עם הרוע האנושי בהתגלמותו של החמאס ועם הסדיזם המופרע אותו הפגינו מחבלי החמאס בשבעה באוקטובר, אשר מאתגר מאוד את תפיסת הטוב.
יחד עם זאת, חשנו כי חשוב שאנו כמטפלים, נחזיק בתוכנו (גם אם לא נאמר זאת מפורשות לשורדים, בוודאי לא בתחילת הטיפול) את הטוב שהתגלה בקרבנו, כבני אדם; נשים וגברים אשר נלחמו בעוז ובגבורה, תוך שהם מקריבים את חייהם למען אהובי ליבם, חיילים אשר ירדו לעוטף ונלחמו בחירוף נפש, אזרחים אשר הצילו אזרחים אחרים תוך שהם מסכנים את חייהם, כפי שאירע במסיבת הנובה כאשר היו מי שהצליחו להימלט מהתופת וחזרו כדי להציל את חבריהם שנותרו מאחור בלב הגיהנום, אזרחים אשר נפלו בשבי ודאגו האחד לשני בתנאי מחיה בלתי אפשריים, אזרחים אשר התגייסו למלא כל חלל וסדק אותו המדינה לא הצליחה למלא – בגדים, כביסות, בישולים, טיפול בילדי המפונים, איתור הנעדרים וזיהוי החטופים, טיפול בחינם, ועוד ועוד. כל אלה מעידים על טיבם של בני האדם, לא פחות מכפי שמעידים עליהם הרוע, האכזריות והסדיזם של מחבלי החמאס. בעוד שניתן לראות בחמאס כשליח דחף המוות, נראה כי הנתינה של אזרחי ישראל מהווה ביטוי לדחף החיים, גם של השורדים עצמם.
רבים מבין אלה ששרדו את הטבח של ה-7.10, וכמובן השבים מהשבי, סובלים מתחושות קשות של אשמה. האשמה אינה רק על עצם העובדה כי ניצלו אלא על העובדה כי הם מברכים על כך, גם אם בסתר ליבם. קשה להעלות על הדעת התמודדויות רבות אשר קשות יותר מהיכולת לשוב ולשמוח, להנות מהחיים (במלוא מובן המילה), לאחר טראומה כל כך קשה, בה קיפחו את חייהם אנשים קרובים ואהובים. כך לדוגמה, בהקשר של השבים מהשבי, נראה כי האשמה עמוקה וקשה מנשוא. רבים מהם עוד ממתינים לשובם של בני משפחה, חברים קרובים עמם חיו לפני השבי וחברים קרובים שההכרות עמם נוצרה במהלך השבי. מצב זה רק מעצים את תחושת המחויבות אשר רבים מהם חשים להמשיך ולהלחם למען חטופים אשר נותרו מאחור, גם אם על חשבון תהליך ההחלמה שלהם. "לא נוכל להחלים כל זמן שיש חטופים בעזה", הם שבים ואומרים, וניכר כי הם מתכוונים לכל מילה.
בדומה למצבי טראומה נוספים, ה'מזל' משחק תפקיד מרכזי בדרמה אשר כמעט כל כולה חוסר אונים. תחושת 'מזל' זו אינה מאפשרת לניצולים לקחת בעלות על העובדה כי ניצלו. הישרדותם מיוחסת, בדרך כלל, לגורם חיצוני כלשהו (החל מ'מזל' ערטילאי, דרך אמונה באל, ועד האפשרות כי היו במקום הנכון ברגע הנכון כדי להינצל). כאשר הניצול אינו יכול לייחס לעצמו כמעט שום חלק מסיפור הינצלותו, תהליך ההחלמה שלו הופך קשה ומאתגר יותר ותחושת האשמה מעמיקה אף היא. טראומה הנה אחד האירועים הבודדים בהם 'אשמה' ו'חוסר אונים' לא נחווים כסותרים האחד את השני (Fimiani et al., 2022; O’Connor et al., 2000; Murray, 2018).
כידוע, דיסוציאציה מהווה חלק בלתי נפרד מטראומה ומתהליכי ההתמודדות עמה. אני מבקשת להדגיש היבט מסוים של עניין זה כפי שבא לידיי ביטוי במסגרת עבודתי במערך; רבים מהשורדים בהם אני מטפלת (וסביר להניח כי גם אחרים) נדמים כ'מנותקים רגשית', אך נראה כי לא מדובר בהדחקה של עצם התרחשות האירוע והיבטיו השונים. הזיכרונות שלהם צלולים לגמרי והם יכולים לתאר, לעיתים לפרטי פרטים, את ההתרחשויות של ה-7.10. ברצוני להציע כי במקרים רבים אין מדובר בהדחקה או בדיסוציאציה של זיכרונות האירוע הטראומטי, אלא בעובדה כי אנחנו פוגשים אנשים שהם מעין 'חיים-מתים', כך שזיכרונות הטראומה טריים ומוחשיים אך חלקים משמעותיים מהרובד הרגשי של האירועים ומהחיות הנפשית של האדם נדמים לעיתים כמו רדומים.
בהקשר זה, אני סבורה כי מאמרו של דונלד ויניקוט, 'פחד מפני התמוטטות', מאוד רלוונטי לעבודה האנליטית עם נפגעי השבעה לאוקטובר (ויניקוט, 2009 [1963]). טראומה בכלל, וטראומה כה קשה כמו זו של ה-7.10, הפציצה את הנפש בכל כך הרבה גירויים, ובאופן כל כך אינטנסיבי, עד כי לא יתכן שהיה ניתן לחוותם, באופן מלא, בזמן אמת. היה הכרח לסנן את הגירויים, ככל שניתן, גם על מנת לקבל החלטות הישרדותיות. במובן זה, סביר להניח כי רבים מהשורדים לא היו שם כדי לחוות את הטראומה במלוא נוראיותה. לפיכך, נוכחות טיפולית מיטיבה ומתמשכת של האנליטיקאי יכולה ליצור את התנאים אשר במסגרתם ניתן יהיה לשוב להיבטים נוספים מאירועי אותה שבת שחורה, ולחוות אותם מחדש בסטינג בטוח. אני מאמינה כי את החזרה-לאחור הקשה ביותר טרם פגשנו, בעיקר נוכח טראומת המלחמה המתמשכת, מצבם של החטופים והמשבר הפוליטי-חברתי.
בנוסף, מאמרו של תומס אוגדן על 'אי היכולת לחלום' (Ogden, 2003) וכן מאמרים נוספים פרי עטו (Ogden, 2007, 2018) אשר עוסקים בחוסר היכולת לחוות-לחיות היבטים נפשיים שונים, סייעו לנו בעבודתנו הטיפולית ביחס למצבים של ניתוק רגשי. בבחינת חשיבותה של היכולת לחלום על פי אוגדן, יש להדגיש כי אין מדובר רק ביכולת לחלום חלומות ליליים. היכולת לחלום, במובנה הביונייאני, מתייחסת לעבודה פסיכולוגית לא מודעת, יצירתית, מפרה ומחייה, המהווה מרכיב קריטי בתהליך ההחלמה. 'היכולת לחלום' מהווה בין היתר ביטוי לשזירה הנפשית בין היבטים שונים, וכן לנכונות ל'דעת' דבר מה. כאשר מטופל מסוגל לספר לי על חלום אותו חלם בלילה, הוא מספר לי על נכונותו לדעת דבר מה אודות המתחולל בנפשו, ועל נכונותו לעשות זאת ביחד. חלומות בזמן ערות מבטאים גם הם, מבחינתי, את יכולתו המתחדשת של האדם לרצות ולדעת משהו נוסף אודות רצונותיו. אלו הן רק דוגמאות אחדות לאופן בו חלימה נוגעת להחלמת הנפש, במובן של תנועה. חשוב לי לציין כאן כי כאשר אני עושה שימוש במושג של 'החלמה' בהקשר לטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר, איני מתכוונת בשום פנים ואופן לכך שהמטופל ישוב להיות מי שהיה ב-6.10. הדבר הזה אינו אפשרי לאף אחד מאיתנו. אך התקווה היא כי בעזרת תהליך טיפולי ארוך טווח, ניתן יהיה לשוב ולחיות חיים בעלי משמעות והנאה, לצד האובדן והשבר הגדול.
אחד הביטויים המרגשים ביותר של 'שיקום' יכולת החלימה של שורדים, באה לידי ביטוי ביכולתם לרצות דבר מה, לחזור ולחוות תשוקה או רגשות אחרים. זאת, אף על פי שההגחה מתוך ניתוק דיסוציאטיבי עלולה להיות כואבת או חסרת מנוח. אני מדמה את ההתעוררות הזו להתעוררותה של רגל שנרדמה, על הנימול הלא נעים אשר מתלווה לכך. עם זאת, גם הנימול וגם הרגשות החיים אשר מחכים לשורד בקצה התהליך הנפשי, הינם חיוניים ומהווים חלק בלתי נפרד מהיותנו חיים. לעיתים, יתעוררו רגשות עזים יותר של כאב, לעיתים יהיה זה זעם בגין ההפקרה ובהלת המוות, והדבר יבטא את ההגחה מן המלנכוליה אל האבל. בהקשר זה, חשוב לזכור כי אבל הוא תהליך חי. יהיו הרגשות אשר יהיו, והמחשבות אשר יבואו לצידן, כל אלו הם ביטויים ליכולת המחודשת של השורד "לחלום את עצמו לידי קיום מלא יותר" (Ogden, 1992).
תהליך החלמה, מכל סוג שהוא, כרוך בשיקומו של האובייקט הטוב שבתוכנו (ברנמן, 2022(. לתפיסתי, לכל אחת ואחד מהמטופלים שלנו יש אובייקט טוב בתוכו שאילולא כן – לא היינו זוכים לפגוש אותם בטיפול. עם זאת, כל מי שאיתו אנחנו עובדים, איבד משהו מהחיבור שלו לאותו אובייקט טוב, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו. הדבר יתבטא לעיתים בייאוש, לעיתים באשמה ועוד.
ברצוני לתאר סוגיה זו באמצעות דוגמה מתוך הטיפול בשירה, בת 19, אשר איבדה בטבח את כל בני משפחתה. באחת הפגישות הראשונות שלנו היא שואלת אותי: "את חושבת שאני אוכל להיות אי פעם מאושרת?". אני שותקת לרגע ואז שואלת אותה: "מה הדבר שאת הכי מתגעגעת אליו?", והיא עונה "לדברים הכי יום-יומיים. לחזור הביתה ביום שישי לפנות ערב, לראות את יפתח, גיא ודנה שוכבים על הספה ורואים טלוויזיה, ואת אמא שלי מסיימת לבשל ארוחת ערב". אני שוב שותקת לרגע ואז אומרת לה: "אני חושבת שיום אחד, אולי בעוד 10 שנים, פחות או יותר, כשתקומי מהשנ"צ של שישי בצהריים, ותצאי לסלון בבית שלך, ויקפצו עליך שניים שלושה זאטוטים בצעקות 'אמא, אמא', עם חיבוקים ונשיקות, את תהיי מאושרת, גם אם לצד זה יהיה כאב על כל מי שלא נמצא איתך". נראה כי החזקת התקווה לחיים אותם אפשר לחיות, כבר היום או בנקודת זמן אחרת בעתיד, הם חלק בלתי נפרד מהעבודה האנליטית שלנו. נראה כי התקווה מעוגנת באהבה ובאמונה האישית שלנו עצמנו בדבר האפשרות והחשיבות שיש לתיקון. תיקון, re-pair, הוא בהכרח חוויה של שניים. צריך שניים (לפחות) כדי לתקן. בפגישה אחרת, אני אומרת לשירה כי אף שלא פגשתי את הוריה ומשפחתה מעולם, אני יודעת שהיא הייתה אהובה מאוד וכי הם היו משפחה מאושרת. ואני "יודעת" את זה מתוקף היכרותי המתהווה עם שירה עצמה. בגיל כה צעיר עליה להתמודד עם אסון בלתי נתפס, והיא עושה זאת בעדינות ובבגרות יוצאת דופן, ללא שנאה ועם רצון אמיתי להיטיב עם אלו שלצידה. ברצוני לומר כי שירה כל כך 'אהיבה', כך שברור לי כי היא גדלה בחיק משפחה אוהבת ובריאה. יכולתה לאהוב לא נעלמה על אף סבלה הגדול וצמצומו של קיומה הנפשי העכשווי יחסית למה שהיה לפני ה-7.10.
נראה כי לנוכחות שלי בחייה של שירה ישנה חשיבות גדולה, כפי שיש לנוכחות המתמשכת של יתר המטפלים בחייהם של השורדים. המסר האנושי-אנליטי שלי לשירה הוא כי לכל מה שהיא מרגישה וחושבת יש מקום אצלי, ובחדר שלנו. אין רגש אחד שיש לו עדיפות על פני האחר, וסטטיות אינה מהווה הישג או מטרה שיש לשאוף אליה, קרי: סטטיות אינה מהווה יציבות. נהפוך הוא, הדבר הטבעי ביותר שניתן לצפות ולקוות לו הוא תנועה. במצב האופטימלי, תתאפשר תנועה נפשית בין מחשבות ורגשות שונים, ולכל ינתן מקום וזמן להתהוות, להתרקם ולחלוף. אפשר כי נוכחות טיפולית המבקשת להדהד מסר מעין זה, עשויה לאפשר גילוי מחדש של האובייקט הטוב, זה אשר נושא בתוכו גם תקווה, חמלה ואהבה, לעצמי ולאחר, אשר למול טראומות כה קשות עלול כמעט להישכח או להפוך עמום, ולכן כה משמעותי בעבודה טיפולית זו.
מבלי להתיימר לדעת מה היא ה'אמת' או לאחוז באחת כזו באופן נחרץ, נדמה כי האמת היא שחייה של שירה לעולם השתנו באופן דרמטי. ניתן לומר כי חייה הקודמים, ובוודאי העתיד שלה כפי שצפתה אותו עד ל-7.10, נגזלו ממנה באכזריות בלתי נתפסת ובטרם עת. נראה כי חייה יהיו, מכאן ועד עולם, שזורים בכאב ובחסר. תהליך האבל ילווה אותה תמיד, גם אם בעוצמות משתנות, וישוב ויצבוט בתחנות רבות בדרך. וודאי, כל החלטה שתקבל מכאן ואילך תוכל להתבסס על כל הטוב אותו נטעו בה הוריה ומשפחתה, ב-19 שנות חייה המשותפים עימם, אך נראה כי יש בכך נחמה מעטה.
כאשר שירה שואלת אותי האם אי פעם יפסיק לכאוב לה, אני עונה לה שלא. הכאב ישתנה, אולי, עם הזמן, אבל הוא לעולם לא יעלם, והאמת היא שגם אין לי דרך להבטיח לה כי הכאב יפחת עם הזמן. כל שאני יכולה לומר לה הוא כי אעשה את כל שביכולתי כדי לעזור לה להתחזק מספיק כדי שתוכל לשאת את הכאב הזה. וגם בזה, נדמה כי אין נחמה. שירה אומרת לי: "לבוא אליך זה להכיר בזה שאין לי הורים ואין לי משפחה. אם הם היו בחיים לא הייתי צריכה לבוא לטיפול". בהתחלה הסכמתי איתה, ועם הזמן והתבססות ההיכרות בינינו יכולתי לומר לה כי "ייתכן וגם בלי האסון הזה היו כמה דברים שכדאי היה לעשות איתם עבודה". שתי האמירות האלו, הן של שירה והן שלי, מהוות נגיעה עמוקה באמת כאובה, ועל כן מאפשרות מפגש אמיתי וחשוב מאין כמותו. המפגש עם האמת מחייב מפגש עם התלות הנתונה בבסיס כל מערכות היחסים הקרובות; וההיפך גם הוא נכון – המפגש עם התלות מחייב מפגש עם האמת (רוט, 2023). מכאן, שאמת, אהבה ותלות מהוות משולש דוקרני למדי, גם בימים 'כתיקונם', ועל אחת כמה וכמה לאחר אובדנים קשים מנשוא, כמות אלו אותם חוו שורדי השבעה באוקטובר. בתהליך הטרנספורמטיבי, מדיכאון לאבל, ממוות לחיות, השורדים חייבים לפגוש את ה'אמת', לא (רק) במובן של ה'עובדות', אלא את האמת הרגשית – של החיים שהיו לפני ה-7.10, של החיים אשר אבדו, של החיים שלעולם לא יתכנו יותר וכן – של החיות והחיים אשר ישנם ואלה שיתכנו, אולי בהמשך.
לרוב, העמדה האנליטית דורשת מהאנליטיקאי לשמור על ניטרליות (Reubens, 2007; Fisher, 2011; Auerhahn, 2013) ולמעט הגישה האינטר-סובייקטיבית/התייחסותית, מרבית הגישות אינן דוגלות בחשיפה עצמית. לעיתים קרובות אני צוחקת ואומרת כי שמי השני הוא 'ניטרליות' והבעיה נעוצה בכך ששמי הראשון הוא 'לא'. האנליטיקאים השותפים לעבודה של First Line Med, רובם ככולם (כך מסתבר) אנשים מעורבים – רגשית, נפשית, חברתית ופוליטית. אני מניחה כי שני ההיבטים האחרונים של אישיותנו היו נותרים סמויים יחסית מעיני המטופלים שלנו אילולא אירועי השנים האחרונות בחברה הישראלית, ואסון ה-7.10 בפרט, אשר העמידו גם את עיקרון הניטרליות האנליטית למבחן. מושגה של יולנדה גמפל, "הקיר הנופל" (גמפל, 2010), מעולם לא היה רלוונטי כפי שהיה בשנים האחרונות. החל מהקורונה, דרך המהפכה המשפטית וכלה באירועי השבעה באוקטובר – כל אלה אתגרו מאוד את סוגיית הניטרליות של האנליטיקאים. הקורונה חשפה את פגיעותו של האנליטיקאי למחלות ולמוות, המהפכה המשפטית חשפה לעיתים את עמדותינו הפוליטיות, ואירועי ה-7.10 חשפו את הסכנה, האימה והכאב הנוראי להם כולנו שותפים. כל האירועים הללו אתגרו את היכולת שלנו לשמור על האיזון בין היותנו שותפים לתהליך הטיפולי מחד, וחיצוניים לו מאידך.
אישית, מעולם לא חשבתי כי ניטרליות מהווה ערך עליון. יתרה מזאת, אני סבורה כי ניטרליות היא למעשה נקיטת עמדה, כשלעצמה, לטובת קולו של 'החזק'. בין אם מדובר בתהליכים חברתיים ובין אם מדובר בתהליכים תוך-נפשיים, כמעט תמיד ביכולתנו לזהות את אותו קול 'חזק', זה המבקש לשלוט בהתרחשות, כאילו זו אינה משפיעה עליו או מטלטלת גם אותו, ולעיתים קרובות תוך הכחשה של הכוח העומד לרשותו. תפקידנו וכוחנו כאנליטיקאים, הוא לסייע לביטויים של כלל הקולות וההיבטים של האישיות, כפי שאלה עולים הן בתוכנו והן בתוך האחר. מתוך כך, ברצוני להציע כי 'ניטרליות' היא ערך אותו יש לבחון מחדש, שוב ושוב, ובכל מקרה לא לאפשר לו להיות הערך השולט.
לצד זאת, לעולם איני שוכחת את הפער ביני ובין השורדים בהם אני מטפלת. שותפה ככל שאהיה, כאובה ככל שאהיה – אני לנצח חיצונית לאירוע שלהם. הם אלו אשר איבדו את היקר מכל ומתמודדים עם אימה אותה אין לנו יכולת אמיתית לדמיין במלואה. עמדה זו, עשויה בעיניי לאפשר לנו כמטפלים לשמור על צניעות ביחס למה שאנחנו 'יודעים'. כאזרחי המדינה, רבים מאיתנו כאובים וכעוסים, וזה דורש מאיתנו מאמץ מיוחד – לא לאפשר לרגשות הסוערים שלנו להאפיל על הרגשות הסוערים של המטופלים שלנו ולהחזיק, כל הזמן, את החוויה של היותנו חיצוניים לחוויה שלהם; רובנו לא היינו בעוטף ב 7.10, לא התחבאנו בממ"דים במשך שעות כאשר מחוץ לחלוננו קולות של מחבלים, לא שמענו יריות ופיצוצים, ביתנו לא נשרף בעודנו בתוכו, לא איבדנו בני משפחה, לא נדרשנו לקבל החלטות הרות גורל, לא נחטפנו לעזה, ובני משפחתנו אינם נמקים במנהרות. אנחנו רק שותפים לדרך בה השורדים נדרשים לצעוד, בניסיון לשוב לחיים כלשהם.
אך בסופו של יום, רובנו איננו ניטרליים בעבודתנו עם שורדי הטבח, בני משפחות החטופים והשבים מהשבי. אנחנו נוקטים עמדה חיה, אל מול הסבל הנוראי שלהם. בפגישות עימם, הם נוגעים בי עמוקות, ואני כועסת מאוד על מה שהם עברו ועל מה שהם עדין עוברים. על כן, אין לי אלא לקוות כי המטופלים שלנו מצליחים לחוות זאת כביטוי למסירות שלנו אליהם וכאותות של חיים ושל חיות. מבחינתי, עמדה חיה מעין זו היא אחד האופנים בהם האנליטיקאי במערך נותן הכרה לחוויותיהם של השורדים; הכאב והיגון, הדיכאון והאבל, הכעס והמאבק, התקווה והחיות, כולם חלק מהמרקם האנושי החי שלנו כאזרחים וכאנליטיקאים אשר מלווים מאות שורדים, את השבים מהשבי וכלל בני המשפחות שלהם ושל הנרצחים והחטופים אשר נותרו בשבי.
Phd, מרצה וחוקרת בכירה בחוג לעו"ס באוניברסיטה העברית בירושלים, פסיכואנליטיקאית מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. יו"ר מערכת מארג, מרכז פרויד, האוניברסיטה העברית י-ם, וראשת המסלול לטיפול אנליטי בטראומה בביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב. ספרה "Psychoanalysis and Maternal Absence – From the Traumatic to Faith and Trust" יצא לאור בהוצאת Routledge (2022), והיא המתרגמת והעורכת המדעית של הספר ״אינטימיות ונפרדות בפסיכואנליזה״ מאת וורן פולנד.
ברנמן, א. (2022). החייאתו של האובייקט הטוב האבוד. עם עובד, תל-אביב.
גמפל, י. (2010). ההורים שחיים דרכי. כתר, ירושלים.
ויניקוט, ד.ו. (1963). פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עורך: ע. ברמן, עם עובד, תל אביב, 2009.
פרויד, ז. (1971 [1915]). אבל ומלנכוליה. בתוך: זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ד' [תרגום: אדם טננבאום, עורך הסדרה: יצחק בנימיני],רסלינג, תל אביב, 2008.
פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. דביר, תל-אביב.
פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד, תל אביב.
קליין, מ. (2003 [1937]). אהבה, אשמה ותיקון. בתוך: מלאני קליין – כתבים נבחרים א'. עורך: יהושע דורבן, תולעת ספרים, תל אביב.
קליין, מ. (2013 [1948]). על התיאוריה של חרדה ואשמה. בתוך: מלאני קליין – כתבים נבחרים ב'. עורכים: יהושע דורבן ומירב רוט, תולעת ספרים, תל אביב.
רוט, מ. (2023). אהבת-אמת כאהבת האמת. עלמא, תל-אביב.
Auerhahn, N. C. (2013). Evolution of Traumatic Narratives: Impact of the Holocaust on Children of Survivors. Psychoanalytic Study of the Child 67:215-246
Fimiani, R., Gazzillo, F., Dazzi, N., & Bush, M. (2022). Survivor guilt: Theoretical, empirical, and clinical features. In International forum of psychoanalysis (Vol. 31, No. 3, pp. 176-190). Routledge
Fisher, J. (2011). Twenty-Five years of Trauma Treatment – What Have We Learned? Attachment: New Directions in Relational Psychoanalysis and Psychotherapy 11:273-289
Freud, S. (1971). The etiology of hysteria (1896)
Guasto, G. (2014). Trauma and the loss of basic trust. In International Forum of Psychoanalysis (Vol. 23, No. 1, pp. 44-49). Routledge
.Herman, J. L. (1992). Complex PTSD: A syndrome in survivors of prolonged and repeated trauma. Journal of traumatic stress, 5(3), 377-391
Murray, H. L. (2018). Survivor guilt in a posttraumatic stress disorder clinic sample. Journal of Loss and Trauma, 23(7), 600-607
O'Connor, L. E., Berry, J. W., Weiss, J., Schweitzer, D., & Sevier, M. (2000). Survivor guilt, submissive behaviour and evolutionary theory: The down‐side of winning in social comparison. British Journal of Medical Psychology, 73(4), 519-530
Ogden, T. H. (1992). Comments on transference and countertransference in the initial analytic meeting
Ogden, T. H. (2003). On not being able to dream. The International Journal of Psychoanalysis, 84(1), 17-30
Ogden, T. H. (2007). This art of psychoanalysis: Dreaming undreamt dreams and interrupted cries. Routledge
Ogden, T. (2018). Conversations at the frontier of dreaming. Routledge
Reubens, P. (2007). Reflections on the Child Survivors of the Holocaust Roundtable. Psychoanalytic Perspectives 5:23-33
