ד"ר אתי אבלין, שגית בוחבוט, אלינור ברזני אלימלך וטל פסטרנק מגנזי
אובדן של אדם קרוב קוטע את הנוכחות הפיזית של הקשר עימו, אך עבור רבים הקשר הרגשי והפנימי ממשיך להתקיים בצורות שונות. אנשים רבים אשר חוו אובדן מתארים חוויות של 'סימנים' – חלומות, תחושת נוכחות, צירופי מקרים טעוני משמעות או מפגשים אנושיים בלתי צפויים, הנחווים כביטוי להמשכיות הקשר עם הנפטר. על אף שכיחותן, חוויות אלו אינן מדוברות דיין בשיח הקליני.
המאמר מציע את המושג ׳שפת הסימנים׳ כמסגרת אינטגרטיבית להבנת חוויות אלו כשפה סימבולית־רגשית של קשר מתמשך, הבניית משמעות וויסות באבל. המאמר משלב מחקר עדכני, תיאוריות מתחום הפסיכולוגיה של האבל ונקודות מבט תרבותיות, דתיות וארכיטיפיות. זאת, לצד דוגמאות קליניות וניסיון קליני מצטבר בעבודה עם אנשים המתמודדים עם אובדן. במאמר, נבקש לבחון כיצד חוויות הנתפסות כ'סימנים' עשויות לשמש משאב הסתגלותי בתהליכי אבל, ובהתאם להציע עקרונות לעמדה טיפולית פתוחה, רגישה ולא־ליטרלית בעבודה עם ׳חוויות סימנים׳ בתהליכי אבל, שאינה נדרשת להכריע בשאלת מקורן המטפיזי של החוויות.
התיאורים הקליניים המובאים במאמר זה הינם אילוסטרטיביים, מבוססים על ניסיון קליני מצטבר ועברו הסוואה משמעותית לשם שמירה על פרטיות. במקרים שבהם נעשה שימוש בציטוטים ישירים, התקבלה הסכמה מדעת מן המשתתפים.
מותו של אדם אהוב נמנה עם אירועי החיים המטלטלים ביותר, ומתואר כגורם לחץ משמעותי במיוחד (Holmes & Rahe, 1967). האובדן מערער תחושת משמעות, מטלטל את הזהות ומחייב ארגון מחדש של החיים ושל הנחות היסוד ותפיסות העולם על סדר, יציבות ותכלית (Janoff-Bulman, 1992). בתוך מציאות זו, נקטעת באחת הנוכחות הפיזית המוכרת של האדם היקר: המפגשים, המגע, הקול, הריח והבעות הפנים, אך הממד הרגשי של הקשר ממשיך להתקיים ומשנה את צורתו. הקשר מתבטא מעתה כתקשורת פנימית, סימבולית, אישית ויש היגידו רוחנית, הנשענת על המשמעות המתקיימת בעולמו הפנימי של האדם החי.
מחקרים עכשוויים בתחום האבל מצביעים על כך שעבור רבים מן האבלים, הקשר עם הנפטר אינו מסתיים עם המוות, אלא עובר טרנספורמציה. תפיסה זו, המוכרת בספרות כ־"Continuing Bonds", מתארת את האופן שבו אבלים ממשיכים להחזיק זיקה פנימית לנפטר באמצעות זיכרון, דיאלוג פנימי, ערכים מופנמים ונוכחות סמלית, כחלק מתהליך ההסתגלות לאובדן (Field, 2008; Klass & Steffen, 2017; Klass et al, 2014).
בתוך הקשר זה מתוארת בספרות, וכך גם בשדה הקליני, קבוצה של חוויות ייחודיות שבהן אבלים מדווחים על התרחשויות הנתפסות בעיניהם כ׳סימנים׳ מן הנפטר. חוויות אלו כוללות תחושת נוכחות, חלומות בעלי משמעות מיוחדת, מפגשים סמליים עם אובייקטים או תופעות טבע, סינכרוניות ולעיתים חוויה עם מסר, הנתפס כרלוונטי במיוחד לקשר עם האדם שנפטר. שירה של ליבנה לוגר (2025) ששכלה את בנה במלחמה בעזה, ממחיש את האופן שבו אבלים מפתחים שפה חדשה של זיקה לאחר אובדן, עם כמיהה להמשכיות הקשר:
"באין מילים ביני ובינך
עלי ללמוד
את שפת הסימנים.
אולי אשים ליבי
לרפרוף כנפי פרפר,
אולי למעוף יונק הדבש.
אולי הנוצה
שנחתה על אדן חלון
מסמנת ברכת בוקר
שהותרת אחריך.״
בית מתוך שירה של עדי ליבנה לוגר ששכלה את בנה אסיף ז"ל בעזה, באוקטובר 2023 (ליבנה לוגר, 2025)
בעשורים האחרונים החלה הספרות המחקרית להתייחס לחוויות אלו במסגרת המושג "תקשורת לאחר המוות" (After Death Communication; ADC). מונח זה מתאר מפגשים סובייקטיביים וספונטניים הנתפסים כקשר עם הנפטר. המושג מתייחס לקשת רחבה של חוויות, חלומות חיים, תחושת נוכחות, מסרים חושיים או צירופי מקרים טעוני משמעות, אשר נחווים בעיני האדם כבעלי זיקה לקשר המתמשך עם המת (Guggenheim & Guggenheim, 1997). ממצאים אמפיריים מצביעים על כך שחוויות אלו בקרב אבלים הינן שכיחות וחוצות תרבויות ותקופות היסטוריות (Streit-Horn, 2011; Penberthy et al., 2026). אף על פי כן, הן זוכות לייצוג חסר בשיח הקליני והאקדמי, ולעיתים מושתקות בשל חשש מתיוג פתולוגי או מפרשנות רוחנית פשטנית (Rees, 1971; Grimby, 1993).
במאמר זה, נכנה חוויות אלו בשם 'שפת הסימנים': שפה חווייתית־סמלית שבאמצעותה אבלים מבטאים, מארגנים ומעבדים את המשכיות הקשר עם הנפטר בתוך מציאות חיים שהשתנתה. 'שפת הסימנים' אינה מוצעת כהוכחה לקיומו של קשר אובייקטיבי עם המת, אלא כ’מרחב ביניים' (Winnicott, 1953) שבו נפגשים זיכרון, רגש ומשמעות. שפה זו מאפשרת לאבלים להחזיק בו־זמנית את עובדת המוות ואת המשכיות הקשר, תוך ארגון מחדש של החוויה הרגשית והזהותית והבניית משמעות מחודשת לאחר אובדן (Gillies & Neimeyer, 2006; Neimeyer, 2001).
חוויות הנתפסות כ'סימנים' מן המתים מתוארות בעקביות במסורות תרבותיות, דתיות ורוחניות מגוונות. מתרבויות ילידיות, דרך המסורות המונותאיסטיות ועד למסגרות פילוסופיות מן המזרח. על אף ההבדלים בפרשנות התיאולוגית או המטפיזית, קיים מכנה משותף רחב: ה׳סימנים׳ מובנים כביטוי להמשכיות הקשר עם האדם שנפטר, בעיקר דרך חלומות, הופעות סמליות, חזרתיות טעונת משמעות של אירועים או תופעות טבע. בתרבויות ילידיות, ׳סימנים׳ נתפסים כחלק מרצף טבעי של קשר עם האבות הקדמונים; במסורות היהודית, הנוצרית והאסלאמית הם מופיעים בהקשר של חלומות או הכוונה מוסרית; במסורות המזרח מוקד ההתייחסות הוא באיכותה ובמשמעותה של החוויה עבור התודעה החיה.
וויליאם ג׳יימס (James, 1902), בספרו "החוויה הדתית לסוגיה״ ראה ברכיב המיסטי מפתח לטרנספורמציה נפשית עמוקה. לפיו, 'סימנים' מהווים חוויות פנימיות שאינן רציונליות אך הן בעלות תוקף קיומי, נחוות כאמת, מחוללות שינוי ואינן ניתנות לצמצום או להסבר טכני ואינטלקטואלי. לפיכך, האמת של החוויה לא נמדדת לפי מקורה המטפיזי ולא לפי התאמתה לדוגמה דתית מסוימת, אלא על פי יכולתה לשנות חיים, להרחיב את הנפש, להפחית סבל וליצור משמעות. בעבודתו כפסיכולוג, נוכח כי ״חוויות רוחניות עוצמתיות״ מאפשרות לאדם להתחבר למשאבים פנימיים או חיצוניים עצומים, לתפקד טוב יותר ולהרגיש שלם יותר. ג׳יימס הגדיר את החוויה המיסטית, המאפיינת גם את 'שפת הסימנים' של האבל, באמצעות ארבעה מאפיינים מרכזיים:
1. חוויה בעלת איכות נואטית, כלומר מובילה לידיעה או גילוי של אמת עמוקה או תובנה קיומית
2. לא ניתנת לביטוי או לתיאור באמצעות מילים
3. ארעית וקצרה, חולפת
4. מתאפיינת בפסיביות מצד האדם החווה אותה, כלומר לא ביוזמתו.
בעבודתו כפסיכולוג, נוכח כי ״חוויות רוחניות עוצמתיות״ מאפשרות לאדם להתחבר למשאבים פנימיים או חיצוניים עצומים, לתפקד טוב יותר ולהרגיש שלם יותר.
סימנים וחלומות מופיעים במקרא ובסיפורי חז״ל ברגעי מעבר ומשבר כדרך שבה האדם מתארגן נפשית בתוך מציאות מטלטלת. דוגמה מובהקת לכך היא חלום יעקב בבית־אל (בראשית כ״ח): יעקב מצוי לבדו בדרכו לגלות, לאחר פרידה חדה ממשפחתו ואיום ממשי על חייו. בלילה, במקום לא מוכר, הוא חולם על סולם המחבר שמים וארץ, ואת אלוהים אשר נגלה אליו ומבטיחו: ״והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״. בהקיצו הוא מבין, כי גם בתוך חוויית הבדידות והניתוק קיימת משמעות והמשכיות. החלום אינו משנה את נסיבות חייו ואינו מבטל את המסע, אך מעניק תחושת רצף פנימי המאפשרת להמשיך. כאן ה׳סימן׳ מתפקד כגשר נפשי מחזק בשעת שבר.
מנגד, סיפור שאול ובעלת האוב (שמואל א׳ כ״ח) מציב גבול ברור: שאול, הנתון בחרדה ובייאוש, פונה אל אשת אוב כדי להעלות את שמואל מן המתים. בניגוד לחלום יעקב, מדובר בניסיון לחדש קשר קונקרטי עם המת. המעשה מוצג כקריסה קיומית ולא כמשאב של נחמה או הכוונה. בכך, מציב המקרא הבחנה עקרונית בין ׳סימן׳ המסייע בהתארגנות נפשית לבין ניסיון להמיר את ה׳סימן׳ בקשר ממשי עם המת.
בהשראת אפיוני החוויה המיסטית של ג׳יימס, ניתן להציע כי חוויות ״סימנים״ בעלות פוטנציאל אדפטיבי נוטות להופיע באופן ספונטני, תחום בזמן ואינן נתונות לשליטה מכוונת. לעומת זאת, כאשר החוויה נעשית מתמשכת, אקטיבית או נחווית כממשית במובן קונקרטי, עולה חשש למעבר מן המרחב הסימבולי אל ניסיון לאחוז בקשר ממשי עם המת. מהלך זה עלול להעיד על פגיעה בתהליך הפנמת סופיות המוות ואף לעכב את עיבוד האבל ולשבש תהליכים ספונטניים של המשכיות הקשר עם המת וחיבור חזרה לחיים. במובן זה, ההבחנה בין ה'סימן' של יעקב ל'סימן' של שאול אינה בין אמת לאי־אמת, אלא בין פונקציה נפשית מקדמת אינטגרציה לבין תהליך אשר עלול לצמצם את התנועה הנפשית. בהמשך המאמר נדון בהרחבה בהבחנה זו, בחשיבותה ובהשלכותיה על ההתמודדות הנפשית עם האובדן.
חז״ל מוסיפים ממד פנימי לחוויות של סימנים, כאשר הם מתארים חלומות כמרחב של משמעות: "חלום אחד משישים בנבואה" (ברכות נ״ז) ואת נוכחותם המתמשכת של צדיקים כזיכרון ערכי וסימבולי: "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י״ח). מן המקורות עולה תפיסה עקבית: ׳סימנים׳ עשויים לשמש גשר נפשי במצבי שבר, כאשר הם תחומים בזמן ובהקשר, ואינם מהווים תחליף לקשר חי או לאחריות אישית. תפיסה זו מהדהדת את מושג 'שפת הסימנים' במאמר כתופעה סימבולית-פנימית, התומכת בהתארגנות נפשית לאחר אובדן.
בתרבויות מערביות רבות המוות נתפס כסיום מוחלט של הקשר עם הנפטר, תפיסה שהדגישה לאורך שנים את הצורך בניתוק הקשר כחלק מתהליך האבל (Neimeyer, 2001; Klass et al, 2014). פרויד, במאמרו “אבל ומלנכוליה” (1917) הדגיש כי לתהליך האבל יש מטרה מוגדר, שחרור האדם האבל מן המחויבות הקודמת בקשר עם הנפטר, על מנת שיוכל להשקיע את עצמו במערכות יחסים חדשות. בניגוד לכך, מחקריו של פילד (Field, 2008) הדגימו כי צורות רבות של קשר מתמשך עם הנפטר קשורות דווקא להסתגלות טובה יותר, להפחתת מצוקה ולהמשכיות זהותית. יתרה מכך, קלאס (Klass & Steffen, 2017) אף הדגיש כי קשרים מתמשכים עם הנפטר עשויים למלא תפקיד משמעותי בהבניית משמעות מחודשת ובהשתלבות האובדן בתוך הנרטיב האישי של האבל.
בתוך הקשר זה של "קשר מתמשך", עולות תדיר במפגשים קליניים חוויות שהאבלים מפרשים כ'סימנים', התרחשויות יומיומיות הנטענות במשמעות אישית וחיה, הנחוות כרמז או כמגע עם הנפטר. כך למשל, במסגרת סדנה לאחים שכולים תיארה אורית (שם בדוי), אחות שכולה: ״התלבטתי רבות לגבי דרך ההנצחה של אחי ולא ידעתי אם להצטרף למיזם של ספסלי הזיכרון. נזכרתי שאחי תמיד צחק על חוסר ההחלטיות שלי והלוואי והוא היה פה כדי שאוכל להתייעץ איתו (צוחקת). וכך היה, הלכתי לקנות מברשת צבע לצביעת הספסל וכשהגעתי הביתה ופתחתי את האריזה נדהמתי לגלות ששם המברשת המוטבע עליה, זהה לשם אחי ז״ל. זה היה סימן בשבילי שאחי תמיד איתי ועדיין אני יכולה להתייעץ איתו ולקבל ממנו תשובות, אבל אחרת". עבור אורית, לא היה זה צירוף מקרים, אלא ביטוי למשמעות הקשר עם אחיה המת וקבלת אישור לדרך שבה בחרה להנציחו. דוגמאות מסוג זה חוזרות תדיר בשיח של אבלים, וממחישות כיצד אירועים וחוויות מקבלים משמעות סימבולית.
הבנת 'שפת הסימנים' מתחדדת דרך מושג "מרחב הביניים" (Transitional Space) של ויניקוט (Winnicott, 1953). מושג זה מתייחס למרחב נפשי שבו מתאפשרים משחק, דמיון ויצירת משמעות. בתוך מרחב הביניים, אובייקטים מעבריים מסייעים לאדם לגשר בין חוויה פנימית למציאות חיצונית. למעשה, מרחב זה אינו "דמיון" בלבד ואינו "מציאות" בלבד, אלא אזור חווייתי שבו נוצרת משמעות אישית המאפשרת הסתגלות לשינוי ולאובדן.
בהקשר של אבל, ניתן לראות ב'שפת הסימנים' ביטוי לפעילותו של מרחב ביניים: אירועים מן הסביבה, חלומות או תחושות, נטענים במשמעות אישית עמוקה ומאפשרים לאבל להחזיק בו־זמנית את החסר ואת הקשר. ה'סימנים', בדומה לאובייקט מעבר, פועלים כמתווכים נפשיים בין הזיכרון לבין ההווה, בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית. כך, הם תומכים בהמשכיות, לצד התארגנות מחודשת של הקשר (Winnicott, 1953). חיבור זה נתמך גם בספרות העכשווית על אבל, המדגישה כי קשר מתמשך מתקיים לעיתים דרך דימויים, חפצים וחוויות סימבוליות המתווכים בין עבר להווה (Field, 2008; Klass et al, 2014).
עם זאת, חשוב להבחין בין מצבים בהם המרחב המעברי מאפשר תמיכה, החזקה והתמודדות מיטיבה עם האובדן, לבין מצבים בהם המרחב המעברי עשוי להיפגע או “לקרוס”. זאת, כאשר ה׳סימן׳ מפורש באופן קונקרטי ונוקשה כניסיון לקשר ממשי עם המת. במצבים אלו, הפוטנציאל הסמלי של החוויה מצטמצם, והיא עלולה להפסיק לתמוך בעיבוד נפשי ולהפוך למוקד של היצמדות או תלות ואף לפגוע ביכולת האדם להפנים את עובדת סופיות המוות. מכאן עולה כי ערכה האדפטיבי של 'שפת הסימנים' תלוי ביכולתה להישמר בתוך מרחב סימבולי ולא להפוך לתחליף למציאות.
בהגותו של ביון, הענקת משמעות לחוויה אינה מתרחשת רק באמצעות חשיבה מודעת, אלא גם דרך פעולת החלימה. ביון ראה בחלימה פונקציה נפשית בסיסית שבאמצעותה הנפש מעבדת את חוויות החיים ומארגנת אותן בתוך רצף בעל משמעות (Bion, 1962). מנקודת מבט זו, הופעתם של דימויים, מפגשים או חוויות הנתפסות כ'סימנים' עשויה להיתפס כחלק מפעולת העיבוד של הנפש, שבאמצעותה החוויה מקבלת צורה ומשמעות ומתארגנת בתוך רצף המאפשר תחושת המשכיות וחיבור לחיים.
הפסיכולוגיה האנליטית של יונג מעמיקה את ההבנה שלנו על אופייה של 'שפת הסימנים'. לטענתו, חוויות הנתפסות כבעלות משמעות מיוחדת, אינן נבחנות על פי תקפותן האובייקטיבית, אלא על פי המשמעות שהן נושאות עבור האדם החווה אותן. יונג הציע כי הנפש אינה פועלת רק על פי עקרון הסיבתיות, אלא גם על פי עקרון המשמעות. כלומר, אירועים חיצוניים עשויים לקבל איכות ייחודית כאשר הם פוגשים מצב נפשי טעון או צורך רגשי עמוק, ובכך נחווים כבעלי זיקה פנימית מיוחדת עבור האדם (Jung, 2013). בהקשר זה, 'סימנים' נתפסים כביטויים של תהליכים נפשיים עמוקים המאפשרים לאדם לעבד חוויות מורכבות וליצור אינטגרציה בין חוויה פנימית לבין מציאות חייו (Jung, 1968).
בדומה לסכנה הטמונה בקריסת המרחב המעברי, כאשר החוויה הסמלית משתלבת בתהליך של עיבוד והסתגלות, היא עשויה לתרום להבניית משמעות ולהפנמת הקשר עם הנפטר; לעומת זאת, פירוש קונקרטי ונוקשה של הסימן עלול לצמצם את הפוטנציאל הסמלי שלו ולעכב תהליכי עיבוד נפשיים (Wood, 1992). מנקודת מבט זו, התבוננות קלינית בחדר הטיפול בחוויות של 'סימנים' אינה מתמקדת באמיתות האירוע כשלעצמו, אלא בפונקציה הסמלית שלו וביכולתו לאפשר המשכיות פנימית של קשר ומשמעות לאחר אובדן.
תום, אֵם שכולה, תיארה כי בתקופה שלאחר מות בנה החלה להבחין באייל המופיע בסמוך לביתה. הופעתו עוררה בה תגובה רגשית מורכבת: מחד, התרגשות עמוקה ותחושה כמעט מיסטית של נוכחות; ומאידך, בלבול וקושי לנסח את משמעות החוויה עבורה. בתהליך הטיפולי התגבש האייל כדימוי המחבר בין עולמה הפנימי לבין הקשר המתמשך עם בנה אפיק ז"ל. תום נזכרה בפסוק מתהילים: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", וחיברה בין המילה “אפיקי” לשמו של בנה, שנהרג במוצב "נחל עוז". ה'סימן', האייל, חדל מלהיות חוויה מבלבלת או מנותקת, והפך לחלק מנרטיב של קשר מתמשך, זיכרון וגעגוע. חשוב לציין כי שמותיהם ופרטיהם של תום ובנה אפיק ז"ל מובאים כאן בשמם האמיתי, וכל התיאור נעשה באישור ובהסכמה מפורשת של האם.
העבודה הטיפולית עסקה באפשרות של האם להשתמש בדימוי כדי לבטא את הכאב, את הקשר ואת הניסיון למצוא משמעות בתוך האובדן. כך, החוויה עברה אינטגרציה והובילה לטרנספורמציה בתהליך האבל: מאירוע חיצוני מבלבל, למשמעות פנימית, לסיפור שניתן לשאת ולצורה נוספת שבה הקשר עם הבן ממשיך לחיות בנפשה. עבור תום, האפשרות לשוחח על כך בחדר הטיפולים היה סוג של גשר בין העולם של כאן לעולם של שם, בין אז לעכשיו. הבחירה לחפש ולראות את הסימנים, סימנה עבורה בין היתר, את התחלת הבחירה בחיים.
בהקשר זה, הגדיר יונג את המושג סינכרוניסיטי (Synchronicity) – צירוף מקרים נטול קשר סיבתי גלוי, אך בעל משמעות פנימית מובהקת עבור האדם החווה אותו (Jung, 2013). במצבי משבר נפשי עמוק, שבהם תחושת הזהות מתערערת, עשויות חוויות טעונות־משמעות לקבל עוצמה מיוחדת עבור האדם החווה אותן. במסגרת הפסיכולוגיה האנליטית נתפסות חוויות אלו כביטויי של תהליכים נפשיים עמוקים, המאפשרים עיבוד של מורכבות ויצירת אינטגרציה בין העולם הפנימי לבין מציאות החיים (Jung, 1968). בהמשגה יונגיאנית מאוחרת יותר הודגש כי חוויות טעונות משמעות עשויות לשמש מרחב מתווך בתהליכי טרנספורמציה נפשית, ולאפשר עיבוד של משברים ואינטגרציה מחודשת של משמעות וזהות (Wood, 1992). במובן זה, תשמש 'שפת הסימנים' אחת משפות הקשר המנתבות את התהליך האדפטיבי של בניית משמעות.
שלוש התפיסות התיאורטיות המובאות במאמר זה – ויניקוט, ביון ויונג – מציעות הבנה אינטגרטיבית של 'שפת הסימנים'. ויניקוט מדגיש את המרחב המעברי שבו מתאפשרת יצירת משמעות בין פנים לחוץ; ביון מתאר את פעולת החלימה כיכולת לעבד חוויות רגשיות לכדי רצף בעל משמעות; ויונג מציע כי אירועים מקבלים ערך דרך המשמעות הסמבולית שהאדם יוצק לאירוע. במבט אינטגרטיבי, ניתן לראות ב'שפת הסימנים' תופעה נפשית מורכבת הפועלת בו־זמנית כמרחב מעבר, כתהליך עיבוד רגשי וכמפגש עם משמעות. כך, 'שפת הסימנים' אינה רק חוויה, אלא פונקציה נפשית מארגנת המאפשרת לאדם לשאת את האובדן תוך שמירה על המשכיות הקשר ובניית זהות חדשה.
בשנות ה90, טבע ביל גוגנהיים את המונח "תקשורת לאחר המוות" (ADC; After Death Communication), המתאר חוויות סובייקטיביות וספונטניות הנתפסות כקשר עם הנפטר (Guggenheim & Guggenheim, 1997; LaGrand, 2005; Holden et al., 2019; Streit-Horn, 2011; Penberthy et al., 2026). ההתבוננות המחקרית בתופעה מאפשרת למסגר אותה כחלק מטווח החוויה האנושית המרכיבה את תהליך האבל, ולדון בה לא דרך השאלה האם התרחשה בפועל תקשורת לאחר המוות, אלא דרך הבנת תפקידה הנפשי, הרגשי, הרוחני והמשמעותי עבור האדם החווה חוויה מעין זו.
אחד המאפיינים המרכזיים העולים בעקביות מן הספרות הוא היותן של חוויות אלו ישירות ובלתי מתווכות. כלומר, הן אינן נשענות על טקסים יזומים, על מדיומים או על יוזמה מכוונת מצד האדם, וכן הן מדווחות בקרב אנשים מרקעים תרבותיים, דתיים וחברתיים מגוונים (Penberthy et al., 2026). מחקרים מצביעים על כך שחוויות ADC אינן נדירות באוכלוסייה הכללית, ושיעור הדיווח עליהן עולה באופן משמעותי במהלך השנה הראשונה לאחר האובדן (Streit-Horn, 2011).
כבר במחקריהם הקלאסיים של ריס וגרימבי (Rees, 1971; Grimby, 1993) תוארו חוויות של תחושת נוכחות או “ראייה” של הנפטר בקרב אלמנות ואלמנים ללא עדות לפסיכופתולוגיה. בהמשך, תפקידן של חוויות אלו הודגש כמאפשר תהליכים משמעותיים (Steffen & Coyle, 2011) ואף נמצא קשר בין חוויות ADC לבין נחמה, ויסות רגשי והעמקת משמעות רוחנית (Penberthy et al., 2026).
טארה סווארט, פסיכיאטרית אשר התאלמנה בגיל צעיר, כתבה ספר ששמו "The Signs", בו היא מספקת הסבר נוירו־קוגניטיבי לתופעה, כתוצר של אינטגרציה מוחית בין זיכרון רגשי, עיבוד דפוסים וקשב סלקטיבי (Swart ,2025). לפיה, כאשר אדם מחזיק כמיהה, שאלה או קשר פנימי משמעותי, ישנו מנגנון עצבי בגזע המוח המסנן גירויים ומבליט מידע התואם צורך או מוקד רגשי. בהקשר של אובדן, מערכת זו עשויה להדגיש אירועים טעוני סמליות, ובכך לתרום לחוויית ׳סימנים׳ כפעולה מארגנת של הנפש המבקשת המשכיות קשר ומשמעות. תפיסה זו נשענת ישירות על ספרות העוסקת בקשרים מתמשכים (Klass et al, 2014; Klass, 2006; Field, 2008) ועל תיאוריית ההתקשרות של בולבי, המדגישה כי דמויות התקשרות ממשיכות לפעול כמבנים פנימיים מארגנים גם לאחר אובדנן (Bowlby, 1980).
בהמשך למסגרת התיאורטית שהוצגה, ניתן להבין את חוויות ה'סימנים' כתופעה סימבולית־נפשית המופיעה במרחב שבין זיכרון, רגש ומשמעות, ועל כן ההתערבות הטיפולית ממוקמת גם היא במרחב זה. בהתבסס על הניסיון הקליני, אנו מציעות עקרונות לעבודה טיפולית עם חוויות של 'סימנים':
1. לגיטימציה לחוויה הסובייקטיבית – החזקה רגישה של החוויה ללא שיפוט, אימות או שלילה של מקורה במרחב בטוח ומקבל.
2. עיבוד המשמעות – בחינת המשמעות האישית של הסימן והאופן שבו הוא פועל רגשית וקיומית עבור האדם.
3. אינטגרציה נרטיבית – שילוב החוויה בתוך הסיפור המתהווה של הקשר, האובדן והמשך החיים, כחלק מתהליך הסתגלות דינמי ומכוון־חיים.
לעיתים קרובות, אבלים מתארים חוויות שבהן הם חשים כי נוצר עמם קשר כלשהו מצד האדם שנפטר, דרך חלום חי במיוחד, תחושת נוכחות, צירוף מקרים שנחווה כבעל משמעות מדויקת ומנחמת ולעיתים גם מופעים סמליים מן הסביבה. חוויות אלו מובאות לחדר הטיפול, לא פעם בהיסוס, ומתלוות אליהן שאלות של נורמליות, בושה או חשש מתגובות ביקורתיות של המטפל. עמדה טיפולית מיטיבה אינה נדרשת להכריע בשאלת מקור החוויה, אלא מחזיקה אותה כחוויה בעלת תוקף רגשי ומשמעותי.
בכך, 'הסימנים' עשויים להוות פונקציה מיטיבה ואף טרנספורמטיבית – מחוויה מבודדת ולעיתים מושתקת, לעבר מרחב שניתן לחשוב עליו, לעבדו ולשלבו בתהליך ההסתגלות לאובדן (Rees, 1971; Grimby, 1993). העמדה הקלינית המוצעת במאמר זה נשענת על החזקה לא־שיפוטית ועל אי־ליטרליות מקצועית: המוקד אינו בשאלה האם ה'סימן' אמיתי במובן אובייקטיבי, אלא באופן שבו הוא פועל בנפשו של האדם: האם הוא מנחם ומווסת? האם הוא מעמיק תחושת זיקה והמשכיות, או לחלופין מציף בלבול, מעורר חרדה וקיפאון?
אפרת (שם בדוי) התאלמנה מבעלה שנה לפני שהגיעה לטיפול, ושיתפה בחווייתה: ״אני מרגישה שבעלי מלווה אותי כל העת״. כשנשאלה במפגש איך מרגישה הידיעה הזו, ענתה אפרת: ״ישנה ציפור מחוץ לביתי. כשאני במצוקה, זקוקה לסימן מנחם או לחיזוק, אני מרימה את עיניי והיא שם. אני מאמינה שהוא איתי״. התבוננות טיפולית פתוחה ורגישה היא כזו המתמקדת בהקשר שבו הופיעה החוויה, בעיתוי שלה, במצב הרגשי שבו התרחשה ובמשמעות האישית שהיא מקבלת בתוך סיפור הקשר עם הנפטר. לפיכך, חווית ה׳סימן׳ שאפרת הביאה לטיפול היוותה עבורה מסר וביטוי לחוזק הקשר בינה ובין בעלה. הפרשנות האישית שנתנה לחווית ה'סימן' סייעה לה בוויסות רגשי ובהפחתת תחושת הבדידות, מבלי להפוך את ׳הסימן׳ לתחליף לקשרים חיים או להימנעות מהתמודדות עם סופיות האובדן.
מרחב טיפולי בעבודה עם אבל ואובדן, המכיר ב'שפת הסימנים' של האבל, כולל את המטופל, את המטפל ואת יכולתם המשותפת לשהות בעמימות ובאי־ידיעה, מבלי למהר לפרש או לסגור את החוויה באופן קונקרטי. מטפל המאפשר החזקה רגישה ושהייה במרחבים עמומים אלו, תוך החזקה ומתן ביטחון עד שהמשמעות תתגלה, עשוי לסייע לתהליך הטבעי של האבל ולהסתגלות מיטיבה יותר לאובדן. תהליך משותף זה מצריך מהמטפל להיות ער לעמדתו הפנימית, האמונית והרוחנית בעודו מאפשר למטופל להביא את עולמו ועמדתו בקצב האישי שלו. שהייה משותפת במרחבים עמומים אלה מצריכה תנועה עדינה, הן של המטופל והן של המטפל, ברגישות ובאומץ, תוך גמישות פסיכולוגית ופתיחות מחשבתית.
דיון נפשי-משמעותי מאפשר לראות ב'סימנים' אופנים שבהם הנפש מנסה לעבד חוויה שעדיין אין לה שפה ברורה: רגשות גולמיים של כאב, געגוע, אהבה ואובדן, המבקשים צורה ומשמעות. כך, באמצעות שימוש באותם סימנים, מתקיים סוג של גשר בין הקשר שלפני המוות לקשר שאחריו. האינטגרציה מתרחשת כאשר ה'סימן' חדל להיות אירוע מבודד ועמום, והופך לחלק מהנרטיב שהאבל בונה על הקשר, על האובדן ועל האפשרות להמשיך לחיות. לעיתים רגע זה נחווה כגילוי של אמת רגשית עמוקה, ואף כמגע עם ממד נשגב או רוחני של החוויה, המעניק עומק ומשמעות. ממד אותו אנו מכנות "משאב הרוח" שמשמעו ידיעה פנימית רוחנית שהמת, הגם שלא קיים פיזית, נוכח וטבוע במגוון אופנים בחיי האבל, ולעיתים מהווה בעבור האבל מלווה רוחני בחיים שלאחר האובדן. במובן זה ה'סימנים' מהווים, עבור חלק מהאבלים, משאב הרוח.
לצד ההכרה בפוטנציאל האדפטיבי של חוויות מסוג זה, נדרשת הבחנה קלינית זהירה בין חוויות סימבוליות בעלות פונקציה מווסתת ומשמעותית, לבין תכנים בעלי אופי דלוזיונלי, חודרני או בלתי נשלט, במיוחד במצבים של אבל טראומטי מורכב או פגיעות פסיכיאטרית קודמת. במצבים אלו ההתערבות הטיפולית תכוון לעיגון במציאות, לחיזוק משאבי ויסות נוספים ולהרחבת מקורות המשמעות מעבר לחוויית ה'סימן' עצמה. נדרשת רגישות למצבים של היצמדות נוקשה או חיפוש כפייתי אחר סימנים והסתמכות עליהם כתחליף לקשרים חיים ולהתמודדות בהווה; לעיתים הכמיהה עצמה משקפת את עומק הזיקה, והעבודה הטיפולית מתמקדת בדרכים אחרות שבהן הקשר ממשיך להתקיים: בערכים, בפעולות הנצחה או בדיאלוג פנימי חי, כחלק מתהליך הסתגלות דינמי ומכוון־חיים לאחר אובדן.
חשוב לציין, כי לא כל תהליך אבל כולל חוויות מסוג זה, והיעדר 'סימנים' אינו מעיד על קשר פחות עמוק. כך למשל שירי (שם בדוי), אחות שכולה, העלתה בטיפול את תחושתה כי "כולם מדברים על חלומות וסימנים ולי אין כלום". בתהליך הטיפולי נורמל ההיעדר והיא הבינה שעבורה הקשר עם אחיה בא לידי ביטוי בהנכחתו בעולם באמצעות פעילויות ההנצחה שהיא יוזמת, לדבריה: ״כשאני מספרת עליו בפני קהל, אני מרגישה שאנחנו אחד״.
מן הספרות התיאורטית ונקודות המבט השונות שהוצגו עולה כי חוויות של 'סימנים' באבל עשויות לשמש מרחב סימבולי המתווך בין היעדר לנוכחות, בין עבר להווה ובין אובדן להמשכיות. במובן זה, 'שפת הסימנים' אינה רק תיאור של חוויה, אלא מנגנון נפשי מארגן המאפשר לאדם לשאת את האובדן תוך יצירת משמעות מחודשת והמשכיות הזהות.
האינטגרציה בין תפיסת הקשרים המתמשכים, מושג ה"תקשורת לאחר המוות", המרחב המעברי של ויניקוט, פעולת החלימה של ביון ועקרון המשמעות של יונג, מציעה הבנה רב־ממדית של התופעה: ה'סימן' פועל בו־זמנית כאובייקט מעבר, כתהליך עיבוד רגשי וכמפגש עם משמעות סובייקטיבית. כך, הוא מאפשר לאדם להחזיק בו־זמנית את עובדת המוות ואת המשכיות הקשר, תוך ארגון מחדש של עולמו הפנימי.
עם זאת, הפוטנציאל האדפטיבי של חוויות אלו הינו תהליך מורכב, מתמשך ולא מובן מאליו. כאשר הן מוחזקות כסמליות, הן עשויות לתרום לוויסות רגשי, להעמקת משמעות ולהמשכיות הקשר הפנימי. לעומת זאת, כאשר הן מתפרשות באופן קונקרטי או נוקשה, הן עלולות לצמצם את התנועה הנפשית ולעכב את תהליך ההסתגלות, עד לכדי פגיעה במרחב המעברי עצמו. מכאן עולה כי ערכן הטיפולי של חוויות אלו תלוי באופן שבו הן מוחזקות ומתפרשות. בהקשר זה, עמדת המטפל אינה נדרשת להכריע בשאלת מקור החוויה, אלא להחזיק במתח שבין פתיחות ומשמעות לבין שמירה על עיגון במציאות. עמדה זו מאפשרת להפוך את 'שפת הסימנים' ממשאב פוטנציאלי למרכיב אינטגרלי בתהליך האבל, המכוון לחיים.
הופעתם של 'הסימנים' אינה תוצר של חיפוש אקטיבי, אלא מתרחשת בתוך רצף החיים עצמו, בהקשרים יום יומיים בלתי מתוכננים, ברגעים בהם מתלכדים בסנכרוניות זיכרון, אובדן, הקשר האנושי והמציאות החיצונית לכדי חוויה טעונת משמעות רגשית עמוקה. אילנית דייג, אמו של ניב דייג ז״ל, שנהרג ב־1.5.2025, תיארה בפוסט שפרסמה בפייסבוק חוויה אישית שהתרחשה בסיום ריטריט קבוצתי שבו השתתפה. הדברים מובאים כאן כלשונם, באישורה המפורש:
"כנראה שהייתי צריכה לטוס רחוק־רחוק, למסע גדול ומטלטל, כדי להגיע לרגע הכי לא צפוי לעמוד ליד מסוע המזוודות, בסוף הדרך, ולקבל תזכורת חיה לכך שניב איתי. ממש איתי.
אני עומדת ומחכה למזוודה, ושומעת מימין אנשים אומרים: “אנחנו מרמת מגשימים”, מקום שמעולם לא הייתי יודעת על קיומו, אלמלא האסון. אני מסתובבת ושואלת, כמעט בלי נשימה: “אתם מרמת מגשימים?” “כן” הם עונים.
ואז אני שואלת: “זכור לכם את התאונה שקרתה לידכם?”
הגבר, אלברט שמו, עומד מולי ואומר “בוודאי. התאונה של החיילים. אחד מהם נהרג”
וברגע הזה …הכול נפתח. “כן” אני אומרת “זה הבן שלי” ואני פורצת בבכי.
ואז אלברט אומר משהו שלא אשכח לעולם: “אני הייתי הראשון שראה אותו. קיבלנו קריאה ורצנו. אני הראשון שהגעתי אליו. אבל תדעי הבן שלך לא סבל אפילו לשנייה. היינו שם תוך ארבע דקות”
אני רק בוכה. רוצה לגעת בו, לשמוע עוד, להחזיק רגע את החוט הזה.
ואז הוא מוסיף בשקט: "הוא היה חתיך. אני זוכר אותו”
והלב, שכבר נשבר פעם אחת, נשבר שוב . ובו־זמנית מתמלא במשהו אחר: בחיבור. בנוכחות. בידיעה. וכל זה קורה כשאני בסך הכול מחכה למזוודה. אחרי מסע גדול ומעצים. בטרמינל אחד. בטיסה אחת ממונטנגרו.
עם אדם שטס איתי כל הדרך והוא זה שנגע בניב, שהיה שם בשבילו, ושכל כך התקשה לשחרר אותו בלי להציל.
איך אפשר לקרוא לזה? מקריות? קסם? סימן? נוכחות?
אני נשארתי בלי מילים. רק עם תחושה אחת, חזקה וברורה:
אני וניב מחוברים. מאוד. לאורך כל המסע - ובעיקר בסופו.
מסביבי עשרים נשים. עוטפות. בוכות. לא מאמינות. חלקן אומרות בקול:
“איזה סימן זה.”
ובסוף הן מוסיפות: “אנחנו מקנאות בך. איזה מזל שקיבלת רגע כזה.
איזו סגירה. איזה סוף למסע.” ואולי הן צדקו. אולי כל המסע הזה היה בשביל זה.
בשביל אותו רגע אחד, מדויק, שבו הבנתי , שאני וניב מחוברים. מאוד. לאורך כל הדרך"
המילים המרגשות של אילנית מתארות רגע כזה, שבו מפגש אנושי אקראי נטען במשמעות עמוקה עבור האם השכולה. חוויה זו ממחישה כיצד 'שפת הסימנים' יכולה להתגלם לא רק בדימויים פנימיים או בחלומות, אלא גם במציאות הבין אישית עצמה, ולהוות גשר חי בין העולם שנקטע לבין המשך החיים. בהקשר זה, אין מדובר בהכרח ב"סימן" במובן המיסטי, אלא במפגש טעון משמעות המאפשר חיבור, עיבוד והמשכיות.
מנקודת מבט קלינית, חוויות אלו מופיעות שוב ושוב בעבודת האבל: חלומות, תחושת נוכחות, צירופי מקרים, חפצים או התרחשויות יומיומיות. כאשר ניתן להן מקום בטוח, סקרני ולא שיפוטי, ניכרת לעיתים הקלה משמעותית, שכן החוויה נעה ממקום של הסתרה ובדידות למרחב שניתן לחשוב עליו, לעבדו ולשלבו בתוך הסיפור האישי.
בתוך מרחב זה, מוקד ההתבוננות אינו בשאלת מקור ה'סימן', אלא בפונקציה שלו: מה הוא מאפשר לאדם להרגיש, לזכור, להבין או לשאת? לעיתים הוא תומך בוויסות רגשי, לעיתים בעיבוד רגשות מורכבים ולעיתים ביצירת תחושת רצף בתוך מציאות שנקטעה. כך, ה'סימן' אינו עומד בפני עצמו, אלא משתלב בתהליך רחב יותר של הבניית משמעות, המשכיות קשר והתארגנות מחודשת של הזהות.
העבודה הטיפולית מזמינה אפוא להחזיק בו־זמנית את המשמעות שה'סימן' מביא עמו, יחד עם הכוונה מתמדת לעבר החיים, לחיזוק זהות מתחדשת, לקשרים חיים ולתנועה קדימה. במובן זה, 'שפת הסימנים' פועלת במתח פורה בין זיכרון למציאות, בין היעדר לנוכחות פנימית, ובין כאב למשמעות, מתח שאינו נדרש להיפתר, אלא להישמר כמרחב חי של התהוות נפשית.
מאז אירועי השבעה באוקטובר ניכרת עלייה בשיתוף חוויות של 'סימנים' במרחבים הציבוריים והקליניים כאחד. תופעה זו מחייבת התייחסות מקצועית רגישה, המבוססת על הבנה כי 'שפת הסימנים' אינה עדות לקשר אובייקטיבי עם המת, אלא ביטוי סימבולי־נפשי לאופן שבו האבל ממשיך לקיים זיקה, לארגן משמעות ולעצב מחדש את זהותו לאחר אובדן.
בהתאם לכך, ההתערבות הטיפולית ממוקמת במרחב שבין רגש, זיכרון ומשמעות, ונשענת על שלושה עקרונות מרכזיים: לגיטימציה לחוויה הסובייקטיבית, עיבוד משמעות ואינטגרציה נרטיבית. עמדה זו מאפשרת יצירת מרחב מעברי לא־שיפוטי, שבו האדם האבל יכול להביא את חוויותיו ללא צורך בהכרעה בדבר מקורן. בתוך כך, עמדה זו משחררת גם את המטפל מן ההיצמדות לפרשנות קונקרטית ומן הצורך להבין ולארגן את כלל מרכיבי החוויה באופן מלא ולינארי, ומזמינה קבלה של ממדים עמומים, לא־מילוליים ולעיתים בלתי ניתנים להמשגה.
המוקד הטיפולי מופנה אל הפונקציה הרגשית והקיומית של ה׳סימן׳ – האופן שבו הוא פועל בנפשו של האדם, תורם לוויסות, מארגן משמעות ומעצב את חוויית הקשר המתמשך. בתוך מרחב זה, השהייה בעמימות אינה נתפסת כחסר, אלא כחלק מתהליך טבעי של עיבוד נפשי, שאינו מחייב רצף ברור או הבנה מלאה, ולעיתים דווקא מאפשר תנועה, התמרה והתהוות של משמעות. כך מתאפשרת אינטגרציה של החוויה כחלק מן הסיפור המתהווה של האובדן והחיים שלאחריו, וה׳סימן׳ חדל להיות אירוע מבודד והופך למשאב מארגן בתהליך ההסתגלות.
בתוך תהליך זה, חוויות 'סימנים' עשויות להוות עבור חלק מהאבלים "משאב רוח" – ביטוי לנוכחות פנימית מתמשכת של הקשר, התומכת בוויסות רגשי, בהפחתת בדידות ובהעמקת המשמעות. עם זאת, נדרשת הבחנה קלינית זהירה בין חוויות אדפטיביות לבין מצבים של חודרנות, קיפאון או פגיעות פסיכיאטרית, לצד רגישות גם להיעדר חוויות מסוג זה ולהבנת דרכים חלופיות להמשכיות הקשר.
בסיכומו של דבר, העבודה הטיפולית עם 'סימנים' אינה עוסקת בשאלת אמיתותם, אלא ביכולתם לאפשר תנועה נפשית בין כאב למשמעות, בין עבר להווה ובין אובדן להמשך החיים. במאמר זה, אנו מבקשות להציע כי דווקא בעת הנוכחית, שבה מרחבי האובדן מתרחבים והשיח הציבורי נעשה גלוי ונוכח, יש חשיבות מיוחדת להמשגה מקצועית, עדינה ואחראית של תופעות אלו. הכרה ב'שפת הסימנים' כשפה אנושית של קשר מתמשך מאפשרת למטפלים ולמטופלים כאחד להרחיב את מרחב ההתמודדות, לא מתוך הכחשה של האובדן, אלא מתוך פתיחת אפשרות לחיות לצדו, בעומק, במשמעות ובתקווה.
ד"ר אתי אבלין – עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות ומדריכה, מומחית בתחום טראומה אובדן ושכול. יו"ר שותפה בפורום הבינלאומי לחוסן אובדן ושכול, מרכזת המגמה לאובדן ושכול בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים מטעם משרד הרווחה. סא"ל במי"ל, מערך הנפגעים של צה"ל.
אלינור ברזני אלימלך – עובדת סוציאלית MSW, מומחית לטיפול בשכול ואובדן, מנחת קבוצות ומובילת מסעות טיפוליים, סא"ל במי"ל במחלקת הנפגעים בצה"ל, ראש היחידה לטיפול ביתומים ובאחים שכולים באגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון.
שגית בוחבוט – עובדת סוציאלית MSW, מדריכה ומטפלת מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, מנחת קבוצות, מרצה, מומחית לטיפול בטראומה אובדן ושכול, אשת חוסן במי"ל ענף נפגעים חיל שריון וזרועות היבשה.
טל פסטרנק מגנזי – עובדת סוציאלית MSW, מנחת קבוצות, מרצה, מומחית לטראומה שכול ואובדן, עמיתה במהו"ת ישראל. אשת חוסן במי"ל ענף נפגעים חיל שריון וזרועות היבשה.
ליבנה-לוגר, ע. (2025). קשר מות. קתרזיס
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann
Bowlby, J. (1980). Loss: Sadness and depression. Basic Books
Field, N. P. (2008). Continuing bonds in adaptation to bereavement: Introduction. Death Studies, 32(7), 619–627. https://doi.org/10.1080/07481180802215767
Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, 14(1914-1916), 237-258
Grimby, A. (1993). Bereavement among elderly people: Grief reactions, post‐bereavement hallucinations and quality of life. Acta Psychiatrica Scandinavica, 87(1), 72-80
Guggenheim, B., & Guggenheim, J. (1997). Hello from Heaven: A new field of research-after-death communication, confirms that life and love are eternal. Bantam
Holden, J. M., Lankford, C., & Holmes, L. (2019). After-death communication and the biblical fruits of the spirit: An online survey. Spirituality in Clinical Practice, 6(1), 15
Holmes, T. H., & Rahe, R. H. (1967). The social readjustment rating scale. Journal of psychosomatic research
James, W. (1902). The Varieties of Religious Experience, Modern Library. NY. 1955, 380 p
Janoff-Bulman, R. (1992). Shattered assumptions: Towards a new psychology of trauma. Free express
Jung, C. G. (1968). The archetypes and the collective unconscious (Vol. 9). Trans. RFC Hull. Princeton: Princeton University Press
Jung, C. G. (2013). Synchronicity: An acausal connecting principle. Routledge
Klass, D. (2006). Continuing Conversation about Continuing Bonds. Death Studies, 30(9), 843–858. https://doi.org/10.1080/07481180600886959
Klass, D., & Steffen, E. M. (2017). Continuing bonds in bereavement. New directions for research and practice, 2018
Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. (2014). Continuing bonds: New understandings of grief. Taylor & Francis
LaGrand, L. E. (2005). The nature and therapeutic implications of the extraordinary experiences of the bereaved. Journal of Near-Death Studies
Neimeyer, R. A. (Ed.). (2001). Meaning reconstruction & the experience of loss. American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/10397-000
Gillies, J., & Neimeyer, R. A. (2006). Loss, Grief, and the Search for Significance: Toward a Model of Meaning Reconstruction in Bereavement. Journal of Constructivist Psychology, 19(1), 31–65. https://doi.org/10.1080/10720530500311182
Penberthy, J. K., St Germain-Sehr, N. R., Grams, G., Burns, M., Lorimer, D., Cooper, C. E., Roe, C. A., Morrison, S., & Elsaesser, E. (2026). Description and Impact of Encounters With Deceased Partners or Spouses. OMEGA - Journal of Death and Dying, 92(3), 1487-1504. https://doi.org/10.1177/00302228231207900
Rees, W. D. (1971). The hallucinations of widowhood. Br Med J, 4(5778), 37-41
Streit-Horn, J. (2011). A systematic review of research on after-death communication (ADC). University of North Texas
Swart, T. (2025). The Signs: The New Science of How to Trust Your Instincts, as featured on The Diary of a CEO. Random House
Winnicott, D. W. (1953) Transitional Objects and Transitional Phenomena- A Study of the First Not-Me Possession. International Journal of Psychoanalysis 34:89-97
Wood, J.F. (1992). The Dynamics of Symbols: Fundamentals of Jungian Psychotherapy. Library journal (1976) 117, 107
