חיפוש

עם הפנים אל האחר: החתירה לאחריות

ליטל מור

אם יש קדושה בעולם הזה – איהי?

המאמר הנוכחי עוסק באחריות של אדם כלפי אחרים וממקם אותה כצורך קיומי. זאת, בניגוד לאופן בו הנטייה לגלות אחריות כלפי האחר נתפסת בתיאוריה הפסיכואנליטית, הרואה בה הישג התפתחותי. על פי גישות פסיכואנליטיות קלאסיות, מסלול חיים בריא ותקין מוביל לאינטגרציה בנפש. במהלך תהליך האינטגרציה, התינוק תחילה חש אשמה על דחפיו התוקפניים, לאחר מכן רוכש פוטנציאל לתיקון ולבסוף הוא מפתח יכולת לאכפתיות, לדאגה כלפי הזולת. המאמר הנוכחי ינסה להאיר זווית שונה ולטעון כי דאגה לאחר מהווה נטייה מולדת, צורך ראשוני בסיסי המכיל בחובו חתירה פנימית לאחריות.

הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון ראה בחתירה לאמת צורך ראשוני, נטייה מולדת של בני האדם. בדומה לו, הפילוסוף עמנואל לוינס טען כי לאדם תשוקה להתמקם בעמדה אחראית כלפי האחר, המתעוררת בעקבות מפגש עם פניו השבריריות של הזולת. מאמר זה ינסה לחבר בין התיאוריה הפסיכואנליטית של ביון וההגות הפילוסופית של לוינס, ולטעון כי אחריות כלפי האחר מהווה אחת מצורות המימוש המעשיות של הצורך באמת. כלומר, חתירה לאמת אינה מתקיימת רק בעולם המחשבות והרעיונות, אלא היא מבקשת ביטוי גם בפן המעשי. ביטוי זה הוא למעשה תחושת אחריות כלפי האחר.

התייחסות לאחריות כאל צורך ראשוני משמעה שאם נבצר מאדם לממש את תחושת האחריות שלו לאחר, הוא נותר עם צורכי עצמי לא מסופקים, יש קוטב בנפש שלא מקבל מענה. שכן, אחריות מאפשרת לאדם לחרוג מעבר לעצמו, לממש קריאה פנימית לאינסוף. חתירה לאחריות כרוכה ביכולת לשאת את המתח בין הסופי לאינסופי שבתוכנו וביכולתנו לשאת כאב, שכן פניו של האחר מתגלות בפגיעותן. כאנשי טיפול, הבנת אחריות כצורך ראשוני מחייבת תשומת לב למקום של האחריות כלפי האחר בחיי המטופל כחלק מתהליך קידום הצמיחה הנפשית.

מטרת מאמר זה הינה להרחיב את נקודת המבט על נפש האדם, וכאנשי טיפול, להתבונן על המטופל גם דרך הצורך שלו להיות אדם הפועל מתוך אחריות לאחר. זאת, דרך שילוב בין התיאוריה הפסיכואנליטית של ביון וההגות הפילוסופית של לוינס, המאפשרות לנסות ולבסס את התפיסה לפיה אחריות מהווה צורך ראשוני מולד ובסיסי. לשם המחשת רעיון זה יובאו דוגמאות מאגדות תלמודיות, מהחיים ומהקליניקה.

אחריות על פי הגישה הפסיכואנליטית – הישג התפתחותי בלבד?

אחריות מתייחסת לתחושת אכפתיות וערבות המתבטאות בדאגה לזולת ובעשייה למענו. הפסיכואנליזה מראשיתה חיפשה אחר המקורות בהתפתחות היחיד אשר מובילים בני אדם לחוש אחריות ולפעול באחריות כלפי זולתם. קליין (2002) ראתה ביכולת לאחריות כסופו של תהליך התפתחותי. לפיה, במסלול חיים בריא, הכולל התנסויות ממשיות ותהליכי הבשלה פיזיים וקוגניטיביים, התינוק מפתח את היכולת להכיר באם (או כל דמות קבועה המטפלת בתינוק) כאדם אחד, אחר ונפרד ממנו.

כך, באמצעות הפחתת עוצמת הדחפים ועליית היכולות הקוגניטיביות, מצליח התינוק לבצע אינטגרציה בין חלקי אובייקט טובים ורעים. קליין טענה כי אינטגרציה זו מתרחשת הודות לכך שפחדו של התינוק מאובייקטים רעים נחלש ואין עוד צורך לבודדם מהאובייקטים הטובים. ככל שתהליך זה מתקדם התינוק מסוגל לחוות חלקי אובייקטים טובים ורעים כאיכויות שונות אשר שייכות לאותו אובייקט שלם יחיד.

יחד עם זאת, הראייה באובייקט כשלם ונפרד טומנת בחובה סכנה חדשה. בשלב זה, מתעוררת חרדה מכך שבעקבות שימוש יתר או בשל דחפיו התוקפניים הוא יכלה את אימו והיא תאבד. תחת תנאים טובים, נבנית טכניקה יעילה לפתרון האמביוולנטיות, לפיה התינוק מאמין כי יש ביכולתו לבצע תיקון, יש לו מה להעניק לאם, תהיה לו הזדמנות לתרום לה. אמונה זו עוזרת ואף מאפשרת לתינוק להחזיק את החרדה. החרדה בצורתה המוחזקת הופכת לתחושת אשמה אשר מופגת בהמשך בזכות אמונתו באפשרות לתיקון. עמדה זו כונתה ע"י קליין כ'עמדה הדיכאונית' (קליין, 2002).

ויניקוט (2009) טען כי 'העמדה הדיכאונית' היא תרומתה הגדולה של קליין לפסיכואנליזה. הוא הרחיב את חשיבתה בכך שהדגיש את חשיבותה של הסביבה, בדרך כלל האם, אשר נאלצת לשרוד את התקפות התינוק ומכירה ביכולתו של התינוק לתקנה ולשקמה. ויניקוט סבר כי המונח 'עמדה דיכאונית' הוא שם לא מוצלח לתהליך נורמלי וההצעה שלו הייתה לקרוא לשלב זה 'שלב האכפתיות'. לדבריו, "אכפתיות מתייחסת לעובדה שליחיד משנה, או שהוא לוקח ללב וכן לכך שהוא מרגיש אחריות ומקבל על עצמו אחריות" (ויניקוט, 2009).

בהתפתחות תקינה, היכולת לאחריות הולכת ומשתכללת, זהו תהליך מתמשך המתחיל בילדות המוקדמת וממשיך עד לזקנה. כך, בתנועה ספירלית מעמיקה, מתרחש תהליך פנימי של איחוי ואינטגרציה בין הפיצולים בעצמי ובאובייקט. כיוון שאחריות מהווה הישג התפתחותי, כאשר חסרים לתינוק תנאים טובים דיים אשר מספקים לו הזדמנות לתיקון, החרדה עלולה להיות בלתי נסבלת ובלתי ניתנת להכלה כך שלא תתפתח יכולת לאחריות או שתאבד יכולת לאחריות אשר עוד לא התבססה לגמרי (ויניקוט, 2018).

אוגדן (2003) המשיג את התהליך במהלכו מתפתחת היכולת לאחריות בשם 'התפתחות הסובייקטיביות'. לפיו, מעבר מהתייחסות לאובייקט כחלקי אל עבר התייחסות לאובייקט כשלם מתחוללת ראשית בחוויית העצמי. בתחילה, התינוק עובר מחוויית עצמי מפוצל לחוויה רציפה של העצמי. חוויה זו של התינוק מאפשרת לו להכיר באחריותו על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו וכך הוא למעשה מתפתח לסובייקט. כעת, באפשרות התינוק להשליך מצב נפשי זה גם על זולתו ולשקול האפשרות לפיה אנשים אחרים חווים רגשות ומחשבות באופן דומה. שינוי זה מאפשר לתינוק להרגיש אכפתיות כלפי אדם אחר ולפעול באחריות ביחס אליו. לפי אוגדן, "כל עוד אין סובייקט גם אין אחריות" (אוגדן, 1986).

אולם, קיימות גישות פסיכואנליטיות המציגות זווית ראייה מעט שונה, הרואה באחריות לאחר כמאפיין אנושי מולד. הרולד סירלס (1975) הצביע על 'השאיפה הפסיכותרפויטית' לעזור לאחר להגשים את הפוטנציאל הפסיכולוגי האנושי שלו, כאחת השאיפות החזקות ביותר בנפש המתגלה כבר בחודשי החיים הראשונים. סירלס הדגיש כי לדעתו 'השאיפה הפסיכותרפויטית' אינה רק תוצר של משאלת תיקון אשר התעוררה כתוצאה מתחושת אשמה, כפי שהיו יכולים לפרש קליין וממשיכיה, אלא נובעת מצורך אנושי ראשוני. לדבריו, אנשי טיפול, המקדישים את הקריירה המקצועית שלהם לעיסוק בפסיכותרפיה, נותנים ביטוי מפורש למסירות טיפולית המשותפת לכל בני האדם. יתרה מכך, ניתן להבין מצוקה נפשית אצל חלק מהמטופלים כתסכול מכך ש'השאיפה הפסיכותרפויטית' שלהם לא קיבלה הכרה, תחילה מהוריהם ובהמשך מהמטפל שלהם. אותם מטופלים מנסים באמצעות העברה בטיפול לסייע למטפל ובודקים אם באפשרותו לצאת נשכר ממאמציהם. זאת, כיוון שהם זקוקים להכרה ברצון האמיתי שלהם לעזור לאחר. לפי סירלס, לו תתאפשר להם ההזדמנות לממש את 'השאיפה הפסיכותרפויטית' שלהם, הם יוכלו לחוות עצמם כאנושיים יותר ולחיות באופן מלא יותר.

כיוון שמרבית הדיון באחריות בתיאוריה הפסיכואנליטית התמקד באחריות כהישג התפתחותי, חשיבתו של סירלס מהווה פתח חשוב להתבוננות על צורך האדם לעזור לאחר כמאפיין ראשוני. באופן שמעמיק חשיבה פסיכואנליטית זו, ביון ביסס תיאוריה המרחיבה את היריעה מעבר לדחפי החיים והמוות אל צורך ראשוני מטאפיזי נוסף – הצורך באמת. בפילוסופיה, גישות שונות רואות באחריות כתכונה מולדת של האדם. עמנואל לוינס הינו אחד הדוברים הבולטים בתחום הפילוסופיה של האחריות לאחר. לוינס סבר כי לאדם תשוקה פנימית להיות אחראי לזולתו. באמצעות שילוב התיאוריות הללו, ניתן לבסס את התפיסה של אחריות כצורך ראשוני ולהדגיש את חשיבותה של החתירה הפנימית והמולדת לאחריות, למען קיום חיים מלאי משמעות.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο פעולה של אמונה: מה מאפשר לאדם להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית?

ο להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון

ο אוסף וילפרד ביון

החתירה לאחריות בהשראת החשיבה של ביון ולוינס

החתירה לאמת – גישתו של ביון

וילפרד ביון (2018) הצביע על מה שמקובל להמשיג כערכי חיים או כהישגים התפתחותיים בתור צורך ראשוני מולד. בעבודתו ובכתביו הוא נתן מקום לצורך נפשי, שהוא מעבר לקיום קונקרטי, חומרי, חושי, החל מרגעי החיים הראשונים. בכך, הוא הביא לתיאוריה הפסיכואנליטית השקפה ייחודית על הנפש, הרואה את השאיפה הנפשית לאמת כצורך בסיסי מולד. פרויד זיהה את דחף החיים, קליין הדגישה את חשיבותו של דחף המוות ואילו ביון הוסיף את הצורך באמת כצורך מהותי וראשוני. בהתאם, כפי שמקושרים לדחף החיים תשוקות ליבידינליות כמו רעב למזון ולמיניות, כך ראה ביון באמת מזון לרעב נפשי שמתעורר (Grotstein, 2007).

במקביל לחיפוש התמידי אחר האמת מתחולל גם מאבק, פנימי וחיצוני, כנגד האמת. זאת, כיוון שהאמת עלולה להכאיב ולהציף. על כן, לצד התנועה אל עבר האמת, אל עבר למידה וצמיחה נפשית, מתקיימת גם תנועה נגדית. דוגמא בולטת של ביון למאבק האנושי כנגד האמת, באה לידי ביטוי באלו המוכנים להכחיש אפילו את המוות. ישנה אמת אחת אליה לא ניתן להתכחש והיא סופיות החיים. יחד עם זאת, מצבים בהם חקירתו של אדם מובילה לכך שהוא נחשף לרגשות עוצמתיים מדי, קשים מדי להכלה, עלולים להוביל למוצפות רגשית. לכן, על מנת שלא לחוות עוצמות רגשיות בלתי נסבלות, האדם מתנגד לחתירה לאמת ועלול אף להכחיש את המציאות. מצב קיצוני שכזה עלול להוביל אדם לחוות הלכי רוח מייסרים שכן טווח סקרנותו צומצם. במידה ויצליח לפתח יכולת להכיל את הרגשות שלמידת האמת מעוררת, יתרחב בחזרה טווח הסקרנות, והדבר יאפשר גם צמיחה ורווחה נפשית (ביון 2003, 2004).

ג'. סמינגטון ונ. סמינגטון (2000) טענו כי נקודת המוצא של ביון היא הפנומנולוגיה של הפגישה האנליטית. שכן, עקרונות העבודה הטיפולית מבוססים על התגלות האמת וצמיחה מנטלית. כלומר, הנפש צומחת באמצעות חשיפה לאמת, המתאפשרת פעמים רבות באמצעות טיפול נפשי. שינוי מתרחש מתוך ההחלטה להתמודד עם האמת ועם הכאב הכרוך בה, במקום להתחמק ממנה. התופעה לפיה אדם עובר ממצב של התחמקות מכאב למצב של קבלה והתמודדות היא מרכזית ביותר בתיאוריה, זהו גורם מכריע בצמיחה נפשית. לדבריהם, עקרון ההנעה של הטיפול הנפשי הוא החיפוש אחר האמת וניסוח מחדש של רעיון הקוטביות בנפש. כך, במקום התייחסות לתכנים נפשיים כנעים בין המודע ללא-מודע, יש להתייחס לתנועה הנפשית כנעה בין קוטב סופי לאינסופי, בין האזורים הנפשיים הממשיים והגשמיים לבין אלו השואפים למעבר, לקיום ומשמעות נצחית.

בירן ופוד (2021) הציעו פרשנות נוספת לתיאוריה של ביון. לפיהם, מתרחשת תנועה קדם סובייקטיבית, מתחילת החיים. תנועה זו הינה ההתפתחות ממילוי צרכי החיים ברמה קונקרטית-חומרית אל עבר סיפוק צרכי חיים מנטליים, במובן של התפתחות נפשית. כלומר, הצורך הנפשי אכן קיים מתחילת החיים אך הוא זקוק לסיפוק של צרכי חיים חומריים על מנת לבוא לידי ביטוי.

גרוטסטיין (2007) גרס כי לאחר קריאות רבות בכתבי ביון הבין כי החיפוש אחר האמת הוא 'העובדה הנבחרת', חוט השני השזור על פני מכלול יצירתו. בהשראתו של ביון, הגדיר את 'אינסטינקט האמת או הדחף לאמת'. כלומר, קיים צורך מולד לאמת. כך, האדם חותר כל חייו לאמת רגשית לגבי עצמו ולגבי מערכות היחסים שלו עם אחרים. יתרה מכך, האדם תלוי באמת זו למען בריאותו הנפשית. לפיכך, חובתם של אנשי טיפול היא לחתור לאמת כיסוד לטיפול הנפשי, "התנועה הפסיכואנליטית מחויבת לאמת כמטרתה המרכזית" (ביון, 2018).

האמת, איננה רק בעולם החיצוני, אלא היא גם אימננטית, נמצאת בתוך הנפש. החתירה אחר האמת, משמעה חתירה לרגעי חיבור בין האמת המוחלטת (החיצונית) ובין האמת הסובייקטיבית (הפנימית). ביון בחר בסימן O כמייצג את האמת המוחלטת (2018). במילותיו, "אשתמש בסימן O כדי לציין מציאות מוחלטת המיוצגת במונחים כגון מציאות מוחלטת, אמת מוחלטת, אלוהות, אין-סוף, הדבר כשלעצמו". O, אינו ניתן לידיעה, "קיומו הוא השערה פנומנולוגית" (ביון, 2018). כלומר, O מהווה מושג מופשט, שאינו בהכרח ממשי וניתן לחוויה אישית. אם כך, כיצד חיפוש אחר אמת מוחלטת, אותו צורך מולד המניע אותנו, יכול לבוא לידי ביטוי בחיים? אם להשתמש בשפתו של ביון (2012), "האם דיון זה הוא בעל ערך מעשי כלשהו עבור הפסיכואנליטיקאי?".

לפי ביון, חתירה לאמת היא תנועה שמטרתה להפוך את האמת על המציאות המוחלטת, לאמת אישית, סובייקטיבית. החיבור הזה, בין האמת המוחלטת לאמת האישית מכונה 'להיות אחד עם O'. כלומר, אמנם לא ניתן לדעת באמת את O אבל אפשר ורצוי לנסות 'להיות אחד עם O'. רגע כזה של חיבור, הפיכתו של O האדיש, המופשט, הפנומנולוגי, לאמת אישית וסובייקטיבית המתקיימת בתוך האדם, הוא זה המוביל לפעולה (Bion, 1965).

התשוקה לאינסוף והיחס לאחר – גישתו של לוינס

נקודת המוצא של הפילוסוף עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי שחי במאה ה-20, הינה הפנומנולוגיה. פנומנולוגיה, למידה מתוך התנסות וחוויה, דורשת פתיחות מרבית לתופעות ללא התנייה מראש של תיאוריה כלשהי. בהגותו, ניסה לוינס למקם מושגים מופשטים בתוך מצבים קונקרטיים אשר מאפשרים שיקוף ובהירות של משמעותם. אחת המטלות הראשונות שקיבל כסטודנט מהמורה שלו לפילוסופיה, אבי הגישה הפנומנולוגית, אדמונד הוסרל, הייתה לתרגם את "הגיונות" מאת רנה דקארט (1996). בספר זה, הכריז דקארט כי הוא יוצא למסע לא לקבל דבר כאמיתי לפני שבחן אותו בעצמו.

מסע זה של דקארט אחר האמת הוביל אותו לאחד המשפטים הידועים ביותר בתולדות הפילוסופיה- 'אני חושב משמע אני קיים'. אך, בהמשך המסע מצא דקארט מחשבה אחת שלא האירה את עיניו כיתר המושגים הברורים והמובחנים, אלא סנוורה אותו – מחשבת האינסוף. מחשבה על האינסוף, או בלשונו של דקארט, 'אידאת האינסוף', בהיותה שונה בתכלית, מציבה אתגר שהינו מעבר ליכולת המחשבה או החוויה. אידאה אשר אינה תלויה בשום רצון, יוזמה או תכנון. לפי דקארט, המושג של האינסופי נמצא בתוכנו, באיזה אופן, לפני המושג של הסופי.

לוינס (2010) נשבה בקסמה של 'אידאת האינסוף' וניסה למצוא היכן היא מתממשת במצבי חיים. את הרושם הממשי של 'אידאת האינסוף' מצא בפנים אנושיות ואת המימוש של השאיפה לאינסוף באחריות לאחר. באופן מעשי, מדובר בקיום יחסים חברתיים, מחוות קונקרטיות המביעות את דאגתנו לזולת וכבוד לאחרותו. לוינס טען כי פניו של הזולת מביאות עמן מושג של אמת מוחלטת, שכן הפנים חשופות, תמיד עירומות. במבע של הפנים יושרה קיצונית, הפנים אינן יכולות לשקר. התגלות פניו של האחר מביעות את קיומו הנפרד, מחייבות את ההכרה בזכותו, את חובת הדאגה לו, את התביעה שלא להישאר בתוך האגואיזם של קיום עצמי בלבד (לוינס, 2014).

מבע הפנים חורג מן המחשבה הסופית שאינה יכולה להכילו, לא ניתן לדעת או להבין את אמירת מבע הפנים עד הסוף, מבע הפנים הוא פלא. פני הזולת מעוררים תשוקה, התעוררות המתרחשת כיוון שבפני הזולת 'רושם אינסוף' אשר פורט על 'אידאת האינסוף' שבתוכנו. פני הזולת לעיתים מציפות, חושפות תשוקה המתעוררת מבחוץ. כך, כל מפגש מעורר אותה מחדש, באופן בלתי תלוי ביוזמה מכוונת. לצד זאת, מבע פני האחר פורט על נימים בתוך מעמקי העצמי, במצולות הפנימיות, שם נשמעת בתוכנו קריאתו של הזולת לאחריות כלפיו, לא לפגוע בו, להיות ערבים לו. ההיענות לקריאה הבאה מן הזולת מכוננת את המבנה עצמו של הסובייקטיביות.

למעשה, על פי לוינס אידאת האינסוף גואלת את האדם מקיבעונו בתוך עצמו אל עבר האחר האינו ניתן לצמצום. זאת, כיוון שבתוככי העצמיות מתקיימת מחאה כנגד קיום אגואיסטי בלבד ותשוקה ליחס אל הזולת (לוינס, 2004). היסוד in שבמילה infinity פירושו 'בתוך', כמציין את עומקה של הנגיעה בסובייקטיביות, בהטבעת מושג האינסוף בה. החיבור לאינסוף מתבטא בהפיכת הסובייקט האגוצנטרי לסובייקט אחראי. לעולם לא תהיה התמזגות מוחלטת עם הזולת, תמיד הוא יוותר גם אחר, ומכאן גם שתמיד תתעורר התביעה והחוב לדאוג לזכותו (לוינס, 2004).

לצד כל אלו, לוינס הצביע על השתמטות מאחריות כאפשרות קיימת. ניתן להעלים עין, להסב מבט, לא להיענות לקריאה הנובעת מפניו של האדם האחר. אולם, בחירה בחיים שאין בהם ערבות לזולת תוביל את האדם לסבל נפשי. אי היענות לתשוקת האינסוף, לרצון לחיות חיים החורגים מדאגה עצמית בלבד, היא חוויה כואבת. בסבל, הבדידות נחווית באופן קיצוני. האדם תמיד בודד בסבלו. לפי לוינס, ניתן להפוך את ההיגד ולטעון כי הבדידות המוחלטת היא עצמה הסבל. ריתוקו של האני לעצמו בכאב, היא תמצית חווית הסבל האנושי. כלומר, הסבל הינו למעשה ההתכנסות בעצמי, כך שדבר אינו יכול להרחיק אותי מעצמי. בנקודת הסבל הצורבת אין עוד חוץ, אני כולי עצמי, ללא מנוס. התשוקה לאינסוף אינה מקבלת מענה בבדידות, בחוסר היכולת של האדם לצאת מחוץ לעצמו, לחיות חיים שיש בהם היענות לאופק שהוא מעבר לעצמי (לוינס, 2014). אמנם, השתמטות מאחריות מהווה אופציה אפשרית אך בפועל אין בכוחה למחוק את רושם האינסוף. רושם זה, 'אידאת האינסוף', נגלה לרגע על פני האדם האחר ומעורר בנו סימן שאלה מטריד – מהי הקריאה לאחריות הניצבת בפניי?

קריאה זו עלולה להיחוות כמטרידה כאשר אין בנו היכולת להבין מהי אותה אחריות הנדרשת ממני או לחלופין, מהם המחירים שאחריות זו גובה ממני. כך או כך, פניו של האחר חשופות ופגיעות, ופגיעותו של האחר מהווה קריאה להיות אחראי לו. אחריות זו נובעת, לפי לוינס, מתוך השאיפה לאינסוף. אותו אינסוף, לעולם אינו מתמסר אלא נפרד, קדוש, מכוון את האדם מעבר לעצמו, אל האחריות לאחר. ללא תפיסה או הבנה עד תום, הכמיהה לאינסוף מטה את הסובייקט לדאוג לזולת. כך, עלילת האינסופי כוללת שלושה – האינסוף, האני והאחר (הנסל, 2019).

לפעול לאמת, לשאוף לאינסוף – החתירה לאחריות

שאלתו של ביון, כיצד ניתן לממש בפועל את הצורך הפנימי באמת מוחלטת, עשויה לקבל מענה באמצעות הגותו של לוינס. 'אידאת האינסוף' מייצגת חיבור בין מציאות חיצונית הנגלית בפניו של האחר ובין אמת הטבועה בתוכנו (לוינס, 2004). ביון, החל מכתביו הראשונים שם דגש על האחרים בחיינו וטען כבר בספרו "התנסויות בקבוצות" (1992) כי המפגש עם האחר מגלה אינסטינקט הקיים בנפש תמיד. ביון, בדומה ללוינס, ראה כי האדם משתוקק, חסר בו דבר מה, וכן כי קיימת אמת שהיא מעבר לעצמי וכמיהה פנימית לחתור אליה. את כמיהה זו הגדיר ביון כצורך קיומי ראשוני.

לדעתי, קיימת זיקה בין 'אידאת האינסוף' ובין המשמעות המקופלת בסימן O. אידאת האינסוף ו-O מנסים לתת ביטוי לשאיפה הקיימת בכל אדם, שאיפה למעבר, לדבר מה חיצוני לעצמיות אשר פורט על כמיהה פנימית לאמת, לאינסופיות. שני ההוגים מדברים על אמת הנמצאת מבחוץ אבל קיימת גם בתוככי העצמיות, שניהם מדברים על תשוקה ראשונית הטבועה בנפש. ביון השאיר את O כמושג תיאורטי ומופשט ואילו לוינס חתר למצוא מצבי חיים מעשיים בהם מושגים מופשטים מתממשים.

חתירה לאמת אינה מתקיימת רק בעולם המחשבות והרעיונות, אלא מדובר בחתירה אשר מבקשת גם ביטוי מעשי. בהתבסס על הגותו של לוינס, ניתן לטעון כי אחריות כלפי האחר מהווה ביטוי מעשי של החתירה לאמת. באחריות, בעשייה יומיומית מתוך רגישות ונתינת מקום לאנושיותו של האחר, מתממש פן מהותי של חתירה מתמשכת לאמת, המלווה את האדם לאורך כל חייו.

לפי ביון (2018), האדם תלוי באמת, היא מהווה צורך בסיסי ראשוני וסיפוקה מאפשר בריאות נפשית. כך, אם נקבל את האחריות כאחת מצורות המימוש של החתירה לאמת, נצטרך להפנות תשומת לב לעשייה למען האחר בחיינו ובחיי מטופלינו כעשייה הכרחית לבריאות הנפש. מאידך, בחיים נטולי אחריות, חיים שאין בהם עשייה למען האחר, אדם עלול לחוות מצוקה נפשית. חתירה לאחריות, בדומה לשאר צרכי הקיום, מעוררת תשוקה ודורשת מענה בעשייה החורגת מעבר לקיום העצמי בלבד. עם זאת, מדובר באתגר גדול שכן לעולם איננו בוחרים את האחר שלנו ואת האחריות שלנו. אולם, תמיד ניתן להשתדל להיענות לקריאתו.

החתירה לאחריות באגדות תלמודיות

היענות לקריאתו של האחר מהווה מאפיין בולט באגדות התלמוד על הלל הזקן. הלל, תנא החי במאה הראשונה לפנה"ס, שימש כנשיא הסנהדרין והיה חברו של שמאי. המודעות לזולת, לצרכיו ולסבלותיו הייתה עבורו מצפן להליכותיו האישיות ולקביעת ההלכה. המחלוקות בינו ובין שמאי ובין תלמידיהם 'בית הלל' ו-'בית שמאי' ממלאות את דפי המשנה והגמרא (לאו, 2006), כפי שניתן לראות באגדה הבאה:

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה. אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (והשאר פירוש הוא – לך ולמד)".

בבלי, שבת ל"א, ע"א (שטיינזלץ, 1997).

אגדה ידועה זו מספרת על גוי, אשר בא בבקשה להתגייר, עם תנאי שילמד את כל התורה על רגל אחת. שמאי דוחף אותו באמת הבניין כאומר לו, בניין לא יכול לעמוד על רגל אחת; לא ניתן לצמצם את החוכמה היהודית. הלל, לעומתו, ראשית מגייר, מוכן להיענות לבקשתו של האחר ומעמיד את כל התורה על עקרון יסוד אחד – הרגישות לאחר. כלומר, לפי הלל הזקן כל התורה יכולה להיות מובנת על פי הפנמת נוכחותו של האחר בעולם. לוינס המשיך קו מחשבה זה כאשר בהגותו הפילוסופית, שם את מרכז הכובד על היחס לאחר, וטען כי עשייה לאלוהים, היא התנועה בה האדם מכוון את עצמו לאחריות כלפי הגר, היתום והאלמנה, כדוגמאות בולטות שהתורה נותנת לאחר באשר הוא (לוינס, 2013).

אמות המידה ביחס לאחר, לפי הלל הזקן, אין להן דבר עם הנורמה החברתית. השאלה אינה מה מקובל או איך נוהגים בדרך כלל. הלל מודע לכך שלא בכל דור ולא בכל מקום היחס לאחר יהיה ראוי ומכבד. אך, אדם לא צריך לפעול לפי הנורמה, אלא תמיד על פי צו הרגישות לאחר. אמירתו הברורה היא, "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". (אבות ב', ה'; קהתי, 2003). התלמוד מפליא באגדה על השתדלותו של הלל הזקן עצמו:

"מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו: בני מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך כדי (כדאי) הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

בבלי, שבת ל' ע"ב- ל"א ע"א (שטיינזלץ, 1997).

דמות "מוגזמת" זו של הלל, אשר תמיד מוכן להיענות לקריאה, הינה מכוונת. השאלות ששם התלמוד בפיו של אותו אדם המבקש להכעיס אינן לקוחות מעולמו הרוחני של הלל הזקן. הלל, לא פחות מאשר נשיא הסנהדרין, עונה פעם אחר פעם לשאלות, שאין להן דבר עם ההלכה, תחום סמכותו. השאלות עוסקות בניסיון להבין דבר מה על השונות של האחר, שונות אשר עלולה לעיתים לעורר רתיעה. הנהגה בגרסת הלל הזקן, היא עמדה פנימית של אדם הנמצא בשביל האחר, בלי תלות ביחסו של האחר אליו.

לוינס רואה אף הוא בהיענות לאחר יחס של 'סבלנות צרופה'. כיוון שאין אנו יודעים מראש מה תהיה טיב הקריאה שלו, יש בהקשבה לאחר התמסרות, סבילות (הנסל, 2019). לעיתים, יש צורך לשאת גם את חוסר הנכונות של האחר ועם זאת להמשיך להאמין בעמדה האחראית ולהיות נכון להיענות לקריאה גם בפעם הבאה.

כמו כן, האגדה מתרחשת במרחב הביתי. האדם הולך בפתח ביתו של הלל הזקן והתלמוד מדגיש שוב ושוב כיצד לפני שהלל יצא לקראתו הוא 'נתעטף'. שטיינזלץ (1997) מבאר כי מדובר בלבישת בגדים מכובדים. כלומר, אין כאן מעשה של ביטול עצמי. לוינס (2010) טען כי בית אינו "כלי" אשר נועד לספק לנו מקלט או מסתור, אלא מדובר במקום מיוחד בחיי האדם. אמנם, בית מפריד את האדם מהעולם החיצון ומאפשר ליחיד לפתח את הסובייקטיביות שלו (לוינס, 2010), אך תפקידו של הבית אינו להיות המטרה של פעילות האדם אלא התנאי לה. הבית הינו מקום יוצא דופן השמור ל'אצל עצמו' בחיי האדם. כלומר, אדם זקוק למקום פרטי, בטוח, אשר יאפשר התכנסות בתוך האינטימיות של הבית ומתוכו לצאת לפעול באחריות בעולם. חלק מהותי ממאפייני הבית, לפי לוינס (2010) טמון באפשרות של קבלת האחר, של הכנסת אורחים. אדם צריך שיהיה לו מקום על מנת שיוכל לארח.

בלשונו של ביון, אדם צריך שיהיה לו מיכל, עם גבולות ברורים, על מנת שתהיה לו אפשרות להכיל. היחיד אינו בא מתוך חלל בין-כוכבי שממנו הוא נדרש לבצע מחדש בכל רגע נחיתה מסוכנת. אי אפשר להיות למען האחר ללא בסיס מוגן. כלומר, לפני העשייה לזולת יש צורך שיהיה לאדם מקום משלו, יש צורך לחתור לאחריות גם כלפי העצמי, ואף לפני שחותרים לאחריות כלפי האחר. אולם, המקום יהיה ראוי רק אם אינו אטום לקריאות מבחוץ, ותמיד יש קריאה מבחוץ. בשביל להיות למען האחר לא צריך ללכת רחוק, זו עשייה יומיומית, זמינה.

"הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי".

(אבות א', י"ג; קהתי, 2003).

'הוא', הלל הזקן, היה אומר כי תחילה על האדם לדאוג לעצמו – 'אם אין אני לי מי לי'. זו האמירה הראשונה במשנה שכן היא מהווה תנאי לדאגה לאחר. בד בבד ממשיכה המשנה, "וכשאני לעצמי מה אני?". כלומר, הלל קורא לאדם גם לצאת מעבר לעצמו, אל עבר האחר. ניתן להבין את שאלת 'וכשאני לעצמי מה אני?' בכמה אופנים. תחילה, כשאני לעצמי, איך אדע מי אני? על פי הלל הזקן, היחס לאחר מהווה מפתח לידיעה עצמית, ובלשונו של לוינס, זהו הנתיב לכינון הסובייקטיביות (2004). כמו כן, ניתן לקרוא שאלה זו כתהייה קיומית – מה ערכם של חיי אם אין בהם יציאה מעבר? מה שווה הקיום כאשר אני בתוך האגואיזם של קיום עצמי בלבד? על פי קריאה זו, החיים מקבלים ערך מתוך סיוע ואחריות כלפי אחרים. לבסוף, האמירה 'ואם לא עכשיו, אימתי?', כך שהלל הזקן מדרבן אותנו להבין כי העשייה למען האחר, היא תמיד כאן ועכשיו. מדובר בעשייה יומיומית, מתמשכת וזמינה. נוכח הכרת הסופיות, מתחוורת ביתר עוצמה התביעה להיענות לקריאה לאינסוף.

החתירה לאחריות בחיי היום יום

לצד קריאה בכתבי העבר, יש מקום לתהות לגבי מקומה של האחריות כלפי אחרים בחיינו כיום. מחקרים עדכניים מראים כי קשרים עם אחרים המערבים אחריות כלפיהם תורמים לרווחה נפשית. למשל, מחקר עדכני (Arslan & Wong, 2022) מצא כי אחריות אישית וחברתית גבוהה עשויה לנבא באופן חיובי שביעות רצון מהחיים ותחושת משמעות. החוקרים אף הוסיפו כי בנקודת הזמן הספציפית בה אנו חיים בהיסטוריה, בחברה המערבית, אנשים נוטים "לסבול" מפחות מדי אחריות. וכן, מידה נמוכה של אחריות מהווה גורם מנבא למצוקה פסיכולוגית.

בספרו, העוסק בפסיכואנליזה ומעורבות חברתית, מתאר אורי הדר כיצד קיומם של קשרים עם אחרים מהווה תנאי ליצירת סובייקטיביות (Hadar, 2013). בדומה לכך, פלגי-הקר מציעה בספרה 'מאי-מהות לאימהות' פרדיגמה של סובייקט המתהווה בנוכחות אחר (2005). באימהות מצאה פלגי-הקר דוגמא למודל של צמיחה נפשית אשר מתרחשת מתוך חווית מסירות עמוקה, עשירה ומפתחת, לצד צדדים כאובים, בהיות למען אחר. במידה והאם מצליחה לשאת את הקונפליקטים ולהכילם, חוויית האימהות מהווה פוטנציאל להרחבת הסובייקטיביות.

היכן ניתן למצוא הזדמנויות להתמקם בעמדה אחראית כלפי אחרים? כנראה שהשאלה היותר מאתגרת תהיה – היכן לא? כבר במרחב הביתי, עוד לפני שאדם יוצא מפתח ביתו לעולם, הוא נדרש להיענות לקריאה לאחריות של ילדיו. בספרו 'אבא בלי אבא' ציין עמית פכלר כי אחריות משמשת מילת מפתח בחוויה האבהית (2016). רוב משתתפי המחקר השיבו כי אבהות עבורם הינה תחושת האחריות הנובעת מתוך הזדקקות ותלות הבוקעות מעיני בנם, אשר מחייבת אותם לפתח אחריות כלפיהם.

לוינס ראה ביחס אב לבנו כמימוש התשוקה לאחריות. אחריות כלפי ילדיו פורמת את בדידות העצמי ומגדירה את זהות האב מחדש. אבהות מייצגת יחס אחראי לזולת אשר מכונן חלק מהעצמי (לוינס, 2014). ככלל, הורות מייצגת אפשרות קיום מעבר לעצמי, אפשרות אשר כמובן אינה מוגבלת להורות ביולוגית וכן אינה מוגבלת ליחסי הורה- ילד.

לצד האפשרות למשמעות ולקיום פחות בודד הטמונים בחתירה לאחריות, לעיתים עצם ההתבוננות בפניו של אחר הזקוק לעזרה עלולה להוות מקור לכאב נפשי. חתירה לאחריות עלולה לחשוף את פגיעותו של האחר ובמקרים מסוימים מדובר גם בחשיפה לעוולות המתחוללות כנגדו. קורה כי האחר נתון לאפליה, אלימות או דיכוי כך שההתמודדות הנדרשת מזה הלוקח אחריות על האחר עלולה להיות קשה, ואף קשה מנשוא. לעיתים, היענות לקריאתו של האחר מטלטלת, מזעזעת ומרעידה את אמות הספים של הנפש. שכן, לראות את האחר משמעו גם לשאת תסכול וכאב נפשי. המשורר יהודה עמיחי היטיב לבטא זאת בשירו (1998):

"משלושה או ארבעה בחדר

תמיד אחד עומד ליד החלון.

מוכרח לראות את העול בין קוצים

ואת השרפות בגבעה.

וכיצד אנשים שיצאו שלמים

מחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם.

משלושה או ארבעה בחדר

תמיד אחד עומד ליד החלון.

שערו האפל מעל למחשבותיו."

דוגמא מובהקת ומטלטלת לחתירה לאחריות בחיי היום יום ניתן למצוא בסיפורה של שירה איסקוב. עדי גוזי הייתה בביתה כאשר שמעה צעקות בבית שכנתה שירה איסקוב ויצאה לבדוק אם מישהו זקוק לעזרה. עדי מצאה את שירה בסכנת חיים, והיענותה למעשה הצילה את חייה. מספר חודשים לאחר האירוע, בטקס יום העצמאות בשנת 2021, השיאו שירה איסקוב ועדי גוזי משואה יחדיו, לכבוד הערבות ההדדית (בניה, 2021). עדי גוזי הזכירה לרבים כי יש זמנים בהם אדם נדרש להיענות לקריאתו של האחר, גם כאשר זו מטלטלת את הנפש. שכן, היענות זו מהווה תשתית לחברה אנושית מתוקנת.

דוגמא נוספת מחיי היום יום ניתן לראות בפועלם של העיתונאים שירה אלק ואהרון רבינוביץ, אשר עבדו במשותף על תחקירים אשר הובילו לחשיפת מעשיהם הפוגעניים של יהודה משי זהב וחיים ולדר. העיתונאים תיארו כיצד לאחר ששמעו את הנפגעים, חשו מחויבות ואחריות להמשיך ולפעול עד לחשיפת האמת. לדבריהם, גם כאשר היו נתונים לאיומים וכן על אף ששילמו מחירים נפשיים על המעורבות שלהם, הרגישו לכל אורך הדרך כי מדובר במעשה הנכון. במאי 2022 הוענק להם פרס המכון הישראלי לעיתונות (בר, 2022).

יחד עם זאת, לעיתים התביעה לאחריות הינה קשה מנשוא. ישנם מצבים בהם בולטת דווקא התנגדות וסירוב לאחריות, המשאלה החזקה להסב מבט, לא לשמוע את זעקות השבר, לא להקשיב לקולות הנפגעים. אמנם החשיפה לפניו השבריריות של הזולת עלולה להכאיב, אך גם לחוסר מתן עזרה או לקיחת אחריות יש השלכות. במקרים אלה ניתן להיזכר באמירתו של הלל הזקן, 'וכשאני לעצמי מה אני?', שכן התעלמות או התנגדות כלפי החתירה הפנימית לאחריות עלולה להוביל לניכור, נפרדות ובדידות. כמו כן, ביון תיאר כיצד דווקא סילוק החוויה הכואבת עלול להוביל לחסימה של ההתפתחות המנטלית. בהתאם, תחושת ההוקרה וההערכה כלפי זה הנוקט באחריות למרות הכאב הנפשי הכרוך בכך, מבטאת בקול רם אמת אשר נמצאת בתוכנו – חיינו בעלי ערך כאשר אנו מתייצבים באחריות לצד האחר.

החתירה לאחריות בקליניקה

ההכרה בחתירה לאחריות כתנועה נפשית פנימית ומולדת עשויה להוביל לזווית הסתכלות אחרת כלפי תיאורים קליניים מהספרות הפסיכואנליטית הקלאסית, הרואים באחריות יכולת התפתחותית. לפיכך, אציג תיאור מקרה של ויניקוט מתוך מאמרו 'התפתחות היכולת לאכפתיות' אשר התפרסם בשנת 1963 עם פרשנותו. לאחר מכן, אציע אפשרות להסתכלות שונה על אותו מקרה טיפולי.

"מטופל נכנס לחדרי וראה מכשיר הקלטה. זה נתן לו רעיונות, וכאשר נשכב ואסף עצמו לקראת העבודה של השעה האנליטית, אמר: "הייתי רוצה לחשוב שכאשר אסיים את הטיפול, מה שקרה פה אתי יהיה בעל ערך לעולם בדרך זו או אחרת". לא אמרתי דבר, אך ציינתי לעצמי במחשבתי שהערה זו עשויה הייתה לרמוז לכך שהמטופל היה קרוב לאחד מאותם בולמוסי ההרסנות שבהם היה עלי לעסוק שוב ושוב בשתי שנות הטיפול בו. לפני תום השעה, הגיע המטופל באמת למודעות אמיתית חדשה לקנאתו בי, קנאה שנבעה מכך שחשב שאני אנליטיקאי טוב. היה לו אימפולס להודות לי על כך שאני טוב, ועל כך שיכולתי לעשות מה שהוא היה צריך שאעשה. כל זה עלה כבר בעבר, אך עתה יותר מאשר בהזדמנויות קודמות הוא היה בקשר עם רגשותיו ההרסניים כלפי מה שניתן לכנות אובייקט טוב, האנליטיקאי שלו.

כאשר קישרתי שני דברים אלה, הוא אמר שזה נראה לו נכון, אך הוסיף כמה נורא היה לו פירשתי לו זאת על בסיס הערתו הראשונה. כוונתו הייתה, לו לקחתי את משאלתו להיות לתועלת ואמרתי שזה מרמז על משאלה לא-מודעת להרוס. היה עליו להגיע לדחף להרוס לפני שאכיר בתיקון, והיה עליו להגיע לכך בזמנו שלו ובדרכו הוא. אין ספק שהיכולת שלו לחשוב שבסופו של דבר יוכל לתרום היא שאפשרה לו להגיע לקשר אינטימי יותר עם הרסנותו. אך מאמץ קונסטרוקטיבי הוא כוזב ונטול משמעות אלא אם כן, כפי שאמר, מגיעים קודם להרס."

(ויניקוט, 2009, עמ' 259)

חתירה לאחריות כצורך נפשי ראשוני

המטופל של ויניקוט נכנס לחדר הטיפולים ופתח באמירה לגבי סופיות: "הייתי רוצה לחשוב שכאשר אסיים את הטיפול, מה שקרה פה אתי יהיה בעל ערך לעולם בדרך זו או אחרת". המטופל, בשלב זה של הקשר, מכיר בכך שהטיפול (והקיום) הוא זמני ועל אף שהוא עתיד לסיים את הטיפול (ואת חייו), העולם ימשיך להתקיים. מדובר ברגע של הכרה כואבת, לעיתים אף מדובר במשימת חיים להיות עם הכרה זו במגע. יחד עם זאת, ההכרה בסופיות, כאשר היא מעובדת, מובילה לגילוי אחריות, שכן המטופל מחפש לתת מעצמו ערך לעולם, לממש את התשוקה לאינסוף. בדומה לכך, הלמידה וההתפתחות המתרחשת בחייו של המטופל בזכות העבודה הטיפולית שהוא עושה, עשויה להוות עבורו דרך להתייצב למען האחר, ובכך להיחלץ במובן מסוים מהסופיות של חייו.

ניתן להניח כי הטיפול שויניקוט העניק למטופל אפשר לו להיות במגע עם הסופיות ולהצליח לבטא אמת חותכת זו בתחילת הפגישה ביניהם. שינוי אשר מתרחש בהחלטה להתמודד עם האמת ועם הכאב הכרוך בה, עשוי להוות גורם מכריע בצמיחה מנטלית. בשלב זה, המטופל יכל להתמודד עם התסכול הנובע מהקיום הסופי, שאולי בעבר הוביל אותו לתגובות של ייאוש או תוקפנות, עליהן ויניקוט רומז באומרו שבעבר היו לו התקפי הרסנות. כעת, נוכח הכרת הסופיות, המטופל ביטא משאלה להיות לתועלת לעולם. נראה כי התפתחה אצל המטופל האמונה לפיה יש ביכולתו לעשות משהו מעבר לעצמו ובכך הוא יהיה בעל ערך.

כלומר, מימוש השאיפה לאינסוף אשר מתבטא בהיות העצמי למען אחרים מובא במשאלתו של המטופל, שהחוויה שלו תצא מגדר עצמו בלבד ותעזור לאחרים. ייתכן כי הכרת התודה שהביע בפני ויניקוט קשורה לכך, שכן בזכות ההתייצבות של ויניקוט למענו שבוע אחרי שבוע באופן עקבי המטופל הפנים את האפשרות של 'היות למען האחר' כמפתח ליציאה מקיום בודד ובהכרח סופי לקיום מעבר לעצמו, שיש לו נגיעה באינסוף. יתרה מכך, בתודתו, נתן המטופל תוקף לערך של העבודה הטיפולית שעשה ויניקוט בעבורו. בזכות הטיפול המסור של ויניקוט, המטופל יכל כעת גם להכיר באמת הסופיות שלו וגם להתחבר לשאיפה לאינסוף על ידי הבעת המשאלה כי העולם ייתרם ממנו בדרך זו או אחרת.

בהמשך, ויניקוט מתאר כיצד פירש בעבור המטופל את הקשר שבין משאלתו של להיות לתועלת ובין הדחף להרוס. אמנם המטופל קיבל פרשנות זו, אך הדגיש את החשיבות שהייתה בכך שויניקוט לא אמר זאת מיד לאחר שהביע משאלתו להיות לתועלת. ייתכן, כי ויניקוט התקשה לראות במשאלה של המטופל כעומדת בפני עצמה, כגילוי של אחריות ראשונית הטבועה בנפש המתגלה ביתר שאת נוכח הכרת הסופיות. במידה ואכן כך הדבר, ייתכן וקבלת הפרשנות על ידי המטופל מכוונת רק כלפי המשאלה להיות לתועלת ולא כלפי החיבור בינה ובין הרסנות.

כך או כך, ויניקוט, אולי באינטואיציה הטיפולית שלו, נענה למשאלתו של המטופל להשאיר חותם אינסופי וההוכחה היא בעצם קריאת שורות אלו. סיפורו של המטופל הפך ללימוד המשמש אחרים בניסיון להבין את הנפש האנושית. המטופל, כמו גם המפגש הטיפולי בינו ובין ויניקוט, חרג מקוטב הסופיות והוא בעל ערך גם לדורות הבאים.

חתירה לאחריות כתנועה נפשית טיפולית

"מהו העדר משמעות?

השכיחה במחלות.

מהו קיום?

דבר שתמיד מצריך עיון חוזר."

(אדוניס)

חולי, בשירו של אדוניס, קשור להעדר משמעות. ולפי השיר, מחלה זו נפוצה במיוחד. באמצעות תנועה נפשית המצריכה עיון חוזר ותמידי, ניתן לממש את החתירה לאמת אשר מאפשרת קיום אינסופי ובעל ערך. זאת, על ידי התייצבות למען האחר. אותה תנועה הנפשית המאפיינת את החתירה לאחריות בחיים, היא תנועה אשר תוארה על ידי קליין בעמדה הדיכאונית (2002) ועל ידי ויניקוט (2018) כאשר הרחיב זאת לתהליך מתמשך לאורך החיים. השינוי או החידוש המובא במאמר זה הינו בקונטקסט, באופן בו תנועה זו נולדת. אחריות אינה נוצרת כתוצאה מפחד שהשנאה תגבר על האהבה וחיבור ליצר הרסנות אישי, אלא מתוך הכרה בהתמודדות המתמדת בין הסופי לאינסופי שבתוכנו והשלמה עם התסכול המובנה של מצב הקיום האנושי.

השלמה זו, מובילה לחיים מתוך אחריות, חיים היוצאים מגבולות העצמי. כלומר, התנועה הנפשית מהווה אינטגרציה בין הסופי לאינסופי – בין ההכרה החוזרת ונשנית בקיומנו הסופי, בהשתכנות של נפשנו בתוך גוף על צרכיו ומגבלותיו, גוף שסופו הפיזי ידוע מראש; לבין החתירה לצורך הנפשי הראשוני לאמת ולקיום אינסופי. בכך, לרכך את הפער בין החלקים האינסופיים שלנו דוגמת הדמיון והשאיפות ובין המגבלות של גופנו הפיזי.

כשל בביסוס העמדה הדיכאונית, תחת ההנחה שהחתירה לאחריות הינה מולדת, עלול לייצר העדר משמעות, להוביל לייאוש ולתחושת ריקנות שתוצאתה היא דיכאון. התסכול בקיום האנושי מובנה ולא ניתן לחמוק ממנו, תוקפנות והרסנות עלולות להופיע כתוצר של התסכול מקיומנו המוגבל כל כך. ביסוס של העמדה הדיכאונית, אינטגרציה בין הכוחות הדורשים מענה לקיומנו הסופי ובין הכוחות בתוכנו הדורשים מענה לשאיפה לאינסוף, תוביל להשלמה עם התסכול במצב הקיום האנושי. ההשלמה לעיתים מלווה בתחושות צער או עצב, אך יחד עם זאת, ההשלמה תוביל למימוש של החתירה לאחריות עבור עצמנו ועבור אחרים.

ויניקוט (1995) טען כי על פסיכואנליטיקאים להיות מסוגלים להתמודד עם השאלה: "מה משמעות החיים עצמם?" אין זו שאלה פילוסופית, אלא שאלה מעשית אשר באפשרותה להרחיב את הטיפול הפסיכולוגי. עלינו, כאנשי טיפול, לתת את הדעת גם על שאלות יסוד אלו, מה יאפשר למטופל להרגיש שהחיים ראויים לחיותם? לדעתי, הכרה מצד אנשי טיפול במתח המתמיד בין הסופי לאינסופי, בצורך באמת ובמימושו בפועל באמצעות חתירה לאחריות, עשויה לשפוך אור על זווית שלא קיבלה מספיק מקום בטיפול הנפשי. ריקנות, בדידות וסבל נפשי עלולות להצביע על חוסר משמעות, על תשוקה לחרוג מגבולות העצמי אשר אינה מקבלת די ביטוי ומימוש. לשם כך, נדרשת הכרה בחיוניותה של האחריות כלפי אחרים בחייו של האדם. יתרה מכך, נדרשת הבנה כי הכאב הנפשי הנלווה לעיתים לאחריות כלפי האחר הינו עדיף על האלטרנטיבה, חיים שאין בהם מענה לאחר.

יחד עם זאת, מטפל אחראי צריך לתת את הדעת לכך שהמטופל נמצא במקום בטוח, הנותן מענה לצרכי החיים האישיים שלו. כלומר, לא ניתן לחמוק מהצרכים הסופיים ומצרכיו האישיים של הפרט, אך יש מקום ללמוד לשלב בין מענה לצרכים הסופיים ובין מענה לצרכים האינסופיים. טיפול נפשי הינו מקום בו ניתן לעבד את התסכול הנלווה לאחריות כלפי אחרים, ולהוות מודל לבניית בסיס בטוח המתחיל בשמירה על גבולות. שכן, על חתירה לאחריות להתחיל תמיד באחריות כלפי עצמי ובהמשך להתרחב אל עבר האחר.

בתהליך טיפולי טמונה האפשרות, דרך המסגרת הטיפולית והתנהלות המטפלת או המטפל, להפנים וליישם את האופן בו ניתן לשאת את המתח ועדיין לחיות בחתירה מתמדת לאחריות. הטיפול, על סופיותו ומגבלותיו, לצד האפשרויות האינסופיות הגלומות בו, מפגיש את שני השותפים לו, בזעיר אנפין, עם התמודדות שהיא מלאכת החיים.

סיכום

בהשראת ביון, ניתן להצביע על תנועה מתמדת בין שני קטבים בנפש, הסופי והאינסופי. כשם שאדם זקוק למילוי צרכיו בקוטב הסופי, כך יש צורך במענה לתשוקה הנפשית כלפי האינסוף. זאת, על ידי ביטוי תשוקה זו באמצעות עשייה ממשית. המשורר פאול צלאן (1994) עמד על קוטביות זו, אשר הינה בלתי ניתנת לגישור במציאותו של האדם. שירו נפתח בקטבים שיש בנו ובהמשכו הדובר מביע תחינה לבת שיח נסתרת:

"בנו הם

הקטבים,

לא עבירים

בהקיץ,

אנחנו ישנים אל מנגד, עד שער

הרחמים,

אני מאבד אותך למענך, זוהי

נחמת השלג שלי,

אמרי שירושלים ישנה,

אמרי זאת כאילו הייתי אני

הלובן הזה שלך,

כאילו היית את

הלובן שלי,

כאילו יכולנו להיות אנחנו בלעדינו,

אני מעלעל בך, לעולם,

את מתפללת, את מערסלת אותנו

לחופשי."

הפילוסוף ז'אק דרידה (2009), תלמידו וידידו של עמנואל לוינס, ראה בתחינה לקיום 'ירושלים' כהבטחה לקיומה של אנושיות כאן בעולם הזה, לא רק במחשבות חסודות, אלא ירושלים שהיא של מעלה ושל מטה. ירושלים הדורשת מאתנו מודעות חריפה, ערנות לאחריותנו האינסופית לאחר. לפי דרידה, במסע החיים 'אנו מתקרבים לשערי ירושלים', התקרבות שלא תחדל אף פעם.

בשיר של צלאן הדובר זקוק למישהי אשר תאמר לו שקיים מקום אשר יוכל להכיל את הקטבים. הדובר רוצה לשמוע שירושלים קיימת, שיש מקום אשר מסוגל להכיל את חיי היומיום יחד עם הצמא לנשגב. גם בטיפול, לעיתים בכדי להמשיך ולבחור בחיים, המטופל זקוק לדמות טיפולית אשר תראה ותאמין בכך יחד איתו. רק כך, הוא יוכל לחיות מידי יום חיים בעלי משמעות על אף סופיותם, ולהמשיך לממש את התשוקה לאמת ולצדק בעשייה למען האחר למרות התסכול והכאב הכרוך בכך. כלומר, מטופלים זקוקים לדמות טיפולית אשר תעז לבטא בקול את האמונה לפיה לאחריות כלפי האחר תמיד יש מקום והיא בעלת ערך. באופן בלתי תלוי במה מקובל בחברה, באיך נוהגים הרוב. יש אמת ותמיד אפשר לשאוף אליה ולממש אותה, בעשייה היומיומית מתוך אחריות לאחר.

המאמר הנוכחי נפתח בשאלה "אם יש קדושה בעולם הזה – איהי?" (מתוך ספרו של גרינברג, "בחסד", 2020). נפש האדם משתוקקת לעשייה שהיא מעבר, מעבר לקיום הממשי והסופי שלנו. כך, אנו חיים באתגר מתמיד שלא לקרוס לאחד הקטבים ולהמשיך להיות בתנועה מתמדת, בין הסופי לאינסופי, בחיפוש מתמשך אחר המימוש המעשי לאינסופיות. מענה לשאלת הקדושה בחיים ניתן למצוא בשם של אסופת כל שיריו של גרינברג- בחסד. לפי הגדרתו של לוינס, חסד הוא ביטוי של יחס האחריות האינסופית שלי כלפי הזולת (2013). כאן, בעולם הזה, ניתן לחיות חיים שיש בהם קדושה, שיש בהם שאיפה לאינסוף. זאת, על ידי עשיית חסד, חתירה תמידית לאחריות, לפעולה שהינה למען האחר.

*

"מהי ידידות?

שמש נוספת".

(אדוניס)

ד"ר קרן בצר וד"ר עמית פכלר, תודה שהארתם את עיניי גם בכתיבת המאמר הנוכחי.

על הכותבת – ליטל מור

פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנחה בבית הספר לפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית של אוניברסיטת חיפה, שלוחת מבח"ר.

מטפלת ומדריכה אונליין ובקליניקה פרטית ברמת גן.

מקורות

אדוניס. (2012). מפתח פעולות הרוח. קשב לשירה.

אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1992). התנסויות בקבוצות. דביר.

ביון, ו. ר. (2003). במחשבה שנייה. תולעת ספרים.

ביון, ו. ר. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.

ביון, ו. ר. (2012). סזורה. תולעת ספרים.

ביון, ו. ר. (2018). קשב ופרשנות. תולעת ספרים.

בירן, ח. ופוד, א. (2021). ללמוד את ביון. תולעת ספרים.

בניה, י. אפריל 15, 2021). יום העצמאות ה-73. אתר ynet.

בר, פ. (מאי 2, 2022). חדשות חינוך וחברה. אתר הארץ. 

גרינברג, ת. (2020). בחסד. הקיבוץ המאוחד.

דקארט, ר. (1996). הגיונות. הוצאת מאגנס.

דרידה, ז'. (2009). היה שלום: לעמנואל לוינס. הקיבוץ המאוחד.

הנסל, ז'. (2019). נתיב המחשבה של עמנואל לוינס. מאגנס.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמתי עצמי כוזב. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (2018). הפסיכולוגיה של השיגעון. עם עובד.

לאו, ב. (2006). חכמים. ידיעות ספרים.

לוינס, ע. (2004). קריאות תלמודיות חדשות. שוקן.

לוינס, ע. (2010). כוליות ואינסוף. מאגנס.

לוינס, ע. (2013). על אלוהים העולה על הדעת. מאגנס.

לוינס, ע. (2014). הזמן והאחר. הקיבוץ המאוחד.

סימניגטון, ג'. ו-נ. (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תולעת ספרים.

עמיחי, י. (1998). פתוח סגור פתוח. שוקן.

פכלר, ע. (2016). אבא בלי אבא. פרדס.

פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. עם עובד.

צלאן, פ. (1994). סורג-שפה. הקיבוץ המאוחד. 

קהתי, פ. (2003). מסכת אבות. משניות קהתי.

קליין, מ. (2002). כתבים נבחרים. תולעת ספרים.

שטיינזלץ, ע. (1997). מסכת שבת. המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.

Bion, W.R.(1965) Transformations. London: Tavistock

Hadar, U. (2013). Psychoanalysis and Social Involvement.. Palgrave Macmillan, London

Arslan, G. & Wong, P. (2022). Measuring Personal and Social Responsibility: An Existential Positive Psychology Approach. Journal of Happiness and Health. Vol. 2, No. 1

Grotstein, J.S. (2007). A Beam of Intense Darkness. Karnac Books, London

Searles, H. F. (1975). Countertransference and Related Subjects. International Universities Press

טיפול מיודע פסיכדליה
הרנסאנס הפסיכדלי רק הולך ומאיץ, הפופולריות והנגישות של פסיכדלים ומשני תודעה אחרים הולכת וגדלה, ולאור כך גם הצורך במטפלים עם רקע וארגז כלים מתאימים, שלא נבהלים ממטופלים שמתמשים בחומרים
אילנה פז, מיכאל הופמן ומיכאל פיין, תל אביב
החל מה- 30.5.24
התוכנית ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת אובדן ושכול
מהרו להירשם- מקומות אחרונים! התוכנית מבוססת על ניסיון וידע רב אשר נצבר בארץ ובעולם, מתקיימת בהוראת מיטב המומחים המובילים בתחום ומותאמת למרחב החברה הישראלית.
נט"ל בשיתוף אונ' בר אילן, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
תוכנית הכשרה לטיפול מיני בגישה פסיכודינמית
מטרות תוכנית לימודי טיפול מיני בבר אילן לספק ידע תיאורטי ויישומי בנושאי המין והמיניות אגב שימת דגש על השילוב בין אינטימיות לבין גוון תרבותי, התמקדות בזולת, בזוג ובקהילה.
ביה"ס לעבודה סוציאלית, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי
התוכנית מיועדת להקניה שיטתית ומעמיקה של היסודות התיאורטיים והקליניים של פסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית ושל דרכה הייחודית בהבנת נפש האדם וריפוייה.
איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, לוד
שנה"ל תשפ"ה
השתלמות יוני 2024
בחודש יוני הקרוב תיפתח השתלמות נוספת ללימוד המודל לטיפול בהפרעות חרדה והפרעות הקשורות לדחק ופוסט טראומה. בהשתלמות תהיה התייחסות להתערבויות במצבי חירום והתמודדות עם פניות בזמן מלחמה.
See Far CBT , גבעת שמואל
החל מה- 30/05/2024
החלה ההרשמה לתוכניות ללימודי ליבה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית
החלה ההרשמה לתוכניות ללימודי ליבה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית תשפ"ה
מרכז ויניקוט, בתל אביב
שנה"ל תשפ"ה
הדרכה בפסיכותרפיה מעמדה אינטגרטיבית
קבוצת למידה מקוונת: פרופ' אוריה תשבי וד"ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, אונליין
החל מה- 02/05/2024
דרוש עורך תוכן בעל תואר שני טיפולי
אתר בטיפולנט מחפש עורך.ת תוכן
בטיפולנט
לטפל מתוך כאב - יום עיון לאנשי מקצוע בתחום הטיפול והשיקום
ד״ר שרון זיו ביימן, פרופ׳ דנה אמיר, ד״ר יעל מאיר, ד״ר רננה שטנגר אלרן, גב׳ שני לנדאו, ד״ר ליאור גרנות, ד״ר דנה מור, ד״ר מרים גולדברג
מכון מפרשים, תל אביב
02/05/2024
סדנה למטפלים: פסיכולוגיה של התעללות
הסדנה תעסוק במערכות יחסים מרעילות בהן מתקיימת התעללות פסיכופתית/נרקיסיסטית ובתהליך ההחלמה מקשרים כאלו בחדר הטיפולים.
מכון מרווה, אונליין
החל מה- 02/05/2024
עבודה אנליטית ויצירה הדדית של נפשות: מבטים על התאוריה והקליניקה של תומס אוגדן
מרצים: ד"ר בעז שלגי, קובי אבשלום, מיכל ארוך תמיר וד"ר שמשון ויגודר. מנחה: נעמה גרינולד
מכון מפרשים, אונליין
10/05/2024
טיפול מיודע פסיכדליה
הרנסאנס הפסיכדלי רק הולך ומאיץ, הפופולריות והנגישות של פסיכדלים ומשני תודעה אחרים הולכת וגדלה, ולאור כך גם הצורך במטפלים עם רקע וארגז כלים מתאימים, שלא נבהלים ממטופלים שמתמשים בחומרים
אילנה פז, מיכאל הופמן ומיכאל פיין, תל אביב
החל מה- 30.5.24
התוכנית ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת אובדן ושכול
מהרו להירשם- מקומות אחרונים! התוכנית מבוססת על ניסיון וידע רב אשר נצבר בארץ ובעולם, מתקיימת בהוראת מיטב המומחים המובילים בתחום ומותאמת למרחב החברה הישראלית.
נט"ל בשיתוף אונ' בר אילן, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
תוכנית הכשרה לטיפול מיני בגישה פסיכודינמית
מטרות תוכנית לימודי טיפול מיני בבר אילן לספק ידע תיאורטי ויישומי בנושאי המין והמיניות אגב שימת דגש על השילוב בין אינטימיות לבין גוון תרבותי, התמקדות בזולת, בזוג ובקהילה.
ביה"ס לעבודה סוציאלית, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי
התוכנית מיועדת להקניה שיטתית ומעמיקה של היסודות התיאורטיים והקליניים של פסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית ושל דרכה הייחודית בהבנת נפש האדם וריפוייה.
איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, לוד
שנה"ל תשפ"ה
השתלמות יוני 2024
בחודש יוני הקרוב תיפתח השתלמות נוספת ללימוד המודל לטיפול בהפרעות חרדה והפרעות הקשורות לדחק ופוסט טראומה. בהשתלמות תהיה התייחסות להתערבויות במצבי חירום והתמודדות עם פניות בזמן מלחמה.
See Far CBT , גבעת שמואל
החל מה- 30/05/2024
החלה ההרשמה לתוכניות ללימודי ליבה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית
החלה ההרשמה לתוכניות ללימודי ליבה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית תשפ"ה
מרכז ויניקוט, בתל אביב
שנה"ל תשפ"ה
הדרכה בפסיכותרפיה מעמדה אינטגרטיבית
קבוצת למידה מקוונת: פרופ' אוריה תשבי וד"ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, אונליין
החל מה- 02/05/2024
דרוש עורך תוכן בעל תואר שני טיפולי
אתר בטיפולנט מחפש עורך.ת תוכן
בטיפולנט
לטפל מתוך כאב - יום עיון לאנשי מקצוע בתחום הטיפול והשיקום
ד״ר שרון זיו ביימן, פרופ׳ דנה אמיר, ד״ר יעל מאיר, ד״ר רננה שטנגר אלרן, גב׳ שני לנדאו, ד״ר ליאור גרנות, ד״ר דנה מור, ד״ר מרים גולדברג
מכון מפרשים, תל אביב
02/05/2024
סדנה למטפלים: פסיכולוגיה של התעללות
הסדנה תעסוק במערכות יחסים מרעילות בהן מתקיימת התעללות פסיכופתית/נרקיסיסטית ובתהליך ההחלמה מקשרים כאלו בחדר הטיפולים.
מכון מרווה, אונליין
החל מה- 02/05/2024
עבודה אנליטית ויצירה הדדית של נפשות: מבטים על התאוריה והקליניקה של תומס אוגדן
מרצים: ד"ר בעז שלגי, קובי אבשלום, מיכל ארוך תמיר וד"ר שמשון ויגודר. מנחה: נעמה גרינולד
מכון מפרשים, אונליין
10/05/2024