חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • פעולה של אמונה: מה מאפשר לאדם להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית?

פעולה של אמונה: מה מאפשר לאדם להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית?

ליטל מור

הקדמה: משהו בחיי הולך להשתנות

תיאורטיקנים רבים ביקשו לתאר את המנגנונים והתהליכים המאפשרים לאדם לעבור תהליך של שינוי נפשי. וילפרד ביון הציע כי 'פעולה של אמונה' היא הפעולה הנדרשת מאיש הטיפול על מנת לפגוש את המטופל שלו ולהיות איתו בתהליך הטיפולי (ביון, 1970). זוהי למעשה היכולת להיות במצב של פתיחות והכלה כלפי האמת. יישומה תלוי בשלילת הזיכרון והתשוקה, אשר אחיזה בהם יוצרת "מצב רווי", אשר מתבסס על אותה הנחייה מוכרת שהפכה כמעט לסיסמה בקרב אנשי ונשות טיפול - להגיע לפגישה "ללא זיכרון, ללא תשוקה" (ביון, 1967b).

במאמר הנוכחי אתבונן בתהליכים הקשורים ליכולת שלנו כבני אדם וכמטפלים לנקוט ב'פעולה של אמונה' - לשהות באי-ידיעה ולחשוב באופן פתוח על עולמו הפנימי של המטופל. ביון היטיב לנסח זאת באופן הבא: 'שבכל פגישה ירגיש [המטפל] שלא פגש במטופל קודם לכן. אם הוא מרגיש שכבר פגש בו, הרי הוא מטפל במטופל הלא נכון' (ביון, 1967b). אנסה להבין מדוע דווקא 'פעולה של אמונה' יכולה לסייע לאדם המבקש להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית. לשם המחשה של רעיונותיי, המאמר מלווה במקורות מהתפילה ומהשירה העברית. אנסה לחבר את האופן בו 'פעולה של אמונה' מודגמת במקורות הללו אל התנועה הנפשית המתאימה לה, להבנתי, במפגש הטיפולי.

קריאתו של ביון לנקיטת 'פעולה של אמונה' והעמדה הטיפולית הנגזרת מכך יכולות לעורר התנגדות פנימית כמעט מובנת מאליה, שהרי ההיגיון מתריס נגד אלו - איך נוכל שלא לזכור את המטופל? כיצד נוכל שלא לזכור את התיאוריה הפסיכואנליטית או שלא להתיימר להתמקם בעמדה טיפולית שאנו סבורים שתקדם את רווחתו הנפשית של המטופל? ביון היה מודע ל"חוסר ההיגיון" והטיל ספק ביחס ליכולתה של תיאוריה הגיונית לייצג את העבודה הטיפולית (ביון, 1967b). ועדיין, אם נבחר ללכת צעד נוסף עם הגותו, עלינו להוסיף ולשאול - האם קיימת דרך שהמטפל יכול לסגל לעצמו על מנת להימנע או להשהות את התשוקות והזיכרונות שלו? ובהנחה כי אלו מושהים במפגש הטיפולי, האם ישנה הנחייה עם מה איש הטיפול כן צריך להגיע לפגישה?

בספרו 'ללמוד מן הניסיון' (1962), ביון מסמן את המרכיבים ההכרחיים בעיניו להתחדשות: "היכולת לשאת ספק והיכולת לשאת תחושת אין-סוף". בעיניי, חיבור בין יכולות אלו, המקדמות למידה וגילוי, ובין הניסיון להימנע מזיכרון ומתשוקה, יוצר תמונה יותר קוהרנטית ממה עלינו להימנע ובאיזה יכולות ועמדות עלינו לנקוט במפגש הטיפולי כדי לקדם למידה והתפתחות. מהתמונה השלמה נראה כי נדרש מאיש הטיפול להגיע לפגישה מתוך אי-ידיעה עוד יותר רדיקלית - עליו להסכים להשיל מעליו את הידע שלו אודות עצמו. יתכן כי כדי ללוות מטופלים בתהליך של הבשלה וצמיחה נפשית, הפעולה הנדרשת, אותה 'פעולה של אמונה', תלויה בנכונות של איש הטיפול להיות בעצמו אדם המוכן להשתנות.

התהליך בו רעיונות הופכים לרוויים - התחלת דת חדשה

כולנו בני אברהם / יהודה עמיחי 

אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּנֵי אַבְרָהָם

אֲבָל אֲנַחְנוּ גַּם הַנְּכָדִים שֶׁל תֶּרַח, אָבִי אַבְרָהָם.

וְעַכְשָׁו אוּלַי הִגִּיעַ זְמַן הַנְּכָדִים לַעֲשׂוֹת

לַאֲבִיהֶם מָה שֶׁהוּא עָשָׂה לְאָבִיו,

שֶׁשָּׁבַר אֶת תְּרָפָיו וֶאֱלִילָיו, אֶת דָּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ.

אֲבָל גַּם זֹאת תִּהְיֶה הַתְחָלַת דָּת חֲדָשָׁה.

יהודה עמיחי מנהל בשירו (1998) דיאלוג עם המדרש המופיע בבראשית רבא, המספר על תחילת דרכו של אברהם. תרח, אביו של אברהם, היה מוכר פסלים. כאשר הושיב האב את אברהם במקומו, אברהם שוחח עם הקונים וניסה דרך שאילת שאלות פשוטות להביאם להכרה שבפסלים אין ממש. לאחר מכן, ניתץ אברהם את הפסלים. עמיחי ציין את אברהם כמי שהעז לצאת כנגד הדעה הרווחת, העז להיות באי ידיעה, העז לשאת ספק. אולם, עמיחי הדגיש בשירו כי זהו תהליך שאין לו סוף. אנו לא יכולים להישען על אמונתו של אברהם, שכן בכך מה שהחל כ'פעולה של אמונה', כפעולה שנבעה מתוך שהייה באי ידיעה ויכולת לשאת ספק - יהפוך לדת חדשה, כלומר למצב רווי וידוע. לכן, אנו נדרשים שוב ושוב לאומץ לעשות את מעשה אברהם - להעז לא לדעת, לשאת ספק, לשאול שאלות. עמיחי בשירו העביר בצורה תמציתית את התהליך בו רעיונות הופכים לרוויים ואז הם לא מקדמים 'פעולה של אמונה' אלא יוצרים דת חדשה.

מצב רווי הוא מצב בו האדם חש שהוא יודע, יש לו קונספציות ברורות (אפילו רק בתחום ספציפי) ועל כן הוא מלא וחסר חלל פנוי להתחדשות. זאת לעומת המצב הלא רווי, בו יש התהוות מתמדת בתהליך למידה שהוא אינסופי במהותו. תהליכי למידה כוללים רגשות ומחשבות אשר טרם התגבשו, האדם שוהה באי ידיעה ועם הזמן התמונה מתבהרת. ברגע שהמחשבות מתבהרות נוצרת תפיסה שתלך ותתהווה לקונספציה, ומרגע שהקונספציה נעשית ברורה ומוגדרת היא עלולה להפוך ל"דת חדשה" ואז נדרש מאיתנו האומץ להמשיך להיות באי ידיעה ולהמשיך ולשאול. התהליך הוא מתמיד - היכולת לשאת אי ידיעה ולהיות עם השאלות שמתעוררות בנו ועם כל אותן מחשבות מעורפלות שמתגבשות לקונספציה, ואז מה שהחל כאמונה עובר למצב רווי ושוב האדם נדרש לחזור ולשאול שאלות.

ביון מסביר מה קורה כאשר המטפל מאפשר לעצמו להתבסס על זיכרונות ותשוקות - הם תופסים את החלל שאמור היה להישאר פנוי ובלתי-רווי, וכך מצטמצמת היכולת לתפוס את היסודות שאינם ניתנים לחישה והכושר הנפשי של המטפל נפגע. ביון מקביל זאת לדרכים של פעילות גופנית אשר פוגעות בכושר הגופני. לזיכרונות ותשוקות יש נוכחות שתלטנית, וקיימת סכנה שחוויה זו תזלוג אל המטופל. המטופל עלול לחוש כי המטפל משתוקק למשהו שקשור אליו, למשל להחלמתו בהתאם לאופן בו המונח "החלמה" עבר למטופל מהמטפל שלו (באותן דרכים נסתרות בהן המטופל מרגיש את המטפל שלו, ולא משום שהמטפל אמר לו ישירות). אז, התשוקה של המטפל מגבילה את המטופל לכיוון התפתחות אפשרי אחד מיני רבים ומצמצמת את המרחב הטיפולי. ביון מוסיף את ההבנה ואת התפיסה החושית לרשימת התכונות מהן יש להימנע, וכן טוען כי באמצעות הימנעות או השעיה של זיכרון, תשוקה, הבנה ורשמים חושיים, איש הטיפול יוכל להיות בהלך רוח מחשבתי המאפשר התבוננות שיכולה להוביל ללמידה ולגילוי. משמעותה של התבוננות זו היא לנסות לחוות משהו מהאמת הרגשית של המטופל במקום להיות בעבר או בעתיד שלו.

הבחירה ב'פעולה של אמונה', לפחות בתחילת הדרך, תחשוף את איש הטיפול לרגשות כואבים. זה עלול להיות מערער לשבת בפגישה עם מטופל ללא הידע אשר נחשב כסימן היכר לאחריות מקצועית, כמו למשל, לא לזכור חלק מפרטיו הביוגרפיים של המטופל. אולם אותם פרטים ביוגרפיים עלולים להסתיר אמת נפשית אודות המטופל, אמת אשר תוכל להיחשף על ידי השהיית הזיכרון - אך לצורך כך המטפל חייב להניח מאחיזתו בביוגרפיה ולהפנות קשב למציאות הרגשית שמתהווה בפגישה.

לדעת ביון, תפיסה המבוססת על זיכרון, תשוקה והבנה היא תפיסה הנשענת על ראייה פרימיטיבית של המשכיות האדם כאדם: איש טיפול אשר זוכר ש-א' הוא אותו אדם ש-א' היה אתמול, מונע מעצמו לראות את א' כפי שהוא כרגע. הפיזיקאי פרופ' קרלו רובלי אשר חוקר את מכניקת הקוונטים ההתייחסותית מסביר זאת באופן הבא:

"תסתכל על הים, זו דוגמה קלאסית. אתה יכול לראות גל נע, אבל האם הגל כאן והגל שהיה שם לפני כמה שניות הם אותו גל? אלה מים אחרים, אין איזה 'דבר' שזז, יש רק משהו שדוחף משהו שדוחף משהו. רק מפני שיש דמיון בין מה שאנחנו רואים עכשיו ומה שראינו לפני רגע, אנחנו נותנים לו שם אחד... וכך נכון גם ביחס אלינו. אדם אינו דבר אלא התרחשות, אינדיבידואל הוא תהליך, גם אם זה תהליך מורכב שיש בתוכו אינטגרציה הדוקה. האם אתה אותו 'אתה' שהיית אתמול? אתה דומה מאוד למי שהיית אתמול, ויש לך זיכרונות מזה, אבל אינך אותו אדם. אם לא נחשוב במונחים של דברים קבועים, אלא במונחי אירועים ארעיים שקשורים זה לזה, נבין את העולם הרבה יותר טוב. זה הכיוון שהפיזיקה דוחפת אותנו אליו" (לב, 2021).

ההרפיה מהיאחזות זו והנקיטה ב'פעולה של אמונה' תלויה ביכולתו של איש הטיפול להתמודד עם החרדות, עם התסכולים ועם הכאבים הנפשיים שלו. כלומר, הבחירה ב'פעולה של אמונה' היא בחירה להרפות מהקרקע הנוקשה והיציבה עליה הלך המטפל עד כה ולאפשר לעצמו פתיחות לחיבורים חדשים. כדי להצליח להיות עם הסדקים בתוכו, אותם מרווחים פנויים אשר יכולים לאפשר לו להיות סקרן לגילויים מפתיעים, נדרשת מהמטפל יכולת לשאת את האימה שלו בהליכה על אדמה לא מוכרת.

במילותיו של עמיחי, קיימת סכנה להפוך את הפסיכולוגיה לדת חדשה. התשוקה לרפא עלולה לכפות התערבויות מסוימות והזיכרון עלול להפוך לציווי מגביל. ביון מתריע ומראה כי דרך זו מהווה מעשה של רוויה ושל התנחמות בדבר שבו ניתן, לכאורה, לאחוז - הזיכרון והתשוקה. על גבי היאחזויות אלה הוא מוסיף את הנטייה להבנה, ההיאחזות בתיאוריה מכיוון שהיא מעניקה למטפל אשליה של מסגרת מחשבתית מגוננת. ביון שואף לתת התוויה לפיתוח הלך רוח מחשבתי אשר יאפשר התבוננות טיפולית ממנה תוכל להשתכלל תיאוריה מתאימה. האם ניתן לדעת מראש מהי אותה תיאוריה מתאימה? בוודאי שלא. דוגמא להתעקשות להיות ברגע הנוכחי של הפגישה אפשר למצוא בספרו של גרוטשטיין "A Beam of Intense Darkness" משנת 2007, בו הוא מתאר את ההתנסות שלו כמטופל של ביון. כאשר גרוטשטיין לא שמע או לא קלט את הפירוש שהציע ביון וביקש שיחזור עליו בשנית, ענה לו ביון כי הוא אינו יכול לחזור על כך, שכן רגע הפירוש חלף, וכי הם "יתפסו אותו מאוחר יותר במורד הזרם באחד מגלגוליו".

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο פראותו של המטפל: תיאור מקרה של ביון

ο להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון

ο על ספרו של בולאס 'צלו של האובייקט' ועל תיקון האני

הדחף לאמת - מה יכול לדעת על חייו מי שחי פעם אחת?

ירושה / אלי אליהו 

אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ דָּבָר. מַה יָכֹל לָדַעַת

עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב

עַל עִקְּבוֹתָיו. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה

וְאֵיךְ נוֹצַר הַבָּשָׂר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עֹנֶשׁ

אוֹ שָׂכָר. אֵינֶנִּי יָכֹל לִפְסֹל אֲפִלּוּ אֶת הָאֱמוּנוֹת

הַתְּפֵלוֹת בְּיוֹתֵר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אָדָם בּוֹחֵר

אֶת גּוֹרָלוֹ, אוֹ אִם הוּא מִתְגַּלְגֵּל בְּגוּף אַחֵר.

אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת אִם הַזּוּלַת אֵינוֹ אֶלָּא מַבָּט

שֵׁנִי שֶׁל הָאֲנִי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הוּא

שֶׁנָּע בַּזְּמַן אוֹ שֶׁהַזְּמַן נָע בִּי. אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד

אוֹתָךְ דָּבָר עַל הָעוֹלָם, בִּתִּי. זוֹ יְרֻשָּׁתִי.

הדובר בשירו של אלי אליהו (2011) מוריש לבתו את מתנת אי הידיעה - אין הוא יכול ללמד אותה דבר על העולם. הוא מסביר לה בענווה מדוע נקודת המבט האנושית אינה יכולה לענות על רבות מהקושיות הגדולות, אך בכל זאת, ידיעה אחת קיימת בוודאות (אולי הוודאות היחידה בחיי האדם) - הידיעה שלחיים יש סוף, ירושה ניתנת מתוך ההכרה הזו. היכולת לשאת את אי-הידיעה כרוכה גם בנכונות לשאת את הידיעה האחת שישנה, הידיעה שחיי האדם סופיים. בשביל לשאת תחושת אין-סוף צריך האדם להיות מסוגל לשאת גם תחושה של סוף.

לפי ביון, הדחף לאמת הוא ראשוני, נפש האדם זקוקה לאמת כמו שהגוף זקוק למזון. לכן, מבחינתו, המטרה של הטיפול הנפשי היא החתירה אחר האמת בכל מחיר (ביון, a1967). אחת הסכנות בחיפוש אחר האמת היא לא להבין שזהו מסע מתמשך ולא מסע של כיבוש יעד, וכי את האמת צריך לחקור מתוך ענווה. ביון בכתביו מנסה להוביל אותנו להבנה שבדעת האנושית מתקיים מפגש מתמיד בין שתי אתיקות: בין האתיקה הטראגית, המחפשת אחר האמת אך מודעת, במידה מסוימת, לכך שהיא בלתי ניתנת להשגה, לבין האתיקה היהירה, המתייחסת לחיפוש אחר האמת באומניפוטנטיות (ביון, a1967). כאשר קיימת יכולת טובה לשאת תסכול, אפשר ללמוד מן ההתנסויות השונות בחיים ולהיות בחיפוש מתמיד ומתמשך אחר האמת, להוסיף כל העת עוד גילויים ותובנות וכך להיות בהתרחבות ובצמיחה. בניגוד לכך, אם האדם מתקשה לשאת תסכול, הרי שהוא מפתח אומניפוטנטיות כתחליף ללמידה מן הניסיון (ביון, a1967).

האמת שהמטופל מבקש היא אמת אישית, רגשית, האמת אודות עצמו וקשריו. ידיעת האמת הסובייקטיבית מתרחשת מתוך מפגש עם האמיתות של המציאות, מתוך המפגש עם העולם. אמיתות אלה לא ניתנות לידיעה עד תומן. צמיחה נפשית, למידה והתפתחות מתרחשות בעקבות חוויה של אמת רגשית על אודות העצמי. כלומר, השינוי הוא תוצר של תהליך הלמידה, תהליך החיפוש אחר האמת. האדם זקוק למרחב בו יוכל להתבונן פנימה, לחוות את המציאות הרגשית שלו בעזרת זולת המוכן ללמוד אתו יחד, לחוות אתו יחד, להתנסות אתו. הלמידה תתרחש מתוך האחריות והמסירות למסע המחקר על אף שאין לו סוף, הרי תמיד אדם יכול להיות בתהליך של צמיחה והתחדשות. בספרו 'ללמוד מן הניסיון' (1962) מסכם ביון את תהליך הלמידה באופן הבא:

"מכל ומוכל נוחים לצירוף ולחדירה באמצעות רגש. מצורפים כך או חדורים כך או שניהם כאחד. הם משתנים באופן המתואר בדרך כלל כצמיחה... למידה תלויה ביכולתו של המיכל כשהוא בצמיחה, להישאר אינטגרטיבי ועם זאת לוותר על משהו מנוקשותו. זהו היסוד של הלך הרוח של היחיד אשר יכול לשמור את הידע ואת ההתנסות שלו ועם זאת להיות מוכן לבנות מחדש התנסויות עבר באופן שמאפשר לו להיות פתוח לקליטה של רעיון חדש... המוכל כשהוא בצמיחה חייב שתהיה לו מקבילה פנומנולוגית המיוצגת באמצעות תפיסת האין-סוף... היכולת לשאת ספק והיכולת לשאת תחושת אין-סוף הנן החומר המחבר החיוני".

לפי ביון, תהליך למידה קורה בין מחשבה חדשה שעדיין אינה בהירה ובין מחשבה קודמת המשנה אותה. שתי המחשבות משתנות הדדית באופן היוצר מחשבה חדשה ובהירה אשר גילויה מלווה ברגש. למידה מתרחשת דרך העיבוד הרגשי של הרגשות המשתנים ששוטפים את נפש האדם. הלמידה תלויה ביכולת לשאת את הספק, היכולת של המיכל להיות יציב וגמיש בו זמנית, להשתנות אך גם להישאר אינטגרטיבי. הספק הכרחי לאפשרות של האדם לתת מקום לתוכן חדש מחייו להיכנס אל תוכו, למוכנות להיות עם תוכן לא ידוע או עם רגש לא מעובד. הספק הכרחי גם לחיבור בין תכנים מפוזרים עד למיקוד והתארגנות מחודשת. כאשר תכנים מפוזרים מצטרפים ושרויים בהרמוניה, נחווית תחושה של אמת. למידה מן ההתנסות היא תהליך מתמשך - כיוון שההתנסות משתנה תמידית כך גם האפשרות ללמוד ממנה ולעצב דרכה מחשבות חדשות היא מתמשכת. החופש היצירתי מזמין גמישות לאפשרות של אינסוף צירופים חדשים. לפיכך, החופש גם הוא הכרחי ליצירת צירופים חדשים. אדם לומד הוא אדם המוכן להבין את ההתנסויות שלו כל פעם באור חדש. ההתנסויות היומיומיות נחקרות, מועלות השערות, נוצרות הפשטות ועל גביהן מועלות השערות מורכבות יותר. התכנים, החקירה וההשערות אינם מגיעים אף פעם לתומן. הלמידה והחיפוש אחר האמת לא מסתיימים במשך חייו של אדם אחד.

ללא זיכרון, ללא תשוקה - ראשית הזמן

ערב יום הכיפורים / זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן

לפי ההגדרה המילונית, המילה ניסיון משלבת שלוש משמעויות: ידע קודם או התנסות קודמת בתחום שאדם רוכש עם השנים; משמעות של מעשה שתוצאותיו יתבהרו בעתיד; וכן הפירוש של ניסיון כמבחן. זוהי מילה אחת שמגלמת בפירושיה השונים שילוב של ידע מהעבר, ידע שיתבהר בעתיד ומבחן. שירה של זלדה (1985) מתאר את חיי האדם כהפלגה בין ניסיונות - "מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו", מתוך הבנה כי הניסיון אימננטי לחיי אנוש. אנחנו חיים בין עבר לעתיד, ההווה מזמן לנו מבחן, האם נוכל ללמוד מהניסיון אך לא לאחוז בו? האם נאפשר לעצמנו לחוות התחלה חדשה, על אף שישנן התנסויות קודמות, אולי אף כאלו שטבעו חותם עמוק? האם ניתן לפתוח בחיים דף חדש, לחוות התחדשות, ליצור עבורנו מרחב שיהיה מעין "ראשית הזמן"?

בשיר, על אף שהחיים הם רצף, ערב יום הכיפורים מוצג כראשית הזמן. בנקודת הראשית האופטימלית (ספק אם קיימת כזו במציאות) אין זיכרון ואין תשוקה - על אף שהייתה היסטוריה ויש ידיעה שיהיה גם עתיד, בכל זאת ישנה נוכחות בהווה ראשיתי. מה מייחד את ערב יום כיפור שייתכן ופותח אפשרות לחוות זמן זה כנקודת ראשית?

התפילה הפותחת את ערב יום כיפור היא 'כָּל נִדְרֵי', הכוללת הודעה פומבית על ביטול הנדרים והשבועות. 'כָּל נִדְרֵי' נתחברה, כנראה, בבבל במאה התשיעית והיא נוסחה בארמית, שפת הדיבור של רבים מהיהודים באותה תקופה. אמירת 'כָּל נִדְרֵי' בערב יום כיפור נהוגה במרבית קהילות ישראל:

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי, דְּאִנְדַרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא, וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא. מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה וּמִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן, שְׁבִיקִין שְׁבִיתִין בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת.

כל נדרים ואיסורים ושבועות קיומין וחרמין, שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכולם חזרנו ובאנו, אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קימנו אין כאן קיום, בטל הנדר, בטלה השבועה, בטל הקיום, אין כאן לא נדר, ולא איסר ולא חרם ולא שבועה ולא קיום. (לפי גרסה הנמצאת בסדר רב עמרם גאון)

מה אומרים ב-'כָּל נִדְרֵי'? לפי פירוש הרב שטיינזלץ, האדם אומר שכל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששם על עצמו ושאולי ישים על עצמו, כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה האדם משחרר את עצמו מכל אלה; מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים, אדם כובל את עצמו: שדבר מסוים הוא אינו מסוגל, שיש נושאים שעליהם הוא לא מדבר ולא חושב, ושלעניינים כאלו ואחרים הוא בכלל לא שייך. האדם חושש לעזוב את ההגדרות והשבועות שלו לא רק משום שקשה לאדם להניח הֶרגל שיש בידו, אלא בעיקר משום שלרוב האחיזה בדברים אלה היא כל האחיזה שיש לאדם במציאות. לכן, כדי שיהיו בטלין ומבוטלין, צריך להרפות לרגע את האחיזה במציאות באופן זה.

ביון הצביע על האתגר הגדול והמאיים שיש בפעולה זו: "השעייתם של הזיכרון, של התשוקה, של ההבנה ושל הרשמים החושיים עשויה להראות בלתי-אפשרית ללא הכחשה מוחלטת של המציאות, אך האנליטיקאי מחפש דבר מה שונה ממה שמתואר לרוב באמצעות המונח מציאות" (ביון, 1970). על מנת שתתאפשר ההרפיה מהאחיזה הזו במציאות, המטפל צריך להיות מוכן אף הוא לחיות באופן הבוחן מחדש את מערכת התפיסות והאמונות שלו. בשביל שיתאפשר תהליך של שינוי, איש הטיפול מוכרח להסכים לראות קודם כל את עצמו כאדם שהוא היום ולא לפי איך שתפס את עצמו אתמול, שכן, לפי ביון, מה שהאדם כבר יודע על עצמו שייך להיסטוריה וממילא פחות רלוונטי לצמיחה חדשה. אילולא יעשה זאת המטפל, לא יהיה עם המטופל שלו בתהליך של למידה. הטיפול מזמן פתח למטופל ולמטפל להרפות מעמדה מוקדמת, להיות יחד בחקירה ולהתקדם לעבר עמדה שתואמת לסיטואציה הרגשית המתהווה כעת. מרגע שיחוו המטפל והמטופל תחושה של אמת ותתגבש אצלם מחשבה חדשה בהירה, יהיה עליהם להתחקות אחר משמעויות חבויות נוספות ולגלות איפה התפיסה החדשה אף היא הפכה לכובלת. עליהם לזהות באמונה שגיבשו יחד את פוטנציאל הפיכתה להתחלתה של דת חדשה, ולהמשיך ממנה הלאה.

גם הניסוח המוצלח ביותר הוא נקודת מוצא ללמידה הבאה, החתירה לאמת הינה תהליך מתמשך ולא תהליך סופי. ההתפתחות מטבעה מערערת את הסדר הקיים, היא מזמינה להרפות מהנחות קודמות ולהתקדם לניסוח הבנות חדשות. הערעור, כמו גם הגילוי החדש, נעשה מתוך המפגש המשותף של שניים המוכנים לחתור יחד לאמת. לפיכך, המטפל נדרש גם כן להיות בתנועת 'הלוך ושוב' בה רגש חדש שעולה בפגישה מביא אותו לתהליך של למידה, על הערעור והיכולת לשאת תסכול הכרוכים בה. כל זאת, עד שתתבהר לו אמת לגבי עצמו ולגבי המטופל: "נראה שכאשר עומדות תובנות כאלו לרשות המטופל, ניתנת לו ההזדמנות לתקן טעויות. ההרהור במערכות השונות מאפשר לאנליטיקאי לשקול מחדש את המערכת האישית שלו ולתקנה" (ההדגשה שלי, ביון, 1970). ביון חותר לעמדה אתית במפגש הטיפולי של חקירה בה גם המטפל וגם המטופל בוחנים את הוורטקס (Vertex), כלומר את נקודות המבט, את התפיסות שלהם ואת הערך שהם מייחסים לוורטקס שלהם. בפגישה טיפולית בה מתרחשת למידה מתקיימת תלות הדדית למטרת צמיחה. אי אפשר ללוות מהצד אדם בתהליך של שינוי שכן במהותו תהליך ההתפתחות הנפשית הוא בעל איכות מערערת לאלו המוכנים להיות בתוכו.

ייתכן כי תפילת 'כָּל נִדְרֵי' הנאמרת מידי שנה בשנה בערב יום הכיפורים מלמדת משהו אודות היכולת לנקוט שוב ושוב ב-'פעולה של אמונה'. יש בהכרזה זו הכרה בכך שאנו כן מגדירים את עצמנו ויוצרים לעצמנו מערכת כללים מגבילים, שכן אלה מעניקים לנו תחושת ביטחון שכנראה אין ביכולתנו להרפות ממנה לחלוטין. הנדרים, אותן מילים הכתובות בתוכנו, נחווים כחלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות העצמית, מתפיסת המציאות שלנו. יחד עם זאת, אנו מוכנים בכל שנה מחדש לנסות להשתחרר, להרפות מתפיסת המציאות כפי שראינו אותה עד כה, להיפתח לגילוי של אפשרויות חדשות בעצמנו, בד בבד עם ההכרה שגם הן יהפכו לרוויות ואנו נצטרך לשוב ולומר 'כָּל נִדְרֵי' גם בשנה הבאה. זהו תהליך אינסופי.

סיכום: ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף

הפילוסוף עמנואל לוינס טען (1968) כי אין ביום הכיפורים שום דבר מאגי, אין די בזריחת השמש ביום הכיפורים כדי שיתחולל שינוי. יום כיפור הוא אומנם יום קבוע בלוח השנה, אולם הצורך בתאריך קבוע הוא כדי שמעשה זה יוכל להיעשות בכל יום. ייתכן כי חשיבתו של טקס הכרזת ביטול הנדרים, הוא בתור כלי דרכו אפשר להמחיש תהליך שיכול להתרחש בכל יום בחיים.

בכל יום, בכל פגישה, המטפל נקרא להתאמץ ולנסות לנקוט 'פעולה של אמונה' - אמונה שהיא הזמנה לתנועה נפשית ייחודית בתוך מפגש אנושי. 'פעולה של אמונה' היא האפשרות לפגוש את עצמך ואת האחר באופן פתוח ומכיל כלפי האמת, אותה אמת שלעולם לא יגיע אליה אדם בחייו, ואף על פי כן עליו לשאת את התסכול והספק, להיות פנוי לספיגת משמעויות ולשאת תחושת אין-סוף שתלך ותתרחב במסע הגילוי. הטיפול מזמן אפשרות של השתנות מתמדת בדרך האין-סופית של האדם להיות הוא עצמו. על מנת להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית האדם זקוק לזולת אשר מוכן להיות יחד איתו בתהליך, על כל המשמעויות והמחירים הכרוכים בכך. המטופל מתהווה ומתפתח עם המטפל, ההתחדשות והצמיחה הנפשית היא תוצר של למידה הדדית משותפת וחלה באופן אינהרנטי על שני הצדדים הלומדים. מטפל המוכן להאמין, להיות ב-'אי-ידיעה' (גם אודות עצמו) עד להתבהרות, יגלה כי בנפש האדם יכול להסתתר הרבה מאוד, עד אינסוף. כל פגישה יכולה להיות ראשית הזמן, כל פגישה היא הזדמנות להשתנות.

הבהרה

הניסיון להמחיש מה מאפשר לאדם להיות בתהליך של התחדשות וצמיחה נפשית נכתב מתוך התנסותי כמטופלת. אני עצמי אתאמץ לבחור ב'פעולה של אמונה' עם מטופליי בפגישה הבאה, עוד היום.

על הכותבת – ליטל מור

פסיכולוגית קלינית מדריכה. מטפלת ומדריכה אונליין ובקליניקה פרטית ברמת גן.

מקורות

אבן ישראל, ע. (שטיינזלץ). אור פני מלך. הוצאת: ישיבת תקוע.

אליהו, א. (2011). עיר ובהלות. תל אביב: עם עובד.

ביון, ו.ר. (1967a). במחשבה שנייה. תרגום: איריס גיל-רילוב. עריכה: פרופ' יולנדה גמפל וגלית גמפל. תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1967b). ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה . בעריכת ג'וזף אגואיו וברנט מאלין תרגום ועריכה מדעית: משה ברגשטיין. עריכת תרגום: דליה טסלר. ירושלים: הוצאת כרמל.

ביון, ו.ר. (1962). ללמוד מן הניסיון. תרגום: דנה רופין. עריכה: אלה גולן. תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1970). קשב ופרשנות. תרגום: אמיר עצמון. עריכה: רובי שונברגר. תל אביב: תולעת ספרים.

בירן, ח., פוד, א. (2021). ללמוד את ביון. תל אביב: תולעת ספרים.

זלדה. (1985). שירי זלדה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

לב, ג'. (24 בספטמבר, 2021) אין דברים כשלעצמם, יש רק יחסים בין דברים. הארץ, מוסף, עמ' 20-24.

לוינס, ע.(1968) תשע קריאות תלמודיות. תרגום: דניאל אפשטיין. הוצאת שוקן.

עמיחי,י. (1998). פתוח סגור פתוח. הוצאת שוקן.

J.S. Grotstein (2007).A Beam of Intense Darkness. Karnac Books, London