חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון

להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון

ליטל מור

הקדמה – יש לי סיכוי להינצל

המונח ״פנטזיית הצלה״ עולה בדרך כלל ביחס לפנטזיות מודעות ולא מודעות של המטפל כלפי המטופלים. המסגרת הטיפולית מהווה גבול שאינו מאפשר ויש שיטענו אף שומר על המטפל מלממש את פנטזיה במלואה. נפש האדם מורכבת ומן הסתם ישנן פנטזיות רבות שמוליכות אדם לבחור במקצוע טיפולי, ופנטזיות כמו הרצון לסייע לזולת, להיות מי שמוכן להיות עם האחר בסבלו בנוכחות אמפטית, ודאי קיימות בליבם של אנשי טיפול רבים. במאמר הנוכחי אבקש להתבונן בפנטזיית הצלה אחת מיני רבות, פנטזיית הצלה של המטפל כלפי עצמו.

מה ביקש לעצמו המטפל כאשר בחר לעסוק בטיפול נפשי? איזה פנטזיית הצלה, איזו משאלה הייתה לו שאולי מהווה, בין במודע ובין שלא, כוח מניע בהחלטה המתמשכת להיות איש טיפול? מהם הפיתויים שמציבה למטפל המסגרת הטיפולית? ואיך בכל זאת, המסגרת היא המאפשרת למטפל להצליח להחזיק באותה משאלת לב? נראה שגם במקרה של פנטזיית ההצלה של המטפל, מוצדקת הטענה שדווקא שמירה על המסגרת הטיפולית והכרה במגבלותיה, תפתח את האפשרות למימוש מסוים וחלקי של הפנטזיה.

במאמר הנוכחי אתמקד בפנטזיה של המטפל להציל ולו נפש אחת, נפשו שלו, מחיים שנחיים באופן מוגבל, מצומצם, כבול, חיים אשר סופם הפיזי מהווה סוף מוחלט שאין אחריו המשכיות; המשאלה של איש הטיפול לחיות חיים שיש בהם שאיפה מתמדת לאינסוף. במסה, 'אומנות הרומן׳, טען הסופר מילן קונדרה שהרומן הוא הגות על הקיום והתבוננות בו מבעד לדמויות שהן פרי הדמיון (1985), על כן בחרתי להתבונן בחתירה לקיום השואף לאינסוף דרך נקודת המבט של טקסטים ספרותיים – מדרשי אגדה מהתלמוד הבבלי על דוד המלך ושירים של פרננדו פסואה, שנחשב לגדול משוררי פורטוגל בעת המודרנית.

תקוותי שנקודות המבט, הוורטקס (vertex) – מונח בו ביון השתמש כדי לומר שהאופן בו הדברים נחווים תלוי בזווית ממנה מתבוננים עליהם (1970), יאפשרו התבוננות בפנטזיה ממקומות שונים. אנסה לחבר רעיונות אלו למרחב הטיפולי ולחשיבה הקלינית של ביון, בפרט להנחיה – 'על האנליטיקאי להפוך להיות אין-סופי' (ביון, 1970). אתייחס להשפעה המכרעת של המסגרת, ההכרה בסופיות הטיפול ובסופיות החיים עצמם ואציע כיצד העבודה הטיפולית עשויה להוות גשר צר מאוד עליו ניתן לנסות לפסוע בדרך אל חיים השואפים לאינסוף.

מסגרת זמן החיים והמשאלה להיחלץ מהסופיות

לא לדעת שיש לילה לפני המעט שאנו אורכים ואחריו

את הורדים מגני אדוניס אני אוהב,
אוהב את בני החלוף, לידיה, ורדים
שביום שהם נולדים בו,
בו ביום הם מתים.
האור להם נצחי כי

הם נולדים אחרי השמש ונובלים
לפני שאפולו עוזב
את מסלולו הנראה לעין.
כך נעשה מחיינו יום אחד,
בחפץ לב, לידיה, לא לדעת
שיש לילה לפני המעט
שאנו אורכים ואחריו.

פרננדו פסואה

פרננדו פסואה חי בליסבון, עבד כמנסח תכתובת מסחרית עבור חברות עסקיות ופרסם בימיו שירים בפורטוגזית ובאנגלית וקטעי פרוזה. פסואה נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל; כבר בחייו היה לחלוץ ולאחר מותו התגלתה תיבת עץ ובה למעלה משלושים אלף דפים כתובים המכילים שירה, מחזות, ביקורת ספרות, פילוסופיה, מיסטיקה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ורומנים. הוא כתב בפורטוגזית, צרפתית ואנגלית, ומפעל ההוצאה לאור של כתביו עודנו נמשך.

בשירו מביע פסואה משאלה לחיות ללא תודעת המסגרת – בלי לדעת את הלילות לפני ואחרי שהותנו הקצרצרה. פסואה נוגע בפנטזיה האנושית לחיות בלי הכרת מגבלות המסגרת של חיינו שסופם הוא הדבר היחיד הידוע מראש עוד בשעת לידתנו. בעצם הכתיבה, פסואה מבטא את עוצמת הכאב – אני יודע ששהותי קצרצרה! אני יודע שבאתי מן הלילה ולשם עוד לא הרבה זמן אני עתיד לשוב. הידיעה של פסואה שהוא סופי ומודע לכך היא שמהדהדת ופורטת על נימי הנפש מתוך שורות השיר.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο כאשר 'פנטזיית ההצלה' של המטפל פוגשת מטופל המסרב להינצל

ο להציל את פרויד: פנטזיית ההצלה מנקודת מבטו של המטופל

ο יישומים קליניים של ביון: תקציר מאמרו של Ivey

ומידת ימיי מה היא?

מדרש אגדה במסכת שבת (תלמוד בבלי, מסכת שבת) מתאר דיאלוג דמיוני מופלא בין דוד המלך לאלוהים. דוד מתאווה לדעת באופן מדויק את גבולות המסגרת – הוא מבקש שאלוהים יגיד לו את משך חייו ומתי יהיה יום מותו.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "הודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא אדעה מה חדל אני", אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, "הודיעני ה' קיצי"! אמר לו: גזירה מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם. "ומידת ימי מה היא"?- גזירה היא שאין מודיעין מידת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני"- אמר לו: בשבת תמות.

אחרי שנודע לדוד שהוא עתיד להיפטר ביום שבת, ביקש לדחות יום פטירתו לראשון (שלא יתנגש כבוד שבת בצער המוות) ולא נענה. שכן אמר לו הקב"ה – כבר תגיע שעתו של שלמה בנו למלוך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה. הציע דוד להקדים יום פטירתו לערב שבת ולא נענה, שכן טוב לאלוהים יום אחד שדוד יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנו להקריב על גבי המזבח.

מה עשה דוד? כל יום שבת היה יושב ולומד תורה כל היום, שלא יוכל להתקרב מלאך המוות אליו. אותו יום שהיה צריך להיפטר, עמד מלאך המוות לפניו ולא יכל לו, שלא פסק פיו מלימוד. אמר מלאך המוות: מה אעשה לו? היה לו לדוד גן מאחורי ביתו. בא מלאך המוות עלה ונענע באילנות. יצא דוד לראות. כשהיה עולה במדרגות נפתחה המדרגה מתחתיו. נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו.

(מסכת שבת, דף ל')

דוד מביע משאלה להתכונן ולשלוט בגבולות המסגרת מתוך כאב דומה לזה של פסואה; כשם שפסואה מבקש שלא לדעת את גבולות החיים ובכך מודיע לנו כמה הוא מתהלך עם התודעה שיש סוף, כך דוד מנסה להבין מתי יהיה הסוף הפרטי שלו – שניהם מונעים מתוך תנועה נפשית דומה. דוד מעז להביט בעיניים פקוחות בסופיות החיים, ומתוך המבט המפוקח על החיים ועל המסגרת המגבילה והתוחמת שלהם, פונה לבחירות שיעצבו את חייו. אם כך, לפי המדרש, דווקא תודעת המסגרת המוגבלת היא פתח להישיר מבט כנה אל דרך החיים בזמן שכן יש ברשותנו. דוד, שכל שבת חי בספק האם זוהי השבת האחרונה שלו, שואף לחיות את השבת, באופן, שלפי אמונתו, יאפשר לו מגע עם האינסוף.

מסמנת את חלוף הזמן

בינתיים יחלפו ימים, שמש
תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.
ובעוד שנה נאמר:
"מה, כבר שנה?"
ועוד כאלה הבלים.
ונצחק בעליצות כאילו
הימים עוברים, ולא אנחנו.

חנוך לוין

אנשי הטיפול, ככל אדם, עסוקים במסגרת הזמן של חייהם ושותפים למשאלה (ביודעם שאין אפשרות שתתממש) להיחלץ מהסופיות, כאילו הזמן החולף איננו ימי חייהם שעוברים. ביון מנחה את המטפל, לכאורה, ללכת עם הפנטזיה – 'על האנליטיקאי להפוך להיות אין-סופי' (1970). ההתוויה היא להימצא במפגש הטיפולי ׳ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא הבנה׳; להיות במרחב שמתקיים מרגע לרגע ותמיד נשאר הווה, ללא זיכרון העבר וללא תשוקה לעתיד – להיות עם המטופל בחדר בעמדה שאיננה כפופה למסגרת הזמן, מתוך פתיחות להתנסות ולהתרחשות העכשוויות. לדידו של ביון, הזיכרון, התשוקה וההבנה ממלאים את המטפל ומביאים אותו לכדי ׳מצב רווי׳, החוסם את האפשרות להיות אין-סופי. הוא מזמין את המטפל לשהות ברֶוֵורִי (reverie), מצב הדומה לחלימה בערות, מצב פתוח לקליטת האמת. אוגדן בניסיונו להבהיר את המושג רֶוֵורִי של ביון, מוסיף כי על מנת להיכנס למצב רֶוֵורִי על האנליטיקאי לנקוט אקט של ״ויתור על עצמו״, כלומר לאפשר לעצמו להיות פחות הוא עצמו באופן מוחלט (2015).

ניתן לחשוב על הנחיה זו של ביון כעל הזמנה להיות בחדר הטיפול בלי מסגרת זמן; אולם אפשרות זו של היות ללא זיכרון וללא תשוקה, מבלי להתעכב על עבר ועתיד, קיימת, על פי ביון, רק מפני שתודעת המסגרת כל כך מבוססת, כל כך ברורה, שלא יהיה צורך לתת עליה את הדעת – המסגרת תנכיח את עצמה מאליה בחדר וכך המטפל פשוט ידע שהגיעה שעת הסיום כאשר זו תגיע.

באחד הסמינרים שהעביר בלוס אנג'לס, ביון הציע למטפלים לערוך ניסוי: "הניסוי הראשון הוא בעצם זה: אם אתם תופסים את עצמכם מביטים בשעון, ותוהים מתי הפגישה הולכת להסתיים, תפסיקו עם זה (ההדגשה במקור). נסו לארגן את חדר הטיפולים באופן כזה שהזמן יהיה לכם ברור, בלי לגרום לכם לעשות דברים מסוג זה (נראה שביון מדגים כאן העפת מבט בשעון היד), או כל דבר אחר, כדי שלא תצטרכו לחשוב האם הפגישה מגיעה לסופה או לא" (ביון, 1967). כלומר, ידיעת המסגרת הטיפולית ושמירתה הינה תנאי מקדים והכרחי לאפשרות לנסות להפוך להיות אין-סופי, להיות אחד עם O – סימן בו ביון השתמש על מנת להצביע על הדבר שהוא המציאות האולטימטיבית (אותה אנו מייצגים במונחים כגון האמת האבסולוטית, האלוהות, האינסוף, הדבר כשהוא לעצמו). רק כאשר המסגרת הטיפולית קיימת ונוכחת באופן חזק וברור אפשר להרפות מהתשוקה, מהזיכרון, מההבנה (הורויץ, 2019).

המסגרת הטיפולית כמייצגת הסופיות

בטיפול נפשי מתמודד המטפל עם כוחות רבי עוצמה המפעילים מתחים ומעמידים במבחן את היכולת לשמור על המסגרת הטיפולית. לעיתים מתעוררות שאלות כמו: האם לשמור על המסגרת גם במצב אקוטי? איך אפשר, כעת, כשהמטופל נראה נזקק ושברירי, לסיים? ואולי רק הפעם, באופן חד פעמי שאינו מעיד על הכלל, נכון יהיה לחרוג מהמסגרת? אם ניקח בחשבון את פנטזיית ההצלה של המטפל, הרי שהשאלות הללו יקבלו משמעות נוספת. הן עלולות להיות ככלי ביד המטפל למימוש משאלות ליבו – האם השאלה על חריגה מהמסגרת עולה כעת מתוך המטופל? או דווקא מהצורך של המטפל להיות המקרה החד פעמי שעבורו ניתן לחרוג מהמסגרת הסופית הכובלת? ואולי דרך סטייה מה- Setting, מהמערך הטיפולי המוגדר, המטפל יותיר חותם משמעותי על המטופל גם אחרי מות (סיום) הטיפול?

משאלות לב כמוסות אלו עשויות להעלות אמתלות יצירתיות על מנת לספק למטפל אישור לטשטש את הגבולות, לטשטש את הסופיות. ואולי אפשר להעז לשאול – לאיזה איש טיפול לא היו רגעים בהם נכחה המשאלה להותיר חותם? להנציח איזו נוכחות בחיי הנפש של המטופל? ואולי עצם המשאלה היא חלק ממה שנותן כוחות להמשיך ולעסוק בטיפול נפשי? אכן, עבור המטפל, הפיתויים להפר את המסגרת הטיפולית הם רבי עוצמה. פיתויים אלו, מגיעים בחלקם ממשאלות הלב של המטופלים ובחלקם ממשאלות הלב של המטפל עצמו – מנפשנו האחת, השואפת להשתחרר, לחוות תחושת המשכיות ואינסופיות, דרך העשייה הטיפולית. על פי ביון (1967), עלינו להיות קשוחים למדי כדי להיות פסיכואנליטיקאים, אולי כיוון שהשמירה על המסגרת היא הכרחית לטיפול אך עומדת בניגוד לכמיהה אנושית עמוקה של המטופל ושל המטפל כאחד.

ביון התייחס למסגרת הטיפולית – לעובדה שמידי שבוע המטופל נכנס לפגישה שהדבר היחיד הידוע עליה מראש היא שעת סיומה (באופן שמהדהד כל כך את הדבר הברור היחיד בחיים עצמם – סופיותם) – כחלק אימננטי ומכריע בטיפול. המפגש הטיפולי נעשה מתוך הקפדה שמרגע כניסת המטופל לטיפול, ברורה לו גם היציאה. המטפל נאמן לכללי המסגרת – לא יהיה עם המטופל בהכחשה, בהדחקה, לא יצחק בעליצות על הכללים. בחיים האלה יש התחלה ויש סוף. בטיפול, באותו מפגש ייחודי החותר לאמת, המטפל נדרש להחזיק גם בעובדת הסופיות ולהנכיח אותה בחדר. באחד הסמינרים בלוס אנג'לס אמר ביון – "אני בטוח. כן. הייתה לי פעמים רבות סיבה לתת הסבר זה, והייתה סיבה להבהיר שהחשיבות היחידה של אנליזה נסמכת על העובדה שהיא מסמנת את חלוף הזמן. שהעובדה של הפגישה, וכן הלאה, הופכת את האנליטיקאי לסוג מועיל למדי של שעון" (1967).

האינסוף הקיים בנפש

מצויים בתוכי כל חלומות העולם

אני לא כלום
תמיד אהיה לא-כלום
אני לא יכול לרצות להיות כלום.
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.

פרננדו פסואה

כאמור, פרננדו פסואה הכיר את מגבלות החיים, את השהות המועטה שניתנה לאדם שמורגשת לפעמים כלא כלום ומתוך המקום הזה – יצר יצירה בה ניסה לבטא את האינסוף. עם מגבלות החיים, ואולי דווקא מתוך ההכרה המודעת במגבלות החיים, בחר פסואה ליצור בדרך ייחודית, יצירה שתיתן ביטוי למגוון הרחב שיש בתוכו – לכל חלומות העולם שלו. כמו אומר פסואה בשירו – אומנם חיי אדם, החיים על קיומם הפיזי, הם כמעט לא כלום, אבל בתוך האדם יש אינסוף.

פסואה, שיש המכנים אותו ׳גלקסיה של משוררים׳, בחר בדרך ייחודית של יצירת הֵטֵרוֹנִימִים. המילה היוונית הֵטֵרוֹנִים משמעותה 'שמו של אחר'. פסואה יצר וכתב בשמות רבים – כל אחד מהם אחר, ייחודי, שונה, מובחן, בעל מאפיינים משלו וכולם, בעייני פסואה, אמתיים, אף אחד מהם איננו 'שם שקרי' (פְּסֶבְדוֹנִים). ההֵטֵרוֹנִימִים של פסואה הינם קולות מובחנים שישנם, שהוא פוגש בהם, תיאטרון הוויה שמתחולל בתוכו. על אף שבכתיבה דרך קולות רבים פסואה הסתכן בסיווגו כ-'לא נורמלי', היה בו האומץ ליצור לפי ההשראה שאחזה בו ברגע מסוים ולתת לה מקום ובכך נתן ביטוי למלאות החיים שרחשו בנפשו.

הסופר דויד גרוסמן אמר שבעיניו פסואה נגע בשלמות, באותו אינסוף שכל מעשה יצירתי שואף אליו ודרכו מעביר היוצר משהו מהאינסוף הגלום באדם: "אני מרגיש שהיצירה היא אפשרות של מגע בָּאינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי – אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לִדְמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, גן של שבילים מתפצלים. "דַי להתקיים כדי להיות מושלם", כתב הסופר והמשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, והמשפט המופלא הזה, גם זורֶה מלח על פצעו של כל סופר, שיודע עד כמה קשה להפוך דמות שנֶהֶרתָה בַּדמיון לִדְמות שיש בה ולו חֶלקיק מאותה 'שלמות' פֶּסוֹאית, מִמְלֵאוּת-החיים שיש בִּשנייה אחת של אדם חי וקיים" (2017).

דוד מלך ישראל חי וקיים

הגמרא במסכת ראש השנה עוסקת בנושא קידוש החודש, אחת המצוות המרכזיות בתקופת המשנה והתלמוד, שכן לפי קידוש החודש נקבע לוח השנה היהודי. קידוש החודש מגדיר את מסגרת הזמן ויש לכך השפעות על עיצוב החיים היהודיים כל אותו החודש. למשל, קידוש חודש תשרי קובע את התאריך בו יחול יום כיפור, היום הקדוש בשנה; כמה חשוב להגיע לקביעה מדויקת של מסגרת הזמן, תזוזה של כמה שעות עלולה להביא לחילול יום הכיפורים. בתקופה הנדונה בגמרא קידשו את החודש לפי עדות עדים על מולד הלבנה.

"אמר לו רבי לר' חייא: לך לעין טב וקדש את הירח ושלח לי סימן (שאדע שקידשת אותו, במילים): דוד מלך ישראל חי וקיים".

(מסכת ראש השנה, דף כ"ה)

הדרך להפיץ את בשורת קידוש החודש על ידי בית הדין בכל קהילות ישראל נעשתה בתחילה בעזרת הדלקת משואות בראשי ההרים. לפי חלק מהמפרשים, ככל הנראה בתקופת רבי ור' חייא, הייתה גזירת שמד שאסרה על היהודים לקיים את הליכי קידוש החודש (כנראה מהסיבה שמצווה זו איחדה בלוח שנה ייחודי ומובחן את כל קהילות ישראל) ועל כן נאלצו להודיע על קידוש החודש באמצעות שליחי בית דין שנשלחו לכל מקומות מושבות היהודים. את דבר ההודעה מסרו כסיסמה סודית, שגם אם תתגלה ברבים משמעותה תובן רק על ידי אנשי הקהילות. מילות הצופן היו – 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.

מה צופנים חכמי ישראל במילים הללו – 'דוד מלך ישראל חי וקיים'? אותו דוד המלך שביקש לדעת לעצמו את מסגרת הזמן הפרטית שלו והמדרש דווקא מתאר את רגע פטירתו – כלומר, בידוע שהוא נפטר (בשונה, למשל, מאליהו הנביא שלפי המסורת עלה בסערה השמימה והמוות לא חל עליו) – הפך בהיסטוריה היהודית למילות קוד לקידוש הזמן ונאמר עליו, מידי חודש בחודשו (והנוסח מופיע עד היום בתפילת קידוש לבנה) שהוא חי וקיים. חכמי ישראל סברו שישנם אנשים, כמו דוד המלך, שמותם הפיזי איננו סופם המוחלט. היותו של דוד המלך חקוק עמוק בתודעת עם ישראל הפך את חייו, לפי המדרש, לחיים שיש בהם קיימות והמשכיות.

החיפוש אחר האמת

כאמור, ביון מנחה את המטפל להפוך להיות אין-סופי, להיות O. התהליך של להפוך להיות אין-סופי, טוען ביון, תלוי בקיומו של מרחב בו יוכלו לנבוט רעיונות. לכאורה, זהו מרחב אליו אמור האדם ככלל, ואיש טיפול הנפש בפרט, להשתוקק. אולם, הכאב שעלול להיגרם כתוצאה ממגע עם האמת כפי שהיא, גורם לכך שפעמים רבות האדם מסתתר מאחורי מסכים, על מנת שלא יתאפשר מפגש זה. בכך, האדם מונע מעצמו מרחב שבו רעיונות יוכלו לנבוט.

אנשים לעיתים חוששים מה יקרה אם יתנו לעצמם חירות לחשוב ככל העולה על רוחם, איזה דברים יגלו אז על עצמם? מה ייחשף לאחרים עליהם? כך, החרדה מאינסוף האפשרויות שיש בנפש מונעת את המפגש עם אותן מחשבות שלא נחשבו; מונעת צורות חיים שטרם נוסו, שלא נחיו, שהאדם לא היה איתן במגע כלל. תהליך של התפתחות מחייב את האדם להיות במפגש עם האמת, עם אותן מחשבות חופשיות, דרכן תתאפשר צמיחה והתרחבות. אם האדם ירשה לעצמו, או ליתר דיוק – אם יעז לארח בראשו רעיונות ללא שיפוט וסינון, אולי, לאחר זמן, יהיה רגע של מפגש עם האמת. בטיפול, לפי ביון, אם המטפל יעז להיות במצב רֶוֵורִי, במצב של פתיחות, ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא הבנה, הוא ייתן הזדמנות לרעיונות להיוולד – זהו תהליך 'התהוות O' (ביון, 1970).

כאשר ביון הופקד על אגף השיקום של בית חולים פסיכיאטרי צבאי, הוא ערך ניסוי במסגרתו התקיים מסדר יומי ב-12:10 בצהריים, לשם מסירת הודעות וטיפול בעניינים אחרים של אגף השיקום. ללא ידיעת המטופלים, התכוון ביון שמפגש זה, שהוגבל בקפידה ל-30 דקות, יאפשר להם לצאת מן המסגרת ולהתבונן בתפקודה מתוך ריחוק של צופים מבחוץ. נוהג נוסף שביון סיגל לעצמו באגף השיקום היה ״להוציא, במהלך הסיבוב בין הקבוצות, איש או שניים מעיסוקם ולקחתם עמי רק כדי שיראו כיצד חי שאר העולם"' (1992).

אפשר לראות בניסויים הללו את הדרך של ביון לאפשר למטופליו לערוך תצפיות על חוויותיהם מזוויות שונות, מתוך אמונה כי תחושת האמת של אדם בחייו יכולה להופיע כאשר הוא מרשה לעצמו להתבונן עליהם מכמה וורטקסים, ביניהם, נקודת המבט של צופה מבחוץ. תחושת אמת, לפי ביון, מופיעה ממתאם שבין תצפיות שונות, מזוויות שונות המתלכדות יחד. אותה תחושת אמת נחווית ברגע חמקמק בו אותם הנתונים המצורפים מהזוויות השונות, שרויים בהרמוניה (ביון, 1977).

סיכום

אפשר לראות בעבודה הטיפולית הזדמנות עבור המטפל להתבונן 'כיצד חי שאר העולם', לפחות העולם של מטופליו. בשעות הטיפוליות המטפל יוצא יחד עם כל אחד ממטופליו למסע, בו לעיתים, יתבונן לא רק על הפרטים הנגלים לאדם הצופה מבחוץ, אלא אף יהיה חשוף לחרדות ולכמיהות הכמוסות של המטופל במטרה משותפת שהחשיפה תקדם אותם בחיפוש אחר האמת. בשעות החרישיות הללו, לפעמים מתאפשרת למטפל קרבה עמוקה לנקודת המבט של המטופל, לוורטקסים דרכו אותו מטופל רואה את החיים. כך, דרך המטופלים השונים, יש למטפל הזדמנות להתבונן בחיים מוורטקסים שונים, לחוות משהו מתוך אותו אינסוף אנושי אותו פסואה ניסה לבטא ביצירתו. מטפל המכיר בסופיות החיים (והטיפול) – ודווקא, כמו שהמדרש מספר על דוד המלך, מתוך ההכרה המתמדת בסופיות חותר בחייו אחר האמת ושואף לאינסוף – יכול לנסות גם דרך העבודה הטיפולית להיות בחיפוש ולימוד מתמשך.

מטפל אשר יעז להגיע למפגש עם המטופל בפתיחות יוכל לחוות בכל פעם את החיים מזווית אחרת וללמוד משהו נוסף אודות האמת ונגיעותיה בחייו שלו. ויניקוט רשם בהקדשה לספרו 'משחק ומציאות' – ״למטופליי – אשר שילמו מכספם כדי ללמדני״ (1971). אפשר לראות בעבודה הטיפולית לימוד מתמשך של המטפל מכל אחד ממטופליו; לימוד אינסופי מתוך המפגש עם אינסוף הפנים של האדם, אינסוף האפשרויות הטמונות במפגשים אנושיים בהם יש חתירה לאמת. פתיחות בעבודה הטיפולית, הימצאות באי ידיעה, מאפשרת לממש ולו באופן חלקי, משהו ממשאלת הלב לחיות חיים שיש בהם שאיפה מתמדת לאינסוף. מאפשרת למטפל להיות במסע של התפתחות, מסע שהוא דרך לחיות את החיים. מסע של התהוות מתמדת להיות נפש אחת שהיא עולם מלא.

על הכותבת – ליטל מור

פסיכולוגית קלינית, פסיכולוגית אחראית במחלקה הפתוחה למבוגרים ב' במרכז לבריאות הנפש 'גהה'.

מטפלת אונליין ובקליניקה פרטית ברמת גן.

מקורות

ביון, ו.ר. (1967). ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה. / בעריכת ג'וזף אגואיו וברנט מאליןתרגום ועריכה מדעית: משה ברגשטיין. עריכת תרגום: דליה טסלר. ירושלים: הוצאת כרמל.

ביון, ו.ר. (1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. תרגום: יהודית כפרי. תל אביב: דביר.

ביון, ו.ר. (1977). סזורה. תרגום: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1970). קשב ופרשנות. תרגום: אמיר עצמון. עריכה מדעית: רובי שונברגר. תל אביב: תולעת ספרים.

גרוסמן, ד. (2017). נאום בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים. אוחזר מתוך: https://blog.nli.org.il/mussach_7_grossman/

הורויץ, ג. (2019). על מציאות חושית ונפשית. הוצאת רסלינג.

ויניקוט, ד.ו (1971). משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב: עם עובד.

לוין, ח. (1992). מתאבל ללא קץ. אוחזר מתוך: https://www.hanochlevin.com/texts/1424

פסואה, פ. (1993). כל חלומות העולם: מבחר כתבים. תרגום: יורם ברונובסקי ופרנסישקו דה קושטה רייש. ירושלים: הוצאת כרמל.

קונדרה, מ. (1985). אמנות הרומן- מסה. תרגום: חגית בת עדה. הוצאת זמורה-ביתן.

תלמוד בבלי, מסכת שבת. תרגום: הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). ירושלים: המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.

תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה. תרגום: הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). ירושלים: המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.

Ogden, T.H., (2015). Intuiting the truth of what’s happening: On Bion’s “Notes on memory and desire”. The Psychoanalytic Quarterly, 84