חיפוש

להציל את פרויד: פנטזיית ההצלה מנקודת מבטו של המטופל

ד"ר ענת צור מהלאל

אקח את שעון החול בידי ואהפוך אותו, כך לחולות חייו יתווספו שנים קדימה כמספר השנים אחורה. או שאחליק מבעד לדלת סודית – רק לי תהיה את האפשרות לעשות כן – ואפציר באלוהׅי (רק אני יכולה לעשות כן, כי על מתנתי להיות שונה). אחליף את שנותיי בשנותיו; לא יהא זה מספר נדיב של שנים כשם שהייתי רוצה עבורו, ובכל זאת הן תעשינה שינוי. אולי תהינה שם עשרים שנה שנותרו בשעון-החול שלי, אולי אף שלושים. 'ראה', אומר לאלוהׅי, 'את שני אלה על המדף שם – עשה רק את ההחלפה המזערית ביותר בין שעוני-החול. שים את ה"ד במקומו של זיגמונד פרויד (כך תשארנה לי מספר שנים להסדיר את ענייניי חסרי החשיבות). אין מדובר בבקשה גדולה מדי. והיא אפשרית (H.D, 1974).

הקדמה

מחשבותיי על פנטזיית ההצלה של המטופל כלפי מטפלו החלו להעסיק אותי במהלך המחקר שלי אודות ממוארים (ספרי זיכרונות) של מטופלים באנליזה, ובמיוחד מטופלים של פרויד (צור מהלאל, בדפוס; Tzur Mahalel, 2020). רוב רובם של הממוארים שנכתבו על ידי מטופלים פורסמו לאחר מותו של האנליטיקאי, ופעמים רבות הם נכתבים בערוב ימיהם של המטופלים עצמם. כתיבת הממואר אודות האנליזה מהווה הזדמנות להביט באותה חוויה טרנספורמטיבית בדיעבד ממרחק השנים, להיזכר, לעמוד על ההישגים והכשלים של התהליך, ובעיקר, כך מצאתי, אפשרות להתאבל על לכתו של האנליטיקאי. ואולי אף, כשם שבא לידי ביטוי במובאה לעיל, להשיב את האנליטיקאי המת ולהעניק לו חיים חדשים. המשוררת הילדה דוליטל, המכונה ה"ד (H.D), חורגת למקום אולי הקיצוני ביותר. מתוך כאב היעדרו של פרויד כעשור אחרי הפרידה ממנו ושנים ספורות אחרי מותו, היא מצהירה על מוכנותה לתת את חייה תמורת חייו. חווית אובדנו ואי-היותו כה בלתי נסבלת עבורה בעת הכתיבה, שהתרחשה בתקופה של משבר בחייה, עד שהיא מוכנה למות תמורת ההבטחה שהוא יושב לחיים.

אנו מרבים לעסוק בפנטזיית ההצלה של מטפלים, באיכותה, בטיבה, במגבלותיה. אך מה בדבר פנטזיית ההצלה של המטופל? יחסי ההעברה מלבים שחזור של היחסים עם דמות ההורה, באזורי התלות הבראשיתית, ומזמנים התקשרות עמוקה, רגרסיבית, ופעמים רבות מייסרת, אל הדמות שבעבר האדם היה תלוי בה בילדותו המוקדמת. מטופלים נקשרים אל מטפליהם התקשרות חושית - אל טון הדיבור, המבט, הריח, מגע האריג של הכורסא או הספה. זו התקשרות מעבר לסיפי המודע ולמה שיכול להיות מודע, שכן מדובר בשיבה לתשתית הבסיסית ביותר של ההתקשרות. באזורי התקשרות אלה, בכורח עוצמתם העזה, לא מתרחש רק שחזור של ההתקשרות הארכאית להורה כפי שהיא זכורה בעקבות הזיכרון של המטופל, אלא שנבנית התקשרות חדשה בדפוס ההתקשרות הארכאי ובמסגרת הקשר הממשי עם המטפל. סקרנותו של המטופל כלפי הסובייקטיביות של המטפל ויכולתו לדעת אותה נדונה בספרות הפסיכואנליטית לאורך השנים (למשל, ארון (2013 [1996]); פרנצי (2003 [1919]), 114-115; Searles 1975), וכן בעדויות של מטופלים באנליזה (ליטל (2005 [1990]) ; Godley, 2001).

אני מבקשת לשאול כאן אפוא מהם גלגוליה של אותה התקשרות אל המטפל, במהלך הטיפול ובעיקר עם סיומו? גם לאחר שהמטופל בונה מערכות יחסים משמעותיות במציאות, האין זה הגיוני ולמעשה ברור כי תמיד נותרת שארית של אותה התקשרות ספציפית למטפל, הטבעה ייחודית ומובחנת בנפש?

שאלות אלה מוצאות מענה מעניין אצל מטופליו של פרויד, שכן פרויד היווה עוד בחייו מקור השראה ורבים שאפו להגיע אליו לאנליזה, זאת בעיקר לאחר שקראו בכתביו בהתפעמות. בנוסף, האנליזות אצל פרויד היו קצרות ודחוסות, חמש-שש פגישות בשבוע ועל-פי רוב במשך שבועות או חודשים ספורים בלבד, תקופה בה המטופל התבקש להקדיש את עצמו לאנליזה בלבד. יתכן שאין זה מקרה כי אסופת הממוארים שנכתבה על ידי מטופלים של פרויד (למשל, בנוסף לה"ד, סרגיי פנקייב הידוע בכינויו "איש הזאבים", האנליטיקאי הניו-יורקי אברם קרדינר) נכתבה רובה ככולה על ידי מטופלים זרים, שהגיעו לווינה ושהו בה למטרת האנליזה בלבד, דבר שיצר עבורם חוויה אינטנסיבית במיוחד. מאפיין נוסף שמייחד את אסופת הממוארים הוא הדגש על דמותו של פרויד כאדם חולה ובא בימים, כאשר מטופליו לא פעם התלוו אליו לנסיעות אל בתי חולים ואתרי מרפא בתקווה להמשיך את התהליך האנליטי גם בתקופות אלה.

האנליזה של סמיילי בלנטון: כיצד להיפרד מבלי להישמט?

סיפור פרידה בן ארבעה פרקים

ברצוני לפרוש כאן את סיפורו של אחד המטופלים של פרויד, מטופל אשר סיפור הפרידה שלו כרוך באופן מרתק בפנטזיית הצלה. שמו סמיילי בלנטון (Blanton 1882-1966), פסיכיאטר אמריקאי מדרום ארצות הברית. אימו מתה ממחלת השחפת בהיותו בן שלוש, וזמן קצר לאחר מכן אביו נישא לדודתו, אחותה של האם. בשנת 1929, בהיותו בן 47, בלנטון עבר להתגורר עם אשתו בווינה והקדיש עצמו לאנליזה בת כתשעה חודשים אצל פרויד. יחסי ההעברה נצבעו בכאב אובדן האם שנפטרה בינקותו, והדהדו בדמותו החולה והבאה בימים של פרויד שהיה בעת פגישתם הראשונה בן 73. סיפור האנליזה של בלנטון הוא מפגש בהמשכים הכולל פרידות ומפגשים מחודשים. לאחר הפרידה מפרויד בשנת 1930, הוא שב אליו לפרקי אנליזה נוספים בשנת 1935, 1937 ובשנת 1938. השיבות החוזרות ונשנות אל פרויד לאחר סיומו של כל פרק אנליטי מציגות סיפור של פרידה המתרחש שוב ושוב. נראה כי הזמן ומוגבלותו, ובמיוחד הזדקנותו ההדרגתית של פרויד, מכאיבים לבלנטון. הוא שם לב להיחלשותו הפיזית של פרויד ולסימפטומים השונים שהופיעו אצלו בהדרגה, כגון ירידה בשמיעה ופרוסטטה רגישה, אך בד-בבד מדגיש את חיוניותו של זה, ועד כמה חזותו מרשימה כצעירה וחסונה בהרבה ממניין שנותיו וממצבו. אפילו במפגש האחרון ביניהם, המתרחש מיד לאחר הגעתו של פרויד ללונדון, מדגיש בלנטון כי "הרושם הכולל שקיבלתי מפרויד הוא של התלהבות, עליזות, חדות ואף עליצות" (Blanton 1971, 102). התמודדותו של בלנטון עם תהליכי ההזדקנות של פרויד היא, אם כן, מורכבת.

פרויד, לעומתו, מוצג כמי שמדבר על הזקנה ללא עכבות. כך למשל, בלנטון נהג לשלם לפרויד מראש על המפגשים האנליטיים, ופרויד נהג לומר כי הוא מצפה ממנו לפנות למשפחתו ולבקש מהם החזר על פגישות שלא ימומשו במקרה שימות בטרם עת. בנוסף, במעמד הפרידה נהג בלנטון להביע את רצונו לחדש את המפגש עימו ובהקדם, ופרויד השיב כי הוא אינו בטוח שיהיה עדיין בין החיים. עמדתו של פרויד כלפי המוות נחרצת וישירה, בדומה לעמדתו כלפי הדת והתרבות האמריקאית. כבר בשנת 1930 הכריז בפני בלנטון: "אני חושב על האפשרות של מוות בכל יום. זה אימון טוב" (48). זוהי אותה נחרצות שבלנטון זיהה והעריץ בפרויד ככותב. עם זאת, ישירוּת זו מקשה על בלנטון לנסח את קולו שלו מתוך רבדים נפשיים מעוכבים שלו עצמו.

מפרידה חטופה אל פרידה טרנספורמטיבית

הפרידה הראשונה מפרויד התקיימה בתום הפרק האנליטי הראשון, לאחר אנליזה בת כעשרה חודשים, בסנטוריום בו שהה פרויד. היה זה הפרק האנליטי הממושך והמשמעותי ביותר של בלנטון, ובעת הפרידה לא דובר על פרקים אנליטיים נוספים. בנוסף, היה זה סיום בטרם עת של האנליזה, שכן היא נקטעה במפתיע כחודשיים טרם המועד המתכונן בשל הידרדרות במצבו הבריאותי של פרויד. הקטיעה המוקדמת הזו שִחזרה את הקטיעה שהתרחשה בפתח האנליזה, כאשר כבר בפגישתם הראשונה, פרויד הודיע לבלנטון כי טיפולים רפואיים מחייבים אותו לנסוע לברלין בהקדם, והציע לבלנטון להצטרף אליו. מדובר אם כן בשתי קטיעות משמעותיות ברצף האנליזה, אשר בשתיהן בלנטון בוחר להתלוות אל פרויד בניסיון להמשיך את רצף הפגישות במידה כזו או אחרת. שתי קטיעות אלה מוצגות כאירועים תלושים מההקשר הן של הרצף הסיפורי והן של החוויות ששוחזרו בו.

כעבור כחמש שנים שב בלנטון לפרק אנליטי נוסף אצל פרויד, אשר נמשך כשבועיים. לפגישה האחרונה בלנטון מביא סדרת חלומות העוסקים בפרידה: "השקעתי זמן-מה בניסיון לנתח שלושה חלומות עדכניים. נראה כי כולם ייצגו משאלות ילדיות לאהבה מהפרופסור [...] באנליזה של החלום האחרון זיהיתי את עצמי עם הכלב: מישהו לקח אותי משם, אך אני השתוקקתי להישאר" (80-81). בחלומו נאחז בלנטון, המזוהה עם הכלב, בפרויד, על מנת שלא לחוות נטישה. ברגע הפרידה עצמו פרויד מושיט לבלנטון את ידו ובלנטון אוחז בה. לאחר מכן מופיע רגע פרידה משמעותי נוסף שבו בלנטון נושא מבט אחרון אל חלונו של פרויד, ולהפתעתו רואה שם את פרויד מביט בו ומנופף לו לשלום. על כך הוא כותב:

יצאתי מהגן בחלק האחורי של הבית וסבבתי את הבית עד לשער הפונה לרחוב. השער היה פתוח, יצאתי, והסתובבתי על מנת לסוגרו. להפתעתי, ראיתי את פרויד עומד באחד החלונות של חדר הטיפולים הפונה לרחוב. הבית מרוחק כשנים-עשר מטרים מהרחוב. כשהרמתי את מבטי, הוא נופף לי לשלום. נופפתי חזרה והסרתי את מגבעתי. סגרתי את השער, וכשהבטתי שוב, הוא נעלם.

בעודי פוסע ברחוב הצר של הכפר העתיק גרינזינג, הזיכרון שנותר חקוק בי באופן בל יימחה היה של האדם הפגיע והדק עם המצח הגבוה והיפה, הזקן האפור והשיער הלבן מנופף לי לשלום. אני חייב לומר שעיניי נותרו לחות לזמן-מה (83).

בשונה כל כך מהפרידה החטופה מפרויד בסנטוריום הגרמני חמש שנים קודם לכן, הפרידה הזו מתוארת בתור רגע טרנספורמטיבי. דמותו השברירית והבאה בימים של פרויד משלבת עוצמה עם חולשה, קשר עמוק עם פרידה ונפרדות. בתגובה לנפנוף היד של פרויד, בלנטון מרים את מגבעתו. בעוד שבחלום שהובא לפגישה בלנטון מזדהה עם הכלב הנגרר מחדרו של פרויד, הרמת המגבעת ברחוב מייצגת מעבר מדפוסים ילדיים של פרידה לדפוסים בוגרים. האפשרות להחזיק בה-בעת בשתי עמדות כלפי הפרידה – עמדה ילדית הממאנת להכיר בה ועמדה בוגרת ומשלימה – מצביעה על מרחב נפשי חדש המוצג כמהות חיונית שהושגה בזכות המפגש האנליטי. תפאורת הכפר העתיק שובת הלב מייצגת את האפשרות להשלים עם העבר ובה-בעת לשנותו. מעמד פרידה זה נשא משמעות כה רבה עבור בלנטון ועבור פרויד, עד כי שוחזר על ידם במדויק גם בפרק האנליזה השלישי בהתאמה מלאה, וזאת באופן ספונטני ומבלי שהיו צריכים להידבר על כך.

הדיאלוג בין פרויד לבלנטון בנושא ההזדקנות והפרידה הכרוכה בה מקבל את הביטוי הישיר והעז ביותר בפרק האנליטי הרביעי והאחרון אשר מתקיים בשנת 1938, מיד לאחר הגירתו של פרויד ללונדון. הזמן שהוקצב לאנליזה התקצר משבועיים לשבוע בשל מצבו הבריאותי של פרויד. בנוסף, האנליזה נעה בין מעונות זמניים אשר שימשו את פרויד טרם היכנסו לבית הקבע שלו, וחלק מהפגישות התקיימו במלון מהגרים המתואר בעליבותו. באחת הפגישות שאל בלנטון את פרויד על יחסו למוות, ופרויד השיב ברוח שאפיינה אותו לאורך האנליזה, אך באופן נחרץ וברור יותר: "כאשר אתה בגילי, אתה חושב על מוות באופן טבעי. אך אלה החושבים ומדברים על מוות אינם יראים מפניו. אלה שאינם מדברים או חושבים על מוות הם היראים מפניו" (111).

מעמד הפרידה הסופי נצבע בממואר בצבעים עזים, "דיברתי אז על הטוב שקיבלתי ממנו – לא רק בפשטות ממה שאמר אלא מדמותו ומגישתו [...] כפי שאמר שייקספיר, 'פחדן מת מאה פעמים לפני מותו', וכאשר מגיעים לגיל המוות, קל למות" (117-118). הציטוט לקוח מהמחזה יוליוס קיסר לשייקספיר (מערכה 2 תמונה 2, תרגום: מאיר ויזלטיר): "פחדן מת מאה פעמים לפני מותו;/ אדם אמיץ ימות רק פעם אחת./ דברים תמוהים רבים שמעתי, אך/ מוזר מכל הוא פחד האדם/ מפני המוות, קץ בלתי נמנע,/ אשר יבוא ברגע שיבוא". פרויד לוחץ את ידו של בלנטון, ועל אף שכמה רגעים קודם הצהיר כי לא יהיה בין החיים בשנה הבאה, כאן הוא מוסיף, "אשמח לראותך, אם אוכל, בכל זמן שתבוא... להתראות!" (118, אליפסיס במקור). נרטיב האנליזה של בלנטון, שהוא גם נרטיב של פרידה, נחתם במילים, "כמה שונה סצנה זו של פרידה, במלון אספלנייד, משתי הפרידות הקודמות בכפר היין העתיק של גרינזינג! מאז ראיתי את פרויד לפני שנה, העולם כולו התהפך" (118).

זיכרון מות האם: האובדן נותר בנפש כקטיעה

בעומק כאב הפרידה של בלנטון מפרויד, נמצא כאמור אובדן אם מוקדם. זיכרון מותה של האם אינו מופיע בסיפור האנליזה של בלנטון, והוא מוצג בחיבור אוטוביוגרפי קצר שכתב בלנטון כשני עשורים לפני הגיעו לפרויד:

ינקותי לא הייתה שונה מזו של רוב התינוקות, פרט לכך שמרבית הזמן הייתי פגיע וחולה מאוד. כשמלאו לי שלוש ואימי מתה, אני זוכר את עצמי נכנס לחדר שבו הייתה מונחת גופתה של אימי על המיטה, ואבי יושב על כיסא ומתייפח מרה. זה נראה מוזר. דידיתי אל עבר אבי, אחזתי במכנסיו ואמרתי, 'אבא מדוע אתה בוכה, מדוע אינך בא לארוחת הערב?' ואז האימא הכושית שלי (my negro mammy) הגיעה ולקחה אותי משם ואיני זוכר יותר דבר (Blanton 1906 in Ginsburg 1999, 379-380).

זהו זיכרון קצר ומהודק, כמוסה של זיכרון, שבתוכה נשמרו האירועים בדיוק כשם שנחוו בילדות. השלכותיו מרחיקות הלכת של האירוע על המשך התפתחותו של בלנטון הודחקו עד כי הוא חש בדיעבד כי סיפורו אינו ייחודי באופן כלשהו משל אחרים. עם זאת, החוויה החזקה ביותר שעולה ממנו היא של אימה, בלבול וחוסר אונים - הילד אינו מבין מה מתרחש אך מבין שמדובר בדבר נורא. חולניותו של הפעוט מתמזגת עם מותה של האם ממחלה. הכינוי המוצמד לאומנת, "mammy", מהווה הכלאה מקובלת באנגלית של דרום ארצות הברית לאומנת (nanny) שחומת העור ששימשה כאם לילדי המשפחה שבה הועסקה. במקרה זה, הכינוי מייצג את סיפור ההחלפה בין האם לאומנת, החלפה חטופה שלא ניתן היה לצקת בה משמעות באותה עת ואיש ככל הנראה גם לא התפנה לעשות כן. אחר כך הוא אינו זוכר דבר, שכן הרצף הנרטיבי של חייו נשבר. האובדן נותר בנפש כקטיעה, כצלקת חסרת פשר אך טעונה באנרגיה נפשית, שהאדם אינו יכול לשכוח, אך גם לא לזכור, בדומה לאופן שבו פרויד הבין את הסימפטום הנפשי. התעתוע מגולם בכך שבלנטון לא הדחיק את האירוע עצמו, שכן הוא מספר אודותיו; השלכותיו הנפשיות של אותו אירוע הן שהודחקו, והדרך היחידה לייצגו היא באמצעות התנהגות של קטיעה, ביטוי בפעולה המספר יותר בצורה מאשר בתוכן את השבר ההיסטורי ברצף הנפשי והסיפורי לאחר האירוע. אותו יסוד נפשי המסמן את צלקת הקטיעה אינו מקבל ייצוג פרשני סדור בתוך השיח האנליטי, אך נוכחותו מעצבת את יחסי ההעברה כהדהוד של כמיהות מוקדמות.

השיבה לאנליזה: מחוות של אינטימיות בלתי אמצעית

השיבה לפרויד כחמש שנים לאחר הפרידה ביניהם, בשנת 1935, מוצגת כשיבה לאותן כמיהות מוקדמות, אל נשיות עוטפת. בהיכנסו למעון הקיץ של פרויד בפרבר הווינאי גרינזינג פוגש בלנטון שתי נשים, את אנה פרויד ואת פאולה סוכנת הבית, והן פונות אליו בלבביות. הן מפנות אותו להמתין בגינה האחורית עד למועד הפגישה, והגינה הכפרית עוטפת אותו בקולות ובדימויים של רוך, "אורכו של הגן כחמישים יארד ועומקו כמאה, עם עצים רבים ודשא רך וחמים. אחרי שחקרתי את הגן עד סופו, הושבתי את עצמי בכיסא נוח והמתנתי. הציפורים צייצו ושרו; רוח רכה נשבה. האומנות הרימו מדי פעם את קולן במטבח בחזית הבית הצבוע בצבע שמנת" (Blanton 1971, 60-61). הגן התחום המרופד דשא, הכיסא הנוח, שירת הציפורים, משב הרוח, צבע השמנת, ואפילו קולן הרם של הטבחיות, מזמינים אותו לחמימות רחמית. באותו מפגש מוצא בלנטון את פרויד חלש ופגיע עד כי אינו מסוגל להתרומם ממושבו לקראתו ואינו מסוגל לקיים עימו שעה אנליטית כמתוכנן. במקום זאת, השניים משוחחים קצרות – פרויד מתעניין בשלומו של בלנטון, וזה משיב כי הוא חש עצמו שמח יותר בשנים אלה וזוקף זאת לזכות האנליזה. פרויד שואל אם האנליזה סייעה לו "באופן אישי" (הדגשה במקור), ולא רק כחלק מההכשרה המקצועית שעבר, וכך מתואר המשך הדיאלוג ביניהם, "'כן', השבתי, 'אני חושב שזה היה הדבר המשמעותי ביותר – מבחינת הבנה עצמית – שאי-פעם קרה לי'. בתגובה פרויד הושיט את ידו באימפולסיביות ואחזתי בה. הייתה זו מחווה ייחודית וספונטנית שחשפה את רגשותיו האישיים. 'אני מהרהר בך לעיתים קרובות ובחיבה העמוקה ביותר', המשכתי, 'למרות שאינך שומע ממני לעיתים מזומנות'" (62). מחווה זו של פרויד שונה מהעמדה הטיפולית המתנזרת שהציע בכתביו, ומספרת על ההתרגשות שכנראה אחזה בו. כך גם הבין זאת המטופל. הצורך של פרויד בהכרה ובאהבה ממטופלו מהווה גם תמונת ראי לצרכיו של המטופל ממנו, והחופש של פרויד להביע זאת מאפשר גם לבלנטון להודות באהבתו.

מחוות האינטימיות הבלתי אמצעית נושאת מסר פוטנציאלי לגבי התנאים הדרושים לשם צמיחה נפשית, הכוללים תובנה לצד חום והדדיות. מסרים אלה נרקמים בין השניים גם בדיאלוג שהתפתח ביניהם לגבי כלבים והקשר עימם. כבר במפגש הראשוני של בלנטון עם פרויד התגלתה אהבתם המשותפת לכלבים, כאשר בלנטון סיפר לפרויד כי כלבו מהווה עבורו תחליף לילד, שכן לא היו לו ילדים משלו, ופרויד הודה כי האהבה שלו לכלבים אמביוולנטית פחות מאהבתו לילדיו. הכלבים של פרויד, שהתחלפו לאורך השנים, מילאו פונקציה חשובה בדיאלוג בין השניים ובעיצוב דמותו של פרויד בממואר. עם הדיבור על אודות הזיקה של האדם לכלבו נפתחה עבורם אפשרות לדבר על התקשרוּת ועל פרידה, ולבטא רבדים נפשיים בוגרים ומעובדים פחות ביחס לדיבור השגור ביניהם. כדאי להזכיר בהקשר זה אירוע מהפרק האנליטי הראשון, בו רגע לפני יציאתו של פרויד להליך רפואי נוסף, בלנטון צופה בו, "רץ במסדרון כילד, מצפה שכלבו ירוץ בעקבותיו" (56). בלנטון מזכיר שם כי כלב הצ'או של פרויד ליווה אותו במהלך עבודתו באותם ימים. הוא אינו מספק הסבר מפורש לכך, אך מבין השורות עולה כי הוא מבחין בכך שהכלב מספק לפרויד נחמה טרם יציאתו לניתוח נוסף. בלנטון היה מודע למצוקה ההולכת וגוברת של פרויד באותן שנים עקב מחלתו, וכך למשל במפגש ביניהם בשנת 1938 פרויד מגלה לו בעצב כי הוא עומד כעת בפני הניתוח העשרים ושניים בחמש-עשרה השנים האחרונות.

בפרידה השנייה מפרויד, בשנת 1935, מספר בלנטון לפרויד חלום שבו כאמור הוא עצמו מוצג ככלב שממאן להיפרד מפרויד בעודו מוּצא מחדרו בניגוד לרצונו. בפתח הפרק האנליטי השלישי, בשנת 1937, בלנטון היה עד לאינטראקציה נוספת בין פרויד לכלבו: "בעודי ממתין בחצר לפני השעה שלי, הפרופסור יצא החוצה למרפסת וקרא לכלבו, שהיה בחצר. כשהכלב הגיע, הוא ליטף את ראשו. זה לא היה אותו הכלב מלפני שנתיים – הכלב הנוכחי הוא צ'או בוגר למחצה. הכלב הקודם, הפרופסור אמר לי, מת. 'קשה לאבד את הכלב שלך', אמרתי. 'כן', הגיעה התשובה מצידו, 'מאוד קשה'" (92).

מבטו של בלנטון המופנה לקשר של פרויד עם כלביו יוצק אפשרות להדדיות ולקרבה בלתי אמצעית בקשר בינו לבין פרויד. בנוסף, האפשרות לדבר על הפרידה מהכלב הקודם, שאליו התוודע בלנטון בתקופת האנליזה הקודמת, מעניקה הכרה מחודשת בצער הפרידה שלו עצמו מפרויד. במסגרת השיח העוסק בכלבים בלנטון מבטא בישירות חשופה את הצער שמסבה הפרידה, ופרויד מסכים עמו. במעמד הפרידה של אותה תקופת אנליזה שוב מופיע הכלב האהוב וזוכה למקום מרכזי, "בעודי יושב על הספה, הכלב נכנס וליטפתי את ראשו. 'הוא מכיר אותי ובא לראותי', הערתי. 'אכן כן', אמר פרויד, 'הוא בא לראותך'" (98). בעוד שבתיאור הקודם בלנטון מופיע כעד מתבונן בפרויד המלטף את כלבו, הרי שבפרידה הופך בלנטון למשתתף פעיל במערכת היחסים ביניהם. במפגש האחרון ביניהם בלונדון, בלנטון מתעניין בהיעדרה של כלבת הצ'או האהובה, ופרויד מספר שהיא נמצאת כעת בהסגר למשך עוד כשלושה חודשים, ומציג בפניו את "כלבת התחליף" הביישנית שלו מסוג פקינז; כלבה זו מתגברת על ביישנותה, ניגשת לבלנטון ומלקקת את אצבעותיו.

במפגש המתמשך בין פרויד לבלנטון הולך ומתברר עומק זיקתם המשותפת לכלבים, לקשר הייחודי שנרקם עימם ולנחמה שהם מספקים אל מול הבדידות והצער. בלנטון מבין עד כמה פרויד ודאי מתגעגע לכלבתו האהובה, ופרויד יודע שהוא מבין. זו שפה פרטית שנוצרת ביניהם, שפה הקשורה לזיקה לכלבים, אך גם למחוות האנושיות החושיות והליבידינליות שאינן דורשות תיווך אינטלקטואלי מפותח. במובן מסוים, פרויד היה הראשון ליזום צורות תקשורת מסוג זה כאשר נתן לבלנטון לראותו רץ עם כלבו במסדרון בין הפגישות; כשאחז בהתרגשות בידו במפגש המחודש ביניהם; וכאשר כאשר קרא לכלבו בין הפגישות כדי ללטפו. פרויד לא נהג כך עם כל מטופליו.

סיכום

המפגש האנליטי המתמשך והממואר שבעקבותיו מספרים דבר-מה לגבי התמודדות עם כאב נפשי נוכח השאלות הקיומיות הגדולות: מוגבלות הקיום, חולי, מוות, אובדן ופרידה. האנליזה אינה מצילה מהתמודדויות אלה, אלא שהיא מספקת במקרה הטוב אפשרות מנחמת לספר את סיפורן. במרכז הממואר של בלנטון נמצאת עבודת אבל הכרוכה במה שמתברר כמשימת חיים נפשית עבור בלנטון – ללמוד כיצד להיפרד מבלי להישמט, לייצג את הפרידה כך שתיתן ביטוי לכאב הבלתי נסבל שהיא מסבה, ולאפשר השלמה עימה כשלב התפתחותי בלתי נמנע. השיבה לפרויד פעם אחר פעם מבטאת משאלה אישית עמוקה של בלנטון כי אובייקט האהבה לא ייאבד שוב. בשונה מהאובדן המוקדם שנחרת בנפשו באופן טראומטי, בהתקשרותו לפרויד בלנטון יכול היה באופן אקטיבי למנוע את הפרידה. בחשיבתו הארכאית נראה כי הייתה מצויה התקווה הילדית-מאגית כי הגעתו לפרויד תבטיח את המשך קיומו של פרויד, וכי כל עוד הוא ממשיך להגיע לפרויד, יוכל להצילו ממותו המתקרב. ההשלמה עם סופיות החיים התאפשרה באמצעות השהייה החוזרת ונשנית בתהליכי פרידה ומפגש מחודש, ובכך שבתוך הכאב הכמעט בלתי נסבל על אי-ההיות, נותרים זיכרונות פשוטים לכאורה אך יקרים - אחיזת הידיים במפגש מחודש, הגשת הראש לליטוף פרידה, ומבט עיניים אחרון בחלון.

על הכותבת

ד"ר ענת צור מהלאל - פסיכולוגית קלינית מומחית. מטפלת בפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית בקליניקה פרטית בחיפה; עמיתת מחקר במכון בוצריוס באוניברסיטת חיפה; מלמדת בתוכנית לפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית, אוניברסיטת חיפה ובתוכנית ללימודי המשך בפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב. מאמריה בתחום פסיכואנליזה ומדעי הרוח, ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, ממואר ואוטוביוגרפיה, וזיגמונד פרויד התפרסמו בבמות רבות בארץ ובעולם. ספרה העוסק בממוארים של מטופלי פרויד הופיע בשנת 2020 בהוצאת Routledge ועתיד להופיע בקרוב בעברית בהוצאת רסלינג.

מקורות

ארון, ל. (2013 [1996]). המפגש. תל-אביב: עם עובד.

ליטל, מ. (2005 [1990]). חרדות פסיכוטיות והכלה: דיווח אישי על אנליזה אצל ויניקוט. תל-אביב: תולעת ספרים.

פרנצי, ש. (2003 [1919]). "על הטכניקה הפסיכואנליטית." בתוך: בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל-אביב: עם עובד.

צור מהלאל, ע. אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים. תל-אביב: רסלינג, בדפוס.

Blanton, S. (1971). Diary of an Analysis with Sigmund Freud. New York: Hawthorn Books

Ginsburg, L. M. (1999). "To the Editor", Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry 36: 379-381

Godley, W. (2001). “Saving Masud Khan.” London Review of Books 23 (4), 22.2.2001

H.D. (Hilda Doolittle). (1974). Tribute to Freud. Boston: Godine. First published 1956

Searles, H. F. (1975). “The Patient as Therapist to His Analyst.” In P. Giovacchini (ed.), Tactics and Techniques in Psychoanalytic Theory, Vol. II. New York, NY: Aronson: 95-151

Tzur Mahalel, A. (2020). Reading Freud’s Patients: Memoir, Narrative and the Analysand. London and New York: Routledge