פרופ' יוסי לוי בלז ומיטל לוי בלז
״מהמקלט רואים יותר טוב
מהעפר, מהתחתית, שלום
מחוברים בכאבים, נותנים לאהבה מקום
שבור, סדוק, זורח, בוכה להחלמה
עוד יום נקי פתוח בנשמה״
מילים: אביתר בנאי; לחן: אביתר ושמואל בנאי; שיחות שלום
בישראל של הזמן הזה, כשאזעקה יכולה להישמע בכל רגע, כשירידה למקלט נעשתה שוב חלק מן היומיום, וכשהמערכה פושטת ולובשת צורה בחזיתות משתנות, כולנו נושאים על גבינו את המחיר הנפשי של המלחמה. מחיר של טראומה, שכול ועקירה, של מאות ימי מילואים מצטברים שעלולים לשחוק את הנפש, של חיים בצל דריכות מתמדת בקרב כל אזרחי ישראל.
בתוך המציאות הסמיכה הזו של מלחמה, המילה "שלום" כמעט ונעלמה מן האופק הרגשי והציבורי. כבר שנים רבות שהיא הולכת ומתרחקת מאיתנו, מתרוקנת ממשמעות והופכת לנגד עיננו רחוקה מדי, זרה ולא נגישה. מילה שהפכה להיות אפילו מעוררת אנטגוניזם, כאילו שייכת לעולם אחר. דווקא עכשיו, ודווקא לאור כל זה – הנכחת השלום חיונית יותר מתמיד. לא רק הנכחה במישור המדיני-פוליטי, ולא כמחווה נאיבית של ניתוק, אלא כעמדה נפשית, מוסרית וקהילתית שיש חשיבות רבה להחזיק בה ולדבר בה. כן, דווקא עכשיו.
זהו המקום (או, גם המקום) בו נדרשת מנהיגות פסיכולוגית (לוי בלז, 2024, לוי בלז ומנדלוביץ, 2025): עמדה אנושית-מקצועית המשלבת רגישות קלינית עם אחריות מוסרית רחבה; עמדה היוצאת מכותלי הקליניקה אל מרחבי החיים. כמובן, אין כל ציפייה שמנהיגות פסיכולוגית תביא באורח פלא להפסקת הלחימה ולהבאת השלום, אך יש למנהיגות זו תפקיד קריטי במניעת הקריסה של המרחב האנושי והחברתי אל תוך פיצול, השלכה ודה-הומניזציה, אל תוך חיים של מלחמה ככורח המציאות או כ"טבע" העולם או האדם. היכולת להמשיך ולהנכיח את השלום היא מעשה אשר עשוי לאפשר לחברה להגן על עצמה מפני פציעה מוסרית עמוקה, לסייע בשמירה על כושר החשיבה שלה והפתיחות, על המוכנות להחזיק תקווה, ועל הנפש האישית והקולקטיבית בעת משבר מתמשך.
כדי להבין את גודל הסכנה באובדן המילה "שלום", עלינו לחזור לאזהרתו המהדהדת של ג'ורג' אורוול ב"1984". אי שם במדינת אוקיאניה, מפלגת השלטון בסיפורו של אורוול שולטת בתודעת האזרחים לא רק באמצעות כוח פיזי, אלא באמצעות עיוות השפה עצמה, מה שקרוי בספר "שִׂיחָדָשׁ" (באנגלית ״Newspeak״). הסיסמה המכוננת של המפלגה מורכבת משלוש אמיתות, שהראשונה בהן היא "מלחמה היא שלום". זוהי ״אמת״ הממחישה כיצד הפיכת המלחמה למצב קיומי תמידי נועדה למחוק את התקווה, לייצר תלות מוחלטת ולשמר שליטה. כשהלך רוח ציבורי מרוקן את המילה "שלום" ממשמעותה המקורית (שלמות, הרמוניה, ביטחון, רווחה), הוא עושה דבר שעלול להיות מסוכן לעתידנו: הוא מעקר את יכולתם של בני האדם לחשוב על מציאות אחרת, שאינה "מלחמה", שאינה ממוקדת בקונפליקט, שאינה עסוקה בניצחון והפסד.
מזווית פסיכואנליטית, מלחמה מפעילה בעוצמה מנגנונים ראשוניים של הישרדות. תחת איום קיומי מתמשך, הנפש נמשכת אל העמדה הסכיזו-פרנואידית, המתאפיינת בין היתר בפיצול מוחלט בין "טובים" ל"רעים" ובחרדת רדיפה מתמשכת (״הקם להרגך, השכם להורגו״, ״כולם מסביב רוצים לזרוק אותנו אל הים״ וכו׳). כמו כן, בעמדה הסכיזו-פרנואידית גם השפה מאבדת מהיכולת הסימבולית שלה ונעשית קונקרטית ומתגוננת. אכן, לעמדה זו ערך הגנתי רב בטווח הקצר, והיא רווחת וטבעית בעתות חירום, אך לאורך זמן מדובר במצב של צמצום אשר עלול להוביל לקשיים נפשיים בהמשך המסע, קשיים שנגרמים בין היתר מן הקושי לראות מורכבות, לראות גוונים, להתייצב בעמדה הדפרסיבית (Klein, 1940).
גם כאן, למנהיגות פסיכולוגית יש תפקיד: להתייצב כ'משקל נגד אקטיבי' לסכנת ה"שיחדש" הרגשי הזה. זאת, באמצעות סירוב אקטיבי לאפשר לחרדה ולשכול המאיימים לצמצם את השפה הציבורית למילון של מלחמה, איום ואימה בלבד. השלום, במובן זה, הוא מאמץ קליני וציבורי להגן על העמדה הדפרסיבית. מנהיגות פסיכולוגית בהקשר זה מתייחסת ליכולת העילאית להכיר בכך שגם מול סכנה ממשית ואויב אכזר, עלינו להחזיק במורכבות, להכיר באנושיות, להחזיק ביכולת לראות את סובייקטיביות האחר. כדי לא לאבד את עצמנו.
כדי להבין כיצד ניתן להחזיק שלום בתוך מערכת מורכבת, כזו הכוללת בתוכה גם זירות של מאבק, עלינו לפנות אל החשיבה האקולוגית והמערכתית-רגנרטיבית (לוי בלז ולוי בלז, 2025). לא פעם אנו משליכים על הטבע את מושגי המלחמה האנושיים שלנו, כאשר אנו מדברים על "הישרדות החזקים", על תחרות אכזרית ועל מציאות קבועה של טורף ונטרף: ״הנה גם בטבע נלחמים כל הזמן ומי שמנצח – שורד״. ואולם, זוהי ראייה צרה ואף מטעה. למעשה, דרווין כלל לא טען כי החזק שורד, אלא כי המותאם שורד, ומסקנותיו דווקא תומכות בהבנה מורכבת יותר של יחסי גומלין, של השתנות בתנאים דינמיים ושל חוסן הנובע משונות, ריבוי ויתירות (Axelrod & Hamilton, 1981; Gould, 1976; Tilman, 1996).
התבוננות מערכתית עמוקה מגלה כי ברמת המערכת הכוללת, הטבע הוא מופת של שלום אקטיבי, של סימביוזה ושל הדדיות. בעוד שברמת הפרט אנו עשויים לראות אירועים של טריפה ותחרות, הרי שברמת המערכת רוב בעלי החיים והצמחים אינם שרויים כל העת במאבק. רוב הזמן הם מתקיימים זה לצד זה, פועלים דרך מנגנונים של יחסי גומלין, חולקים מרחב וזמן בדרכם, תלויים זה בזה ברשת עדינה של חיים. כפי שמציינת מרגוליס (Margulis, 1988) במאמרה הקאנוני, Life did not take over the globe by combat, but by networking (ראו גם Nowak, 2011).
גם כאשר מתרחשים בטבע אירועי קיצון ושבר כגון שריפה, בצורת או פגיעה רחבת היקף, אין מדובר בדרך כלל ב"מלחמת כל בכל", אלא בפגיעה הדרגתית במינים, במגוון, ביתירות ובאפשרויות החיים. ואף על פי כן, גם בתוך הקריסה, ההתפרקות והאובדן, ממשיכה לפעול בטבע תנועה עדינה אך עיקשת של רגנרציה (התחדשות), של הפצה של זרעים ואיכויות של חיים שיכולים לברוא מתוכם את העץ, את הזחל ואת היער כולו כמערכת שלמה, מתחדשת ומשגשגת (Franklin et al., 2000; Simard, 2021).
מערכת אקולוגית מקיימת בתוכה יחסים של שלום לא משום שאין בה סכנה, תחרות או איום, אלא משום שביסודה היא שואפת לאיזון דינמי, להתפתחות משותפת ולשגשוג מערכתי. מכאן, שמנהיגות פסיכולוגית יכולה ללמוד מן הטבע ששלום קהילתי אינו היעדר איום, ואינו מצב שבו "הכל בסדר". שלום הוא היכולת לשמר חיבורים, לייצר מרחבי הדדיות ודיאלוג, לשאוף לאיזון ולהרמוניה, להמשיך לטפח חיים גם נוכח כאב, חרדה ושבר. הטבע מלמד גם כי שונות היא תנאי לחוסן; כי מגוון הוא תנאי לשפע ושגשוג; וכי חוסן מערכתי נבנה באמצעות ריבוי קולות, יתירות, ביזור כוח ורשתות צפופות של ערבות הדדית ( Tilman, 1996). איכויות רגנרטיביות אלה הן המאפשרות למערכת, או לקהילה, לרפא את קצותיה הפרומים ולהניע תנועה עצמית של התפתחות. במובן זה, אחת ממשימותיה החשובות של מנהיגות פסיכולוגית היא לחזק את החיבורים ולטפח רשתות תמיכה פנימיות, כדי לאפשר לקהילה למצוא ולהמציא את כוחותיה מחדש, ולשאוף לשגשוג, בטחון ושלום מתוך הבנה אקולוגית עמוקה על יחסים ועל שותפות גורל בתוך מרחב, מקום וזמן.
"השלום נמצא בתוכנו", אמרה שרי אריסון, ועוררה לא פעם ביקורת וסרקזם. ברור הדבר כי יש בינינו מי שמרגיש שהמלחמה חשובה וכי דיבור על שלום הוא סוג של נאיביות אשר עלולה להוביל להכחדתנו. ובכל זאת, הטבע מלמד אותנו משהו עמוק על היחס בין פנים לחוץ, בין נפש האדם לנפשה של הקהילה. והשלום אכן מתחיל בתוכנו. לא כקלישאה רכה, אלא כעבודה ממשית של תרגול תודעה, שפה ויחסים של שלום, לצד היכולת לדמיין עולם שאינו ממוקד בקונפליקט ומלחמות. תפקידנו הוא לא לוותר על השלום, אלא להמשיך לדבר בו, להנכיח אותו, להעניק לו עומק, ממשות ומשמעות מתחדשת, גם כשהוא נדמה רחוק או שברירי; להמשיך לעסוק בו, לא להרפות ולא לוותר – כדי שלא נאבד את עצמנו.
האבסורד הגדול והכואב של זמננו הוא שהמושג "שלום" נזנח דווקא על ידי מי שאמורים היו להיות שומרי הסף המובהקים שלו. שלוש הדתות המונותיאיסטיות – היהדות, האסלאם והנצרות – מציבות בבסיס התאולוגי העמוק שלהן את השלום ומעלות אותו על נס, כמעין כפסגה של קיום אנושי: ביהדות המושג נגזר משלמות אקטיבית ותיקון עולם ("שמו של הקב"ה שלום"); בנצרות הוא מגלם פיוס אלוהי וחסד רוחני; ובאסלאם ה"סלאם" הוא אחד משמותיו של אללה, ונגזר מהתמסרות, ביטחון והצלה.
על אף שספרי הקודש בשלושת הדתות כוללים גם לא מעט אזכורי מלחמה, תוקפנות ואלימות – כולן מדגישות כי התכלית הרוחנית הנכספת היא השלום, בתוכנו ובינינו. מספיק לקרוא את תפילת שמונה עשרה אותה קורא היהודי שלוש פעמים ביום (ולפעמים יותר) ולספור את כמות הפעמים שבה מוזכרת המילה שלום בכדי להבין עד כמה זהו מושג מפתח המתאר תקווה גדולה ואת תכלית הקיום (למשל, ״עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל״).
אך, הפער בין האידיאל הרוחני למציאות בשטח כואב מאוד. מנקודת מבט זו ניכר כי מנהיגי דת רבים, בישראל ובאזור כולו, כושלים פעם אחר פעם בתפקידם ההיסטורי, החברתי, הרגשי. במקום לשמש כמגדלור של שלום, ריפוי, פיוס ותיווך מורכבות, נדמה כי רבים נוטים לא פעם לקחת חלק בהפיכת הדת לסוכנת פעילה של קיטוב, דרך לליבוי לאומנות, פחד מן האחר, אלימות ושנאה בשם האל. הוואקום המוסרי והרוחני הזה עלול לקרוע את הרקמה החברתית ולייצר "פציעה מוסרית" (Moral Injury) בקרב האזרחים.
'פציעה מוסרית' עמוקה עלולה להתרחש כאשר ישנו שבר עמוק באמון, כאשר דמויות סמכות (כגון אנשי דת) מתנתקות מהערכים הבסיסיים ביותר של צדק ושמירה על ערך החיים ומועלות במוסר הבסיסי. גם כאן, אל תוך הוואקום הזה, אנו חייבים להתייצב, כמנהיגות ומנהיגים פסיכולוגיים וחינוכיים – להתייצב דרך הדגשה ציבורית וחברתית של הכלה, חמלה והנעת חיבוריות במערכת שותתת דם. לצד החשיבות של שמירת הביטחון, התגוננות והגבה לאיומים, עלינו להתייצב שוב ושוב ולהדגיש את השלום – בתוכנו, בינינו ובין מדינות, ארצות וחברות.
התפילה הבודהיסטית "שלום במחשבות, שלום במילים ושלום בלב", המהדהדת את נתיב שמונת הנתיבים שסימן גואטמה סידהארתא בדרך להארה, מזמינה אותנו להתבונן בשלום לא רק כיעד פוליטי חיצוני, אלא כפרקטיקה של נוכחות פנימית ובין-אישית. ברוח הדהרמה, דרך כפולת השמונה מזכירה כי השלום אינו היעדר סבל, אלא האופן שבו התודעה בוחרת לפגוש סבל בעולם. זוהי עמדה שאינה מבקשת הכחשה או "עקיפה רוחנית" של המציאות המדממת, אלא תרגול אמיץ של שהייה, איפוק וצלילות בתוך הלהבות. הכאב אינו נעלם, אך דרך תשומת הלב הוא נמנע מלהפוך באופן אוטומטי לתוקפנות, להקשחה או לשפה של נקם.
"שלום במחשבות" הוא היכולת לשמור על מרחב תודעתי שאינו נכבש כליל על ידי הפחד; "שלום במילים" הוא האחריות לדיבור נכון שאינו רק פורק מתח אלא מחזיק את מורכבות הקיום האנושי המשותף; ו"שלום בלב" הוא השמירה על זרעי החמלה והחיבור, גם כשהנפש נסחפת לעבר דריכות, חשדנות וצמצום. למעשה, יש לנו כאן תפקיד בהדגשה של השלום כמבט תודעתי עמוק על הדרך להתמודד עם הכאב, ולנוע דרכו אל עבר שינוי.
האימון בדרך כפולת השמונה מזכיר לנו שהשלום אינו מצב סטטי ש'זוכים' בו, אלא "מאמץ נכון" (Right Effort) – השקעת אנרגיה מודעת במניעת עלייתן של תצורות נפש פוגעניות וטיפוחן של תצורות מיטיבות. זוהי הזמנה להפוך את השלום ממושג מופשט להתנהגות מעשית המעוגנת ב"פעולה נכונה" (Right Action) – זיהוי הרגעים שבהם כאב הופך לשנאה, ובחירה שוב ושוב בתגובה שאינה מונעת מאוטומט הישרדותי אלא מראייה נכונה של התהוות הגומלין העמוקה בינינו – תלות הדדית החוצה גבולות, חוצה עמים, חוצה יבשות, חוצה מינים.
כך, התרגול התודעתי יכול להוות התשתית של מנהיגות פסיכולוגית – היכולת להחזיק ולשמר איזון פנימי גם כשהקרקע רועדת, וניסיון להיות אותו מצפן המכוון את צעדינו ואת צעדי הקהילה מתוך אחריות מוסרית וקשר עמוק לכלל רשת היצורים החיים.
בשירו "שיחות שלום", מספר אביתר בנאי על השתתפותו במעגל תמיכה לטיפול בהתמכרויות אי שם במקלט כלשהו. קריאת השיר מבעד לעדשת המלחמה המתמשכת מזמינה אותנו לשאול שאלה קשה ונוקבת: האם ייתכן שעבורנו, כחברה ישראלית בעת הזו, המלחמה והקונפליקט הפכו לסוג של הגנה נוקשה? האם, בדומה למה שקורה בדינמיקה של התמכרויות, המלחמה עלולה לגרום לנו להתחבר לתחושות כיוון ומלאות (״אנחנו בדרך לניצחון״) ובמקביל לגרום לקושי הולך ומתגבר להרים את הראש ולשאול שאלות קשות, להכיל מורכבות, לדחות סיפוקים, לנהוג באחריות אישית וחברתית?
תחושה של צדק מוחלט, אחדות שורות מיידית ומטרה ברורה ומארגנת תוך העדר ספקות עצמיים אולי יכולים לספק מצע שיסייע לקהילה בהתמודדות עם תקופה קשה בטווח הקצר. אך, כאשר הימים הופכים לשבועות ולשנים, מחובתנו לזכור גם לזרוע זרעים רגנרטיביים של שלום, חלומות על פיוס ולצידן אולי אף תכניות עבודה. התמקדות במצבי החירום ובמאבק החיצוני מהווים דפוסים אדפטיביים של חברה במשבר אקוטי – סוג של אילוץ אשר נכפה עלינו כאשר אנחנו במצבי איום חריפים, אולי כמו העת הזו. אולם, חשוב מאוד שכמנהיגים פסיכולוגים נפעל באופן אקטיבי ומודע כדי שדפוסים אלו לא ימנעו ויסתירו מאיתנו את ההכרח להמשיך ולהתמודד עם הפצעים החברתיים העמוקים שלנו ועם שאלות של זהות וייעוד.
לפיכך, מנהיגים ומנהיגות פסיכולוגיים נדרשים עד מאוד בעת הזו. הם נדרשים כדי לעודד התבוננות מורכבת בנפשה של הקהילה באופן רב ממדי, שמתייחס בכבוד לצורך האנושי המיידי ב״יישור השורות״, אך מזמין בחמלה ובחום גם לטיפוח, חידוש, החזקה ועבודה אקטיבית על מרחבים של שלום, על היכולת לראיית האחר ועל חשיבות החזקת המורכבות דווקא בעת מלחמה. מנהיגים פסיכולוגיים נדרשים גם בכדי לחזור ולהציע לקהילות את העבודה האיטית, הסיזיפית והמורכבת של צמיחה נפשית רגנרטיבית, כזו שתסייע בהגמשת הדפוסים המפוצלים בין איום ושלום והגברת היכולת לחוויה בו זמנית של איום וצורך בהגנה והתגייסות מחד, עם הצורך בהקשבה ודיאלוג מאידך.
עבודתם החשובה של מנהיגים פסיכולוגיים בעת הזו תתאפיין בהזמנה לפגוש את המציאות באופן ער ונוכח, בהנכחה חוזרת של התהליכים הנדרשים לבניית חברה מתוקנת המושתתת על טיפוח השלום, גם תחת האדרנלין של המלחמה. אביתר ממשיך ומציע כי "מהמקלט רואים יותר טוב". אולי כמו בכל תהליך של תיקון והחלמה, הירידה אל ה"תחתית" – אל אותו מקלט אפל – טומנת בחובה גם את האפשרות להתפכחות מהאשליה כי מלחמה וכוח הם הדרך להבטיח את קיומנו, את האפשרות המחודשת להכרה בכך שצריך לשמור על איזון בין עוצמה והגנה לבין לב פתוח ומחפש שלום, תקווה וצמיחה בכל מקום אפשרי. זהו התפקיד שלנו היום. וכאן בדיוק נכנסת לפעולה המנהיגות הפסיכולוגית.
השלום שאנו כותבים עליו הוא קודם כל תהליך אמיץ של אימון קהילתי בשיח המחבר בין התמודדות עם איומים מבחוץ ובין תקווה לשלום והנכחתו. לשם כך, יש לקבל החלטה מודעת להרפות מן האשליה שהכוח והמאבק הנצחי ירפאו אותנו; לוותר על הפנטזיה שקיים "ניצחון מוחלט", ושהנה, אוטוטו, אנחנו עוד מעט שם. תפקידה של המנהיגוּת הפסיכולוגית בעת זו הוא לשמש כ"מנחת המעגל" באותו מקלט קהילתי. עליה לייצר את התנאים והמרחב שבו הקהילה יכולה להכיר בחוסר האונים שלה, להחזיק יחד את הפחד המרוקן מתקווה ולהתאמן מחדש בשפת התקווה והשלום המצויות בתוכנו ומחכות להפציע.
נכון, המלחמה מייצגת לא פעם תחושה שיש תשובות ברורות ומוחצות, בעוד השלום אפוף תמיד בסימני שאלה, בהיסוס, במורכבות. ובכל זאת, עלינו לתת לו מקום. אנו נדרשים לתת לו מקום, לתת לו מילים, הנכחה ומחשבה, זמן ואנרגיה. עלינו למקד עליו את המבט ולאפשר לו לגדול יחד עם התנועה הטבעית של הרגנרציה. איך עושים זאת בפועל? רבות הדרכים ורבים הגוונים של פעולות אפשריות. ״התחילו במקום בו אתם נמצאים״, אמרה בחוכמה פמה צ׳ודרון, ועם כיול הלב והמחשבות יגיעו גם המילים ולאחריהן יבואו מעצמן המעשים המנכיחים את השלום.
במרחב הבטוח הזה שמנהיגות פסיכולוגית יכולה לייצר, הכאב לא יתורגם באופן אינסטינקטיבי רק להגנה או תוקפנות, אלא יוחזק יחד, מתוך אמון עמוק בדרך שכוללת שהייה משותפת בפגיעות, סבלנות אין קץ, קבלה רדיקלית והפצה בלתי פוסקת של זרעי תקווה ושלום. או אז, תוכל הקהילה להתחיל להשתקם ולרפא את עצמה (לוי בלז ולוי בלז, 2025).
אי אפשר לחתום את הדיון הזה מבלי להישיר מבט אל מחיריה המלאים של המלחמה. אנו עדים כעת לדור שלם שחווה טראומה מתמשכת, דור שפוגש מקרוב מדי את פניו האכזריות של האובדן. המציאות הזו מפרקת עד היסוד את הנחות העולם הבסיסיות ביותר שלנו (Assumptive World) – אותה אמונה חיונית במוגנות, בהיגיון ובצדק של העולם. כשאנו מניחים על כפות המאזניים את מחיריה הכבדים של המלחמה, את קציר הדמים והנפשות, אל מול "כאבי השלום" – הוויתורים, הפשרות והגירוד המייסר של פצעי הפיוס – עלינו לזכור שמלחמה גובה מחיר אנושי, פסיכולוגי ומוסרי ששום חברה חפצת חיים אינה יכולה לשאת לאורך זמן מבלי לאבד את צלמה ואת נשמתה. וגם כשאין ברירה וצריך להילחם – ראוי לנו שנזכור את המחירים שאנו משלמים במלחמה הזו, ונבקש לחתור (גם) דרך המלחמה – לשלום.
ובדיוק בשל כך, אנו חשים כי ישנה חשיבות קריטית ודחופה להנכיח את המילים הללו – שלום, פיוס, תקווה, שכנות טובה – כאן ועכשיו, דווקא כשהתותחים רועמים והלב שבור. כפי שאהוד בנאי מיטיב לתאר זאת במסגרת שיחה בספרנו "אחרי כל המדבר הזה" (לוי בלז ושובל צוקרמן, 2025), "החזרה העיקשת על המילים הללו והנכחתן בשיח אינן בגדר נקיטת עמדה פוליטית מפלגתית". זהו ציווי מוסרי, ערכי וקיומי של "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים, ל"ד, ט"ו). השלום אינו מותרות של ימי שגרה; הוא עוגן הצלה, המצפן היחיד שמחזיק את הרוח פן תתרסק. שלום במחשבות, שלום במילים ושלום בלב – וגם, שלום במעשים. מנהיגות פסיכולוגית רגנרטיבית חייבת לרדוף את השלום כפעולה אקטיבית של הצלת נפשות, כדי להבטיח שאחרי כל המדבר הקשה הזה שניחת עלינו – עוד תישאר לנו חברה אנושית שראוי, ואפשר, לחיות בה יחד.
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר של התוכנית הלאומית למניעת התאבדות, אגף השיקום, משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ועמותות. ממקימי ומובילי התוכנית לפסיכותרפיה "אלומות-ידע, יצירה ומנהיגות" מבית הכללית. פרסם למעלה מ-160 מאמרים מדעיים וארבעה ספרים, ביניהם הספר החדש: "אחרי כל המדבר הזה – על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר".
מיטל לוי בלז – בעלת תואר שני בתכנית לפיתוח פדגוגי של מערכות חינוך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מנהלת שיתופי פעולה אקדמיים במקדמיה – קמפוס יער ו-Living Lab. מתמחה בפילוסופיה של הקיימות והחינוך, חשיבה מערכתית-רגנרטיבית וקהילות חקירה פילוסופיות. לשעבר חברת צוות ב"פרויקט תבל" של מרכז השל לקיימות ומנהלת תחום הגיל הרך וחברה בצוות הניהול של הרשת הירוקה.
אורוול, ג'. (2019). 1984 (א'. וולק, מתרגם). עם עובד. (היצירה המקורית פורסמה ב-1949).
לוי-בלז, י. (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2025). לא צריך מפתח, הדלת לא נעולה: על עמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/starting_point_of_psychological_leadership_in_times_of_crisis
לוי בלז, י׳ ולוי בלז, מ׳ (2025).קהילה מרפאת קהילה: מנהיגות פסיכולוגית בראי החשיבה המערכתית-רגנרטיבית. בטיפולנט, נדלה מתוךhttps://www.betipulnet.co.il/particles/psychological_leadership_through_a_regenerative_perspective
לוי בלז, י׳ ושובל צוקרמן, י׳ (2025). אחרי כל המדבר הזה- על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Axelrod, R., & Hamilton, W. D. (1981). The evolution of cooperation. science, 211(4489), 1390-1396
Franklin, J. F., Lindenmayer, D., MacMahon, J. A., McKee, A., Magnuson, J., Perry, D. A., ... & Foster, D. (2000). Threads of continuity. Conservation biology in practice, 1(1), 8-16
Gould, S. J. (1976). So Cleverly Kind an Animal. In Ever Since Darwin: Reflections in Natural History. W. W. Norton & Company
Klein, M. (1940). Mourning and its Relation to Manic-Depressive States. International Journal of Psycho-Analysis, 21, 125-153
Margulis, L. (1998). Symbiotic Planet: A New Look at Evolution. Basic Books.Nowak, M. A. (2011). SuperCooperators: Altruism, Evolution, and Why We Need Each Other to Succeed. Free Press
Simard, S. (2021). Finding the mother tree: Uncovering the wisdom and intelligence of the forest. Penguin UK
Tilman, D. (1996). Biodiversity: Population versus ecosystem stability. Ecology, 77(2), 350-363
