פרופ' יוסי לוי בלז
למאמר הזה לא יהיו מקורות ביבליוגרפיים. לא שאין אפשרות לרפרנסים למאמר שכזה. יש אינסוף. החל מפרויד, שהיה בין היתר מנהיג חברתי אמיתי שביקש לשנות את החברה והקהילה כולה הרבה לפני שהוא פוגש מטופלים. אחריו אפשר למנות עוד רבים וטובים כל כך ביניהם וויניקוט, קוהוט, סטיבן מיטשל, וג'ודית הרמן. כולם לקחו תפקיד מנהיגותי ושמו להם למטרה לשנות את החברה, לשנות תפיסות גדולות ולהנגיש ידע, מודעות וכלים פרקטיים לשינויים פסיכולוגים בעולם הגדול, זה שמחוץ לקליניקה. אז אין במאמר הזה מקורות אבל יש דוגמאות אין ספור.
ועדיין במחוזותינו זה פחות ברור ופחות שגור. עדיין מנהיגות פסיכולוגית היא משהו שנשמע לעיתים כמעט כמו אוקסימורון. עדיין מעטים הם אנשי הטיפול המוכנים להתמקם בעמדה משפיעה, אשר נושאת בחובה אמירות ברורות לקהילה, לחברה, לאזרחים. מטפלים ומטפלות נפלאים עדיין חוששים לצאת החוצה, "לרדת מהמרפסת", לעזוב את העמדה המתבוננת ולקחת עמדה, לסמן כיוון קהילתי-חברתי. במילים של יום יום אפשר לפעמים "ממש להשתגע" מכך שאנשי טיפול – אנשים מוכשרים כל כך, בעלי יכולות מופלאות ולב בגודל אוקיינוס, לא מרחיבים את מעגלי ההשפעה של הכישרון העצום שלהם מעבר לקליניקה, ולא פונים גם להשפעה קהילתית-חברתית גדולה ועמוקה. מדוע זה כך?
כמטפלים אנחנו ספוגים במחויבות לעשות מקום למטופל, לקבל אותו ככל הניתן ללא תנאי, לאפשר, לייצר מרחב פתוח, להקטין את מידת החתימה שלנו כדי לא להפריע למרחב הבחירה של המטופלים. האם יכול להיות שמתוך המחויבות הזו, אנחנו עלולים להתקשות בעצמנו לתפוס (אפילו מדי פעם) מקום? שאנו חוששים להוביל, להנהיג, להתוות דרך? לרובנו מנהיגות היא עמדה שמצריכה יציאה מהעמדה המקצועית הטבעית. אולי בגלל תכונות אישיות שלנו, אולי בגלל החינוך הפסיכולוגי שקיבלנו לאורך הדרך, אולי מסיבות אחרות.
מילים אלו לא נכתבות בביקורת, לא בשיפוטיות, ולא כי כולנו לגמרי בקוטב השני, של התכנסות בדלת אמות. אבל הגיעה העת לומר בקול גדול את מה שאולי ברור לחלקנו זה מכבר – החברה והקהילה צריכות אותנו "שם בחוץ".
אין ספק שמה שקורה בקליניקה הוא משמעותי ונדרש ביותר. לא סתם המקצוע הזה כל כך מרגש ומיוחד. לפגוש אנשים כואבים ולצאת איתם למסע של שינוי, של תנועה, של ריפוי – זה דרמטי ומשנה חיים. שינוי שיכול לסייע באופן מהותי וממש להשפיע על חיים של אנשים. זו זכות גדולה. אבל האם זה מספיק?
אולי נכון לתהות, על בסיס מטאפורת הנרות הנפלאה, האם ניתן אולי להדליק עוד נרות עם הנר הבוער שלנו, בלי שהנר שלנו יכבה או יינזק? האם אפשר להשפיע בדרכים נוספות – מעבר לעשייה החשובה בקליניקה?
בשנים הרבות בהן אני חבר בסגל המחלקה לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין, יש משפט שאני חוזר ואומר לסטודנטים החדשים המגיעים ללימודים אצלנו, כבר במפגש ההיכרות: "אם תסיימו את הלימודים ואת ההתמחות ותסתפקו בפתיחת קליניקה, אז כנראה שטעינו בחינוך שלכם". למרות שייתכן ואיבדתי חלק מהקוראים של המאמר הזה עכשיו – אבקש שתחכו רגע. רק עוד קצת. אולי תשנו את דעתכם.
מנהיגות הינה אחד הנושאים המעסיקים את החברה האנושית משחר הימים. ולא בכדי, הרי מדובר במצרך חשוב ונדיר לחיים אנושיים, ואולי במיוחד בצד הפסיכולוגי. מנהיגות היא היכולת להשפיע על אנשים אחרים לצעוד בדרך למטרה משותפת וחשובה. פחות מאשר תפקיד, זוהי עמדה. עמדה עם אחריות ומוכנות להשפיע על קבוצות רחבות של אנשים, על הלך הרוח הכללי, על החברה. מנהיגות כוללת בין היתר זיהוי חזון וסימון מטרה ודרך, ובעיקר מוכנות לעשות את מה שצריך כדי להוביל לשינויים בחברה, גם במצבי לחץ. בחלק מהמקרים, מנהיגות דורשת גם אומץ לקבל החלטות ולעמוד בראש סיטואציות עמומות ומורכבות.
מנהיגות פסיכולוגית אינה דורשת כישורים מיוחדים. היא גם לא מוגבלת רק לאנשי ונשות טיפול. היא דורשת קודם כל ולפני הכל התכווננות לקחת על עצמנו תפקיד בחברה ובקהילה. נכון, היא לא פשוטה ויש עמה מחיר של נקיטת עמדה – אבל היא נדרשת מאוד, ובמיוחד בימים ובשבועות ובחודשים שלאחר הטראומה הקולקטיבית הנוראה שחווינו כולנו.
אני מבקש להציע כי לנו כאנשי טיפול יש בימים אלו תפקיד מנהיגותי. הזמן הזה (ובכלל) קורא לנו להיות בעמדה אקטיבית ומובילה, לצד ההקשבה, האמפטיה והרגישות לקשיים, למורכבות ולחרדה. לדוגמא, מנהיגות פסיכולוגית חשובה מאין כמוה כדי לייצר שיח חברתי-קהילתי שמאפשר מקום לעיבוד הטראומה, להתאבלות, לנפגעים השקופים באוכלוסייה. מנהיגות בעת הזו היא גם להשמיע קול ציבורי. הקול של אנשי הטיפול צריך ויכול להישמע במגוון דרכים ועוצמות. יש כל כך הרבה אוזניים שמחכות לקול הזה, ולכן הוא יכול להיות בעל אימפקט חשוב ויוצא דופן.
ο תראי, עננים שחורים – על מניעת אובדנות בימי מלחמה
ο צעדים ראשוניים להחזרת חוסן וצמיחה בעקבות השבר: "כל אבן שפגעה בי"
ο "מתחת לשמיכת כותנה שחורה": כאב נפשי, שייכות וקהילה
באופן ספציפי יותר, אני מבקש להציע כי מנהיגות פסיכולוגית היא זו המאפשרת לזרוע, לדשן ולהשקות זרעים של שייכות, משמעות, שליטה והבנייה מיטיבה בחברה הישראלית ולטפח באופן מתמשך ניצנים ושתילים של צמיחה חברתית פוסט-טראומטית. זרעים אלו שהינם חלק ממודלים של מערכות אקולוגיות יכולים לעשות שינוי.
* זרעים של שייכות כוללים בין היתר פעולות שתסייענה להגדיל את תחושת השייכות והחיבור בין אנשים בתוך קהילה, בין חלקים בחברה כולה, הגברת תחושת הנראות של אנשים בתוך הקהילה, ואת החוויה שקבוצות וקהילות עובדות יחד, שהן חלק משלם גדול, בכל רמה שהיא.
* זרעים של משמעות טמונים באפשרות למצוא דרכים מגוונות שיאפשרו בתורן מקום לאובדן, לטראומה ולקשיים שאנו חווים, ואשר יסייעו להמשיג אותם תחת שאלת-על של "מה התפקיד שלנו כרגע?". הם כוללים תהליכים שיאפשרו לציבור לדייק את הערכים והמטרות שלו ולהביא לידי ביטוי ערכים ומטרות אלו ביצירת משמעות מחודשת, בעקבות ולאור כל מה שקרה.
* זרעים של שליטה יכולים להיות ליווי והובלה של תהליכים חברתיים ציבוריים שיש בהם אקטיביות ועשייה, דבר המסייע לבנייה מחודשת של שליטה והסתגלות למצב. כל פעולה שנקדם במרחב הציבורי, כל מהלך שיאפשר לציבור תחושה של יציאה מהפאסיביות ומעבר להסתגלות יהיו בעלי ערך משמעותי כאן.
* ולבסוף, זרעים של הבנייה מיטיבה קשורים לזהות שלנו, לסיפור המוטבע בנו כרגע, בקהילה ובחברה הישראלית לגבי מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים מכאן. אם נצליח לסייע לחברה הישראלית בבניית נרטיב מקדם ומגובש הכולל חמלה וסליחה עצמית, אם נוביל תהליכים בהם ייווצר סיפור מגובש, מורכב (לא שחור-לבן), הכולל חלקים חיוביים, נוכל לסייע מאוד לקהילה ספציפית או לציבור הרחב להסתגל, להתמודד ובעיקר להתניע מהלכים שיהוו בסיס לצמיחה פוסט טראומטית עתידית במדינתנו האהובה.
ויש עוד אפשרויות רבות מספור. אך אני מאמין שהתנעת תהליכים של שייכות, משמעות, שליטה והבנייה מיטיבה יניעו את החברה הישראלית לעבר שינוי, הסתגלות וצמיחה מתוך המשבר. בכך, הם יהיו תרומה אדירה של המנהיגות הפסיכולוגית, וכפועל יוצא הם יהפכו לכלי משמעותי בתהליך הריפוי של החברה הישראלית. החברה הישראלית זקוקה לכך, והיא זקוקה לכך כבר היום.
הדבר המשמח הוא שאנו רואים אותה כבר, את המנהיגות הפסיכולוגית הזו, זורחת ומשפיעה כל כך בתקופה האחרונה. קביעת סדר יום חברתי, עיצוב השיח בנושאים שונים של טראומה ואובדן, קידום המשגות והבנות במגוון היבטים הקשורים לאירועים הקשים שחווינו הם רק חלק מהפעולות שביצעו מנהיגים ומנהיגות מתוך הקהילה המקצועית שלנו.
ללא ספק, גילינו (גם) בתקופה זו את יכולתנו כאנשי טיפול להשפיע על החברה הישראלית. אנשי טיפול נפלאים יצאו והובילו התארגנויות, פעולות, סימנו חזון ויצאו לדרך – עם המפונים במלונות, במתחמי הסיוע לנפגעי הנובה, בפעילות בריאות הנפש בצה"ל וארגוני הביטחון, בקווי הסיוע, במרכזי החוסן, במיזמים טיפוליים מגוונים, בבניית תוכניות הכשרה ייעודיות, בהרצאות הרבות מספור שניתנו לקהילה המקצועית והכללית, בקריאה ברורה לגבי הצרכים ודרכי המענה להם בוועדות הכנסת ואל מול מקבלי החלטות, בזיהוי אוכלוסיות הזקוקות לסיוע ממוקד וכניסה לעשייה בתוכן באופן נרחב. כל אלו הן דוגמאות בודדות בים של מנהיגות חברתית קהילתית שלקחו על עצמם אנשי ונשות טיפול יקרים ויקרות. ויש עוד דרך ארוכה שאפשר לעשות באינסוף דרכים מגוונות כל אחת ואחד לפי דרכה ודרכו.
אז בהחלט שיש לנו תפקיד חברתי. יש לנו תפקיד להבנות ידע ורעיונות, לטפח ולהקנות מיומנויות ופרקטיקות בקליניקה, בקורסים, בקבוצות, בכתיבה, בקהילות שונות, בקרב מקבלי החלטות ובתקשורת, באופן שיאפשר לחברה הישראלית להתבונן ולהניע אזורים רדומים של צמיחה, בריאות, תקווה, תרומה ועשייה. יש לנו תפקיד לעודד ולאפשר תקווה, להזכיר כוחות, לקדם הסתגלות וצמיחה פוסט טראומטית.
זה חשוב לאנשים שמסביבנו, זה חשוב לקהילה שלנו, זה חשוב לחברה בישראל. וזה חשוב לנו עצמנו. העיניים הטובות שלנו אינן רק להתבוננות בקושי ובכאב בתוך הקליניקה. הן כאן גם כדי לקיים את כל זה ברמות הרחבות ביותר האפשריות, תוך הנכחה של משמעות ותקווה ותוך סימון היעד והחזון הרגשי, הפסיכולוגי, הקהילתי, האנושי. כך פועלים מתוך מנהיגות פסיכולוגית.
לא תמצאו כאן צרור עצות וגם לא סעיפים ממוספרים לפעולות שצריכות להיעשות כחלק ממנהיגות פסיכולוגית בעת הזו. הסיבה לכך היא שיש אינספור אפשרויות, ואין ספור דרכים מעולות, כמו אלו שמנינו לעיל וכמו דרכים רבות נוספות. לכולכם ולכולכן, האנשים המוכשרים והחכמים שקוראים את המאמר הזה, יש כנראה רעיונות טובים ורבים מאשר ניתן לציין במאמר אחד – רעיונות שעשויים לממש מודל של פעילות מנהיגותית אשר מעצבת ומעצימה נרטיב שמאפשר צמיחה פוסט-טראומטית, תקווה, שייכות וערכים, של כזו אשר מגבירה מעורבות, אקטיביות, ועשייה, או כזו המקדמת תנועה חברתית, בדיוק כמו התנועה שאנו מקדמים עם המטופלים בקליניקה.
אני מאמין שבשביל להתחיל לפעול הדבר היחיד שצריך בעת הזו זה מוכנות לשמוע את הקריאה הפנימית, האומץ וההרשאה הפנימית לעשות את הצעד, הקשבה לקול הפנימי ששואל – איך אני יכול להשפיע לטובה על הקהילה שלי, על החברה שלי, על המדינה שלי בעת הזו. השאר כבר יגיע מעצמו. כך נולדים מנהיגים.
אז האם פרויד היה מתהפך בקברו כשהיה שומע על אנשי טיפול שיוצאים מהקליניקה למסע לשינוי חברתי-קהילתי? לתחושתי, סביר שאם כבר היה קם, הוא היה מחייך חיוך גדול (עם מקטרת בזווית הפה) ומחבק את כל אותם אלו שבוחרים לפעול לשינוי חברתי-קהילתי. ובמקומו, אני שולח לכל מי שכבר בחר בכך ולכל מי שחושב עכשיו על איך לעשות את הצעד לעבר מנהיגות - חיבוק גדול והערכה עצומה. החברה בישראל מחכה לנו. זה התפקיד שלנו והזמן שלנו.
פרופ׳ יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין.
