פרופ' דנה אמיר
כשהתבקשתי להשיב על השאלה מה השתנה בעבודה הקלינית שלי מאז השבעה באוקטובר, התשובה הראשונה שצפה מתוכי הייתה שהעבודה הקלינית הפכה להיות, במובנים עמוקים ורחבים, עבודת אֵבֶל. כך יצא שהנחתי על שולחן הכתיבה שלי את "יומן אֵבֶל" של רולאן בארת (2009), מתוך מחשבה שציטוטים מתוכו ישמשו עבורי גם כאיים של השראה וגם כחוטים מחברים בין הפרגמנטים השונים, שכן עבודת אֵבֶל מתחילה מפרגמנטים. היא במובנים רבים הפרגמנטציה של השלם שהיה לפניה, לא פחות משהיא הניסיון להפוך את הפרגמנטרי לשלם.
"בכל בוקר, סמוך לשעה שש ושלושים, בחוץ, בחושך, קרקוש המתכת של פחי האשפה. היא נהגה לומר בהקלה: הלילה נגמר סוף סוף", כותב בארת (שם עמ' 13).
אני מונה את סימני הבוקר המקומי: ציוץ הציפורים הראשונות, חריקת בלמיה הרופפים של משאית איסוף האשפה, קרני האור המסתננות מבעד לחרכי התריס המוגף ותחת הדלתות הפונות אל המרפסת. מאז ומתמיד אהבתי את הבוקר. אך מאז השבעה באוקטובר הבקרים מביאים איתם מועקה אלביתית. לא רק המעברים בין הלילה ליום; גם חילופי העונות הפכו לסוג של סמן בלתי נסבל לחלוף הזמן היומני - יחד עם התחושה שהזמן האנושי קפא מלכת. פניהם של המטופלים שלי בשער הגינה המוליכה אל צריף העץ הקטן שבו אני עובדת שואלות, את בסדר? הכל בסדר? והתשובה לעולם איננה מובנת מאליה. אני משיבה להם ללא מילים, תשובה שמשמעה שהמרחב מותר להם, שהם רשאים למלאו בפַּכֵּי היומיום הקטנים שלהם כמו בְּצַעֲרָם שאין לו סוף. עם זאת, דבר אינו בסדר.
"כולם מחשבים – כך אני מרגיש – את דרגת העוצמה של האֵבֶל. אולם אי אפשר (הסימנים פעוטים, סותרים זה את זה) לאמוד עד כמה אדם נפגע", כותב בארת, (עמ' 18).
האם אני יודעת לאמוד את הפגיעה שנפגענו? שפגענו? שעודנו פוגעים? אני פוסעת לצד מטופלי על גשר צר מאד שתחתיו תהום רבה. יש שאנו מצליחים להגיע מקצהו האחד אל קצהו האחר, רק כדי למצוא עצמנו ניצבים שוב מול אימת החצייה ביום שאחרי. יש שאנו נעצרים באמצעו, שתוקים. המילים, שפעם שמשו כרשתות ביטחון הפרושות לבטח, נדמות עכשיו כרשתות שחוריהן צפופים מדי או רחבים מדי, וכך או כך אינן לוכדות דבר. ויש שמישהו, או מישהי, מתנודדים אל הקצה. אז מתרחשים שני דברים הפוכים בעוצמתם: מצד אחד מגויסים מתוכי כל אמצעי ההצלה שמכבר, כל צורות ההתייצבות האנושית ההופכות, ברגע אחד, למניפה צבעונית של אפשרויות חילוץ; ומן הצד האחר אני מרגישה בתוכי את הכוח המוותר, הכוח המרפה. יש בי שותפות דרך עם אלה המטים לנפול.
"הנה, כאן תחילתו הרשמית של האֵבֶל הגדול, הממושך", כותב בארת (עמ' 20). ואכן, האֵבֶל הממושך הוא הדבר. לא האֵבֶל הנקודתי, לא ה"כבר לא", או ה"מזמן לא", אלא ה"לעולם לא". זה משטח ההמראה שעליו אנחנו מתקדמים עכשיו.
"מה פשר זמן ההווה הזה?", שואל בארת (עמ' 23). ובאמת – מה פשר זמן ההווה שאנו מצויים בתוכו בשנתיים האחרונות, הווה שתחת היות אזור הזמן הקצר ביותר (לעומת העבר רב השנים והעתיד האינסופי) הולך ומתרחב לאחור ולפנים כצורה של התנגדות, כחתירה מתמדת? יש שהוא שב, לרגע, לממדיו ההוויים הרגילים: או אז אני נזכרת באופן שבו נוהל הזמן הרגיל, זמן החיים השלמים במידה. הזמן ההוא חֻלַּק באופן פרופורציונאלי כך שהעבר, הטומן בחובו את כל מה שממנו ביקשנו להתרחק ואליו אנחנו מבקשים לחזור, והעתיד, שהוא החריגה המדומיינת המוחלטת משני אלה, הקיפו את מרצפת ההווה הקטנה, המוגבלת, כשיחים ירוקים המצלים מפני אור הסנוורים של הצהריים.
ואילו עכשיו משתלט ההווה על הכל. ולא זאת בלבד, אלא שהוא מפוצל לשניים: ישנו ההווה הממשיך לשעוט, אחוז ככל יכולתו בכל סוגי העגינות המוכרים משכבר, וישנו ההווה הפעור כתהום תחתיו. "חלק ממני נותר בתוך הייאוש", כותב בארת; "ובו בזמן חלק אחר מתרוצץ ומסדר במחשבה את ענייני הטפלים ביותר. אני חווה זאת כמו מחלה" (עמ' 33). גם המטופלים שלי קרועים בין שני מיני ההווה האלה. גם הם, כמוני, מנסים לפשק את רגליהם מעל התהום.
"ההשתוממות שלי – ואפשר לומר הדאגה שלי (המועקה שלי) נובעת מכך שלמען האמת אין זה חסר", כותב בארת, "אלא פצע, דבר מה שמכאיב בלב האהבה" (עמ' 73). אני חושבת על ההבדל בין חסר לבין פצע: חסר קשור בהיעדרו של משהו חיוני שבלעדיו קשה להמשיך; זהו מצב שהנפש או הגוף אינם יכולים לפצות עליו ואם הם מפצים – ישנו מחיר לפיצוי הזה. ואילו פצע איננו היעדר אלא יש: זהו פצע המעיד על משהו, פצע שהאפשרות לטפל בו מזמנת מגע עם שכבות קיום שאי אפשר היה לגעת בהן קודם. אנחנו כבר שנתיים בתוך פצע. הפצע הזה פעור בלב אהבתנו למקום הזה. הוא איננו מגליד. הוא איננו מבקש להירפא. הוא מבקש להכריז על היותו. הוא מבקש שנביט בו.
"בתוכי נאבקים המוות והחיים", כותב בארת. "ידו של מי תהיה על העליונה?" (עמ' 160). כל אחד מאיתנו משיב על השאלה הזו באופן אחר. ובכל רגע התשובה הופכת את פניה אלינו, והיא עצמה מתגלה לנו אחרת. "הדחיסות, לא המשקל", כותב בארת (עמ' 275). ואכן, חרף משקל היתר של השנתיים האחרונות, הדחיסות הנפשית היא המכריעה בסופו של דבר אם לחיים או למוות. מטופלת שאיבדה בשבעה באוקטובר את כל משפחתה אמרה לי שאיננה רוצה לחזור לאחור, אפילו לא בדמיונותיה. לחזור לאחור הוא לאבד אותם שוב, היא אומרת. תחת זאת היא מבקשת משהו אחר: לברוא אותם מחדש בכוח המכחול. היא מציירת את דמויותיהם על קנבסים ענקיים, ובכל הציורים האלה הם נראים אחרת מכפי שנראו, והם עושים דברים שלא עשו מעולם.
"לא, לא לכלות את האֵבֶל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטטי (שיתוק, מחנק, הישנות אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל", כותב בארת (עמ' 152). אולי זה לב הדבר. היגון איננו כלה. אך הוא יכול, ברגעים מסוימים, לפנות מאותה דרך ללא מוצא אל נתיב אחר. הנתיב הזה, שבו חומרים יצוקים שאינם ניתנים לעיכול או לאיכול משנים את מצב הצבירה שלהם בתוכנו – הוא צורה חיה של מחאה; הוא הדבר הקרוב ביותר לעתיד אפשרי.
בארת, ר. (2009). יומן אֵבֶל (מצרפתית: חגית בת-עדה). ירושלים: כתר.
פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת. הוציאה לאור שבעה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 6 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
