פרופ' יוסי לוי בלז ומיטל לוי בלז
"הבודהה הבא יגיח בעולם בצורה של קהילה"... (תיך נאט האן)
בשנה וחצי האחרונות עסקנו בחקר, בכתיבה ובפיתוח המושג מנהיגות פסיכולוגית, במקביל לניסיון (שלשמחתנו היה מוצלח) לייצר שיח קהילתי מתמשך ודיאלוג מפרה בנושא זה עם קוראים, עמיתים ואנשי מקצוע. הדיאלוג הפתוח הזה, שהתפתח בין הטקסטים לבין הקהילה, שיקף אולי את עצם מהותה של מנהיגות פסיכולוגית: תנועה מתמשכת בין התבוננות פנימית לבין חיבור למרחב החיים המשותף. והנה הגיעה העת לשלב הבא – העמקה נוספת ובין תחומית, המבקשת להרחיב את החשיבה על מנהיגות פסיכולוגית דרך נקודת מבט אקולוגית ובת קיימא: החשיבה המערכתית והרגנרציה.
בכדי לעשות כן ביקשנו לייצר אינטגרציה דרך מפגש רעיונות ותפיסות בין שני כותבי מאמר זה: הידע המתהווה בתחום המנהיגות הפסיכולוגית (יוסי, המגיע מתחום הפסיכולוגיה) עם תובנות מעולם האקולוגיה, החשיבה המערכתית והרגנרציה (מיטל, המגיעה מתחום החינוך והקיימות). מטרתנו היא לייצר דיאלוג של שילוב פרספקטיבות בכדי "להצעיד" את המושג מנהיגות פסיכולוגית אל אופק חדש: כזה המזהה את המנהיגה כצומת בתוך מערכת אקולוגית רב-ממדית של יחסים, מרחבים, ערכים ומעגלים של חיות; וכזה המכוון לא רק לריפוי של יחידים באמצעות הבנה עמוקה של נפש האדם, אלא גם להבנה מחודשת של ההוויה הקהילתית, כבעלת פוטנציאל להחיות, לרפא ולתקן רקמות קהילתיות בעת משבר.
בשעה שישראל של 2026 מצויה בעיצומו של תהליך התמודדות (ואולי התאוששות?) מסדרת משברי עומק שהחלו בשבעה באוקטובר (ולמעשה לפניו), וכאשר העולם כולו מחפש דרכים חדשות לריפוי מיטבי של רבים כל כך, אנו מבקשים במאמר זה ללכת צעד נוסף שיאפשר להנגיש ולהעניק ידע למנהיגות ולמנהיגים פסיכולוגים הפועלים במרחב, ובכך לעשות צעד נוסף ומשמעותי בדרך אל ריפוי קהילתי עמוק, מתמשך ומיטיב.
החברה הישראלית של אחרי השבעה באוקטובר מתמודדת עם מציאות רגשית וחברתית רוויית טראומה, אובדן וכאב. בתוך מרחב פצוע זה עולה הצורך בתנועה מיטיבה רחבה, באנשי טיפול אשר לצד עבודתם בקליניקה, ישפיעו על מרחבי החיים באופן נרחב יותר ועמוק. פעולה זו של יציאת אנשי טיפול מהקליניקה ושימוש בידע המקצועי בכדי להשפיע באדוות רחבות על הקהילה כונתה על ידינו ״מנהיגות פסיכולוגית״: מנהיגות שמסוגלת להבין תהליכים נפשיים של אנשים ושל קהילות, להרחיב את החשיבה ואת המבט, לתמוך ולעורר את כוחות הקהילה, להקים תשתיות של חוסן ולהתארגן מחדש באופן אותנטי ומיטיב. זוהי מנהיגות שמבקשת לייצר אמון, שייכות, משמעות, חיבורים, החלמה ואף צמיחה – אישית וקהילתית.
מנהיגות פסיכולוגית איננה תפקיד ולא סמכות פורמלית, אלא עמדה אנושית מקצועית המשלבת רגישות קלינית, אחריות מוסרית ונוכחות רגישה בתוך מרחבי החיים. המאפיינים של מנהיגות פסיכולוגית הינם דינמיים ומורכבים, והם כוללים בין היתר:
• יכולת לראות את האדם על מורכבותו – את הפחד, הבושה, האשמה, הכאב – ולהיות מוכנים להיות שם יחד, לתת לדברים שֵם ומקום מבלי להיבהל.
• טיפוח זרעים של שייכות, משמעות ותקווה עדינה (לוי בלז, 2024)
• הצעת מרחב שבו אפשר לנשום ולשהות בתוך מצבי מצוקה (לוי בלז ומנדלוביץ, 2024)
• מנהיגות הנשענת על עמדת מוצא דיאלקטית – בין עשייה להקשבה, בין פעולה להשתהות, בין ידיעה לאי־ידיעה (לוי בלז ומנדלוביץ, 2024)
• מנהיגות המבקשת להחזיק מורכבות רגשית ומוסרית מבלי לקרוס לתוכה (לוי בלז ומנדלוביץ, 2025)
• התבוננות עצמית על רגעי אשמה ושיפוטיות (לוי בלז והלמן מור, 2025)
• טיפוח חמלה פנימית שמאפשרת למנהיג להישאר נוכח, מחובר וצלול; מסוגל לפעול באופנים מגוונים למרות המורכבות האישית והבין אישית שבכך (לוי בלז ואחרים, 2025)
מתוך כל אלה עולה ההמשגה כי מנהיגות פסיכולוגית היא דרך היות בעולם – עמדה אשר מחברת ידע פסיכולוגי עמוק עם נוכחות אנושית יציבה, המאפשרת ללוות אנשים וסיטואציות מורכבות מתוך בהירות, עדינות ואחריות.
אחרי שפרשנו את מאפייניו המרכזיים של המושג מנהיגות פסיכולוגית ואת העמדה האנושית שמנהיגות זו מבקשת לגלם, הגיע הזמן לנוע עוד מספר צעדים קדימה. בכדי לעשות כן, עולה סדרת שאלות שאיננו יכולים (ורוצים) עוד להתחמק מהן: כיצד ניתן לדייק את העמדה המנהיגותית לכדי הכוונה ממשית, מקצועית-ערכית שמסייעת לאנשי טיפול וכן מורים, רופאים ואנשי מקצוע אחרים להבין מה בדיוק עושים ואיך בדיוק מתמקמים במפגש עם הקהילה בעת מצבי מורכבות, כאב וקושי? כיצד מאפשרים למנהיגות פסיכולוגית להתהוות באופן שאינו קורס אל מבנים מסורתיים של היררכיה, יחסי כוח, צדקנות או נרקיסיזם – מלכודות שטבועות בהיסטוריה של המילה “מנהיגות” ומייצרות לעיתים מרחק, כפיפות או אפילו סממנים כוחניים? כיצד מוודאים שמי שנושא אחריות פסיכולוגית-חברתית אינו פועל רק מתוך צורך אישי בהובלה, אלא מתוך תנועה עמוקה ומדויקת של רגישות, צניעות ואחריות חברתית? ונוסף על כל אלה, כיצד המנהיגים הפסיכולוגים יכולים לאפשר ולתמוך בתהליכי התחדשות שנובעים מתוך הקהילה, מזינים אותה ומגבירים בה את האור?
בכדי לענות על השאלות הללו, כדי להעמיק באמת, לעיתים עלינו לצאת רגע מעצמנו – לדבר ולהקשיב, לפגוש גישות, אנשים ומערכות מחשבה אחרות, ולייצר חיבורים ואינטגרציות שמאפשרים מבט חדש, רענן ומורכב יותר. לשם כך, נדרשת חקירה אל שכבות יסוד תיאורטיות, הכוללות תפיסות עולם אקולוגיות-מערכתיות המציעות מסגרת חשיבתית והנחות יסוד אשר מבקשות לראות במנהיגות פסיכולוגית עמדה הנשענת על דינמיקה של מערכות חיות, של קישוריות, של תיקון והתחדשות, ולא עמדה אינטואיטיבית בלבד.
הגישה המערכתית התפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20 כתפיסת עולם תאורטית ויישומית להבנת תהליכים אנושיים מורכבים, תוך מעבר ממיקוד רדוקטיבי באדם הבודד להבנת דפוסי יחסים, הקשרים ודינמיקות בתוך מערכות חיות. שורשיה של הגישה מצויים בתורת המערכות הכללית של פון ברטלנפי, שהציע לראות תופעות ביולוגיות, פסיכולוגיות וחברתיות כמערכות פתוחות המתקיימות באמצעות יחסי גומלין מתמשכים, משוב, הומאוסטזיס והסתגלות (von Bertalanffy, 1968).
תרומה מרכזית נוספת לחשיבה המערכתית ניתנה על ידי ווינר (Wiener, 1948), שהדגיש סיבתיות מעגלית כבסיס להבנת יציבות ושינוי במערכות. רעיונות אלו יושמו בעולמות הפסיכולוגיה והטיפול (בעיקר דרך עבודותיו של בייטסון ואחרים), דרך התבוננות בסימפטומים נפשיים כביטוי של דפוסי תקשורת ויחסים, ולא כפתולוגיה אינדיבידואלית מבודדת (Bateson, 1972; Watzlawick et al., 1967). בהמשך, התפתחו מודלים קליניים ודרכי התערבות המתבססים על הגישה המערכתית, כגון תאוריית המערכות המשפחתיות של בואן (Bowen, 1978) והטיפול המערכתי של מינושין (Minuchin, 1974). מודלים אלו העמיקו את ההבנה של חרדה, גבולות, תפקידים והיררכיות בתוך המערכת ואת תרומתם להבנת קושי וכאב.
כיום, החשיבה המערכתית נתפסת לרוב כתיאוריה אינטגרטיבית המדגישה כי סבל, הסתגלות ושינוי נובעים מדינמיקות מתמשכות בתוך רשתות של יחסים והקשרים תרבותיים-היסטוריים, וכי כל התערבות – טיפולית, חינוכית או מנהיגותית – היא בהכרח פעולה המתרחשת בתוך המערכת ולא מחוצה לה (Bronfenbrenner, 1979; Senge, 1990). משמעות מיוחדת ביחס לפוטנציאל השינוי המערכתי ניסחה הביופיזקאית והמדענית הסביבתית דונלה מדוז (Meadows, 1999/2008), אשר הצביעה על כך שהשפעה עמוקה על מערכות אינה מתרחשת דרך שינוי מרכיביהן הגלויים, אלא דרך התערבות ברמות העמוקות יותר – במטרות המערכת, בכלליה ובעיקר בהנחות היסוד ותפיסות העולם שמכוננות את אופן פעולתה.
אם כן, בסיס זה של החשיבה המערכתית מסייע לנו לראות כל מערכת (כדוגמת משפחה, קהילה או חברה) כישות חיה, שבה “הכל קשור בהכל” והשלם הינו גדול מסך חלקיו. אולם, זמנים של משבר ושל טראומה מתמשכת מאלצים אותנו להרחיב את המבט ואת החקירה, ולבחון לא רק כיצד מערכת מתקיימת לאורך זמן, אלא גם: כיצד מערכת מסוגלת לאושש, לתקן ולרפא את עצמה לאחר משבר? כיצד היא מגיבה למציאות המשתנה ומשתנה יחד איתה?
שאלת השינוי המערכתי (המרחיבה את שאלת התפקוד המערכתי) הופכת קריטית במיוחד במציאות של משבר מתמשך. לנוכח זאת, ובטרם נפנה לבחון את תפקידה של מנהיגות פסיכולוגית מתוך פרספקטיבה מערכתית, נתעכב תחילה על מושג הרגנרציה, שיאפשר לנו ללמוד עוד על יכולתן של מערכות חיות להתחדש, ללמוד ולהתהוות מחדש לאחר פגיעה עמוקה.
רגנרציה היא תפיסה הוליסטית המוגדרת כתהליך מתמשך של שיקום פעיל, התחדשות עמוקה ושיפור של מערכות חיות (בנשטיין, 2024; Reed, 2012; Wahl & Mang, 2016). בניגוד לשיקום, חזרה ל״שגרה״ או עמידות מול משבר, רגנרציה מכוונת להגברת הכוחות החיים של המערכת: יצירת יכולת מוגברת לחיוּת, להסתגלות, ללמידה ולצמיחה מתוך משבר, תוך חיזוק הקשרים, המשאבים והמשמעות בתוך המערכת ומחוצה לה.
התפיסה הרגנרטיבית מדגישה כי מערכות חיות מתחדשות מבפנים, באמצעות תהליכים של ריפוי, תיקון והתארגנות עצמית. רגנרציה אינה שואפת להחזיר את המערכת למצבה הקודם, אלא לאפשר למערכת להשתנות יחד עם המציאות המשתנה, לארוג מחדש את הקצוות הפרומים באופן אדפטיבי ומיטיב (לוי בלז וקיזל, 2025). במובן זה, רגנרציה מקבילה להמשגה של צמיחה פוסט-טראומטית בעולם הפסיכולוגיה (Tedeski & Calhoun, 2004). צמיחה פוסט-טראומטית אינה מתייחסת רק לחזרה לתפקוד, אלא לטיפוח רמות גבוהות יותר של התפתחות, למידה ויכולת לשאת מורכבות אישית, בין-אישית וקהילתית (לוי בלז ושובל-צוקרמן, 2025).
איכות רגנרטיבית מתייחסת ליכולת של המערכת לא רק לשרוד, אלא להשתקם, לשגשג ולצמוח. על פי קינן (2025), האיכות הרגנרטיבית זקוקה לגורמים שונים בכדי להתקיים: מגוון, יתירות, קישוריות וביזור/אוטונומיה (עצמאות תפקודית). במרחב הקהילתי, איכות זו באה לידי ביטוי ביחסי אמון, שייכות, משמעות, חיבור, הרחבת דרגות החופש וזרימה. גורמים אלו אינם מהווים “התערבויות” טיפוליות, אלא מהווים מאפיינים ואיכויות של סביבה – אקולוגית (למשל, יער) או חברתית (למשל, קיבוץ בעוטף או קהילת הנובה) – המאפשרים למערכת לעורר ולהפעיל את כוחות הריפוי הטבעיים שלה.
בה בעת, הרגנרציה מציעה תפיסה שונה של משבר: לא רק כסימפטום לבעיה מערכתית, אלא גם כהזדמנות, לרוב מורכבת, כואבת ולעיתים מטלטלת, לשינוי עומק. שינוי זה נשען על שאלות כגון: אילו יחסים, גבולות ודינמיקות דורשים התחדשות? מה כבר אינו משרת את החיים/המערכת וניתן לשחרר ולהרפות ממנו? איך אני יכולה להבין מחדש את התפקיד שלי במערכת, לאור המציאות המשתנה? למעשה, רגנרציה איננה תכנית פעולה אלא עמדה: נכונות לשהות באי-ודאות, להחזיק כאב מבלי למהר לפתור אותו ולאפשר למשמעות להתהוות מתוך הקשבה ותנועה משותפת.
בהקשר אנושי-חברתי, רגנרציה מתרחשת כאשר מערכת פגועה פוגשת עמדה מנהיגותית שאינה ממהרת “לתקן”, אלא יודעת לעורר ולהחזיק יחד מרחב של אמון, משמעות וקשב, וליצור תנאים שמהם יכולה לצמוח תנועה מחודשת קדימה.במבט רחב, הרגנרציה משקפת תנועה דיאלוגית בין פנים לחוץ – תנועה שאינה לינארית, היררכית או חד-כיוונית (לוי בלז, 2025). תהליך של רגנרציה "נובט" בקצוות הרגישים של המערכת: אזורי החישה והמפגש שבהם עולה צורך לשינוי – משבר, מפגש עם מערכות אחרות, מציאויות משתנות ודרישות חדשות. משם מחלחלת התנועה "פנימה", אל עבר מפגש עם ה“דנ״א” של המערכת – מערכות ההפעלה, הערכים והכוונה להיטיב – ומהדהדת חזרה החוצה, אל אותם קצוות המאפשרים היפרמות ואריגה מחודשת של יחסים, גבולות וקשרים. זוהי דיפוזיה במלוא מובן המילה.
רגנרציה היא תפיסה אקולוגית ואתית, התופסת מערכת כיחידה חיה ובת קיימא. לכן, היא בעלת פוטנציאל ממשי וטבעי להוות בית חי ומיטיב לפרטים ולמערכות שבתוכה, ועשויה לאפשר תנועה עצמית מתמשכת של תיקון, למידה והתחדשות דרך קשר, הזנה הדדית והתארגנות מחודשת. התפיסה המערכתית-רגנרטיבית-קהילתית רואה במערכת רשת חיה ודינמית מרובת קולות, תפקידים ואיכויות, השואפת לאיזון מתוך אמון ולא כמרחב הישרדותי-תחרותי מפצל שמייצר ערך מתוך תפיסות היררכיות של ידע וכוח. בתוך המרקם האקולוגי והמערכתי, רגנרציה היא תכונת חיים יסודית – היכולת להתארגן מחדש מול שינוי ומשבר – כפי שיָער מצמיח חיים לאחר שריפה, הגוף מתחדש ללא הרף ומערכות חיות שבות ויוצרות את עצמן מחדש.
החשיבה המערכתית-רגנרטיבית מציעה נקודת מוצא מחודשת להבנת מנהיגות פסיכולוגית: אם קהילות הן מערכות חיות בעלות פוטנציאל רגנרטיבי, הרי שמנהיגות פסיכולוגית אינה כוח חיצוני המופעל עליהן, אלא רכיב אינטגרלי הפועל מתוכן ליצירת התנאים שיאפשרו למערכת להפעיל את כוחות החיים, הריפוי וההתחדשות הטבועים בה. כדי להעמיק את המושג מנהיגות פסיכולוגית ולהפוך אותו מתפיסה כללית לפעולה יישומית, אנו מציעים כעת ארבע תובנות מעולם החשיבה המערכתית-רגנרטיבית, שכל אחת מהן עשויה להרחיב את מבטה של המטפלת-מנהיגה ולמקם אותה נכון יותר בתוך ההקשר הקהילתי בו היא מבקשת לפעול. באמצעות ארבע עקרונות אלו – (1) מנהיגות משתתפת; (2) מנהיגות מבפנים החוצה; (3) מנהיגות מניעה רגנרציה; ו-(4) מנהיגות שמייתרת את עצמה, נבקש לשרטט פרדיגמה מעמיקה של הפעולה הפסיכולוגית הנדרשת למנהיגים פסיכולוגים בעת משבר לאומי וחברתי:
החשיבה המערכתית-רגנרטיבית מזמינה שינוי פרדיגמטי מהותי: מן ההתבוננות באדם כישות מבודדת המגיעה לטיפול, אל ראיית האדם, והמטפל בתוכו, כחלק ממערכת חיה, רב-שכבתית ובתנועה מתמדת, שבה כל חלק משפיע על השלם והשלם משפיע על כל חלק. הקהילה אינה עוד “רקע” לחיים הנפשיים, אלא אורגניזם חי, בדומה ליער או לגוף, הכולל קשרים גלויים וסמויים, אזורי פגיעה ושבר, ולצידם פוטנציאל טבעי להתחדשות. מתוך הבנה זו, המנהיגה הפסיכולוגית חדלה מלהיות גורם חיצוני או “מטפלת שמרחיבה את עבודתה”, והופכת לרכיב פעיל בתוך המערכת עצמה – חלק מן הרקמה החיה – המסוגלת לזהות דפוסים המעכבים תנועה, צמיחה וריפוי ולפעול מתוכם.
זהו שלב יסוד במנהיגות פסיכולוגית – הכרה עמוקה בכך שהמנהיגה היא חלק מן המערכת שבה היא פועלת, מתוך עמדה פנימית המוכנה להחזיק יחד שייכות, חיבור ותלות הדדית, ולא כתפקיד חיצוני. כאשר המנהיגה הפסיכולוגית ממקמת עצמה כחלק מן המערכת, מתרחבת אחריותה – לא רק למעשיה, אלא לעמדה שהיא מגלמת כלפי הקהילה.
אחת הפעולות המערכתיות העמוקות ביותר היא האמון שהיא נותנת בכוחות המערכת: אמון ביכולתה להשתנות, להחלים ולהתארגן מחדש. אמון זה אינו נאיביות, אלא עמדה מקצועית-אתית המשפיעה ישירות על יכולת התנועה של הקהילה. מתוך שייכות למערכת, המנהיג יכול גם לסייע ביצירת תנאים להשבת האמון בין חברי הקהילה לבין עצמם ובינם לבין מסגרות הליווי והמנהיגות. תנועה כזו – מן השבר אל חידוש האמון, מן הנתק אל תחושת “אנחנו” מחודשת – היא תנאי יסוד לכל תהליך של שינוי וריפוי. כאשר אמון זה נפגע, נפגעת גם היכולת הרגנרטיבית של המערכת. דוגמה לכך היא השילוב של מחקר או איסוף ידע בתוך עשייה קהילתית: כאשר אינו נעשה בעדינות ובשקיפות, הוא עלול לפגוע באמון שעליו נשען תהליך הרגנרציה. במצבים כאלה, גם כוונות מיטיבות עלולות לעכב תנועה וריפוי, ולייצר הפרעה ביכולות הרגנרטיביות של המערכת.
פעולה מתוך חשיבה מערכתית משנה את התפקיד בפועל של המנהיגה הפסיכולוגית: המוקד אינו עוד “מה קורה לאדם הזה”, אלא “מה קורה בנפשה של המערכת כולה”. סימפטומים אישיים חדלים מלהיות מובנים כבעיה פרטית בלבד, והופכים לקריאות מצוקה שמבטאות רמה נמוכה של רגנרטיביות המערכת – ביטויים של חוסר אמון, יחסי כח, שחיקה, היעדר תקשורת, עומס, נתק או שיבוש ביחסים בין חלקי המערכת. אם תקשיב לכך, המנהיגה יכולה ללמוד ולזהות היכן נקטעו חיבורים, מי מצוי ב“קצוות הפרומים” והיכן עשויה להתחיל תנועה רגנרטיבית.
בהקשר הרגנרטיבי, קצוות אלו אינם נתפסים רק כאזורי חולשה, אלא דווקא כמקומות שבהם מערכת אחת פוגשת מערכת אחרת או תנאים משתנים (נקודות מגע, חיכוך ודיאלוג), שבהן מתאפשרת למידה, חילופי משאבים והתהוות של צורות ארגון חדשות. תפקיד המנהיג אינו לפתור בעיות, אלא לאפשר מעבר מקיבעון לתנועה. זאת, דרך חיבור בין חלקים, בניית משאבי חוסן והנעת תתי-קבוצות שימשיכו להזין את המערכת כולה. כך, מנהיגות פסיכולוגית יכולה לסייע לקהילה להכיר בעצמה כסופר-אורגניזם חי המסוגל להתארגן מחדש, לעודד שיתופיות, להפחית היררכיות, להגביר אמון ושייכות ולסייע ביצירת תנאים שבהם כל אחד מחבריה יכול לבטא את קולו ולתמוך בדרכו בתהליך הריפוי המשותף.
החשיבה המערכתית-רגנרטיבית מרחיבה לא רק את מושג הקהילה, אלא גם את מושג הריפוי עצמו. אם הקליניקה מייצגת מרחב אנליטי מוגן, המאפשר התבוננות פנימית, הרי ש“ריפוי במרחבי חיים” מציע את התנועה המשלימה: חזרה אל הזירות שבהן החיים הנפשיים מתרחשים בפועל. מרחבי חיים אינם רק מקומות פיזיים, אלא שדות של יחסים, תפקידים ושייכויות – המשפחה, הקהילה, מקום העבודה, מערכת החינוך והמרחב הציבורי – שבהם מתעצבים משמעות, זהות וחוויה רגשית. זהו ריפוי שאינו מתקיים מחוץ לחיים אלא בתוכם: ברגעי תווך ובאינטראקציות ספונטניות, במפגשים יומיומיים, באוטובוס, בבית הספר, בטיול או באירוע קהילתי. שם נצרבים הפצעים ושם גם נפתחת האפשרות לריפוי.
“ריפוי במרחבי חיים” מבוסס על ההבנה שהאדם אינו מגיע לחדר הטיפול כישות מבודדת, אם בכלל הוא מגיע. הוא מגיע כ"נציג" של רשתות שייכות, קשרים, זיכרונות וקולות, והוא חוזר אל רשתות אלו לאחר המפגש. לקליניקה, כמובן, תפקיד מרכזי ובלתי ניתן להחלפה בריפוי נפשו של האדם; אך מנהיגות פסיכולוגית מבקשת להתמקד גם בריפוי נפשה של ישות רחבה יותר – הקהילה. מתוך כך, המפגשים הקליניים ייתפסו כחלק משמעותי בתוך מהלך ריפוי קהילתי רחב, אך לא כמספיקים בפני עצמם. זאת הן משום שרבים מן הסובלים אינם מגיעים לקליניקה בעתות משבר (Moitra et al., 2019) והן משום שריפוי קהילתי מחייב מבט שלם, שאינו מתמצה בריפוי של האדם הבודד.
מנקודת מבט רגנרטיבית, לתהליך של ריפוי לאחר משבר שני מרכיבים חיוניים: הסטינג הטיפולי המוכר והתמזגות ופעולה במרחבי החיים עצמם. מנהיגות פסיכולוגית הפועלת במרחבי החיים אינה מבטלת את הטיפול המסורתי אלא משלימה אותו. זאת, באמצעות הבאת קשב, תיקוף וראייה נפשית מדויקת אל המקומות שבהם אנשים חיים באמת – למשפחות, לקהילות, לצוותי עבודה ולקבוצות שייכות.
כאשר השאלה היא כיצד מרפאים את נפש הקהילה?, הריפוי חדל להיות תלוי בשעה טיפולית או בסטינג מובחן, והופך לתהליך המתרחש בתוך המערכת כולה, על ריבוי המערכות שבהן האדם נטוע בו־זמנית. במובן זה, הקהילה היא זו שבסופו של דבר מהווה ישות המרפאת את עצמה – קהילה מרפאת קהילה. כלומר, היציאה מן הקליניקה אינה שינוי לוגיסטי בלבד, אלא הכרה מערכתית עמוקה: ריפוי בר-קיימא מתרחש בתוך המערכת החיה, שם נוצרות אדוות של תיקון, משמעות וחיבוריות שלא יכלו להיווצר בין ארבעה קירות. תפקידה של המנהיגות הפסיכולוגית הוא למצות את תרומתה הייחודית בתוך האורגניזם הכללי. לא יותר מכך, אך גם לא פחות.
הטבע מלמד אותנו רבות, וכדאי שנקשיב לו. הוא מלמד אותנו שתהליכי שבר וכאב הם חלק טבעי מחייהן של מערכות חיות: אסונות, שינויים חדים, קשיים ואירועים מטלטלים מתרחשים כחלק מכוחות החיים עצמם. לצד זאת, הטבע מלמד אותנו גם שתהליכי רגנרציה – תיקון, התאוששות והתחדשות – הם תנועה טבעית לא פחות. יער מצמיח חיים לאחר שריפה, נהר מפלס נתיב חדש בדרכו אל הים וכל יצור חי בעל יכולת לרפא ולתקן עצמו לאחר שנפגע. עם זאת, טראומה עמוקה עלולה לייצר קיפאון: במצבים כאלה יכולת ההתאוששות הטבעית משתבשת, והתנועה העצמית של המערכת נפגעת יחד עם איכויות החיים שלה.
כפי שאמרנו, המנהיגה הפסיכולוגית אינה מבחינה את עצמה מן הקהילה (מנהיגות משתתפת), אלא היא מבינה שכרגע, כאן ועכשיו, היא חלק ממנה. מוכנה להיות איבר מאיבריה. כחלק מהיותה שותפה אמיתית של הקהילה, היא מביאה את תהליכי הריפוי למרחבי חיים נוספים, מחוץ לחדר הטיפול (מנהיגות מבפנים החוצה). הודות לכך, היא מסוגלת להניע בקהילה תנועות עדינות, שיניעו (אולי) תנועות ואדוות רחבות ובעלות משמעות. הכוונה העומדת בבסיס תנועות אלה היא להחזיר לקהילה את כוחה, לסייע לה לגלות את יכולותיה מחדש, ולהניע את עצמה – בכוחות משותפים – מן הטראומה המשתקת, מן הקיפאון ומחוסר האונים, אל תנועה אותנטית ועצמית של התפתחות.
רגנרציה קהילתית מתרחשת דרך הבנת האופן שבו מערכות חיות חוזרות לתנועה, ודרך יצירת תנאים שבהם קהילות יכולות לרפא את עצמן. לדוגמא, באמצעות תמיכה והנגשת ידע, חיבור לעוצמות מקומיות וכן הנעת פרטים או תת קבוצות שימשיכו להניע תהליכי ריפוי והזנה במערכת כולה. אדווה שמניעה אדווה, עד להיווצרות תנועה רחבה.
בהקשר זה, מנהיגות פסיכולוגית מתבקשת להציע את ההתערבות המינימלית וההכרחית בלבד – זו שתספיק למערכת הגדולה בכדי להשיב לעצמה את יכולת ההתארגנות העצמית ואת תהליכי הריפוי הטבעיים שלה. אין מדובר בפעולות גרנדיוזיות, דרמטיות או “שוברות כלים”, אלא דווקא בפעולות עדינות, רכות וממוקדות, שאינן כוחניות ואינן היררכיות. זוהי תנועה של נביטה או של בעבוע, לא של הנחתה: זיהוי יכולות קיימות בקהילה; זיהוי כיוונים ואוריינטציה; זיהוי ממשקים שנפרמו ודורשים אריגה מחודשת; וכבוד גדול להיותה "קהילה", כלומר סופר-אורגיזם חי, מתפתח ומיטיב.
דוגמאות להתערבויות מניעות תהליכי רגנרציה של מנהיגות פסיכולוגית:
• זיהוי נקודות חיבור שנקטעו – בין קבוצות בקהילה, בין הורים למערכת החינוך, בין אנשי מילואים לבנות זוגם – ויצירת מרחב מפגש שמחזיר את החיבוריות, את היכולת להחזיק יחד הבנות חדשות ולהמשיך את תהליך הריפוי באופן עצמאי
• איתור אנשים שנפגעו באופן שהעלים את קולם מן המערכת, יצירת תנאים והזמנה עדינה שלהם חזרה לשיח ולשייכות
• תיקוף רגשי הנשען גם על פעולות, שמעביר מסר של “המערכת רואה אותך” ומאפשר לרקמות החברתיות לייצר שכבת קשר ואמון מחודשת
• הנעת קבוצות קטנות (תתי מערכות, כמו הורים, גברים, שכנים) לפעולות תמיכה הדדית
• סיוע לקהילה לזהות משאבים פנימיים שטרם קיבלו מקום
במצבים אלו נדרש כוח הנעה – לא כוח שמחליף את המערכת או מחזק תשתיות שחיצוניות לה, אלא כזה שנובט ופועל מתוכה ומסייע לה לשוב לגלות ולחדש את יכולותיה. זהו תפקידה של המנהיגה הפסיכולוגית: לא “להוביל” במובן היררכי שבו הקהילה פסיבית ומובלת, אלא לאפשר לקהילה לגלות מחדש כי היא מערכת חיה, וככזו היא היחידה שיכולה לרפא את עצמה, מתוך הידע, הכוחות והיכולות הקיימים בה.
החשיבה המערכתית-רגנרטיבית מציעה מצפן מעשי לפעולתם של מנהיגים פסיכולוגיים בקהילה חיה. שהרי אם “הכול קשור בהכול”, הרי שכל פעולה, גם העדינה ביותר, עשויה להניע אדוות רחבות. מכאן, ישנה חשיבות לזיהוי נקודות מינוף מערכתיות: מקומות שבהם התערבות מדויקת ולא כוחנית מאפשרת למערכת להתחיל לארגן את עצמה מחדש (Meadows, 1999/2008; לוי בלז ומנדלוביץ, 2024). זיהוי נקודות אלו נשען על הבנה מבפנים של יחסי הכוחות, רמות האמון ודפוסי הקשר, ולא על סמכות חיצונית.
מתוך כך מתחדדת גם משמעות השייכות: המנהיגה אינה רק חלק מן המערכת, אלא היא נוכחת בה מתוך הקשבה, לוקחת חלק בשמחה ובכאב, בגילוי העוצמות, השבר והמשאבים הקיימים בה. עמדה זו מאפשרת למנהיגות הפסיכולוגית לפעול מתוך הרשת החיה עצמה ולעורר מתוכה את כוחות החיים, ההתחדשות והריפוי של הקהילה.
בפעולות אלו אין צורך בסמכות פורמלית, אלא ברגישות מערכתית: נכונות להיות חלק מן הקהילה ואמון ביכולתה להתחדש. רגישות זו מאפשרת לזהות היכן המערכת תקועה, אילו חיבורים נדרשים לשחרור תנועה ומהו היקף ההתערבות המדויק – כזה שמעורר תנועה מבלי לייצר תלות או לפעול מתוך עמדה יודעת כל. במובן זה, המנהיגות הפסיכולוגית פועלת כ“גלגל שיניים קטן” המניע מערכת גדולה: פעולה נקודתית שמעוררת את כוחות החיים של הקהילה, כך שהתנועה הנוצרת היא תנועה שלה עצמה. זוהי מנהיגות הנשענת על אמון עמוק בידע המקומי ובתהליכי הריפוי הטבעיים, מתוך הבנה כי לעיתים נדרשת הנעה ראשונית – אך את הדרך עושה הקהילה בכוחותיה.
אחד התפקידים המורכבים והעמוקים ביותר של מנהיגות פסיכולוגית אינו רק לדעת מתי להיכנס לפעולה, אלא לדעת כיצד לאפשר למערכת לגלות את כוחה בהדרגה – ומתי ואיך לסגת מהתפקיד המנהיגותי. המעשה המנהיגותי כולל הן נוכחות פעילה והושטת יד ברגעים הנדרשים, והן יכולת לשחרר אחיזה כאשר הקהילה מתחילה לנוע בעצמה. מעשה זה נשען על אמונה עמוקה בתבונתה של הקהילה וביכולותיה לייצר עבור עצמה תיקון וצמיחה. אם כך, מטרת העל של המנהיגות הפסיכולוגית אינה לייצר שינוי במקומה של הקהילה, אלא להשיב לה את יכולתה להתארגן, ליזום, לבחור ולנוע בכוחות עצמה.
כל התערבות היוצרת תלות, גם אם כוונתה מיטיבה, עלולה להפוך בטווח הארוך מגורם מסייע לגורם מעכב. במובן זה, הסלוגן It's not about me אינו רק אמירה אתית אלא עיקרון מערכתי. הוא מהדהד את תפיסת האנאטה (Anatta), “העדר האני”, מעולם החשיבה הבודהיסטי: לא כביטול האישיות, הידע המקצועי או האינטואיציה של המטפל, אלא כהכרה עמוקה בכך שהמנהיגות אינה נכס פרטי אלא אירוע שמתרחש במרחב היחסים (Gethin, 1998). העדר האני בהקשר של מנהיגות פסיכולוגית משמעו ביטחון מקצועי המאפשר למנהיגה לדעת שאינה מחזיקה ב״תשובות הנכונות״, שאינה מכתיבה קצב ואינה מצויה בעמדה יודעת כל. תפקידה אינו לכוון את הקהילה אל יעד מוגדר מראש, אלא לראות אותה בעיניים טובות וחומלות, להאמין בחוכמתה ובכוחה של קהילה זו ולאפשר מתוכה עלייה הדרגתית של דמויות, קולות ויוזמות שיוכלו להוביל, לחבר ולהניע.
מן העמדה הזו נובעים עקרונות המגוון, היתירות, הקישוריות והביזור שהם לב הפעולות המאפשרות רגנרציה (קינן, 2025, לוי בלז וקיזל, 2025):
1. מגוון – מערכת חיה חזקה אינה נשענת על גורם יחיד, אלא על גיוון ושונות גבוהה, ריבוי מוקדי השפעה והרחבת דרגות החופש הפנימיות שלה.
2. יתירות – נוכחותן של דרכים, פונקציות ודפוסי פעולה מרובים המאפשרים למערכת לשמר תפקוד, ללמוד ולהתפתח גם במצבי פגיעה ואי-ודאות (אין מדובר רק בעודף או ברזרבות, אלא במרחב של אפשרויות לחשיבה ולפעולה, העומד בניגוד ליעילות צרה המתמקדת רק במה שנדרש או עובד ברגע הנתון).
3. קישוריות – רשתות ענפות בין הפריטים המרכיבים את המערכת מאפשרים לה לשמור על יציבות ולהתגבר באופן מיטבי יותר על הפרעות ושיבושים.
4. ביזור – אינטראקציות מורכבות בין חלקי המערכת מאפשרת למערכת ולתתי המערכות המרכיבות אותה להיות פחות "מבודדות", ויותר יציבות וחסינות.
המנהיגה הפסיכולוגית מעבירה ידע, משתפת בכלים, מזמינה אחרים לשאת תפקידים ומאפשרת לכוחות טבעיים בקהילה להתבסס וליצור תשתיות מגוונות של אמון ופעולה. ככל שהיתירות רבה, כך מתאפשר חוסן פנימי של הקהילה ולכן גם פוחתים יחסים של תלות בגורמים מבחוץ, כולל במנהיגה עצמה. בכך מתבהרת גם תפיסת הקיימות (Sustainability) העמוקה שמציעה המנהיגות הפסיכולוגית הרגנרטיבית: קיימות אינה תלויה במשאב יחיד, בדמות אחת או בפתרון קבוע מראש, אלא במארג דינמי של יחסים. זוהי מערכת בת-קיימא, מערכת המסוגלת להמשיך להתקיים, להשתנות ולשגשג גם כאשר תנאים משתנים, גם כאשר דמויות מתחלפות וגם כאשר הדרך אינה ברורה. במובן זה, המבחן האמיתי של מנהיגות פסיכולוגית אינו מידת נוכחותה, אלא יכולתה לאפשר לקהילה להיזכר בכך שהיא יודעת להוביל את עצמה, ולייתר את עצמה דווקא מתוך חיבור, שייכות ותקווה.
נקודת המבט המערכתית-רגנרטיבית על מנהיגות פסיכולוגית מחייבת אותנו להתחיל מנקודה אחת פשוטה (ואולי מהפכנית): מנהיגים פסיכולוגיים אינם צריכים להתמקם מעל המערכת שאותה הם מבקשים לסייע לרפא. הם אינם “מנהלים” המגיעים עם תכנית סדורה, אינם “מצילים” חיצוניים ואינם מחזיקים בפרוטוקול שמכתיב כיצד אמור להיראות השינוי. למעשה, הם חלק מן המערכת עצמה. הם נמצאים עם המערכת/ הקהילה כאן ועכשיו, בנוכחות מלאה. הם נושאים איתה את שבריה ומכאוביה, חולקים עמה את הטלטלה וחווים את המשבר לא פחות משהם מתבקשים לפעול בתוכו. קבלה עמוקה של עמדה זו – של הפגיעות, חוסר הוודאות והוויתור על עליונות מקצועית, היא תנאי יסוד למנהיגות פסיכולוגית אמיתית: כזו שהיא מחוברת, צנועה ורלוונטית.
מתוך ההכרה שהמנהיגה אינה מחזיקה באמת מוחלטת ואינה יכולה לדעת לבדה מהו “הדבר הנכון” עבור הקהילה, משתנה מהות הפעולה המנהיגותית. המוקד זז מהצעת פתרונות מוכנים ליצירת תנאים; מהובלה היררכית לריקוד רגשי-מערכתי משותף; מהנחה שהשינוי תלוי במנהיג להבנה שהריפוי תלוי במארג היחסים החי שסביבו. תפקידה של המנהיגות הפסיכולוגית אינו להכתיב כיוון, אלא לטפח רקמה קהילתית רגנרטיבית: כזו שמאפשרת חיבוריות, אמון, ריבוי קולות ויכולת התארגנות עצמית מחודשת. במובן זה, המנהיגה אינה “כותבת את השיר” של הקהילה, אלא מסייעת לה להאמין שהיא יכולה לכתוב אותו בעצמה.
ארבע נקודות המבט שנפרשו במאמר - פעולה בתוך מערכת חיה, ריפוי במרחבי חיים, התנעת רגנרציה קהילתית, ומנהיגות שמייתרת את עצמה - מתכנסות להבנה אחת: מנהיגות פסיכולוגית אינה תפקיד אלא עמדה בסיסית, דרך היות. זוהי עמדה קיומית המשלבת עומק פסיכולוגי עם עקרונות של חיים: התמקדות בחיבור במקום שליטה, בתנועה במקום קיבעון, בתיקון במקום אשמה, ובצמיחה במקום הישרדות. זוהי מנהיגות הפועלת מתוך אמון בכוחות החיים של המערכת ומתוך ידיעה שההתערבות הנכונה היא לעיתים מינימלית, עדינה ואף שקופה – התערבות המניעה תנועה מבלי לתפוס את המרכז.
במובן זה, החשיבה המערכתית-רגנרטיבית מציעה מסגרת רלוונטית במיוחד לחברה הישראלית של 2026. קהילות אינן מתרפאות באמצעות דמות אחת של מנהיג, אלא דרך ריבוי קשרים, קולות, יוזמות, יכולות, חלומות ותקוות. החוסן האמיתי נבנה מתוך מגוון, יתירות, קישוריות וביזור של תפקידים, אחריות וכוח, ולא מתוך ריכוזם ביד אחת. המנהיג הפסיכולוגי אינו המרפא של הקהילה; הוא מי שמסייע לה להיזכר כיצד היא יודעת לרפא את עצמה.
ובסופו של דבר, זוהי אולי תמצית המהלך כולו: קהילה מרפאת קהילה. המנהיגות הפסיכולוגית יכולה לסייע לקהילה לצאת לדרך, לפתוח את המעגל, להניע את הצעד הראשון, אך היא אינה חייבת ללוות את המסע עד סופו ואינה נדרשת “להיות שם” תמיד, או לייחל אל רגע ההגעה. כפי שכתב קונסטנטינוס קוואפיס, “איתקה העניקה לך מסע יפה – יותר מזה היא לא תוכל לתת”. מנהיגות פסיכולוגית מיטיבה מעניקה את האפשרות לצאת למסע. את ההליכה עצמה, הקהילה עושה בכוחותיה שלה, בכוחות משותפים.
אם אנו מקבלים שמנהיגות פסיכולוגית פועלת במערכת חיה ודינמית המסוגלת להשתנות, להגיב למציאות מאתגרת ולהצמיח כוחות של התארגנות וריפוי עצמי, הרי שגם השאלה המעשית משתנה: היא אינה עוד “כיצד נוביל?”, אלא: כיצד נייצר תנאים שבהם המערכת תאמין ביכולתה לרפא את עצמה, ותוכל לעשות זאת בפועל? בראי המאמר הזה, המסע של מנהיגים פסיכולוגים כולל ארבעה צעדים ראשוניים:
(1) הצעד הראשון הוא כוונון פנימי: לזהות את מקומנו בתוך המערכת. לא רק מה אנו רואים בה, אלא מה תפקידנו כחלק ממנה; איך ניתן לתמוך בתנועה של התפתחות; להכיר בפגיעות שלנו כחלק מן הפגיעות המערכתית: במפגש עם הקצוות של הידע וחוויית המסוגלות שלנו, המקצועית והאישית, במפגש עם היעדר יכולת שליטה וחוסר וודאות, או במפגש עם תביעות פנימיות או חיצוניות שאינן תומכות בתנאים הדרושים לשם גילוי עצמי והתחדשות רגנרטיבית. יש חשיבות לאפשרות לשאת כל זאת לא כהפרעה אלא כמקור של צניעות, חוכמה וחמלה: מנהיגה פסיכולוגית היא מי שיכולה לפגוש ולשאת את פצעי הקהילה ואת פצעיה שלה מתוך שותפות-גורל וחיבור ולא מתוך עליונות או מרחק.
(2) הצעד השני הוא הקשבה עמוקה וקריאה מערכתית של הקהילה: ללמוד את המערכת, את הקהילה, כפי שלומדים גוף חי: היכן יש גמישות, תנועתיות ואנרגיה? איפה כואב? היכן יש נוקשות? היכן קיימת זרימה והיכן היא חסרה? מהן החוזקות של המערכת, הנטיות וההרגלים שלה? איפה מחלימים כעת פצעים, והאם נוצרות צלקות? מה מעורר במערכת תנועה מיטיבה, מרץ וחיות?
בשפת המנהיגות הפסיכולוגית יעלו שאלות כגון: היכן נפגעו יחסי האמון והיכן הם עדיין מתקיימים? היכן יש ביטוי למגוון קולות ומגוון של צרכים? היכן הכוח מבוזר ומצליח להיטיב? היכן ובאיזה דרכים אנשים מרגישים שייכים? האם חברי הקהילה מרגישים ראויים? היכן קיימת שחיקה, חוויה של מחסור? היכן קיימת יתירות? היכן קיימת עודפות? האם מתקיימים יחסים דיאלוגיים והדדיים? מה בעצם מספרת הקהילה לעצמה – מאיפה היא באה ולהיכן היא מבקשת לצעוד? זו אינה עבודת אבחון במובן הקליני, אלא הקשבה עמוקה וקריאת המרקם – התבוננות בקהילה כאורגניזם המחפש איזון, תנועה וחיים.
(3) הצעד השלישי הוא יצירה והתנעה של פעולות קטנות בעלות אפקט מערכתי גדול: יצירת מרחב למפגש במקום שבו הדיבור נדם; החזרת קול למי שהושתק או הותש; הנעת תת-קבוצה שיכולה לייצר אדוות רחבות; תיווך רגשות משותפים; הנגשת ידע שיאפשר לקהילה לשמור על חבריה; הפניית תשומת הלב לא רק לפצעים ולכאב, אלא גם לחוזקות, לחיבורים ולעוצמות שכבר קיימים.
(4) הצעד הרביעי, ואולי החשוב מכולם, הוא הכשרת אחרים: שיתוף ידע, יצירת יתירות, ביזור אחריות והזמנה רחבה של אנשים נוספים להוביל. זו פעולת הליבה של מנהיגות רגנרטיבית: לפעול כך שבעוד זמן לא רב, לא יהיה עוד צורך בנוכחותנו. לא משום שנכשלנו, אלא משום שהמערכת התחזקה ופועלת כאורגניזם חי המרפא את עצמו.
מנהיגות פסיכולוגית נדרשת מאוד בישראל 2026 ובכל חברה שעברה משבר גדול. אנשי הטיפול נדרשים לצאת מהקליניקה. הם לא נדרשים לייצר מודלים חדשים ומבהיקים אלא להעמיק את תודעתם ולהתחבר לחשיבה הנשענת על הנחות היסוד של התפיסה המערכתית-רגנרטיבית: מנהיגות פסיכולוגית שיודעת להקשיב; שלוקחת על עצמה את הזכות לגעת ובו בזמן מאפשרת לעצמה להינגע; שבודקת מתי להתערב ומתי להרפות אחיזה מעמדה של צניעות; ששואפת להזמין אחרים אל מעגלי ההשתייכות שלהם; שיודעת שאיננו יודעים את כל מה שצריך לדעת; שמאמינה ששיתופי פעולה הם תנאי יסוד (כפי ששיתוף פעולה הוליד את המאמר הזה).
מנהיגות שמתוכה משתקפת אמונה שלמה בתבונת הקהילה ובכוחה, לצד מוכנות לסייע לקהילה לשאת את עצמה יחד, תאפשר לקהילה לגלות ולארגן את כוחותיה ואיכויותיה בעצמה מחדש כמערכת אקולוגית-רגנרטיבית. מנהיגות פסיכולוגית המאמצת עמדה מערכתית-רגנרטיבית תסייע, בעדינות ובצניעות, במציאת נתיבים של ריפוי ותיקון עצמי, ותתמוך יחד, כחלק מהקהילה, בתנועה מנהיגותית של צמיחה ממשבר.
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר של התוכנית הלאומית למניעת התאבדות, אגף השיקום, משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ועמותות. ממקימי ומובילי התוכנית לפסיכותרפיה "אלומות-ידע, יצירה ומנהיגות" מבית הכללית. פרסם למעלה מ-160 מאמרים מדעיים וארבעה ספרים, ביניהם הספר החדש: "אחרי כל המדבר הזה - על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר".
מיטל לוי בלז – בעלת תואר שני בתכנית לפיתוח פדגוגי של מערכות חינוך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ומתמחה בפילוסופיה של הקיימות והחינוך, חשיבה מערכתית-רגנרטיבית וקהילות חקירה פילוסופיות. חברה בצוות קמפוס מקדמיה – Macadamia Living Lab. לשעבר חברת צוות ב"פרויקט תבל" של מרכז השל לקיימות ומנהלת תחום הגיל הרך וחברה בצוות הניהול של הרשת הירוקה.
בנשטיין, ג׳. (2024). רגנרציה – לקראת פרדיגמה חדשה בעולם הסביבתי-חברתי. רוח-תבל, מרכז השל לקיימות.. נדלה מתוך https://magazine.tevel-project.org.il/regeneration-towards-a-new-paradigm/
לוי-בלז, י. (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave
לוי בלז, י. והלמן מור, ט. (2025). מנהיגות פסיכולוגית והחץ השני: תנועה בין ידיעה ואי ידיעה בזמנים של משבר. בקשיבות, כרך 3. נדלה מתוך https://psychotherapy.educare.co.il/members-area/bfd13bb3-d83d-4aaa-bb56-b4a823bc298512731/profile
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2024). גם כשעיני פקוחות: צעדים בדרך למנהיגות פסיכולוגית בעת משבר מתמשך. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/steps_to_psychological_leadership_during_an_ongoing_crisis
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2025). לא צריך מפתח, הדלת לא נעולה: על עמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/starting_point_of_psychological_leadership_in_times_of_crisis
לוי-בלז, י., שלו, ר., הלמן-מור, ט., ופרידמן, נ. (2025). כי שירי הוא בת קול ברוח: מנהיגות פסיכולוגית וריפוי קהילתי בראי ריטריט דרמסאלה. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/psychological_leadership_and_community_healing
לוי בלז, מ. וקיזל, א. (2025). מסע חקירה פילוסופי של ריפוי, שיקום והתחדשות חינוכית – הרגנרציה מגיעה לחינוך. רוח-תבל, מרכז השל לקיימות. נדלה מתוך https://magazine.tevel-project.org.il/a-community-of-philosophical-inquiry-into-regenerative-education/
קינן, ע. (2025). על חינוך רגנרטיבי ועל אקולוגיה – חוט השני בין העבר, ההווה והעתיד. רוח-תבל, מרכז השל לקיימות. נדלה מתוך https://magazine.tevel-project.org.il/on-regenerative-education-and-ecology/
Bateson, G. (1972). Steps to an ecology of mind. San Francisco, CA: Chandler
Bertalanffy, L. von. (1968). General system theory: Foundations, development, applications. New York, NY: George Braziller.Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. New York, NY: Jason Aronson
Bronfenbrenner, U. (1979). The ecology of human development. Cambridge, MA: Harvard University Press
Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Cambridge, MA: Harvard University Press
Gethin, R. (1998). The foundations of Buddhism. Oxford University Press
Meadows, D. H. (1999/2008). Leverage points: Places to intervene in a system. The Sustainability Institute
Moitra, M., Santomauro, D., Collins, P. Y., Vos, T., Whiteford, H., Saxena, S., & Ferrari, A. J. (2022). The global gap in treatment coverage for major depressive disorder in 84 countries from 2000–2019: a systematic review and Bayesian meta-regression analysis. PLoS medicine, 19(2), e1003901
Reed, B. (2012). Regenerative development and design. In S. J. du Plessis, C. Cole, & S. S. Kibert (Eds.), The Routledge handbook of sustainability science (pp. 349–361). Routledge
Senge, P. M. (1990). The fifth discipline: The art and practice of the learning organization. New York, NY: Doubleday
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). " Posttraumatic growth: conceptual foundations and empirical evidence". Psychological inquiry, 15(1), 1-18.Watzlawick, P., Beavin, J. H., & Jackson, D. D. (1967). Pragmatics of human communication. New York, NY: Norton
Wahl, D. C., & Mang, P. (2016). Regenerative development and design. In L. T. M. Blessing & A. Chakrabarti (Eds.), DRS2016: Design + Research + Society – Future-Focused Thinking (pp. 1–20). Design Research Society
Wiener, N. (1948). Cybernetics: Or control and communication in the animal and the machine. Cambridge, MA: MIT Press
