פרופ׳ יוסי לוי בלז, ד"ר רונית שלו, טלי הלמן מור ונדב פרידמן
התפקיד של אנשי טיפול הוא לטפל, זה ברור. אבל במי? בראש ובראשונה באדם הסובל, באיש או באישה שמגיעים אל הקליניקה. אין ספק כי הטיפול האישי הוא משימה חשובה וערכית, במיוחד במצבי משבר, אובדן וטראומה. אנשים המגיעים אל הקליניקה זקוקים למבט חומל, לארגון מסייע ולמסע החלמה עמוק. זה התפקיד שלנו לפני הכל. אבל מה לגבי הקהילה ממנה הם מגיעים? ומה עם התרבות שממנה הם יונקים את ערכיהם, הבנותיהם, תפיסותיהם? מי אחראי לתת מענה לכל אלו, והיכן מונח הגבול שבין התפקיד שלנו ובין מה ש״מחוצה לו״?
טראומה אינה רק מנת חלקם של יחידים. כלומר, היא קודם כל מנת חלקם הכואבת של יחידים, אבל היא גם שזורה בתוך הקשרים, התהליכים, האינטראקציות והתרבות ממנה מגיע האדם. כזו היא טראומה ובמיוחד כזו היא טראומה קולקטיבית. השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל פגשו את כולנו מביטים בחמלה ובהלה באלו שספגו את הפגיעות הישירות: תושבי העוטף, מילואימניקים, אנשים שחוו אובדן של בן משפחה, מפונים. אבל, וזה אבל חשוב, השבעה באוקטובר והמלחמה פגשו גם את כולנו כפרטים ואת כולנו כקהילה וכחברה הישראלית.
בצל טראומה קולקטיבית זו עולה באופן חוזר שאלה על תפקידם של אנשי הטיפול: האם עליהם להצטמצם למרחב הקליני, או שמא אחריותם חורגת ממנו אל עבר הקהילה והחברה כולה? מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שכתבנו על מנהיגות פסיכולוגית. הוא נכתב על ידי ארבעת המטפלים של ריטריט ייחודי שהנחינו לצעירים ישראלים בדרמסאלה, הודו בספטמבר 2025, והוא נכתב עם חזרתנו לארץ. במאמר אנו מבקשים לבחון את התפקיד של מנהיגות פסיכולוגית בשדה החשוב של ריפוי קהילתי. נציג תחילה את תפיסת ה"מנהיגות הפסיכולוגית", ובהמשך נציע את סיפור המקרה של "ריטריט דרמסאלה" תוך הדגמה וחשיבה כיצד יצירת מרחבים לריפוי קהילתי יכולה להוות מענה למצבי משבר, להשבת האמון ולסלילת דרך לצמיחה ותקווה.
במאמרינו הקודמים (לוי בלז, 2024, לוי בלז ומנדלוביץ, 2024, לוי בלז ומנדלוביץ, 2025, לוי בלז והלמן מור, 2025) הצגנו את התפיסה של מנהיגות פסיכולוגית, אשר מבקשת להפוך איכויות טיפוליות חשובות (כמו הקשבה, חמלה, תיקוף, הכלה ומתן משמעות) לעקרונות פעולה במרחב הציבורי והחברתי. מנהיגות זו נשענת על היכרות מעמיקה של הדרישות הנפשיות מן הפרט והקהילה במצבי משבר.
למעשה, לצד הטיפול האישי בקליניקה, מנהיגים פסיכולוגים רואים בעיניי רוחם את האתגרים אשר עומדים בפני הקהילה כולה ומנסים לסייע להתמודד עימם דרך הבעת עמדה ציבורית, עיסוק בנושאים הרלוונטיים בציבוריות ובעיקר הוצאה אל הפועל של מיזמים ופעולות שונות אשר יכולים לצמצם את הפערים בין המציאות ובין החזון בנושאי בריאות הנפש. מנהיגות פסיכולוגית אינה אפשרות השמורה רק לאנשים בתפקידי ניהול, היא דורשת לב פתוח, מוכנות לקחת אחריות והיא יכולה להתקיים בכל מקום: בקליניקה, במקום העבודה או בפרויקטים שיכולים להניע קדימה את נושאי בריאות הנפש.
לנוכח ריבוי הנפגעים וההיקף העצום של מצוקה בשנתיים אלו בחברה הישראלית, ברור כי לא ניתן לספק טיפול אישי לכל אדם. מנהיגות פסיכולוגית נדרשת מתמיד, כדי להרחיב את מעגלי הטיפול, לטפח שיח חברתי מיטיב ולפתח תהליכים של שינוי ועשייה מחוץ לקליניקה. מנהיגים פסיכולוגיים נדרשים להפנות את מבטם אל האופק הרחב יותר ולייצר אדוות של שינוי דרך תהליכי ריפוי קהילתי וחברתי. במילים אחרות, משימת המנהיגות אינה רק להקל על סבלם של יחידים, אלא ליצור תנאים שבהם קהילה שלמה תוכל לשאת את הטראומה והאובדן, להעניק תיקוף ושייכות הדדיים, ולבנות סולידריות, זהות מחודשת ותקווה. בכך יתאפשר שינוי מהותי בבריאות הנפש בחברה הישראלית.
כל זה אינו חדש. תפיסה זו של מנהיגות פסיכולוגית מהדהדת ומרחיבה את השיח הבינלאומי על התמודדות עם טראומה קולקטיבית וריפוי קהילתי. במאמרם המכונן של הובפול וחבריו (Hobfoll et al., 2007) הציעו המחברים חמישה יסודות אוניברסליים להתערבות אחרי אסונות המוניים: בטחון, הרגעה, יעילות עצמית וקהילתית, חיבוריות ותקווה. בין השורות ניתן לזהות כי מימוש יסודות אלו מחייב תהליכים קהילתיים רחבים ולא רק טיפול אינדיבידואלי. Norris ועמיתיו (2008) הרחיבו הבנה זו כשהגדירו חוסן קהילתי כמכלול של יכולות הסתגלות דינמיות: הון חברתי, משאבים כלכליים, תקשורת אמינה ויכולת ארגון עצמי, המאפשרות לחברה כולה להתאושש מאסון. גון (Gone, 2013) הוסיף מימד של זהות וריפוי תרבותי, כאשר הדגיש כי טראומה היסטורית היא לא רק פצע אישי אלא קולקטיבי ובין-דורי, ולכן הריפוי מחייב חידוש של מסורות, של טקסים ושל קשרים חברתיים-תרבותיים שלא יכולים לקבל מענה רק בטיפול אישי.
מן הדברים עולה כי יש לאנשי הטיפול תפקיד בהפיכת האיכויות הייחודיות של הקליניקה לפרקטיקות קהילתיות וחברתיות וליצור תנאים שבהם ריפוי קהילתי-משפחתי, חברתי ותרבותי יכול להתרחש.
מה ומתי? בסתיו 2025, יצאנו, קבוצת המטפלים החתומה על מאמר זה, לדרמסאלה שבהודו, להנחיית ריטריט ייחודי לצעירים ישראלים. המיזם, שהתקיים בשיתוף עמותת "שותפים למסע" ופרויקט "עלות השחר", יועד למטיילים ישראלים – רובם אנשי מילואים – אשר חוו על בשרם לחימה, אובדן וטראומה בשנה וחצי האחרונות. המשתתפים הוזמנו לחמישה ימים של עיבוד, העמקה ולמידה, המוקדשים למסע שבין משבר לצמיחה. בראיונות המוקדמים עם המשתתפים ניכר היה כי הם חוששים, מתלבטים כי ״יש בטח אחרים שיותר קשה להם״. ובכל זאת, בבוקר היום הראשון של הריטריט הגיעו 33 צעירים למלון ששכרנו במיוחד לשם כך בכפר קטן מעל דרמסאלה והתחלנו במסע המשותף.
למה? הריטריט נבנה כדי להעניק חוויית בסיס של שייכות ותיקוף לקבוצה, לאפשר יצירה של סיפור מיטיב ממשבר אל הסתגלות וצמיחה. הוא נועד לעזור למשתתפים להתחבר לגוף, וללמוד באופן חוויתי כיצד לתת ביטוי לערכים ולחזון שלהם בהמשך הדרך. מטרתנו הייתה לבנות קהילה תומכת שתמשיך ותתפתח גם בסיומו של הריטריט, שכל משתתף בה ישוב לחייו כשגריר של בריאות נפשית: בהמשך הטיול, במשפחה, בין החברים ובקהילה כולה. לא רק לשאול ״מה קרה לי״ אלא ״מה תפקידי לאור מה שחוויתי״.
איך? במהלך ימי הריטריט קיימנו מעגלי שיח, התבוננות אישית וקבוצתית, טקסים קטנים, תרגולי מיינדפולנס ובודהיזם, כתיבה אישית-קבוצתית ועוד פעילויות בזוגות, בקבוצות קטנות ובמסגרת קהילת הריטריט כולה. השיח נע בין טראומה, אובדן, אבל וכאב לבין אפשרות של צמיחה, תקווה ולמידה.
ייחודו של התהליך נבע מהשילוב בין עבודה חווייתית רחבת היקף ובין עקרונות פסיכולוגיים מוגדרים שנשמרו על ידינו כאנשי טיפול. תפקידנו כמטפלים לא היה רק להציע את הכלים, אלא לטוות אותם לכדי מסע טיפולי קוהרנטי. כל התערבות, החל מבחירת שאלת הפתיחה במעגל השיח ועד לעיצוב הטקס המסכם, נשענה על חשיבה מעמיקה והבנות לגבי תהליכי עיבוד טראומה, אבל ואובדן. המתודולוגיה הטיפולית התבססה על תנועה מבוקרת ומותאמת בין חשיפה לכאב לבין חיבור למשאבי חוסן והתמודדות.
למעשה, ביקשנו ליצור מעין ״מרחב פוטנציאלי״ בטוח דיו כדי לאפשר למשתתפים לגעת בפצעים האישיים והקהילתיים, מבלי להיות מוצפים. תרגולי הגוף והמיינדפולנס שימשו ככלים לוויסות רגשי, לעיגון בחוויית ההווה ולהגברת היכולת לשאת מצוקה – תנאים הכרחיים לעיבוד מיטיב של טראומה. באופן זה, הריטריט לא היה רק חוויה רוחנית, אלא התערבות פסיכולוגית מובנית, המכירה בכך שריפוי דורש לא רק לב פתוח, אלא גם מסגרת מקצועית, אתית ומדויקת.
ואכן, בתוך ימים ספורים ראינו כיצד נוצרת יש מאין קהילה מחזיקה: מקבוצת מטיילים זרים אחד לשני נוצרה קבוצה שמסוגלת לשאת את הכאב המשותף, להעניק נראות הדדית ולנסח יחד נרטיב קולקטיבי חדש, של ריפוי וחיבור.
הריטריט בדרמסאלה המחיש עבורנו כיצד מנהיגות פסיכולוגית יכולה להתגלם בשטח: לא במפגש קליני אחד-על-אחד, אלא ביצירת מרחב קהילתי שמאפשר ריפוי קולקטיבי שימשיך ללוות את המשתתפים ואת הסובבים אותם.
מה מבדיל ריפוי קהילתי מטיפול פרטני? בטיפול יחידני התנועה מתרחשת מתוך סיפורו של המטופל, תיקופו והפנמת ייחודיותו, ואילו בקהילה נוצר מרקם של קשרים הדדיים, כל משתתף מרגיש שחוויותיו מקבלות מקום ובמקביל יכול לסייע לאחרים. המשאב הטיפולי מתפזר ונעשה נגיש לכולם, ונולדות אדוות של תיקוף והכרה שאינן נחוות רק כעניין אישי אלא כעדות קולקטיבית. במרחב כזה, הריפוי של האחד מזין את הריפוי של האחר.
דוגמה בולטת לכך עלתה בתיאור של אחת המשתתפות בריטריט שהתמודדה עם אובדן של חבר אהוב באירועי השבעה באוקטובר. בתחילה היא הרגישה שאין אדם שיכול להבין את עומק כאבה. אולם בסיום הריטריט היא אמרה: ״עכשיו אני מבינה שיש לאחרים כאב דומה, וכשאנחנו מדברים על זה – אנחנו פחות לבד״. רגע שכזה מבטא את עוצמתו של ריפוי קהילתי: ההכרה שהכאב האישי שזור בתוך מרקם רחב יותר, והיכולת לראות גם את כאבם של אחרים הופכת בעצמה לתנועה של התפתחות וצמיחה.
ההטרוגניות של קהילת הריטריט – נשים וגברים, צעירים ובוגרים, חוויות שונות של שכול, טראומה, פציעה מוסרית ואובדן – יצרה רבגוניות עשירה, וחיזקה את חוסן הקבוצה. בנינו יחד דינמיקת ״נשימה״ שהתבטאה בתנועה מתמדת בין שני סוגים של קבוצות: קבוצות ה"ליבה" הקטנות (16-17 משתתפים) וקבוצת ה"קהילה" הרחבה (33 משתתפים), תנועה אשר יצרה שתי רמות מקבילות של שייכות. בקבוצת הליבה נולדה אינטימיות, מרחב בטוח לחשיפה של כאב, אבל ואובדן. בקבוצת הקהילה התאפשר חיבור רחב יותר: חוויה של ביחד, הומור, משחק, טקסיות משותפת ושותפות גורל.
המעבר בין שני המרחבים הללו יצר תחושה של קהילה מדורגת, משפחה אינטימית בתוך קהילה רחבה. החוויה הזו, בתוך מסגרת הטיול של המשתתפים, אפשרה להם לקחת את הלמידה מהמרחב המוגן של הריטריט אל תוך קהילות המטיילים שבהן הם חיים ופועלים, ובכך לייצר אדוות של ריפוי קהילתי שמעבר לגבולות המפגש עצמו. תנועה זו מפרה את ההתכנסות שבטראומה, החוויה ש"זר לא יבין זאת", ומאפשרת לחוות ולחווט יציאה אל העולם, שאותה אנו מיחסים לנפש בריאה וגמישה. בדומה לגישות גוף-נפש (כמו SE או Hakomi), התאפשרה תנועה בין כאב לחיים, בין פגיעה לבין חוויות של משחק, יצירה והומור.
אחד מהמאפיינים המרכזיים של הקשר בין מנהיגות פסיכולוגית וריפוי קהילתי היה נושא השבת האמון. צעירים רבים נושאים היום תחושת נטישה והפקרה על ידי מנהיגים, על ידי ארגונים, על ידי הדור הבוגר יותר. עצם ההגעה של מטפלים מנוסים מהקהילה הישראלית, שנכחו לצידם והקדישו להם זמן ותשומת לב, הפכה לאקט של תיקון אישי וקהילתי. בדיעבד, נדמה כי יציאתנו כמטפלים אל הודו הרחוקה (אנחנו באנו אליהם ולא הם אלינו) גילמה פעולה מנהיגותית מרפאת. כפי שכתב יצחק לוי מורנו לפרויד:
Well, Dr. Freud, I start where you leave off. You meet people in the artificial setting of your office. I meet them on the street and in their homes, in their natural surroundings.
המפגש המרפא לא התרחש רק במילים אלא במעשה, בעצם הגעתנו אל מרחב חייהם של המשתתפים. גם מחוות פשוטות – דאגה לאוכל חם, למרחב נעים, למילה טובה – ביססו את תחושת ההחזקה, השותפות, הנראות ובכך – השיבו את האמון הבסיסי באדם.
כפי שבתרבויות אינדיאניות נהגו הלוחמים להיכנס לאוהל הזעה (Sweat Lodge) כדי לשוב מהמלחמה אל חייהם כאשר הם נקיים, משוחררים ומחוברים לקהילה, כך גם בריטריט הוזמן כל משתתף להיכנס ל"אוהל הזעה" שלו. דרך עבודה עם הגוף, שיחה, טקסים וכתיבה, התאפשרה פריקה של מתחים שנצברו בשנתיים של לחימה ומצוקה. המשתתפים לא רק חלקו את סיפוריהם אלא גם שיקפו זה לזה את כוחותיהם, הצביעו זה עבור זו על משאבים פנימיים, והעניקו זה לזו פרקטיקות התמודדות. כך, התהליך לא רק עזר לפרוק את הכאב אלא גם יצר תחושה של חיזוק הדדי ובטחון בכך שהקהילה סביבו יכולה להמשיך לשאת אותו גם אחרי תום הריטריט.
במהלך ימי הריטריט ניתן היה לראות טרנספורמציה ממשית אצל המשתתפים. אם בתחילתו נדרשה הנחייה צמודה כדי לאפשר פתיחות וביטוי, הרי שעם הזמן החלו המשתתפים לשאול זה את זה שאלות, לשקף, לתת פידבקים ולבנות רשת תמיכה עצמאית. בהפסקות ניגשו צעירים להתייעץ כיצד לסייע לחברים שחווים סיוטים, כיצד להיות נוכחים לצד בן זוג המתאבל, ואפילו כיצד לפתוח את הלב מול ההורים בארץ. אלו סימנים ברורים לכך שהקהילה שנוצרה לא נשארה תחומה בגבולות הריטריט עצמו, היא התרחבה כלפי חוץ.
מנהיגות פסיכולוגית במצבי משבר יכולה להתבטא בהרחבת גבולות הקליניקה אל המרחב הקהילתי. כפי שמדגיש Hobfoll (2007), התערבויות בקנה מידה קהילתי בעקבות טראומות המוניות אינן נופלות ביעילותן מהתערבויות פרטניות, שכן הן משיבות משאבים קיומיים – ביטחון, שייכות ותקווה – לא רק ליחידים אלא למערכת החברתית כולה. הריטריט בדרמסאלה המחיש זאת באופן חי: במקום התמקדות בריפוי של כל אדם בנפרד, נבנתה קהילה חיה ונושמת, שממשיכה להדהד ולשאת את חבריה גם לאחר תום המפגש. עם זאת, ריפוי קהילתי אינו בא להחליף טיפול פרטני, אלא להרחיב את האפשרויות לריפוי ולהתמודדות. במקרים של מצוקה נפשית אישית או מתמשכת חשוב לפנות לטיפול מקצועי מותאם.
הריטריט בדרמסאלה הוא רק דוגמא אחת להתפתחויות מרגשות בישראל בכיוון זה. דוגמא נוספת היא עמותת "שבת אחים", שחרטה על דגלה לקדם ריפוי קהילתי באמצעות מעגלי גברים, ראשית בהנחיה של אנשי מקצוע ובהמשך מעגלים של חברי הקהילה בעצמם.
הריפוי הקהילתי נשען על יכולת פשוטה אך רבת-עוצמה: לעצור, לראות את שברו של האחר, ולהושיט יד. אירה ביוק (Ira Byock) בציטוטו את מרגרט מיד, הזכיר לנו כי הסימן הראשון לציוויליזציה אינו כלי עבודה אלא ״עצם ירך שנשברה והחלימה״: עדות לכך שמישהו טיפל במישהו אחר ולא הותיר אותו חסר אונים וללא יכולת לשרוד. זהו לב המעשה המנהיגותי-פסיכולוגי: לאפשר מקום משותף שבו הקהילה רואה ומכירה בכאב של חבריה, ודרכו מחזירה לעצמה את כושר ההחזקה. הריטריט בדרמסלה היה בדיוק רגע כזה של ציוויליזציה: מעשה תרבותי של עצירה קולקטיבית, בו צעירים למדו כי אינם לבד, כי אפשר לשוב ולהאמין, ובעיקר, כי הכאב האישי שייך גם לסיפור רחב יותר של קהילה וחברה. ואם הכאב שייך לקהילה, גם הריפוי יכול להיעשות בתוך הקהילה עצמה. יתרה מכך, בעצם הסיוע לאחר בתוך הקהילה והושטת יד אליו לומדים הצעירים מהי מנהיגות וכיצד ניתן להשתמש בכאבם בכדי לרפא את האחר, וגם את עצמם.
לצד המפגש עם הכאב, מצאנו גם את המשמעות העמוקה של הריטריט עבורנו, הבנו עד כמה תפקידנו כאנשי טיפול היום אינו רק לרפא יחידים אלא להתניע תהליכי ריפוי קהילתיים: לייצר מרחבים משותפים, לעודד קולות שיתופיים, ולתרגם איכויות טיפוליות לפרקטיקות ציבוריות.
מן הידועים הוא שמשברים מערערים אמון, מעוררים מתחים ומרחיקים בין אנשים וקהילות, מייצרים פגיעה (לעיתים אנושה) בתקווה. כאן יש למנהיגות פסיכולוגית תפקיד – תפקיד בשיקום האמון, תפקיד במתן מקום לדיאלוג בתוך קונפליקטים, ותפקיד בבניית מערכים ופרויקטים שיקדמו סולידריות ותחושת שייכות – וכפועל יוצא לאפשר לקהילות לרפא את עצמן ולצמוח מן המשבר.
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. ממקימי ומובילי התוכנית לפסיכותרפיה "אלומות-ידע, יצירה ומנהיגות" מבית הכללית.
ד״ר רונית שלו – ראשת החוג לחינוך ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מטפלת מרצה וחוקרת בתחום האבל והשכול, ופסיכותרפיסטית גוף נפש במרפאה לבריאות הנפש ילד ונוער בבית החולים העמק עפולה. יו"ר שותפה של הפורום לאבל, אובדן ושכול.
טלי הלמן מור – פסיכותרפיסטית ומדריכה בגישות מבוססות מיינדפולנס. ראשת תחום אובדן ואבל, בעמותת 'שותפים למסע'. מאז ה 7.10, מלווה משפחות שכולות ומשפחות של חללים חטופים, בקליניקה ובקבוצות תמיכה.
נדב פרידמן – מטפל בפסיכודרמה ובהבעה ויצירה ממוקדת טראומה ואובדן. מנהל מקצועי של תכנית "עלות השחר" - מסעות עיבוד בחו"ל ללוחמים ולוחמות. מנהל מיזם "החברים של…" - מסעות עיבוד לחברים שכולים, וחבר בצוות הניהולי של "השבט" - מרחב חוסן טיפולי לקבוצות דרך אמנות ויצירה.
לוי-בלז, י. (2024). פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בזמן משבר. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/would_Freud_be_turning_in_his_grave
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2024). גם כשעיני פקוחות: צעדים בדרך למנהיגות פסיכולוגית בעת משבר מתמשך. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/steps_to_psychological_leadership_during_an_ongoing_crisis
לוי-בלז, י. ומנדלוביץ, ש. (2025). לא צריך מפתח, הדלת לא נעולה: על עמדת המוצא של מנהיגות פסיכולוגית. בטיפולנט, נדלה מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/starting_point_of_psychological_leadership_in_times_of_crisis
לוי בלז, י. והלמן מור, ט. (2025). מנהיגות פסיכולוגית והחץ השני: תנועה בין ידיעה ואי ידיעה בזמנים של משבר. בקשיבות, כרך 3
Gone, J. P. (2013). Redressing First Nations historical trauma: Theorizing mechanisms for indigenous culture as mental health treatment. Transcultural psychiatry, 50(5), 683-706
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., ... & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283-315
Norris, F. H., Stevens, S. P., Pfefferbaum, B., Wyche, K. F., & Pfefferbaum, R. L. (2008). Community resilience as a metaphor, theory, set of capacities, and strategy for disaster readiness. American journal of community psychology, 41(1), 127-150
