ד״ר ענת צור מהלאל
תמונת הסיום של הסרט "פרויד האאוטסיידר" מציגה את פרויד הבא בימים נפרד מהעולם בנסיעה בקרון רכבת הנוסע על השטיח המפורסם, נפרד מכלבות הצ'או-צ'או, מהזאבים ומדימויי חלום יפים נוספים, מותיר אחריו עולם צבעוני, יצרי ומסתורי. זהו דימוי נפלא לפרשנות שמציע הסרט לדמותו של פרויד ולתרומתו החד-פעמית הממשיכה לפעום באופן חי כל כך בתרבויות ובשפות מגוונות. הסרט, כמו גוף היצירה של יאיר קדר (במאי ויוצר הסרט) כולו, מניח כי קולות ייחודים ובלתי נשכחים בתרבות מפציעים מתוך עמדת האאוטסיידר.
האאוטסיידריות מוצגת כעמדה המאפשרת ליצור שינויים רדיקליים בחברה ובתרבות, שכן רק מתוכה ניתן להביט על ההתרחשויות פחות מתוך השגור והקונבנציונלי ויותר מתוך סכסוך בין המתרחש בעולם החיצוני לבין המתרחש בעולם הפנימי (פרויד עצמו כתב לא מעט על הסכסוך הזה, למשל, Freud 1938).
ובאמת, מה גורם לאדם להרגיש זר לסביבתו? מנוכר להתרחשויות החברתיות והתרבותיות, בן-בלי-בית בביתו שלו? רבים מאיתנו מרגישים כך בשנים האחרונות בישראל, שביתנו הלאומי הפך לאומני, גזעני ומושחת הרבה יותר מכפי שקיווינו. עבור פרויד, כפי שגם מוצע בסרט, היסוד הזר היה נעוץ בראש ובראשונה ביהדותו, יהדות שהפכה בשנים האחרונות לחייו לטעונה במיוחד. אני חושבת על כך רבות – פרויד היה דור ראשון לחילון ויחד עם זאת, יהדותו המשיכה ללוות אותו כל חייו. הוא גדל במשפחה מסורתית גלציאנית שהגיעה לווינה דרך מוראביה על מנת להציע לילדיה חיים טובים יותר, מודרניים וליברליים. פרויד, בשונה מאבותיו, לא למד בחדר אלא בבתי הספר הווינאיים, לא דיבר יידיש אלא את שפת המקום ופנה באופן טבעי ללימודי הרפואה. מתוך הידע שרכש, הוא יצר הגות ומתודה שעוררו עניין רב ברחבי העולם, ובדיעבד ניתן לומר בוודאות, ששינו את פני התרבות.
פרויד הגדיר את מטרתה המרכזית של העבודה הפסיכואנליטית כ"מילוי חורים בזיכרון" (פרויד 1914), וכיוון בכך לאפשרות לבנות רצף של זיכרונות באמצעותו ניתן לשרטט סיפור חיים על רצף הזמן, ובמילים אחרות – היסטוריה. בניית רצף אינה יעד פשוט, שכן החוויה האנושית מעוצבת על ידי קטיעות ומסתורין לא פחות מאשר על ידי קוהרנטיות ולוגיקה. מרחב ההיזכרות והחלימה מציע לנו אפשרות לגשר, לחבר ולהשתהות באזורי השבר של עקבות הזיכרון על מנת ליצור רצפי היזכרות חדשים ומלאי חיוניות.
השברים והשיבושים ברצף הזיכרון מספרים לנו סיפורים אלטרנטיביים אודות עצמנו והעולם, סיפורים הסוטים מהנרטיב הלינארי שיוצרים עבורנו המודעות והחשיבה הרציונלית. דווקא מתוך פירוק החשיבה הקוהרנטית והבוגרת אל רכיביה הארכאיים – עקבות זיכרון, הבזקי חשיבה ודימויי חלום – ניתן לחפש אחר קולו האישי והפרטי של האדם. הרצון ליצור ולמצוא את קולנו הייחודי ולהטביע חותם הוא צורך אנושי מרכזי.
חווית הקריאה בהגותו העשירה של זיגמונד פרויד נותרה מרתקת ורלוונטית כל כך, לא מעט בשל קולו הייחודי ככותב. כתיבתו פורשת את משאלות לבו, התנסויותיו כאדם, כרופא וכאנליטיקאי, את כאבי הלב על אובדנים, אוזלת יד ומלחמות שחווה, יחסו למוצאו היהודי ולתרבות הווינאית שבה חי וכתב, וכמובן, מחשבות רבות רבדים, מפותלות ומסתעפות על הדינמיקה של הנפש, התפתחותה ועכבותיה.
המושקעות העמוקה בכתיבה ויכולת ההבעה הנפלאה של פרויד הופכת את הקריאה בחיבוריו מעוררת, רעננה ומעוררת השראה. פרויד פונה לקורא באופן ישיר ומעורב, הוא מתוודה באינטימיות, מתווכח בזעף, מתדיין בחריפות, מזמין לדיאלוג ולחשיבה משותפת. לעיתים ניתן לחוש בו מפציר בקוראיו שלא ייכנעו לעול הימים, לא יוותרו על עיניים פקוחות ואוזניים כרויות אל רשמי החושים, על ההקשבה לתגובות הרגשיות, לאסוציאציות ולהבזקי החשיבה המתעוררות אל המודעות, על החשיבה הביקורתית והמורכבת, על איסוף של חלומות ועקבות זיכרון (צור מהלאל 2021).
ברצוני להתעכב בהקשר זה על אחד מחיבוריו האחרונים של פרויד משנת 1936, "הפרעת זיכרון על האקרופוליס". חיבור מופתי זה הינו עבודת זיכרון אישית בה פוגש פרויד הזקן והחולה את פרויד הגבר השאפתן ואת פרויד הנער, שראשו מלא חלומות. עבודת זיכרון זו מעגנת אותו מחדש אל ביתו, אל אביו ואף אל המסורת היהודית, שכן שמירת זכר מצויה בליבה. הזיכרון וההיזכרות מוצגים בהגותו של פרויד בתור הדרך היחידה העומדת לרשות האדם המודרני לדעת את עצמו, לבסס זהות ולגאול את עצמו מחולי נפשי. אך מכיוון שהדגש שמושם שם על זיכרון אינו נשען על המסורת, הוא מוצג כזיכרון מחורר. כזכור, מטרתה של הפסיכואנליזה בניסוחו של פרויד היא מילוי חורים בזיכרון, אך בחיבור זה הוא בוחר לכתוב על הפרעת זיכרון דווקא, על רצף זיכרון שהשתבש.
החיבור מוקדש לסופר רומן רולאן, וכך פרויד כותב לו: "התאמצתי ארוכות למצוא דבר־מה שיהא ראוי לך בדרך כלשהי, שיוכל לבטא את התפעלותי מאהבת האמת שלך, מן ההעזה לומר את דעתך ולהסתכן, מאהבת האדם ומן הנכונות להושיט עזרה ... זו הייתה ברכה לבטלה; אני מבוגר ממך בעשור, יבולי יבש. מה שנותר לי להציע לך בסופו של דבר, זו מנחתו של מי שירד מנכסיו, 'שידע ימים טובים מאלה'" (פרויד 2008 [1936], 228). אלא שיבולו של פרויד לא יבש. במרכז החיבור, מוצגת חופשה אליה יצא פרויד כשלושה עשורים קודם לכן בגיל 48 עם אחיו הצעיר אלכסנדר. במהלך אותה חופשה, מצאו עצמם האחים באופן לא צפוי, כמעט מיסטי, על פסגתו של האקרופוליס, ערש התרבות המערבית. בעוד מבטו שוזף את הנוף, פרויד כותב, "עלתה בדעתי פתאום מחשבה משונה: כל זה קיים אפוא כפי שלמדנו בבית הספר?!" (230).
בדיעבד, מפרש פרויד את אותה מחשבה משונה בתור מה שהוא מכנה "תופעת ניכור": חלק אחד שלו כאילו שאל, האקרופוליס באמת קיים? בעוד חלק אחר שלו השתומם, מאין הופיעה בכלל השאלה הזו? פרויד מכנה את התופעה "הפרעת זיכרון", זיכרונו התנכר לעצמו. בדיעבד, הוא מבין כי דווקא כשניצב שם, גבר באמצע חייו, על פסגת האקרופוליס, משאת חלומותיו לכאורה של היהודי החילוני החדש, הוא הותקף על ידי תחושות אשמה לא מודעות כלפי אביו וכלפי המסורת שהוא ייצג. הניכור, התלות בעבר ובאוצר הזיכרונות המוקדמים של האני השפיעו כולם על היווצרות הפרעת הזיכרון שתקפה אותו:
"אין זה נכון שבשנות לימודיי בגימנסיה פקפקתי אי־פעם בקיומה הממשי של אתונה. אכן פקפקתי בכך שאוכל אי־פעם לראות את אתונה. לנסוע הרחק עד כדי כך, "עד כדי כך להרחיק לכת", נראה לי לחלוטין לא אפשרי. זה קשור לתנאי החיים המצומצמים והדלים בנעוריי. הכמיהה לנסוע הייתה גם בלי ספק ביטוי למשאלה להימלט מהלחץ הזה, משהו קרוב לדחף שמניע כל כך הרבה מתבגרים לברוח מהבית. כבר מזמן היה לי ברור שחלק גדול מהחשק לנסוע, מהרצון להגשים את המשאלה המוקדמת הזו, נעוץ בחוסר שביעות הרצון שלי מהבית ומהמשפחה. כשרואים לראשונה את הים, כשחוצים את האוקיינוס, כשערים וארצות שבמשך זמן רב היו בחזקת משאלות רחוקות מהישג יד הופכות ממשיות, או־אז חשים כגיבורים שהגשימו מעשים נפלאים לאין שיעור. אז, על האקרופוליס יכולתי לשאול את אחי: אתה זוכר איך הלכנו בנעורינו מדי יום ביומו באותה דרך לגימנסיה, ובכל יום ראשון לפראטר או לטיול אחר בטבע, למקומות שכבר הכרנו היטב, ועכשיו אנחנו באתונה, עומדים על האקרופוליס! באמת הרחקנו לכת!" (236)
ההיזכרות מוצגת על ידי פרויד אפוא כתהליך חי, הזיכרונות מופיעים כעקבות המבקשים להתגלות, אף פעם לא מאוחר להפנות אליהם מבט ולתת להם חיים חדשים. בשנת 1936, עם עליית הנאציזם והדי המלחמה הקרבה, נאלץ פרויד להיווכח בהרס ההדרגתי והנורא של הבית החדש שהקים כבן התרבות האירופאית הליברלית. אז הוא הבין את הפרעת הזיכרון שתקפה אותו לא רק כאשמה על השארת האב מאחור, סמל לעליונות הבנים, אלא גם כדבר מה נוסף הקשור ביהדותו. כך נחתם החיבור:
"אבא שלנו היה סוחר, לא הייתה לו השכלה תיכונית, אתונה לא הייתה משמעותית במיוחד עבורו. מה שהפריע לנו להנות מהנסיעה לאתונה היה אפוא רגש של כבוד למתים. וכעת לא ייפלא בעיניך מדוע זכר חווית האקרופוליס מטריד אותי לעיתים קרובות כל כך. מאז זקנתי ואני עצמי זקוק לסלחנות וכבר איני יכול לנסוע." (237)
רגש הכבוד למתים מבטא אפוא פיוס מאוחר עם האב ועם שורשיו המסורתיים, וכן הכרה בהזדהותו עם אביו הזקן. פרויד מלמד אותנו כי היזכרות שאינה נוסטלגית כרוכה בכאב בלתי נמנע הנובע מהכרה בבדידות ובאובדן שחווינו, אך היא גם מתווה עבורנו דרך לשמירת זכר ולהותרת חותם חי.
כהוגה של העת המודרנית שהשקפת עולמו עוצבה על ידי תמהיל של המסורת היהודית, החילון והמודרנה, פרויד חיפש משמעות בלקונות ובחורים של הזיכרון וההתנסות. המוצא היהודי שלו ספוג בהגותו באמצעות המחויבות העמוקה לזיכרון, להיזכרות ולשמירת זכר שהינה מרכזית במסורת היהודית, כמו גם ברגישות לאפשרויות הטרנספורמטיביות הצפונות ברגעי משבר. כיהודי חילוני במרחב האירופאי דובר הגרמנית בעת המודרנית, ומתוך עמדת המיעוט, הגותו של פרויד, בדומה להוגים אירופאים יהודים נוספים באותה תקופה נטועה בחוויית אובדן המסורת והחיפוש אחר משמעות מתוך שבר החילון (צור מהלאל 2024).
התובנות העולות מכתביו מזמנות קריאה בת-זמננו בשאלה כיצד הפניית תשומת הלב אל מרחב ההיזכרות, עקבות הזיכרון ודימויי החלום עשויה לחולל טרנספורמציה דווקא בתקופות אובדן ושבר. המציאות בת-זמננו בישראל, בדומה למציאות בה חי פרויד בבגרותו, מזמנת תחושה חריפה של עיוורון ואובדן דרך, שניתן להבינה בין השאר ככרוכה בניתוק ממסורת יהודית עשירה וארוכת שנים. מתוך תחושה מצמיתה זו של מצוקה וניתוק מההיסטוריה, ישנה אפשרות לשקוע אל מרחבי היזכרות וחלימה, לתת לעצמנו להיעטף בדימויי חלום ובדמדומי עקבות זיכרון. מתוך מעגלי חלימה והתעוררות אלה יתכן ונצליח ליצור חיבורים חיים אל מסורת העבר ואל העתיד לבוא, לפקוח עיניים אל אפשרויות חדשות שיישאו עמן אופק של תקווה.
הסרט "פרויד האאוטסיידר" צולם לפני השבעה באוקטובר. אני עצמי צולמתי לסרט כשבוע לפני אותו יום נורא שהוביל לתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריית מדינת ישראל, תקופה שסופה טרם ידוע. לעיתים אני חושבת האם הסרט היה נראה אחרת אם הצילומים היו מתקיימים בזמן המלחמה, האם היה בכלל סרט? האם יאיר קדר, יחד עמנו, יוצרי הסרט ומשתתפיו, היינו מסוגלים לחלום אותו אל ההיות גם כעת. לתחושתי, היינו ברי מזל שהצלחנו, במידה רבה בזכות נחישותו חסרת הפשרות של יאיר. בשנתיים האחרונות הצטרפתי ליאיר לחלק מההקרנות הרבות של הסרט ברחבי הארץ אל מול קהלים מגוונים, מהחברה הפסיכואנליטית בישראל דרך משכנות שאננים בירושלים, בית הגפן בחיפה ועד פאב הקרן בשוק תלפיות. אני שמחה על השתתפותי בסרט היפה הזה, שלוכד דבר מה יקר ערך מרוחו החד פעמית של פרויד ומשפת הדימויים הייחודית שלו. הלוואי ויבואו עלינו ימים טובים יותר ונזכה להתאבל, לשקם ולתקן.
ד"ר ענת צור מהלאל היא פסיכולוגית קלינית מומחית; עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת-זמננו, אוניברסיטת חיפה; קנדידטית בחברה הפסיכואנליטית בישראל; עורכת שותפה של סדרת "פסיכואנליזה" בהוצאת עם-עובד; מלמדת את הגותו של פרויד במסגרות שונות; מטפלת בקליניקה פרטית בחיפה. ספרהּ – Reading Freud’s Patients: Memoir, Narrative and the Analysand – ראה אור בהוצאת ראוטלדג' בשנת 2020 וזכה בפרס מטעם American Board and Academy for Psychoanalysis. ספרה בעברית, אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים הופיע בשנת 2021 בהוצאת רסלינג.
פרויד, ז. (2002 [1914]). "היזכרות, חזרה ועיבוד". בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. ערך: עמנואל ברמן, תרגם: ערן רולניק. תל אביב: עם עובד, 114-119.
פרויד, ז. (2008 [1936]). "הפרעת זיכרון על האקרופוליס". בתוך: תרבות, דת ויהדות. תרגמו: נועה קול ורחל בר-חיים. תל אביב: רסלינג, 227-238.
צור מהלאל, ע. (2021). אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים. תל-אביב: רסלינג.
צור מהלאל, ע. (2024). "על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין", מארג - כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה י"ב, 35–63.
Freud, S. (1938). "An Outline of Psychoanalysis." Standard Edition 23:144–20
