פרויד. האאוטסיידר: מחשבות בעקבות הסרט על האיש ורעיונותיו

31.08.25

פרופ' שולמית גלר

הקדמה

הסרט "פרויד האאוטסיידר" מציג דיוקן אישי של האיש שמעבר למיתוס, ומציע הצצה ססגונית למורכבות הגותו. שמו של הסרט פרדוקסלי – שכן פרויד היה מצד אחד בן תקופתו, חלק מהאליטה התרבותית ומעמודי התווך של החשיבה המודרנית, ומצד שני נתפס כזר, שנוי במחלוקת, ולעיתים אף מודר. פרדוקס זה משקף את מהות דמותו: מהפכן שהפך למוסד, ואאוטסיידר שהטביע חותמו על התרבות המערבית.

הסרט מציע מפגש עם מי ששינה את הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו, ובכך ממחיש עד כמה כלל הקהילה המקצועית, מכל הזרמים והאסכולות, חולקים מצע פרוידיאני משותף. הסרט מבהיר כיצד מעמדו כאאוטסיידר לא היה רק נטל עבורו אלא גם מקור לכוח יצירתי, תובנות עמוקות ופרספקטיבה ייחודית על נפש האדם.

ברוח התפיסה שלפיה נוכחות אנליטית היא מעבר להקשבה מרחפת אחידה, אלא נוכחות המאפשרת מפגש אותנטי עם אחרות, אבקש לשתף בהקשבה האישית שלי, שהתפתחה בעקבות הצפייה בסרט, בתקווה שתעורר את הסקרנות לשוב ולקרוא את פרויד במקור.

פרויד: על יהדותו, זרותו ובדידותו

כשפרויד כתב את "ההתנגדויות לפסיכואנליזה" (1925) הוא מתייחס באופן ישיר לזרותו: "רשאי המחבר... להעלות את השאלה, אם אישיותו שלו כיהודי לא היה לה שום חלק באנטיפתיה של העולם הסובב כלפי הפסיכואנליזה... אולי גם לא מקרה הוא שנציגה הראשון של הפסיכואנליזה היה יהודי. כדי להכריז על האמונה.. נצרכה מידה ניכרת של נכונות ליטול על עצמו את גורל הבדידות שבאופוזיציה, גורל שהיהודי מנוסה בו יותר מכל אדם אחר". כלומר, דווקא מעמדו כזר העניק לו פרספקטיבה ייחודית שאפשרה לו לראות מה שאחרים התקשו לראות והעדיפו להדחיק או להכחיש.

אך, כמי שהאמין בהשפעתם המכרעת של אירועי הילדות על עיצוב האופי, פרויד לא עשה לעצמו הנחות ובחן באומץ את התא המשפחתי הפרטי שלו. הוא הראשון שתיאר את הפנטזיה המוכרת לכולנו: האשליה הילדית שבה אנחנו מדמיינים את עצמנו כבנים אבודים למשפחה מלכותית. תופעה זו כונתה על ידו ״הרומן המשפחתי״ (1909). לפנטזיה זו מטרה כפולה: מחד היא שומרת על תחושת הערך העצמי הגבוה שלנו, ומאידך היא מבטאת קונפליקט פנימי עמוק כלפי ההורים. זהו שילוב מורכב של רגשות סותרים - אהבה לצד תסכול, אכזבה, קנאה ולפעמים אף אשמה כלפי דמויות שנתפסות בעינינו כלא מושלמות או כלא זמינות רגשית.

משפחתו הפרטית של פרויד הייתה ה״מגרש״ הראשון שבו חווה את תחושת האחרות והזרות הזו באופן עמוק ומשמעותי. אמנם היה בנם הבכור והמועדף של הוריו, אך כבר מילדותו התמודד עם קונפליקט משפחתי מורכב: אימו הייתה אשתו השנייה של אביו, והיו לו שני אחים למחצה מבוגרים ממנו מנישואי אביו הראשונים. בתוך פחות משנה מלידתו נולד אחיו הצעיר, שנפטר באופן טרגי כעבור שנה – אירוע שעורר בו רגשות עזים של קנאה, יריבות ועוינות שהתחלפו בתחושת אשמה עמוקה אודותיה שיתף בגילוי לב את ידידו הקרוב וילהלם פליס (1897).

כ"נסיך הבית", לאחר שהתלונן בפני אימו שנגינת אחיותיו בפסנתר מפריעה לו להתרכז, הפסנתר הוצא מהבית ואחיותיו וויתרו על לימודי המוזיקה שלהן. הביוגרפים, כמו גם יוצר הסרט, אינם מתעלמים מן העובדה הכואבת שאחיותיו של פרויד לא נכללו בקבוצה המצומצמת שברחה עמו מווינה. אז כן, פרויד הכיר היטב את תחושת האאוטסיידריות הנובעת מיחסי אחים, לה נתן שם במכתבו לפרנצי (1930) – "קומפלקס האחים", המתייחס לקומפלקס ילדי עתיק הרגיש להדרה, קנאה, ניכור ומפח נפש שחווה במשפחתו המוקדמת, ושהמשיך לשחזר בדרכים שונות לאורך חייו.

האאוטסיידר כמרכיב מהותי בנפש האנושית: פרדיגמה פסיכואנליטית

הסרט מזמין אותנו כפסיכולוגים לחשוב מחדש על מקומו של "האאוטסיידר" בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית. עמדתו של פרויד כאאוטסיידר אפשרה לו לזהות את ה"אאוטסיידר" הקיים בכל אחד מאיתנו, החלק הנסתר, האדון שאינו ידוע לנו עצמנו. הזרות אינה רק חוויה של מי שנדחק לשוליים, אלא מרכיב מהותי ואוניברסלי בנפש האנושית. הלא-מודע שלנו פועל כאאוטסיידר פנימי השוכן מאחורי חזות הרמונית ועקבית לכאורה. פרויד עמד על כך בהרצאתו ה-31 ב"הרצאות המבוא לפסיכואנליזה", כאשר תיאר את הלא-מודע כ"ארץ-חוץ לאני – ארץ-חוץ פנימית" (1933) – טריטוריה זרה ובלתי נודעת המצויה בלב האני עצמו.

החידוש המהותי טמון בהבנה שהלא-מודע, על אף היותו "זר" ו"אחר", הוא דווקא הליבה של החשיבה הפסיכואנליטית. מה שנתפס תחילה כאאוטסיידר – מרוחק, חיצוני ובלתי שייך – מתגלה כמרכז הכובד של הנפש. ככזה, הלא-מודע הדינאמי אינו רק "מאגר תכנים" מודחקים, או עובדה מדעית הניתנת לאישוש במעבדה, אלא היפותזה שיש להאמין בה. הוא נושא עמו אמת נפשית טעונה ולעיתים מאיימת, ואף אם נדמה לנו שאנו מצליחים להסתירה, סופה להתגלות: "..אם שפתיו דוממות, הוא מפטפט באצבעותיו; הבגידה מבצבצת מכל נקבוביותיו." (פרויד, 1905). כלומר, האמת הנפשית תמיד תמצא את דרכה אל פני השטח, בין אם בפליטות פה, שפת גוף, או חלומות.

כשפרויד פותח את "פשר החלומות" (1900) בציטוט המתריס של וירגיליוס: "אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת", הוא מבטא נכונות להתמודד עם המחוזות האפלים של הנפש. ניכר בו התמהיל הייחודי של אימה ורתיעה מצד אחד – הרי אנו עומדים להיכנס אל החלקים המאיימים של הלא-מודע, אותם לא תמיד נוח או נעים לנו לפגוש; ומצד שני, התרגשות וגאווה על שהעזנו להצטרף אל ״הסיירת״, החוצה את הגבולות אל מעבר לקווי האויב הפנימיים.

סצנות הרכבת בסרט מעניקות ביטוי חזותי למטפורה הפרוידיאנית המפורסמת על החלום כ"דרך המלך אל הלא-מודע". הרכבת מסמלת כאן מסע בין מצבי תודעה שונים – מהגלוי אל הנסתר, ממצב הערות אל השינה. הנכונות לעלות על רכבת זו, כלומר להיכנס לתהליך האסוציאציות החופשיות ולאפשר למחשבות לזרום ללא צנזורה, פותחת חלון אל 'האחר' שבתוכנו. בדומה לנוסע שרואה נופים בלתי מוכרים מחוץ לחלון, כך נגלה בחדר הטיפול היבטים זרים של עצמנו – רגשות, דחפים וזיכרונות מודחקים המתגלים כמרחב פרדוקסלי שהוא פנימי וזר, אינטימי ומאיים כאחד. תאוריית החלום של פרויד ממחישה אף היא את הטרנספורמציה של האאוטסיידר – מה שהחל כתיאוריה שולית ומאיימת הפך לאבן יסוד בשיח התרבותי, המדעי והטיפולי, ולחלק בלתי נפרד מהבנתנו את עצמנו ואת המציאות.

מעבר למיתוס: על המפגש עם סבל, מוות ואשליות

נהניתי מהסרט, שהציג מפגש רעיוני ואינטימי עם פרויד האדם – בארוחות משפחתיות, במשחק עם הכלב ועם הנכדים. יש משהו אנושי במפגש עם פרויד הפרטי, לא רק התיאורטיקן הסמכותי והיודע כל. המעקב אחר השפעת המוות על חייו, שאיבד בזה אחר זה את בתו, נכדו ואימו – חושף מסע קיומי ומכאיב אך גם רלוונטי, מלמד ואף מעודד .אחרי ששקע בתהומות של כאב הוא מצא עוצמה בכתיבה וביצירה.

אנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות: עידן הסלפי, תכניות הריאליטי, הטיקטוק והאינסטגרם. עידן בו האקסהיביציוניזם נהפך מפתולוגיה לנורמה, ואיתו הציפייה המתמדת להכרה ולחיזוקים. התרבות המערבית מקדשת את האושר ומכריזה מלחמה על אי-נחת. דווקא בנקודה הזו, המבט של פרויד המוצג בסרט הוא עכשווי מתמיד: בניגוד לרוח התקופה שמבקשת להימנע מסבל ולהעלים אותו, פרויד מזכיר לנו שאצל בני אדם כאב נפשי, אשמה וחרדה הם תנאי הכרחי לצמיחה, להבנה, להכרה עצמית, לתיקון, ליצירה ולאהבה.

הפסיכואנליזה אינה פרוצדורה לחיסול סימפטומים או חינוך הסובייקט להיות אזרח מאושר וחף מקלקולים, אלא תהליך שנועד לדחוף את האדם לשאת את המוגבלות, האבל והכאב כמשאבים חיוניים לעבודה הנפשית. הסרט מדגיש את המתח המרכזי בעולמו של פרויד בין הדחף לדעת את האמת לבין הפיתוי להתכחש לה – ואת מקומה של האשליה כדרך לשאתה. האשליה מאפשרת מידה של נחמה מול הסבל, והסבל מצידו הוא זה שחושף את גבולותיה ומחיריה של האשליה.

פרויד, שהקדיש את חייו המקצועיים לפירוק אשליות ולחשיפת הדחפים האפלים המניעים אותנו, מציב בחיבורו הרלוונטי מתמיד "מחשבות לעת מלחמה ומוות" (1915) הקבלה משמעותית: מלחמה ופסיכואנליזה שתיהן מנפצות אשליות מרכזיות – שהאדם מוסרי במהותו ושאנחנו בני אלמוות. המלחמה, בדומה לטיפול הפסיכואנליטי, מאלצת אותנו להכיר במוות ובמגבלותינו. כדברי פרויד: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות", כך שהכחשת המוות גובה מחיר של חיים מצומצמים. אף שתפיסה זו נראית קודרת, יתרונה מכריע: היא מאפשרת לנו לראות את המציאות הנפשית כפי שהיא, ללא עיוותים, ולהעמיק את היכרותנו עם עצמנו.

מאידך, דווקא בערוב ימיו, לאחר שחווה רדיפות אנטישמיות והיה עד לזוועות המלחמה, הכיר פרויד בערכה של אשליה אחת הכרחית – האמונה שהאדם מסוגל להתעלות מעל טבעו האלים. כמי שתיאר עצמו במכתב לרומן רולאן (1923) כמשתייך ל״גזע שבימי הביניים הואשם בכל המגפות", הוא היה מפוכח מכדי להאמין באשליות רומנטיות, אך גם חכם דיו להבין שללא אותה אשליה הומניסטית המאפשרת לרסן את התוקפנות הטבעית ולהסיט דחפים הרסניים, לא תיתכן תקווה לקיום אנושי משותף.

הסרט כחוויה אנליטית: ארעיות, אמנות ותקווה

לסיום, אני רוצה להתעכב לרגע על הקשר בין התוכן לבין הסגנון והצורה של הסרט. "פרויד האאוטסיידר" איננו רק סרט על פסיכואנליזה, הוא סרט פסיכואנליטי בעצמו – באופן בו הוא מספר את הסיפור, נע בין זמנים, מרחבים ורבדים של תודעה. השילוב ההיברידי בין דוברים מומחים, חומרים דוקומנטריים ואנימציה יצירתית יוצר תנועה מתמדת בין הרציונלי לאי-רציונלי, בין פרשנות אינטלקטואלית לחוויה רגשית, המדמה את התנועה הפסיכואנליטית עצמה.

הבחירה באנימציה משחררת את הסרט מכבלי המציאות הקונקרטית, בדומה לאופן שבו הפסיכואנליזה משחררת את הנפש מהתפיסה המוגבלת של המציאות החיצונית. הסרט מדלג באלגנטיות בין המוכר לזר, בין הילדי לבוגר, בין המופשט לקונקרטי, ובכך משקף את דינמיקת החלום ואת טבעו החמקמק של הלא-מודע.

אופן עשיית הסרט מהדהד את מאמרו המהורהר של פרויד, "על הארעיות" (1915a), שנכתב בשיא מלחמת העולם הראשונה. בתגובה לספקותיו של המשורר רילקה בדבר ערכו של היופי החולף, ובעצם, משמעות החיים לנוכח אובדן בלתי נמנע, פרויד משיב באופטימיות מפתיעה: הארעיות אינה מפחיתה מערכו של הדבר החולף, אלא דווקא מעלה את יופיו ואת חשיבותו. כפי שהוא כותב בלשון פיוטית: "פרח שפורח לילה אחד בלבד, אין הדרו פוחת בעינינו בשל כך."

פרויד מזמין אותנו לקבל את הארעיות כחלק בלתי נפרד מהקיום. מבלי להתכחש לכאב ולאובדן, הוא מציע לחפש נחמה, משמעות והמשכיות באמצעות התרבות, האמנות והיכולת לספר ולחוות את סיפורינו מחדש. הצפייה בסרט העניקה לי הזדמנות לקשר מחודש ואחר עם מחשבות ותחושות, ולגילוי משמעויות חדשות – גם אם הן חולפות וארעיות. כאז כן עתה, במקום הזה, טמונים תקווה, תנועה והתפתחות. הישג קטן וחיוני בימים אלו של מלחמה וכאב.

על הכותבת – פרופ' שולמית גלר

פרופ' שולמית גלר היא פרופסור חבר וראשת התוכנית לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל אביב-יפו .פסיכולוגית קלינית מדריכה, חברת המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, עמיתת מחקר במכון הבינלאומי לחקר הטרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן, ובעלת קליניקה פרטית.

תחומי המחקר והעניין שלה כוללים פסיכואנליזה, אנליזה קבוצתית ותיאוריה חברתית, ומתמקדים בקשרים המורכבים שבין נפש וחברה – ובמיוחד בהשפעות של טרור וטראומה קולקטיבית על הפרט והקבוצה.