פרופ' דנה אמיר
סבתי, אם-אמי, הייתה מתלמידותיו הראשונות של פרויד. היא לא אהבה אותו. רעיון הלא מודע הילך עליה אימים, ובשלו התווכחה עם המרצה הצעיר לא מעט, עד כי כעבור מספר שיעורים עזבה את הקורס ועברה לקורס מבואי אחר באולם מקביל. מספר שבועות לאחר מכן פרויד בא לחפש אחריה, וביקש לבדוק מדוע עזבה את הקורס שלו. "אני חסרה לך בקורס הזה? הרי רק הקשיתי עליך", אמרה לו. "נכון," השיב לה, "אבל מרגע שעזבת אין לי עוד עם מי להתווכח". האנקדוטה הזו סופרה לי יותר מפעם אחת על ידי סבתי, על רקע בחירתי בלימודי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. אני מניחה אותה כאן כדי לסמן באמצעותה אפיון ייחודי של פרויד כאדם וכהוגה: ההעדפה המתמדת שלו את אי-הנחת על פני השקט המדומה.
במכתב לסופר רומן רולאן, שמצוטט לקראת סוף הסרט, פרויד כותב: "אני שייך לגזע שבימי הביניים הואשם בכל המגפות. חלק ניכר מחיי הוקדש לניסיון לנפץ אשליות. אבל אם יש אשליה שכדאי להאמין בה, ולו באופן חלקי, זו האשליה: שנלמד כיצד להסיט את הדחפים ההרסניים שלנו מבני מיננו [...]. בלי האשליה הזו, איזה עתיד מצפה לנו?" המילים האלה, המנבאות באופן מדויק ועגום את המתרחש בפיסת ההיסטוריה שאנו חיים בתוכה כעת, מבטאות משהו מהלך הרוח המאפיין בעיני את הסרט כולו: הלך רוח של עבודת אבל, שלעיתים הופך להלך רוח מלנכולי שיש בו מן הקינה. מה ההבדל בין קינה לבין אבל?
מלאכת האֵבֶל היא מלאכה שהאופק שלה הוא אופק החיים. אֵבֶל, ופרויד היה הראשון לנסח זאת במאמרו "אבל ומלנכוליה" (1917), הוא מלאכה שמתחילה בהיאחזות באובייקט האבוד, אך מסתיימת בהיעתרות המחודשת לכוחות החיים ובשחרור של האובייקט האבוד מן הטריטוריה הקונקרטית של העולם הממשי אל הטריטוריה המופשטת של חיי הנפש הפנימיים. בניסוח פשוט – בתוך עבודת האֵבֶל אנחנו ממשיכים לקיים את מה שאיבדנו בתוכנו, אך מְפַנִּים את מקומו בעולם שבחוץ. הקינה, לעומת זאת, היא תהליך שהאופק שלו איננו החזרה אל העולם אלא ההיאחזות באובייקט האבוד עצמו, אובייקט שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת. אם אֵבֶל הוא תהליך שיש בו פניה חזרה אל החיים – בקינה יש משהו שפונה דווקא אל מה שאבד לבלי שוב, אל מה שאינו ניתן לתיקון. לכן לאבל יש מרקם רך, ואילו הקינה חורכת.
לאורך הסרט נע פרויד בין אזורים שהטון המאפיין אותם הוא טון של מלאכת אבל, לבין אזורים שהטון המאפיין אותם הוא טון של קינה. "הברוטליות העירומה של הזמן רובצת עלינו במלוא משקלה", הוא כותב בעקבות מות בתו האהובה. מאוחר יותר, בעקבות מות נכדו הינ'לה ממחלת הסרטן, הוא כותב: "מעולם לא אהבתי בן אנוש, ודאי לא ילד, כפי שאהבתי אותו. אינני חושב שחוויתי מעולם יגון כזה."
כשפרויד מבחין בין אבל לבין מלנכוליה הוא מסמן את האבל כיחס מודע אל אובייקט ממשי, כלומר יחס בעל קווי מתאר מוגדרים לאובייקט אבוד בעל קווי מתאר מוגדרים, אובייקט בעל גודל סופי. לעומתו, המלנכוליה היא יחס לא מודע אל אובייקט רעיוני, כלומר יחס שקווי המתאר שלו אינם מוגדרים לאובייקט שקווי המתאר שלו מופשטים. לא תמיד יודע הסובייקט המלנכולי "מה" אבד לו, גם כשהוא יודע "מי" אבד לו. לכן האובדן המלנכולי תמיד רחב יותר וגורף יותר מן האובדן המסומן על ידי תהליך האבל.
אדם המתמודד עם אובדן אובייקט רעיוני, כלומר האדם המלנכולי, מתמודד לא רק עם אובדן העתיד, אלא גם עם אובדן העבר, טוען פרויד. אובדן העתיד הוא האובדן האופייני למצב האבל. אם איבדנו אדם אהוב – מה שטורד את הנפש הוא שמה שהיה לא יהיה עוד. ואילו במצב האובדן המלנכולי מה שטורד את נפשנו הוא לא רק מה שלא יהיה עוד אלא גם מה שמעולם לא היה. במילים אחרות, האובדן המלנכולי צובע את העבר כולו בצבעים שונים מכפי שהיה צבוע בהם עד כה. האדם המלנכולי לא רק מרגיש ש"לא יהיה", אלא מרגיש ש"מעולם לא היה". זו הסיבה שבשלה במצב האבל העולם הופך לדל וריק, ואילו במצב המלנכולי מה שמתרוקן הוא האני עצמו: מאחר שבמצב האבל מדובר בהתמודדות עם אובדן ממשי – העולם הממשי, זה שמחוץ לעצמי, הוא המתרוקן ממושא האובדן. לעומת זאת במצב המלנכולי, שבו מדובר באובדן של אובייקט רעיוני – העצמי, מקום משכנו של האובייקט הרעיוני הזה, הוא המתרוקן ומתדלדל.
אני מבקשת להציע לקרוא את ההבחנה בין אבל ומלנכוליה דרך ההבחנה בין מה שאני קוראת לו "אבל על אובייקט אקטואלי" לבין מה שאני קוראת לו "אבל על אובייקט אפשרי". המושגים "אקטואלי" ו"אפשרי" הם במקור מושגים שהציע הפילוסוף עמיהוד גלעד (1999 ,2003). גלעד מציע מסגרת חשיבה חדשה לסוגיה העתיקה של הגוף והנפש, ומבחין בין "האפשרי" המנטלי לבין "האקטואלי" הגופני. מכיוון שהאקטואלי הוא גם אפשרי, אך לא כל אפשרי הוא גם אקטואלי – האפשרי רחב מן האקטואלי וכולל אותו בתוכו.
בספרי "על הליריות של הנפש" (2008) הצעתי, בשונה מגלעד, חלוקה בין מה שקראתי לו "עצמי אפשרי" לבין מה שקראתי לו "עצמי אקטואלי". זוהי חלוקה שאינה ממוקמת בתוך זירת הגוף-נפש, כפי שגלעד הציע, כי אם בזירה הנפשית בלבד. את העצמי האקטואלי הצעתי לראות כחלק הממומש של החיים הנפשיים (בין אם מודע ובין אם לא-מודע), ואילו את העצמי האפשרי – כאותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל, אך יחד עם זאת קיימת ומוכלת תמיד בתוך הקיום האקטואלי.
בעוד שאבל – מורכב ככל שיהיה – הנו אבל על אובייקט אקטואלי, מלנכוליה הינה אבל על אובייקט אפשרי. מה שקורה במצב של מלנכוליה הוא שנוצר מעין בלבול שפות: אף שלכאורה מתאבל האדם המלנכולי על אובייקט אקטואלי, למעשה אין הוא מבחין בינו לבין האובייקט האפשרי. מאחר שסולקה המחיצה בין האקטואלי לאפשרי הופך האבל לבעל איכויות טוטאליות, כלומר למלנכוליה: כשנטישה של אהוב הופכת לחוויה ש"אינני ניתן לאהבה"– זהו מעֲבָר מאבל למלנכוליה. חווית ה"בלתי אהוב" היא חוויה הנוגעת לעצמי האקטואלי, ואילו חוויית ה"בלתי ניתן לאהבה", היא חוויה הנוגעת לעצמי האפשרי. חווית ה"בלתי אהוב" נוגעת לאבל, ואילו חווית ה"בלתי ניתן לאהבה" נוגעת למלנכוליה. האדם המלנכולי מעביר אפוא את חוויית האבדן טרנספורמציה ההופכת אותה מחוויה של "אין" לחוויה של "לא יכול להיות".
הרגעים שבהם פרויד נע ממצב הצבירה של האבל למצב הצבירה של הקינה, הם הרגעים שבהם הוא נע מן האבל על האובייקט האקטואלי אל האבל על האובייקט האפשרי. מות בתו ונכדו אינם רק מותם של סופי והינ'לה הממשיים, אלא אירוע המעמת במובן מסוים את פרויד גם עם אובדן האפשרי: "היא [סופי] הראשונה מילדינו שנגזר עלינו לחיות אחרי לכתה", הוא כותב. מה שטמון במילים האלה איננו רק ההכרה במותה של סופי עצמה, אלא גם ההכרה באי היכולת שלנו להגן או להתגונן מפני הכוחות המפרים את סדרי הטבע, כוחות שבגללם מותם של ילדינו עשוי להקדים את מותנו. באופן דומה, במילים "מעולם לא אהבתי בן אנוש, ודאי לא ילד, כפי שאהבתי אותו", שכתב פרויד עם מותו של הינ'לה, טמונה לא רק ההכרה באהבה הגדולה שאהב את הילד הזה, אלא גם ההכרה באובדן האפשרי של היכולת לאהוב כך, אדם או ילד, שוב.
התנועה בין מצב האבל למצב הקינה נוגעת גם לאובדנים הרעיוניים: במכתבו לרומן רולאן, שצוטט למעלה, פרויד עוסק בתקווה שהמין האנושי ילמד להסיט את הדחפים ההרסניים שלו מבני מינו – כבאשליה. "בלי האשליה הזו, איזה עתיד מצפה לנו?", הוא שואל. עצם הסימון שלו את תקווה הזו כאשליה, גם אם זו אשליה שיש לשמרה בכל מחיר, כבר ממקם אותה בתוך הטריטוריה המלנכולית של אבדן האובייקט האפשרי: היינו אובדן התקווה המציאותית באשר ליכולת האנושית לגבור על יצרי ההרס.
בשנת 1920 צייר פאול קלה ציור בשם "מלאך חדש" (בלטינית: Angelus Novus), ששימש כהשראה למסה המפורסמת של ולטר בנימין "תזות על מושג ההיסטוריה".
ולטר בנימין כותב:
"יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו." (1996, עמ' 313)
דבריו האחרונים של פרויד בסרט נוגעים בדיוק למה שבנימין מזהיר מפניו כשהוא כותב על ציורו של קלה: הסכנה שניוותר לכודים כשפנינו אל מה שנחרב, שבויים בכפיית החזרה הנצחית, ונשמוט מתוך כך דווקא את מה שחשוב לשמרו יותר מכל: האפשרות לסובב את מלאך ההיסטוריה כך שפניו קדימה, אל עבר העתיד.
פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת. הוציאה לאור שבעה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 6 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. ירושלים: מאגנס.
בנימין, ו. (1996). "על מושג ההיסטוריה", בתוך: מבחר כתבים ב': הרהורים (מגרמנית: דוד סינגר). הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז. (2002 [1917]). "אבל ומלנכוליה" בתוך אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים . תל אביב: רסלינג, עמ' 7-28.
Gilead, A. (1999). Saving Possibilities: A Study in Philosophical Psychology. Amsterdam: Rodopi
Gilead, A. (2003). How Does Love Make the Ugly Beautiful? Philosophy and Literature, Vol. 27 (2), pp: 436-443
