פרויד. האאוטסיידר: פרחים באביב - הכחשת המוות והנטייה למלחמה

31.08.25

ד"ר מריאנה גייטיני

״אם אתה רוצה לסבול את החיים, הכן עצמך למוות!״ (פרויד)

פרחים באביב - על החלוף

הפרק הראשון בסרט ״פרויד האאוטסיידר״ נפתח באנימציה צבעונית של רכבת נעה בשדות העשויים משטיחים אוריינטליים רקומים. לפתע, עובר המבט מחוץ הרכבת אל תוכה: פרחים סגולים מבצבצים ממקטורנו של האיש היושב בקרון הרכבת, גבולות המציאות הולכים ונפרמים עד שהפרחים גולשים לראשו והופכים אותו לראש-פרח. זו ויזואליזציה מהפנטת שפורמת את הסדר, דוברת שפת חלומות, נאמנה רק לסדרים של הלא מודע.

כמה רגעים קודם לסצנה הזו, מופיע שחזור מדוקדק של חדרו של פרויד: הפסלים, הספה, השטיח, הכל בדיוק מפעים. במהלך הסרט, אנחנו עדים לעונות השנה שחולפות מבעד לחלון החדר; גשם ניתך, קרן שמש חודרת דרכו והאבק רוקד, החפצים מטילים את צלם המשתנה. דווקא לצד הריאליזציה של האיור, בוחר במאי הסרט יאיר קדר, להימנע משילוב אנימציית דמותו של פרויד בחדר. הדימוי הפיוטי-ויזואלי של חלל ריק מועצם לנוכח העושר המופלא של החדר, ומבליט עוד יותר את היעדרו של הגיבור הראשי. דמותו של פרויד נעדרת מן המרחב הוויזואלי: הוא כמו הלוצינציה שלילית, חלל במרחב. ניתן להתייחס להיעדרותו כאמצעי חזותי המרמז על מושגים מרכזיים בחשיבתו, המפגש עם ההיעדר ועבודת האבל.

המילה חלל טעונה בשפה העברית: היא מחזיקה גם את התשליל שנפער בהיעדר, וגם את מה שאבד. החלל הנפער בחדר העבודה (אשר נותר מיותם מדמותו של פרויד), מזמין-מחייב אותנו לברוא אותו מתוכנו. זהו הביטוי הסימבולי של אובדן הקונקרטי, ושל הצורך לעשות עבודה נפשית שתאפשר להחזיק בתוכנו ייצוג מופנם של זה שאיננו עוד. ההיעדר הוא דמות מרכזית בחשיבה הפסיכואנליטית; מרחב נפשי פעיל, קרקע הכרחית להפנמות. רק במקום שבו נעדר האחר – אוכל להתחיל לדמיין אותו ולהתגעגע אליו, ליצור אותו בנפשי. זו מהותה של עבודת האבל.

המאמר המפורסם ביותר של פרויד שעסק בכך הוא כמובן ״אבל ומלנכוליה״. במאמר זה, הוא מתאר את עבודת האבל התקין כתהליך שבו הנפש ממלאת את החלל שהותיר המת, באמצעות הפנמתו באופן שמאפשר לליבידו להשתחרר בהדרגה מהאובייקט האבוד, ולהיקשר מחדש לאובייקטים חדשים (פרויד, 1917). אולם, באופן מפתיע, המאמר לא עוסק במוות עצמו ואין בו כל אזכור למפגש של העצמי עם מותו שלו (Razinsky, 2013). אולי אין זה מקרי שהמוות עצמו נעדר מן המאמר, במקום אחר פרויד כותב: ״כאשר דיברנו לאוזניהם של אחרים היינו כמובן נכונים לומר... שהמוות הוא טבעי, בלתי ניתן להכחשה ובלתי נמנע. אולם במציאות נהגנו כאילו היו פני הדברים אחרת.״ כך, בלא מודע כולנו בני אלמוות.

מתוך כך, אבקש להסיט את מבטנו אל שני טקסטים אחרים של פרויד באותו הנושא, שנדחקו אל מאחורי הקלעים של השיח, אולי כחלק מ״חרדת המוות״. הראשון – ״על דברים בני חלוף״, והשני – ״מחשבות על מלחמה ומוות״. המסה ״על דברים בני חלוף״ התפרסמה ב-1916 במקביל ל״אבל ומלנכוליה״. במסה זו, מתאר פרויד טיול בחיק הטבע ושיחה שמתגלגלת עם ידיד שתקן ומשורר צעיר: ״...המשורר התפעל מיפי הטבע סביבנו, אך נבצר מעמו לשמוח בו. טרדה אותו המחשבה שעם בוא החורף נגזר על כל היופי הזה שיחלוף מן העולם״ (פרויד, 1916, עמ' 233).

בהמשך, הוא כותב: ״חלקתי על המשורר הפסימי, שלדידו היות היופי בן חלוף משמעו גריעה מערכו. נהפוך הוא... דווקא ארעיותם של הדברים, היותם בני חלוף, מגבילה את אפשרותנו להנות מהם, ולפיכך מעלה את ערכם״ (שם, עמ' 234). בטיוטה מוקדמת של מסה זו, מציין פרויד את הנטייה היהודית להגיד על מי שמת שהדבר אירע באופן לא צפוי. נדמה כי הנטייה להכחיש את המוות, משולה למי שמופתע מאירוע לבבי שהוביל למותו "הפתאומי והלא צפוי" של סב המשפחה, שזה מכבר חגג תשעים וחמש... שהרי לולא כך, ודאי היה חי עד אינסוף, או כדברי פרויד: ״ניאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת בנסיבות טבעיות, לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק״.

כשהיה הבן שלי בן ארבע נסענו ברכב, אני מלפנים והוא קשור ומוגן "לנצח נצחים" בכיסא הבטיחות מאחור. ״אמא״ הוא שאל, ״תגידי, למספרים אין סוף?״ ״לא״ אמרתי, ״אין להם סוף, תמיד אפשר להוסיף עוד מספר אחד״. הוא שתק, מהרהר כמו שרק ילדים קטנים חופשיים להרהר באמיתות מוצקות, ולבסוף אמר: ״אהה הבנתי, למספרים אין סוף אבל לנו יש, ובגלל זה אנחנו לא יכולים להמשיך לספור עוד ועוד״. מתוך הבהלה רציתי לומר: ״מה פתאום!״ – הרי קשרתי אותו בכיסא הבטיחות טוב טוב, לנצח נצחים.

את המשך המשפט לא ידעתי איך לנסח. רציתי לומר לו שאנחנו ממשיכים לספור, שאין לנו סוף, בעיקר לא לו. קשה לגלות שעריסתנו מתרחקת, ובלתי אפשרי כמעט לחשוב שלילדים שלנו יש סוף (וגם לנו). ממד הזמן, הוא שמקנה לנו את ערכו של הקיים אומר לנו פרויד, אך דווקא מהסופיות אנחנו רוצים להסיט את עינינו. הוא וודאי לא היה מתפלא על האצת ההכחשה בימינו: לא רק את המוות אנחנו מכחישים אלא גם את הזקנה, בעודנו מיישרים קמטים, מהדקים סימנים.

המוות הוא סופם של הדברים. הוא מוחלט וכואב, אך הוא המעניק לנו את ערכו של הקיים, את יופיו של הפורח. אנחנו יפים בזכות שעתנו הקצרה. הזמן המחזורי שהוא מעבר לקיומו של היחיד, הוא העומד אל מול הזמן הליניארי ההולך וכלה (Razinsky, 2013), או כמו שהבן שלי אמר בתמימות שטרם הוכתמה בחרדה: ״למספרים אין סוף, לנו יש סוף״. אנחנו חולפים, אבל הטבע ימשיך ויתמיד. מחזוריותו של הטבע תנחם אותנו, אומר פרויד, שוב יפרחו פרחים באביב.

אני קוראת את השיחה של פרויד עם המשורר כמו חלום. ברוח החופש של הלא-מודע, עולה השיחה כקונפליקט פנימי בין חלקי עצמי של פרויד; הוא המנסה להסיט מבטו מן החולף, וגם זה המבקש להישיר את המבט אל היופי שבארעי. פרויד כתב מדם ליבו: הוא היה עסוק במוות כמעט באופן אובססיבי, ויומיים לאחר יום הולדתו ה-65 כתב לפרנצי: ״השנה לקחתי לפתע צעד ממשי אל ההזדקנות, המחשבה על המוות אינה עוזבת אותי כלל ולעתים יש לי תחושה ששבעה איברים מתחרים זה בזה על הכבוד לשים קץ לחיי״ (Freud, 1921).

בהמשך המסה "על דברים בני חלוף", מציע פרויד אבחנה למה שמתרחש בנפשו של המשורר ושל ידידו: ״...הייתה זו התקוממותה של הנפש כנגד האבל שגרעה מערכה של ההנאה מן היופי. די היה במחשבה על ארעיותו של היופי והיותו בן חלוף, כדי לעורר בשני אנשים אלה תגובת אבל על האובדן הצפוי״ (שם, עמ' 234). במילים אחרות, הסירוב לאבל הוא מקור הדלדול של היכולת לחוות את הארעיות. אל מול עוצמת הכאב, קשה שלא להיכנס להכחשות של הזמני והחלקי.

פרחים באביב - על המלחמה

עד כאן, עסקה המסה "על דברים בני חלוף" במוות ובהתעקשות על הערך של החולף, אלא שלקראת סופו מופיעה שחקנית נוספת בשדה, אשר מגיחה לפתע אכזרית ותובענית. זוהי ״המלחמה״, אשר הופכת את כל הקערה על פיה: ״השיחה עם המשורר התקיימה בקיץ שקדם למלחמה, שנה לאחר מכן פרצה זו וגזלה מהעולם את יופיו... היא הכתימה את המדע שטיפחנו ללא משוא פנים, והציגה את חיי היצר שלנו במלוא ערוותם. היא קראה דרור לכוחות האופל שבתוכנו לאחר אותן מאות שנות חינוך... היא גילתה לנו שמה שנראה לנו איתן היה למעשה רעוע״ (שם, עמ' 234). בתרגום אחר אף בולט יותר כוחו של סוף המשפט הזה: ״ היא נטלה מאיתנו דברים רבים שאהבנו, והראתה לנו עד כמה רבים הדברים שחשבנו שהם נצחיים – אינם אלא בני-חלוף״.

שתי אשליות מעסיקות את פרויד: הראשונה, היא האשליה כי אנחנו בני אלמוות. השנייה, היא שרכבת התרבות תרחיק אותנו מהמלחמה, ותאפשר לנו נצחיות סימבולית. משתי אמיתות ביקשנו להסיט את המבט: האחת – שהאנושי הוא בר חלוף, והשנייה – שהאנושי אחרי הכל לא כזה אנושי. פרויד אומר לנו כי האמונה ההומניסטית במוסריות כהישג של האדם איננה אלא אשליה. למעשה, האדם נשלט על ידי יצריו: ״במציאות בני האדם לא הידרדרו לתהומות עמוקים כל כך כפי שחששנו, מכיוון שמעולם לא האמירו כה גבוה כפי שחשבנו שעשו״ (פרויד, 1915, עמ' 59-60).

כאן טמון גרעין המשאלה שהיה גם חלק מהתפיסה העצמית של פרויד עד לרגע ההתפכחות, לפיו אם אדם קושר את עצמו למסעה הארוך של התרבות, הוא יכול ליטול בכך חלק בנצח. אחרי הכל, שואל פרויד, על מה נתפלא? הרי ההיסטוריה שסועה ממלחמות, חיים שנחרבו ונהרסו שוב ושוב לאורך הדורות. מה יש להתפלא? ובכל זאת, שוב ושוב מתעוררת בנו האמונה כי סוף כל סוף, הגענו לנקודת המפנה בה התרבות תשתלט על כוחות ההרס. אך שוב ושוב, גם מתוודעים לכוחה של ההרסנות.

סופה של המסה היפה הזו הוא כזה: ״ידוע לנו שהאבל, יהא כואב כאשר יהיה, דרכו שהוא חולף באופן ספונטני... רק לאחר שנתגבר על האבל ניווכח לדעת שלמרות שהניסיון לימדנו עד כמה שבירים הם קנייני התרבות, הרי שהערכתנו אותם בעינה עומדת, את כל שהרסה המלחמה נשוב ונקים, ואולי אפילו על יסודות איתנים ומאריכי ימים יותר מקודמיהם״ (עמ' 234). הארעיות והאובדן דורשים עבודת אבל, דרכה נוכל לבכות על שאבד ולהשיב את המושקעות הרגשית אל תוך העצמי ובחזרה לעולם.

למרות האופטימיות הזהירה, לא נגיע לתחתית השוקת אם לא נפנה את מבטנו למסה השנייה, אשר נושאת שם שלצערנו רלוונטי כל כך חרף מאה השנים המפרידות בין פרויד לביננו: ״מחשבות לעת מלחמה ומוות״: ״..והנה פרצה אותה מלחמה אשר באפשרות קיומה מיאנו להאמין, והביאה אתה את האכזבה. לא רק שמהלחמה הזו הביאה ליותר שפיכות דמים ואובדן מכל מלחמה שקדמה לה... אלא שהיא גם אכזרית, מרה וחסרת מעצורים לפחות כמו אלה שקדמו לה. היא מפרה את כל ההגבלות... היא דורכת על כל מה שעומד בדרכה, בזעם עיוור. כאילו לא יהיה עתיד ולא יהיה שלום בין בני אדם אחריה״ (פרויד, 1915, עמ' 51-52).

המלחמה גורסת איתה את כל האנושי, את כל החפץ חיים, ומחייבת אותנו להסיט את המבט מן האמת היסודית – אנחנו בני תמותה. כך קושר פרויד באופן הדוק בין ההכחשה שלנו את המוות ובין הנטייה של עמים להילחם זה בזה: ״(המלחמה) כופה עלינו לשוב להיות גיבורים, כאלה שאינם מאמינים באפשרות המוות של עצמם; היא מציירת את הזרים כאויבים אשר יש לחולל את מותם או לייחל לו; היא מורה לנו להתעלם ממותם של אהובינו״ (שם, עמ' 77). אם כך, הרי שהכחשת המוות מכשירה את הקרקע ליציאה למלחמה! אני מאמינה כי זוהי מסקנה מטרידה, במיוחד בימים שבהם הכחשת הסופיות מואצת דרך מנגנונים נרקיסיסטיים.

פרחים באביב - על ההפנמה

לקראת סופו של הסרט "פרויד האאוטסיידר", פרויד כבר באנגליה, גולה, על סיפה של מלחמת העולם השנייה. גופו מכביד עליו, ימיו ספורים. הוא מבקש מרופאו לעזור לו לקצר את סבלו. בסצנה הבאה נראים שני כלביו מסתובבים בחצר, אולם פרויד נעדר מהתמונה. היעדרותו היא הנוכחות החזקה ביותר בסצנה. הסצנה הזו מחזיקה איזו אמת של התאוריה הפסיכואנליטית: ההיעדר הקונקרטי והסימבולי הוא קריטי לחיים הנפשיים. בלי היעדר לא נוכל לדמיין, לפנטז, ליצור. בלי פרויד, נצטרך לדמיין את פרויד: ליצור אותו בתוכנו, לאפשר לו להמשיך ללוות אותנו כייצוג מופנם.

וגם אני אקח לעצמי את החירות לסיים בפנטזיה: פרויד מבקר אותנו, דווקא בימים אלו, ומוזמן להקרנה חגיגית של סרטו של קדר. מכל המקומות בעולם, הוא בחר לכבד אותנו (האומניפוטנטיות חוקית במרחב הפנטזיה...). אני מרהיבה עוז ומשוחחת איתו, משתמשת בחירות שהוא העניק לנו בתיאוריה שלו: להתנחם בעזרת אובייקטים מופנמים, וגם לפנות אליהם ולדבריהם בעתות מצוקה.

אצטט אותו במדויק, אבל אדמיין שהוא ממש כאן איתנו, מדבר אלינו: ״...כאשר החברה מסירה את תביעתה למוסריות מופסק דיכויים של הדחפים הרעים, ובני האדם מבצעים עבירות של אכזריות, רוע לב, הונאה וגסות רוח אשר לא היינו מעלים על הדעת...״ (שם, עמ' 53-54). מטופל יקר לליבי אמר לי השבוע ״העולם איבד את מנגנון הבושה״. הבושה היא מנגנון חשוב ביכולת שלנו לווסת דחפים, להשהות תוקפנות. היא מאותת לנו שעברנו על חוק חברתי, ועומדת ביסוד היחסים שלנו עם אחרים. לקראת סוף חייו, פרויד חוזר ואומר: הסופר אגו הוא זה שיציל אותנו. התוקפנות והשנאה נטועות באנושות, אבל לצידן גם המנגנונים המעכבים והחתירה לאכפתיות כלפי הזולת.

ברוח הסרט, אני מתעקשת ומבקשת מפרויד דבר מה שנוכל להיאחז בו, כשהעולם בחוץ מתדפק לנו שוב ושוב על הדלת. אני מדמיינת אותו מתבונן בנו במבטו המחמיר, חסר הפשרות, אבל עיניו הטובות אומרות: ״הרי כבר כתבתי לאיינשטיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, כששאל אותי איך לעצור את המלחמה הבאה: כל שמקדם את התפתחות התרבות פועל גם כנגד המלחמה״ (פרויד, 1932).