חיפוש

אישה לבדה, בדרכה: על חירות נשית ומחירה לפי גיבורות ספרותיות

ד"ר מעיין בורשטיין

במאמר זה אני מזמינה אותנו להתבוננות סוציו-פסיכולוגית ואישית בדמותה ובעולמה של האישה הבוחרת בדרך משלה למימוש עצמי ולייחודיות. זאת, לעיתים קרובות במחיר הדרתה ודחיקתה על ידי החברה המתרכזת סביב מאפיינים גבריים, סביבה קונפורמית שעוצבה משך מאות ואלפי שנים, בה הגבריות שלטת, והרוב הנשי מתיישר על פי המרכז. את ההתבוננות אעשה הן באמצעות המשגות שונות מתוך הספרות המקצועית, והן תוך הצגת "תיאורי מקרה" ספרותיים.

כתיאורי המקרה אביא שתי גיבורות ספרות עכשוויות הממוקמות במרכז של שני ספרים פרי-עטן של שתי סופרות גדולות: יאנינה, היא גיבורת ספרה של אולגה טוקרצ'וק, 'על עצמות המתים' (2009), וקאיה, גיבורת ספרה של דליה אוונס, 'שירת סרטני הנהר' (2020). ספרים אלה זכו לתהודה עצומה, ומספרים את סיפורן של נשים אשר חיות את חייהן באזורים ובמצבים לימינאליים. דרך ההתבוננות על הייחודיות, השוליות והבדידות של שתי הגיבורות, נתבונן על האישה הפוסעת בדרכה שלה, על המחירים שהיא משלמת על כך, ועל החופש והאפשרויות הטמונות בדרך זו.

אינדיבידואליזם מול חברה קונפורמית

בחברה הפטריארכלית, קולן ומקומן של נשים אינדיווידואליסטיות הוא מסקרן ובולט ויחד עם זאת נחווה כמאיים, חתרני ודמוני. הוא נחווה ומתפרש כקורא תגר על ההגמוניה הגברית ועל הקונפורמיות, גם אם אותן נשים לא התכוונו לכך כלל. היחידה, היוצאת מן הכלל, מן החברה ומוסכמותיה, הופכת למעין פרא, ומאיימת על החברה המתורבתת בכך שמושלכים עליה חרדות, יצרים ותשוקות מודחקות (אילני, 2021).

קיים מתח בין הסקרנות והמשיכה שדמויות שוליות אלה יוצרות בקרב המרכז לבין הדחייה, ההוקעה, הדמוניזציה, ההגחכה והגנות פסיכולוגיות נוספות אשר בני ובנות חברת הרוב בוחרים לנקוט למולן. עם היותן מעוררות השראה וממגנטות, יש בהווייתן מעין הצבת ראי לא מחמיא לרוב המתיישר על פי סטנדרטים חברתיים מוסכמים. ההשפעה של השתקפות זו מכה גלים אשר על פי רוב מוטחים כנגד האישה השונה, כמורדת, מתנשאת, ובזה לכלל. וזאת אף על פי שהטחות אלה אף הן השתקפויות- שכנגד מתוך חרדתם של בני ובנות חברת הרוב החווים עצמם פחותים ומוקטנים. קונפליקט זה, המערב יחסי כוחות, מביא לא אחת לדחיקתה של האישה לשוליים חברתיים ופסיכולוגיים (Makale, 1999). זאת אשר שוחה כנגד הזרם, תיתפס לא אחת כלא מציאותית, מוזרה, ילדותית ועל כן תידחה מיד (ברחמן, 2020). 

דומה כי רוב בני האדם יעדיפו קילוגרם של אומללות צרופה על פני כמה גרמים של בושה ואי נוחות חברתית, ועל כן לא יעזו ללכת כנגד הזרם (ברחמן, 2020), וכנשים, המשויכות לעיתים קרובות לחלק המוחלש של החברה, והמודר ממנה: על אחת כמה וכמה. לאורך ההיסטוריה הידועה, נשים אשר בחרו בכל זאת בדרך חיים אינדיווידואליסטית, כזו שאינה הולכת בהכרח עם הזרם, נשים מיוחדות, קרובות אל עצמן ולעיתים פורצות דרך, חיו בשולי החברה ועל פי רוב שילמו מחיר משמעותי על בחירתן. יאנינה וקאיה, מייצגות שתי נשים כאלה.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אימהות לא מדוברת: חופשת לידה בפנימיות ילדים ונוער

ο לגדל את הגן הפנימי: גינון טיפולי כמקצוע צומח

ο ִּפיֹות חתומים לרווחה – לדבר את גוף האישה/חיה בסיפורת מטמורפוזה

יאנינה וקאיה: גיבורות על הסף

קאיה ויאנינה הן שתי נשים החיות לבדן בשולי החברה – גם נפשית (מבודדות, מתבודדות, מתרחקות מן החברה על רקע טראומה וכאב), גם גיאוגרפית (קאיה בביצת החוף, יאנינה בכפר הרוחות, שני מקומות הנמצאים בשולי הציוויליזציה המקומית, באזורי ספר). שתיהן מוזרות, מודרות ומתויגות – קאיה מכונה על ידי הסביבה "נערת הביצות", ויאנינה "המכשפה הזקנה".

עלילת הספר "שירת סרטני הנהר" מתרחשת בבַּרקלי קוֹב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית. בכפר נפוצות במשך שנים שמועות על 'ילדת הבִּיצות', זוהי קאיה קלרק. אך קאיה הרגישה והאינטליגנטית אינה מה שאומרים עליה. היא שרדה שנים לבדה בבִיצת החוף, לומדת מחיות הבר, מוצאת נחמה בשחפים, שומרת תמיד על נתיב בריחה. קאיה מתבגרת, ונואשת למעט חום או אהבה. היא נתקלת בשני נערים מהכפר שנמשכים אל יופייה הפראי וההרפתקני, ומרשה לעצמה להיפתח לחיים חדשים. כאשר שני הנערים מגלים את גופתו של צ'ייס אנדרוז – הכוכב המקומי - במי בּיצה מתחת למגדל התצפית, התושבים חושדים מיד בקאיה קלרק, ומכאן מתהדקת הלולאה על צווארה.

עלילת הספר "על עצמות המתים" מתרחשת בכפר פולני נידח, על גבול פולין-צ'כיה, שם חיה בגפה אישה בודדה בשם יאנינה. היא טיפוס מוזר שמתרחק מחברת בני האדם ומעדיף את חברת בעלי החיים. היא עבדה כמורה בבית ספר עד שפוטרה, וכעת מתפרנסת משמירה על בתים של תושבים שברחו מהכפר בעונת החורף. את שעות הפנאי שלה היא מעבירה בעריכת מפות אסטרולוגיות ובתרגום שיריו של ויליאם בלייק. ערב אחד מתגלית גופתו של השכן שלה בביתו, לאחר שנחנק לכאורה מעצם של חיה. בכך נפתחת שרשרת מיתות מוזרות של כמה מתושבי הכפר המבודד. הממצאים מעוררים את חשדה של יאנינה שמדובר ברציחות, והיא מחליטה לחקור את העניין בדרכים לא קונבנציונליות (כולל עריכת מפות אסטרולוגיות למתים), וזאת כדי לסייע למשטרה, המתמהמהת בפענוח הפרשה. הסיפור מתרחב ומסתבך ויאנינה הופכת מזו שחוקרת את הפרשה, למי שמואשמת ברציחות.

מצב לימינאלי (liminality), סיפי (מן המילה סף, כמו סף הדלת), על פי טרנר (2004), הוא מצב של מעבר, מצב שוליים, ביניים, מיקום על קו הגבול. המושג 'לימינליות' לקוח מהמילה הלטינית "לימן", שפירושה "מפתן". זהו מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס מעבר. הטקס כולל שינוי כלשהו במעמדם של המשתתפים, במיוחד במעמדם החברתי. שלב ביניים, שבו האדם אינו נמצא עדיין במעמד החדש, אך כבר עזב את הישן (למשל, טקס האירוסין, המבשר על שינוי מעמדם של בני הזוג מרווקות לקראת נישואין).

המצב הלימינאלי מאופיין בחוסר-בהירות. הזהות העצמית אינה ברורה, ולכן נלווה למצב זה חוסר-אוריינטציה. לימינליות היא שלב מעבר, שבו הגבולות הרגילים של המחשבה וההתנהגות שונים, משוחררים, ופותחים את הדרך למשהו חדש. יאנינה וקאיה חיות חיים שלמים של לימינאליות, של שוליים וביניים. הן כיושבות על הסף שבין התרבות האנושית, לבין מה שמוגדר על ידי בני התרבות כעולם הפראי.

שתיהן מקיימות אורח חיים לא נורמטיבי בעצם חייהן כאשה לבדה, ללא גבר לצידה, ללא ילדים. הן מעוררות חרדה, בין היתר בשל תפקידן החברתי הלא מוגדר ובשל הכוחות שמיוחסים להן מעצם היכולת לשרוד באזור קשוח כל כך לבדן. הן נתפסות כמי שמאיימות על הסדר חברתי וההיררכיה המובנית בתוכו, ועל כן יש צורך להגחיך ולהנמיך אותן, לעשות להן דמוניזציה. הפעולות האלה נעשות בעיקר באמצעות התנשאות ולעג גלוי כלפיהן בנוכחותן, כינויים שמוצמדים להן, הרחקת ילדים סקרנים מהן כאילו יושפעו לרעה.

הדמוניזציה וההקטנה נועדו לאפשר לבני התרבות להצליח להתמודד עמן, להגדירן. זאת אל מול היכולות והכישרונות הבולטים שלהן – שתי הנשים אינטלקטואליות, הישרדותיות ובעלות כישרונות מיוחדים הקשורים לעולם הגדול ומראים על הקשר שלהן ליקום (יאנינה בעלת כישרון לקריאת מפות הכוכבים וחיזוי הגורל, על אף אי הבהירות עד כמה קריאת העתיד שלה נכונה או בעצם מבטאת את עולמה הפנימי ומשאלות לבה. לקאיה יש יכולת ציור ותיעוד נדירות). שתיהן מצטיינות ביכולת הקשבה דקה לעולם שסביבן ודבר זה בא לידי ביטוי בתובנות, באבחנות ובעשייה שלהן. גם מבטן החד והחודר מהווה איום. הוא חלק מן הייחודיות הבולטת, הפראית במידת מה, כיצר או כישרון שלא תורבת או אולף. נוסף לכך, הן מקיימות תקשורת עמוקה עם בעלי חיים שאינם בני אדם.

גם בהתבוננות דרך משקפי ההגדרות הפסיכיאטריות נוכל לזהות הגדרה חיצונית הניתנת לאישה האחרת. על פי "התנ"ך של הדיאגנוזה", ה- DSM, אחת ההגדרות הנפוצות ביותר לנשים החיות בשולי חברה נקראת "הפרעת אישיות גבולית" (Personality Disorder (Borderline. מילולית: מי שנמצאת על קו הגבול, כאשר בעבר הכוונה הייתה לגבול שבין הנוירוזה לפסיכוזה. הפרעה זו מאופיינת במצבי רוח אינטנסיביים, יחסים סוערים והתנהגויות של אובדנות והרס עצמי (APA, 2013). במבט ביקורתי, אפשר לראות באבחנה הפסיכיאטרית כעוד אפשרות הן לסמל לימינאליות והן לשלוט באמצעות הגדרה במצב לא ברור ומאיים. בתוך כך, יכול הממסד הגברי התופס עצמו כבריא נפשית ונמצא בתוך גבולות הנורמליות לבטא את חרדתו, להעניש את הסוררת, לנקום בה על-ידי תיוגה כמופרעת (טריאסט, 2016).

חיים בטבע

הטבע הפראי על החי והצומח בו, על איתני הטבע ועוצמותיו, אמנם נתפס כאקזוטי ומושך מבחינת האדם המודרני אולם גם כעולם הנמצא אי שם בחוץ, באזור הלא מיושב, מחוץ לציוויליזציה. היחס הקמאי אליו הוא זה של יראה לצד רצון לאלפו ולשלוט בו. הניגוד שבין התרבות לטבע מבחין לעיתים בין מה שנעלה לבין מה שנחות ופרימיטיבי. השהייה בטבע לאורך זמן מעוררת יראה, אי נוחות וחוויית חוסר שליטה. הפראות, שמקורה בטבע שאינו אולף, נחווית כמאיימת על הסדר החברתי, ההגמוני וההיררכי ביצריה וכוחותיה (עוז, 1965).

באתוסים רבים האדם הבודד המחפש את התפתחותו ונפרדותו או הישרדותו – פונה אל הטבע או ננטש בו. אם זכה אדם זה לשרוד, על פי רוב מיוחסים לו כוחות אותם שאב מאיתני הטבע,, ויכולות לתקשר עמו באופן שלא נודע לבני אדם מתורבתים. אתוס (מיוונית: Ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה. אתוסים מתגלמים למשל בסיפורי המיתולוגיות של עמים שונים בעזרתם הם מעצבים את גיבוריהם ואת הנארטיב שלהם. המיתולוגיה יוונית היא דוגמא אחת ומכיוון אחר האתוס הציוני.

העולם החי, הצומח, הדומם שסביב הגיבורות שלנו הוא ביתן. כל אחת מהן חיה עם היקום על פניו הרבות, יכולותיו המאיימות וההרסניות לצד יופיו ונדיבותו. הן מתכרבלות בחיק מה שגדול מהן ומציע להן מה שהוא מציע לאיילים, לשחפים, לשלג ולכוכבים – אדישות לגורל, שינוי תדיר, שפע ומחסור. בתוך העולם הזה, הנטול כמעט לגמרי בני אדם אחרים, קאיה חשה מוגנת ויאנינה חווה בית. קאיה החיה בביצות נידחות מוקפות נופי סחף וסופה, עם עולם צומח וחי משתנה ועשיר. יאנינה החיה בכפר שתושביו עוזבים בחורף והיא נותרת בו לבדה, בביתה בקצה הכפר. החורף קשה, חשוך וקפוא. הקשר העיקרי שלה הוא עם איתני הטבע ועולם החי.

ההזדהות שלהן עם העולם שסביבן הולכת וגדלה ככל שההזדקקות לבני אדם אחרים פוחתת, ויכולת ההתקשרות והתקשורת עם יצוריו הרבים הולכת ומעמיקה. הגיבורות נדמות מצד אחד כפרא אציל העטוף הילה רומנטית, שעזב את הציוויליזציה ונעזב על ידה, ומצד שני, כמוזרות, מצויות בגלישה מנטלית אל תפיסת מציאות מתרחקת והולכת. מעולם המילים והלוגיקה האנושית, אל עולם האינטואיציה וחוקי הטבע.

קאיה ויאנינה לובשות בעיני בני העיירה או הכפר המתבוננים בהן דימויים מיתיים, וזאת בתערובת של סקרנות וחרדה, משיכה ודחייה. דימוי תרבותי אפשרי בעיני הוא זה של דמוניות – ליליות, אישה-שדה, זו שאינה יולדת ילדים אולם היא מעין אם גדולה ליצורים חיים שאינם בני אדם. האפשרות להפוך את הלא ידוע, לא מובן ואף מאיים למיני, ילדותי או דמוני מגנה מפני הצורך להתייחס אליו כשווה ערך (Mernissi, 2000). לבני התרבות, בני העיר או הכפר, יש הרבה לומר וללהג על התנהגותן, וכל צד מתחפר באורח חייו. להבנתי, מצב עניינים זה מזין את שני הצדדים – את הפראי כביכול ואת התרבותי.

בהתבוננות על הגיבורות דרך ארכיטיפים, אפשר לזהות בהתנהגותן של הנשים את ארכיטיפ האישה הבורחת מעולם גברי פוגעני אל לבה וחיקה העוטף של אימא אדמה (יונג, 1973). ארכיטיפ על פי יונג הוא אב טיפוס של רעיון, אדם, אובייקט או מצב שהאנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר והוא נשמר כמשקע בזיכרון האנושי, וכמודל שעל פיו האדם מייצר הבנה ומשמעות. הפרט חשוף תמיד הן להתרחשויות ההווה שהוא שותף להן, והן לאותם דימויים קדומים מעברה של משפחת האדם (יונג, שם). אריך נוימן, תלמידו של יונג, פיתח את נושא הארכיטיפים ועסק בהרחבה בהתפתחות הארכיטיפ הנשי והאיום שלו, הן על גברים והן על נשים (באומן, 2015; Neuman, 2015). ארכיטיפ זה, של ה"אם הגדולה", הוא גם משאת-נפש אולם גם מהווה איום. שני הקטבים נובעים מכוחות קמאיים המיוחסים לו הקשורים בבריאת החיים וראשיתם, הזנת האדם ועיצובו.

מי שמתקרב, נדבק

בני אדם הם חיה חברתית. אנו נולדים לקבוצות חיים בהן האדם הבודד, המתבודד, האינדיבידואל מעורר כאמור חשד, אך גם סקרנות. מה קורה כאשר אחד מבני התרבות מעז "לחצות את קווים" ולחבור אל המתבודדת, כחבר או חברה, בן או בת זוג? בתחילה, אותו אדם פעמים רבות ישתייך בו זמנית לשני העולמות – הוא עדיין חלק מן הקבוצה האנושית, ויחד עם זאת הוא עושה תנועה וקשר אל עבר המתבודדת. אולם ככול שיתמיד בקשר עם הבודדת, כך משהו ממנה ידבק בו.

בשני הספרים, ניתן לראות כי אנשים מן הקהילה הרחבה המגלים סקרנות ורצון בקשר עם הגיבורות משלמים על כך מחיר חברתי. הדבר בא לידי ביטוי בסנקציות חברתיות כמו לעג כלפי הסקרנים, שליחת אזהרות מפורשות אליהם מפני הקשר עם האישה המודרת, אזהרות פן יידבקו בהתנהגויות של הגיבורות, ואזהרות בדבר נידויים, הדרתם ופגיעה בהם. הפחד מקרבה ומגע לשתי הנשים קשור בין היתר ביכולות ובכוחות שהחברה מייחסת להן על בני אדם אחרים: לטרוף, לכשף, להקסים, להפעיל כוחות על- טבעיים (ואולי הכוונה לכוחות טבעיים, שלא עברו מה שהתרבות תכנה "עידון" – סובלימציה, והנם גולמיים, נוכחים, לא פוליטיקלי-קורקט). למול זה, בני התרבות הינם חסרי שליטה ופגיעים לסכנה.

אותם גברים שמתקרבים על אף האזהרה והלעג, מפני כניסה לממלכתה של בעלת האוב, הזונה או המטורפת – הופכים גם הם למעין נגועים (באומן, 2015). מעין משום שלא באמת הודרו ונודו  – יש להם את האפשרות לסגת בכל זמן נתון. זאת מעצם השורשים שיש להם בחברה הנורמטיבית ומעצם היותם גברים. למעשה, לגברים יש כמעט תמיד אפשרות להינצל ולשוב לחיק הנורמה, הדרך חזרה נפתחת להם, כולל למי שהפך לאחר תהפוכות רבים לבן זוגה של קאיה.

במקביל, טיפין טיפין אנו לומדים כי יש נשים, בעיקר נשים, אשר באות במגע עם הגיבורות, אך זאת בכדי להיטיב עמן. יש המיטיבות בסתר עם קאיה, כמוכרת מעגלת העודף כלפי מעלה ופקידת הסעד ששיתפה פעולה עם בריחתה. אולם אלה המיטיבות בגלוי – מייבל של קאיה שהנה הדמות הקרובה ביותר לאם שאיננה, ובעלת חנות יד שנייה בשם "משאלה טובה" של יאנינה – מסכנות את עצמן בשיתוף הפעולה ובקרבה. הן נחשדות בסיוע לשתי הקרבנות וכן הופכות "אקס טריטוריאליות" לחברה. זאת משום שעצם הקרבה ועמדתן המיטיבה לדמות המנודה מציבות גם אותן בקרבה לעמדה לימינאלית שולית – אשר לא שייכת למעשה לאף אחד מן המחנות.

חברת התרבות רומזת להן על כך ומנסה למנוע זאת מהן, האישה הפראית בעצמה מזהירה את מיטיבתה מפני המחיר שתשלם בחבירה אליה. כל בני ובנות הכפרים מתבוננים בשקיקה במופע זה של קשר ועשייה בין הנשים כמו בקרקס של נכים ומצורעים. הלחץ הקבוצתי, העדרי, הוא לנידוי, והנשים המתבוננות מן הצד תלמדנה מזה לקח כבד וברור – הסתתרי, אל תזדהי, ומכאן, באופן עקיף – תיפגעי, תגני, תזדהי עם הממסד הגברי, הפוגעני, המתעלל.

מיניות נשית מסוכנת

מיניות נשית מעוררת יראה ואף חרדה. עצם היות אברי המין בחלקם הגדול מוסתרים אי שם עמוק בחלל הפנימי של הגוף, עצם היותם צופנים הנאה וגם סבל שאינם נתפסים בעין, עצם יכולתם לשאת חיים ולהביאם לעולם מעוררים רגשות עזים, סקרנות וצורך עז לדעת אותם ולשלוט בהם (Markale, 1999). לאורך ההיסטוריה הפטריארכלית אנו רואים עדויות לכך. למשל בהצנעה והסתרה של דם הוסת, ולצידם עיסוק רב בעיצוב הגוף הנשי באמצעים רבים כמו גם כוחניים. ניתן לראות את הניסיון לשלוט בגופה ומיניותה של האישה גם במוסכמות חוזי-הנישואין ברוב התרבויות המערביות ובחלק גדול מן הכתובות של הדתות הגדולות שעוצבו בידי גברים וההמון לוקח בהן חלק, המתייחסים לנשים כרכושו של הגבר (Mernissi, 2000).

מה קורה כאשר האישה היא בודדה ? אינה "רכוש" אב, בעל או קהילה?

אנו פוגשים בקאיה כילדה ואנו מלווים אותה עד לתום חייה. מילדה שאינה מודעת למיניותה ונלחמת על הישרדותה בעודה רכה, אנו עדים בגיל ההתבגרות למיניות עזה ומתפרצת על היבטיה השונים ועל היכולת לבחון ולממש קשרים מיניים. מיניותה מעלה חרדה עצומה בקרב יושבי הכפר, ומוקטנת ומעוותת רק להיבטים מפתים, זנותיים, מוחפצים. קאיה, אשר לומדת על עצמה ועל מיניותה גם דרך מראה מעוותת זו, מצליחה על אף הצגתה כמפלצת לחוות רוך ומקום בטוח.

יאנינה, לעומת זאת, מציגה עצמה עם ראשית ההיכרות עמה כמי שנמצאת באזור הדמדומים של חייה, כזקנה. גופה כאוב, יצרני כמו גוף של גבר ולא יולד מתוכו דבר חדש. אולם גם במקרה של יאנינה, מתגלה מיניות דרך קשר, דרך חום. גם כאן ישנו ניסיון לעוות את מי שהיא דרך התבוננות בפריזמה של אישה זקנה, מכשפה ונצלנית בהיבט המיני, בעוד שבפועל אנו עדים לסיכוי ליצריות רכה, לאינטימיות, לתקווה.

שם חדש

שמו של אדם הוא גורם מסמן. הוא מסמן את האדם לו ניתן, את שייכותו המשפחתית, את שאיפות הוריו, את מה שיועד לו. הוא מגדיר חלק מזהותו אשר ניתן לו על ידי הסביבה. שמו של אדם נקבע בשחר חייו והולך עמו עד יום מותו. הוא מכיל בתוכו ציפיות, תקוות, סמל למובנו בעבור אחרים. לאורך חייו ייתכן ויתווספו לו שמות נוספים – כולם יתווספו על ידי האחר. כינויים, תארים, הגדרות ותוספות שמספרות על מקצוע או מצב אישי, משפחתי, קהילתי של אותו אדם. אולם, מהו שם שנותן אדם לעצמו? הן כמעשה של עיצוב זהותו והגדרתה, והן כמשמעות שאדם נותן לשמו הקיים.

שתי הגיבורות שלנו אינן מזדהות עם שמן הרשמי. קאתרין הוא שמה הרשמי של קאיה, אולם היא זו שהעניקה לעצמה את השם "קאיה". זהו השם שנתנה לעצמה בינקותה בעודה מנסה לבטא את שמה המלא ומאז דבק בה הכינוי. השימוש שלה בשמה הרשמי נעשה ביום היחיד והנורא בחייה בו ביקרה במוסד חינוכי. קאיה חוותה חוויה קשה מצד הילדים, חוויה של לעג ודחייה ובחוויה זו נותרו המבוגרים פאסיביים וקאיה נותרה מותקפת וללא הגנה. מאז אותו יום זהו שם של כלימה ולעג. כמו כן נכתב שמה המלא בספר הלידות המשפחתי.

שמה נכתב גם על קברה, אולם שם ניתן מקום משמעותי יותר לשם אותו נתנה לעצמה. וריאציה נוספת על שמה הרשמי מתרחש על עטיפת ספריה, יצירותיה. במקומות אלה, קברה ויצירתה, משולבים הישן והחדש בשם שבחרה לעצמה. באמצעותו, מצליחה קאיה למצוא את זהותה וייחודיותה כמו גם לזכות להגנה שלא קיבלה משמה הרשמי אשר ספג לעג ומקושר לנטישת ההורים. גלומים בשם שיצרה כל רבדיה, כולל אלה שדחתה בדמות שמה הרשמי. גם הוא חלק ממנה, מזהותה. יחד עם זאת, מעניין לציין כי בשם "קאיה" מכנים אותה כל מי שמבקשים את קרבתה, כולל קרבה פוגענית.

יאנינה אינה מזדהה עם אף שם. היא מעידה על עצמה בשאט נפש כי שם זה שניתן לה אינו שלה. היא אינה מסבירה למה. היא אמנם נענית לקריאותיהם של האחרים לה בשם הרשמי המלא, אולם היא חותמת אך ורק בשם משפחתה. גם כלפיו היא חשה ניכור מורגש, אולם זה אינו שם המגדיר אותה אישית כמו שמה הפרטי ועל כן הנו נסבל יותר. יאנינה אינה נותנת לעצמה שם חלופי, אולי רק קולה המספר את סיפורה הוא הזהות שלה.

בדוגמאות אלה ניתן לראות כי פעולת אימוץ שם, דחיית שם, ויצירת אינטגרציה בין שם דחוי ושם חדש מהווים חלק מבנייה עצמית, אינדיווידואליסטית. בנייה שמאפשרת לכל אחת מהנשים ללכת אל החדש ולא בהכרח לקבל את הישן או את מה שקיים וניתן להן על ידי הדור הקודם כגזרת גורל. ניתן לראות את זה כבחירה סמלית המהדהדת את הבחירה העמוקה שעשו נשים אלה בחייהן בכך שבחרו אחרת, שחיו אחרת וביטאו עצמן דרך התפתחותן וגדילתן.

טראומה ופגיעה

הן יאנינה והן קאיה הן קרבנות של התעללות וטראומה. מדובר בטראומה מורכבת, מתמשכת, הנצברת למעשה מטראומות רבות ולא מאירוע יחיד. הן קורבנות התעללות ותקיפה ישירות על ידי גברים, ובעקיפין גם על ידי נשים שהתמסרו לממסד הגברי הכוחני, בין אם נשברו ממנו, הסתתרו בו כאנוסות, או הזדהו אתו. אנו רואים זאת בהכפשתן של יאנינה וקאיה על ידי נשים אחרות, בשתיקתן, בחרדה שגם הן תיפגענה. בנוסף, כל אחת מהגיבורות עוברת נטישות רבות על ידי דמויות משמעותיות, דבר שמגלה לנו כי בראשית דרכן הן לא בחרו בבדידות, אלא שזו נכפתה עליהן. בהמשך, לאור הישנות נטישות, תקיפות פיזיות ומיניות, כל אחת מהן החלה להסתגר ולהתבודד כבחירה מסוימת.

דרך סיפורה של כל אחת אנו לומדים על הכאב הפיזי והנפשי העצום המלווה אותן. על הבדידות העצומה בה שרו בכל פעם בה נאלצו לבדן לבחור אם להמשיך את חייהן או להתמסר למוות שאיים עליהן, מידי אדם – במתכוון, ועל ידי איתני טבע. לאורך היצירות, נפשן וגופן של הגיבורות משתנים באורח קיצוני, כפי שנראה אצל נפגעי ונפגעות טראומה (ואן דר קולק, 2021). חלק מן ההתמרה שכל אחת מהן עוברת מסייע לה להמשיך לשרוד, ויתר מכך – ללמוד. חלק מן ההתמרה, ייתכן ותורמת להפיכתה של כל אישה למודרת יותר, פראית יותר.

ההתמרה באה לידי ביטוי למשל בפיתוח שפה ממשית עם בעלי חיים ועם איתני הטבע, דבר המגביר כבמעין מעגל סגור את התפיסה חיצונית שלהן כמוזרות ואף מסוכנות יותר. בנוסף, מתבטאת ההתמרה של השתיים בהתפתחות של אמונות דטרמיניסטיות ופאסימיות יותר לגבי טבעם של בני אדם בכלל המובילה להתבצרות בעמדות הישרדותיות יותר אל מול קשר אנושי. עם הזמן, שני הצדדים (אישה פראית מחד, חברה מתורבתת מאידך), תופסים אלה את אלה כיותר מסוכנים, חורשי רע ותוקפניים.

מאפיין נוסף של הטראומות המורכבות העוברות על יאנינה ועל קאיה הוא כי הפגיעה מוצגת באופנים שונים כעונש. עונש על חריגותן ועל נוכחותן הנתפסת כמתריסה, מעלה חרדה קיומית ומערערת סדרי עולם וחברה. ככאלה יש להענישן, ללמדן לקח, לאלפן ולא פחות חשוב – להפוך את ענישתה של כל אחת למקרה לדוגמא, למען יראו וייראו. הקול הגברי האלים שבכל אחד מן הסיפורים נותן דרור לפנטזיות הרסניות של פגיעה פיזית ומינית בנשים הללו המצויות בשוליים. פגיעה בהן כי "מגיע" להן, כעונש, כי אולי כך תוכל פראותן להפוך מתורבתת, וגם משום שלפי הנראטיב הגברי האלים – הן "רוצות" את העונש, את האלימות, זו השפה שהן מבינות וחפצות בה.

כלי חזק בידי המתעלל הוא המנגנון של הזדהות עם התוקפן (Howell, 2004) – הפנמה של הקרבן את המסר של התוקפן כמעין "מגיע לי", "זו אשמתי, הבאתי את זה על עצמי", קבלת העונש. ככל שקאיה צעירה ופגיעה יותר, מסר זה מחלחל לתוכה, וככול שהיא מתחזקת הוא נסוג. אצל יאנינה יש ריקוד נפשי פנימי סביב הפנמת המסר והזדהות עמו, אולם זהותה המגובשת למדי מסייעת לה בהתמודדות המורכבת.

בחירתן להתרחק מחברת בני אדם ומחברה "מתורבתת" בכלל מהווה מעין הגנה מפני הפגיעה. אמנם גם לפני הפגיעות המשמעותיות כל אחת מן השתיים חייתה אורח חיים אשר אופיין בשוליות. לאחר פגיעה ועוד פגיעה, כל אחת מהן הסתגרה עוד יותר בתוך עצמה ובחיק מה שהוגדר על ידי בני התרבות כ"טבע פראי", מסוכן ולא מרוסן. עבורן, ה"פראי", היה למגן, מוכר ועוטף.

פראיות ולא צפויות

ההזדהות העצומה של כל אחת משתי הגיבורות שלנו עם עולם החי והיקום שסביבן היא כאמור קרובה למוחלטת. כל אחת מהן נטמעת באופנים שונים ביקום, מה שמעניק לה נחמה, שייכות, חוויית פליאה, מקום מקלט ושייכות. יתרה מכך, החיים בטבע ועם הטבע הופכים לאבן יסוד בזהותן.

עקב זהות והזדהות זו, כל אחת מהן זוכה בחופש שאינו קיים אצל מי שמשויך אל עולמם התרבותי של בני אדם. חופש זה בא לידי ביטוי, כמו שראינו, בדיבור ובקשר עם הטבע ובדיבור עם בעלי החיים בו. מה שעל ידי בני תרבות ייתפס כאנימיזם, פגאניות או שמאניות. נוסף לכך הן מפגינות חופש גופני מיני שאינו נמצא בכלא ה"מה יגידו". הנשים הללו, אשר בחרו בחיים של אינדיבידואליזם מובהק וחופש, בחיים בטבע כנגד חיי תרבות – מבטאות זאת על ידי התנערות הן משמן הממסדי, הכפוי, הן ממוסכמות כובלות והן מכבלים גופניים, מיניים, חברתיים ואינטלקטואליים.

במובן מסוים, כאמור, הבחירה במה שנראה כפראי היא גם הגנתית והימנעותית, כניסיון התגוננות מפגיעה חוזרת וכמקום בטוח להחלים בו. אך הניגוד בין התרבותי לפראי מציג זאת לא פחות כבחירה מרחיבה ומאפשרת. בעוד התרבותי מצטייר כחרד, מצומצם, מצקצק, מאוים, מלא בדעות קדומות וחי בין גדרות, הפראית – מוצגת כמורחבת, מחוברת ליכולותיה, חופשיה לבחור. אולם, זהירות. האישה המוגדרת כפראית, חסרת תרבות, מתנערת מחוקים החברתיים וגבולות, עלולה לקבל על עצמן את ההגדרה הזו. נראה כי אצל הגיבורות דבר מעין זה קורה. מכאן, התקדמות העלילה אל עבר סוף פראי היא אולי בלתי נמנעת.

מי שנפשה נרצחה, נאשמת ברצח

נפגעי ונפגעות טראומה מוגדרים לא אחת על ידי עצמם כמי שנפשם נרצחה, כחיים חיים חלולים, מדממים, חלקיים ופגועים. מי שהטראומה נותרת רשומה בנפשו ובגופו מתהלך בעולם עם פצע פעור, ונמצא בהתגוננות מתמדת. בעיקר הנפגע אשר לא טופל והמשיך להיות מוכה, בודד ואשר אמונו ואמונתו בעולם האדם לא הצליחו להיבנות. חווית האיום של נפגעת הטראומה נובעת לעתים מנסיבות חיצוניות מסוכנות חדשות, אך גם מהדהדת מבפנים, מזיכרון המצב בו נרצחה נפשה, הטבוע בה. בעתות של איום קיצוני, היא עלולה לתקוף – את עצמה או את התוקף, לפעול באופן נואש והישרדותי כקו הגנה אחרון.

לקראת סיום העלילה בכל אחד מהספרים, שתי הנשים נאספות על ידי רשויות החוק תחת האשמה הקשה מכולן, הפראית והאלימה ביותר – רצח. קאיה מואשמת ברצח של זכר האלפא המובהק של העיירה ומי שתקף אותה פיזית ומינית, יאנינה מואשמת בסדרת מעשי הרצח אותם ניסתה לחקור בעצמה, של דמויות מהעיירה שהתעללו בבעלי חיים. הטקסטים של שני הסיפורים מלמדים אותנו על קונפליקט ואי בהירות לגבי אשמתן. מצד אחד, קיים קונצנזוס בקרב החברה סביבן כי הן אכן אשמות. מצד שני הן ומקורביהן טוענים אחרת, והראיות סותרות. רגשות רבים רוחשים בזירת המשפט ומחוצה לה.

כיצד אפשר להבין את מעשיהן במידה והן אכן אשמות? האם זו נקמתה של האישה שנפשה נרצחה – זו שעברה הדרה והכפשה, ניסיון אונס על גופה ונפשה, שיקיריה נטשו אותה או נרצחו בעצמם? או שמא זה המוצא שבחרה לעצמה האישה הפראית, הבודדה? אולי זוהי נבואתם המתגשמת של בני התרבות בדבר הסכנה הנשקפת מנשים אלה? האם השילוב בין טראומה אשר פוגעת עמוקות בנפשן ובגופן של הגיבורות ובין דרך החיים הייחודית והקשה של כל אחת מהן, הוא שהוביל ליצריות מסוכנת וניקוז של אלימות? 

אך הרציחות אינן מבטאות פראיות ויצריות כי אם תכנון קר, מושכל ומתוחכם, יכולת לדחות דחפים וסיפוקים. בזירת הרצח של צ'ייס אנדרוז מטושטשות כל הראיות, בזירות הרצח ב"על עצמות המתים" תמיד נוסף מניע מטעה ומובהק שמטרתו להרחיק את החוקרים ורשויות החוק מפיצוח התיק.

יאנינה וקאיה צופות במהלך חייהן בבעלי חיים ההורגים מתוך הגנה, לעולם לא מתוך אכזריות גרידא. זאת בניגוד לבני האדם, כאותם בני אדם שפגעו בהן ובעולמן. בשני הספרים מוצעת האפשרות כי במידה והגיבורות אשמות, יש להבין חלק מן הרציחות כצעד אחרון אחרי אזהרות רבות מפני פגיעה באחר, ניסיונות לקבל סיוע להגנה לא רק של הנפגעת לעצמה, אלא למען בעלי חיים מעונים ונרצחים. לפי הבנה זו, כל אחת מהן מבקשת להגן על הזכות לחיים, לשקט ולהגנה גם עבור עולם הטבע אשר מאוים, מעונה ונאנס על ידי כוחות חברתיים אלימים וגבריים. בשל כך, הנסיגה שעשתה כל אחת מהן בחייה אל שולי החברה – איננה מספיקה. התוקפן נמצא גם שם, חודר, פולש, רוצח בגוף ונפש. על רקע זה, אפשר להציע כי בהזדהותן עם הטבע הפכו לבסוף הן עצמן להיות היקום המתקומם כנגד מעניו, וכמפלט אחרון היכו, כל אחת בנפרד ובבדידות, בכל כוחן.

ייתכן שסיומם של הספרים מביע את כוחה של החברה הקונפורמית המוחאת כנגד האישה ההולכת לבדה, בדרכה. הרציחות כמו מלמדות שבלתי אפשרי להיות אישה חופשיה מבלי שהדברים יסתיימו באופן טרגי. העונש על כך יתבטא בכליאה בבית הסוהר שהוא ההיפך הגמור מטבע חפשי ויקום גדול. דרך הטקסטים ניתנת אזהרה לזו אשר בוחרת בדרך ייחודית, שתדע מה המחירים שהיא עלולה לשלם. אך האם היא תשעה לאזהרה? תתעלם? או אולי תיקח אותם אתה כצידה לדרך הלא ידועה על פיתוליה הרבים? אך לצד הדגשת המחירים הכבדים, לאורך הספרים ניכרים גם האוצרות הטמונים בחיים אחרים, אשר אינם נתונים למגבלות ולחוקים, ופותחים פתח למפגש בלתי אמצעי עם האחר, אדם או חיה, ולחמלה. 

מבט מקצועי ואישי

רחוקה מהלימינאליות של יאנינה ושל קאיה, וחיה בתוך מרחב חיים קונפורמי יותר, אני נמשכת לשם בחבלי קסם. היחסים הלימינאליים שאני מתבוננת בהם רובם ככולם מצויים בעולמי המקצועי, ונגזרים מאוכלוסיות שונות עמן עבדתי. הם קשורים במצבי נפש המתלווים לתהפוכות החיים, להתנהלותה של חברה אל מול חריגות, חוסר קונפורמיות ואינדיבידואליזם.

מזה שנים אני עובדת עם נשים ואנשים הנמצאים באזורי חיים לימינאליים ולא פעם טראומטיים כמו למשל מבקשי מקלט זרים בישראל אשר ברחו מחיי בלהות אל עולם של אי קבלה וחוויה של שקיפות וניצול, נשים במעגל הזנות אשר אינן נראות, וסובלות מטראומות עמוקות ומהתעללות, ונוער במצוקה הצורח או שותק את כאביו החבויים.

אני עדה לחוויות אלה גם בליווי והדרכה של צוות טיפולי הנותן שירות מסור ומקצועי לאוכלוסיות אלה ואחרות, ואשר גם הוא, כמי שמתקרב אל קאיה ויאנינה המודרות בספר, הופך לנפגע, למצולק, לרדוף עם חוויות, מחשבות ועולם דימויים, ומאופיין בין היתר בטראומטיזציה משנית (פרדס, 2014). בנוסף, חלק מן הכתיבה והמחקר שלי מתמקד גם הוא במרחבים אלה.

כבני ובנות אנוש וכאנשי ונשות טיפול אני מאמינה שחבירה אל האחר, הבודד, המודר, אשר עבר פעמים רבות פגיעות עמוקות ומשנות חיים, היא מהות גדולה של עבודתנו והווייתנו. וכך גם המוכנות לשהות ולהיות במגע עם מה שאנו לא יודעים. ברוח האקולוגית השורה עלינו בימות קורונה מדובר לא מעט על כך שכולנו חלק ממארג אנושי אחד שלם. ביכולתו של מארג זה להדביק, במחלות, בנגיף, בשנאה, אך גם בהושטת יד והחזקה של מי שנתפס כאחר מאתנו. בזמן שאנחנו מקרבים אותו אלינו, לא רק האחר נתרם ומרוויח אלא גם החברה הקונפורמית זוכה. בעוד אלימות מחלישה חברה, הושטת יד אל האחר, השונה וסיוע למיטביותו, תורמת למיטביותה של החברה כולה (Butler, 2020).

יהיו מי שיגידו ששינוי יכול לקרות בצעדים קטנטנים. כמעט בלי שנבחין, כמו תנועת גרמי שמיים. אחרים יגידו שתנועת מטוטלת אדירה היא שתניע שינוי שיישאר להמשך. כמו גל סחף, כמו גאות ושפל. כל תהליך שינוי, ולו הפעוט ביותר, יאופיין במרחבים לימינאליים, סיפיים. זהו המרחב שבין מה שהיה לבין מה שלא יהיה עוד. אלה הם מרחבים הכרחיים בתהליך. על אף היותם עמומים, לא נוחים, מעוררי חרדה, המודעות אליהם והשהייה בהם חשובה. היכולת לקיים בהם מיני טקסי מעבר, על מנת להקל את החרדה והפחד מן הלא ידוע והחדש, היא משמעותית. שהייה אינסופית באזורים לימינאליים אמנם יכולה להביא באופן פוטנציאלי לעוד ועוד התפתחות, אולם לאור טבעם, מצב זה יגבה מחיר יקר, אולי יקר מדי.

אני מודעת וחווה את כוחה של העמדה הסיפית – כבר לא פה, עוד לא שם. מתבוננת קדימה, אחורה. לא חלק מהם, לבד. חופשיה במידה, חריגה במידה. בודקת מחירים (מחירים הידועים מראש, וגם כאלה שאינם ידועים, המתגלים בדיעבד), בוחנת את נגיסות הפרא בחלקי התרבות. בחלקים המתורבתים שבי. ולהיפך. מוקירה את הזהות הארוגה בתוך הגדול, היקומי, הקיומי, באחר. עם בדידות עמוקה שגלומה בתוכו. כמו תן שהוא חלק מלהקה, שבחושך מיילל, בודד כל כך בודד, לירח רחוק.

על הכותבת – ד"ר מעיין בורשטיין

מכללת אורנים והאגף הפסיכוסוציאלי במינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער

מקורות

אוונס, ד. (2020). שירת סרטני הנהר. כנרת זמורה מודן

אילני, ע. (2021). לחיות עם החיה. מוסף הארץ, 14.1.22, עמ' 46

באומן, א. (2015). אריך נוימן: על הנשי, הפחד ממנו, והתפתחותו אצל הגבר ואצל האישה

https://www.psychology.org.il/StaticContent/october2015/files/assets/basic-html/page-1.html

ברחמן, ר. (2020). המין האנוש י- היסטוריה של תקווה. פן הוצאה לאור

ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף, מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. פרדס

טוקרצ'וק, א. (2009). על עצמות המתים. אחוזת בית

טריאסט, י. (2016). על הפונקציה ההורית של המטפל במתבגרים. הרצאה במסגרת יום עיון של מכון סאמיט. טריאסט-שריג מכון לפסיכותרפיה

http://triest-sarig.co.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A4%D7%9C-%D7%91%D7%9E%D7%AA%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E/

טרנר, ו. (2004). התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה. רסלינג

יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. דביר

נצר, ר. (2018). טרנזיט, מרחב מעברי

https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=2826

עוז, ע. (1965). ארצות התן. מסדה

פרדס, א. (2014). "להיות לפריזמה מבלי להתנפץ” – טראומטיזציה משנית בראי תאוריית ההתקשרות

https://www.pardess.info/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%A4%D7%A5-%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%99%D7%96/

Butler, J. (2020). The force of non-violence. Verso Books

DSM-V (2013) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. American Psychiatric Press

Howell, E. (2004). The dissociative mind. Taylor & Francis Ltd

Markale, J. (1999). The great goddess. Inner Traditions

Mernissi. F. (2000). Scheherazade goes west. Washington square press

Neuman, E. (2015). The Great Mother: An Analysis of the Archetype. Princeton University Press

הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022
הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022