עדי ליבנה מימון
המאמר "Leaning into Termination" מאת ג'יל סלברג, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פורסם בכתב העת Psychoanalytic Dialogues בשנת 2009. בראשיתו, מתחקה סלברג אחר התפתחות החשיבה על סיום טיפול בספרות הפסיכואנליטית ומצביעה על פערים בהמשגתו. בהמשך, היא שוזרת בין התנסויותיה כאנליטיקאית וחוויותיה כמטופלת, ומביאה את ההרהורים שליוו אותה לאורך הדרך משני צדדיו של חדר הטיפול סביב סוגיה זו, מתוך נקודת מבטה ההתייחסותית. במוקד המאמר, מביאה סלברג תיאור מקרה של מטופלת שלה בשם אלן, ומשתפת בפתיחות בשאלות שליוו אותה ביחס לדינמיקה ביניהן והאופן שבו זו השליכה על הסיום.
מאמר סקירה זה, מבקש להביא את עיקרי מאמרה של סלברג ולשרטט את הדרך שעברה (וניזונה מן הספרות ומהתנסויותיה), במהלכה התגבשה בה ההבנה כי מרבית סיומי הטיפול, אם לא כולם, כרוכים באופן בלתי נמנע באובדנים רבים עבור הדיאדה האנליטית, ומהווים מצע פוטנציאלי להתרחשות אנאקטמנט. בתוך כך, טוענת סלברג כי חלק מהעבודה האינטגרטיבית ההכרחית בטיפול יכולה להתאפשר רק לאחר סיומו דרך הקבלה של ההישגים שהיו בו, לצד מגבלותיו.
את החלק הראשון של המאמר, מקדישה סלברג להתבוננות בהתפתחות החשיבה התיאורטית והפרקטיקה הקלינית סביב סיומי טיפול. בראשית דבריה, היא מדגישה את החיבור הרגשי העמוק והייחודי שמוצע בטיפול, אשר בכוחו לממש את כמיהתם של מטופלים להכרה ולהיות בעל ערך טרנספורמטיבי. מתוך כך, היא מעלה שתי שאלות מתבקשות: למה שמטופלים ירצו לסיים מערכת יחסים שכזו? וכיצד אנליטיקאים יכולים לדעת כי הגיע הזמן לסיימה? משמעות הדבר היא כי סיום טיפול באופן טבעי מלא באובדנים, עבור המטופל והאנליטיקאי. קשת המורכבויות האינהרנטית למערכת היחסים האנליטית, על ההיבטים הסימטריים והא-סימטריים שבה, הופכת את ההמשגה הפשוטה של תהליכי סיום טיפול למלאכה מורכבת.
פרנצי פינת פרויד: העברה בין-דורית של סטנדרטים לא אפשריים?
סלברג מתחקה אחר הספרות שעסקה בסיומי טיפול, ומציגה את המאמר המוקדם ביותר שנכתב בנושא, מאמרו של שנדור פרנצי מ-1927. במאמר זה, טען פרנצי כי על אנליטיקאי מוטל "לשלוט בנימי חולשותיו", ולשם כך עליו לעבור אנליזה מלאה. סלברג מבקרת סטנדרט זה וטוענת כי הוא מלא באידיאליזם. היא טוענת כי האנליזה 'המושלמת' עליה דיבר פרנצי, לא יכולה הייתה להיות זו שעבר עם זיגמונד פרויד, אנליזה שהופסקה מצידו של פרויד, הייתה מקוטעת ונמשכה שבועות ספורים. היא מוסיפה כי בהמשך מאמרו טען פרנצי כי סיום מיטבי של אנליזה מתרחש לא כי המטפל או המטופל החליטו על כך, אלא כאשר "היא מתה מתשישות", כך שכל עוד מטופל מצפה להגיע לאנליזה, עליו להמשיך לעשות זאת. סלברג מעלה את האפשרות כי דבריו של פרנצי מבטאים ביקורת שמתח על פרויד (על רקע ההתנסות באנליזה שעבר עימו), ומתייחסת לתחושה כי מתקיים דיאלוג בין מאמריו לאלו של פרויד.
ביחס לפרויד, כותבת סלברג כי למרות שעסק בכתיבתו בטכניקה האנליטית, הוא לא ביטא את תפיסתו ביחס לסיומי טיפול עד שלב מאוחר בחייו. רק ב-1937, העלה על הכתב את תהייתו באשר לעצם קיומו של סיום טבעי לאנליזה, ובהתאם את השאלה בדבר האפשרות להביא אנליזה לסיום שכזה. סלברג מציינת כי על אף שבתחילה כתב פרויד כי "אפילו אנליזה מוצלחת אינה מונעת חולי עתידי", בהמשך דבריו הוא מביא עמדה אחרת, כבר לא סקפטית או אמביוולנטית, ביחס לאנליזות הדרכה (בהן האנליזנד הוא אנליטיקאי בעצמו): "אין שאלה של קיצור הטיפול; המטרה היא למצות באופן מירבי את האפשרויות של "החולי" במטופלים, ולחולל שינוי יסודי באישיותם". סלברג טוענת כי נקודת מבטם האמביציוזית של פרנצי ופרויד חושפת מערכת יחסים בעייתית של התחום עם סיומי טיפול, בה עוברת מדור לדור אידיאליזציה סמויה אך שכיחה של האופן בו נראית "אנליזה מלאה".
קריטריונים לסיום האנליזה: אובדנים בעולם הפסיכואנליטי
בהמשך הדברים, מתוארת תקופת מלחמת העולם השנייה הכאוטית והאלימה, במהלכה נאלצו אנליטיקאים רבים בני הדור הראשון של הפסיכואנליזה להימלט מארצות מולדתם, ואיבדו בית, ולעתים משפחה ומדינה. בראשית אותה התקופה, הלך לעולמו גם פרויד, מייסד הפסיכואנליזה. על רקע זה, טוענת סלברג כי זה לא מפתיע שהעיסוק באובדן, אבל וסופים החל להעסיק דור זה של אנליטיקאים. לאחר המלחמה, ב-1949, התכנסה החברה הבריטית הפסיכואנליטית לכנס, ככל הנראה הראשון בנושא סיום טיפול, תחת השם: "קריטריונים לסיום האנליזה" (התפרסם ב-1950 בכתב העת של החברה הפסיכואנליטית – IJP).
סלברג מתקדמת צעד נוסף בחיבור בין אובדנים, אבל וסיומי טיפול, ומביאה את ההשוואה שערכה מלאני קליין בכתיבתה ב-1950 וב-1957 בין סיום הטיפול לחווית ההנקה והגמילה ממנה. בשני המקרים, האבל, הנקשר בחרדות האופייניות לעמדה הדיכאונית ולאובדן, הוא החוויה המרכזית שיש לשאת. יד ביד עם זאת, הצביעה קליין על מגבלות השיטה הפסיכואנליטית. בשונה מפרויד, היא טענה כי המטופל צריך לבצע בכוחות עצמו חלק מעבודת האבל לאחר סיום האנליזה, מה שעשוי להסביר מקרים בהם לאחר הסיום מתרחשת התקדמות נוספת.
סלברג מתייחסת לכך שבמשך שנים רבות, הספרות האמריקאית התייחסה מעט מאוד לסיום הטיפול. אולם, אנליטיקאים רבים הסכימו עם הדגש של פסיכולוגיית האגו של אותה התקופה וראו ברשימת קריטריונים דרך להעריך את מוכנות המטופל לסיים את האנליזה, ביניהם: הפיכת הלא-מודע למודע, הפחתת המבנה ההגנתי, חיזוק תפקודי האגו, ריכוך סופר-אגו נוקשה, ניתוח מעמיק של ההעברה, התקדמות לכדי יכולת להעריך את האנליטיקאי באופן מציאותי וכיוצא בכך. סלברג מתייחסת לדבריו של לוואלד ב-1988, אשר המשיל את הדברים העולים בטיפול ל'גרגירי תבואה' ואת הדיאדה האנליטית לטחנה, ושאל: "אבל מה קורה כשהטחנה עצמה מתפרקת?". לפי סלברג, בדומה לקליין, גם הוא האמין כי אבל הוא המטלה החשובה ביותר בסיום טיפול.
העיוורון האנליטי: סופים לא-סופיים
בשנת 1993 התרחש כנס פסיכואנליטי בשם Go the Distance: Thoughts on Termination. במאמר, מציינת סלברג כי מאמרים ממנו, יחד עם מאמרים נוספים, לוקטו לגיליון מיוחד בנושא סיומי טיפול בכתב העת Psychoanalytic Psychology בשנת 1997. לדבריה, בכתב עת זה, בלט ברגמן (יחד עם עבודתו המוקדמת יותר של בלום מ-1989), כאחד היחידים שהעז לבקר את התחום על כך שלא פיתח פרדיגמה לסיום טיפול. ברגמן עצמו טען כי קריטריון הכרחי לסיום קשור ביכולתו של האנליזנד להחליף את האנליטיקאי ביכולת פנימית לאנליזה עצמית.
לצד דבריו של ברגמן, מדגישה סלברג גם את דבריו של ג'ק נוביק, אשר כתב גם הוא בגיליון המיוחד וטען כי האופן שבו מגיבים אנליטיקאים בעצמם לרעיון הסיום, הוא שהפך את הסיום לרעיון שלא ניתן לתפוס. הוא ניסה לרדת לשורש העניין, ותחת זאת התייחס לסיומי הטיפול הכפויים באנליזות של פרויד עם אנליזנדים שמאוחר יותר הפכו לאנליטיקאים בעצמם ונשאו בתוכם חוויה של סופים טראומטיים אשר הועברה גם לדורות האנליטיקאים הבאים, וכך הוטמעה בתחום. לצד זאת, הוא טען כי אנליטיקאים נוטים לעקוף סיומים "אמיתיים", בשל כך שמטבעו של המקצוע הם ממשיכים לקיים אינטראקציה עם אנליטיקאים או מטופלים קודמים (למשל, בכנסים מקצועיים).
סלברג מוסיפה וטוענת כי הדבר אותו אנליטיקאים נוטים לעקוף בעצמם הוא התהליך החיוני של אבל אמיתי והתמודדות עם אובדן, מה שבאופן בלתי נמנע מגביל את היכולת של האנליטיקאי לתפוס סיום. זהו לדבריה אזור הסובייקטיביות של האנליטיקאי, אותו יש לקחת בחשבון בעבודה הטיפולית. היא מתייחסת לפרפספקטיבה התייחסותית הרואה במערכת היחסים האנליטית כזו אשר נוצרת בשניים, ומציעה כי ניתן לראות בה מצע לרעיון כי גם סיום טיפול צריך להיות מובן באופן דומה. כלומר, על סיום טיפול להיות מובן דרך החוויות ההדדיות והשונות של כל דיאדה אנליטית.
סיומי טיפול מפרספקטיבה התייחסותית
לפי סלברג, כותבים מעטים התבוננו בסיומי טיפול מפרספקטיבה התייחסותית. אחד מהם הוא סטיבן מיטשל, אשר טען בספריו כי למרות שסיום אנליזה אינו מהלך טבעי, הוא הכרחי על מנת למנוע מצב בו העבודה האנליטית הופכת לחלופה סטטית לחיים מלאים. בהמשך, היא מציגה את דבריו של הופמן מ-1998, אשר טען כי לקראת סיום טיפול מגיעה נקודה בה מובן לדיאדה האנליטית כי סיום יאפשר צעד התפתחותי נוסף, בו יינתן מקום לכאב הכרוך באובדן ממשי. הופמן גם הדגיש את חשיבות ההיבט האקזיסטנציאליסטי, ההכרה בסופיות, הנקשרת בסיום מערכת היחסים הטיפולית. לשיטתו, הימנעות מהתמודדות עם סוגיות של סיום היא סוג של תמרון גרנדיוזי שנועד להימנע ממגע עם מוות – בקרב האנליטיקאי או המטופל.
בנוסף, במאמר מובאים דבריה של דיוויס מ-2005, אשר התייחסה לסיום כתהליך הכרוך בפרידות ממצבי העצמי המרובים של המטופל והמטפל. לטענתה, בשלב הסיום בטיפול מתעורר שוב המטריקס האינטרסובייקטיבי המורכב של הדיאדה האנליטית, אשר עלול להקשות על האנליטיקאי והמטופל לצלוח את הסיום. סלברג מעלה את האפשרות כי דבריה של דיוויס מספקים הסבר לסיבה בגללה אנליזות רבות נמשכות זמן ממושך, או נגמרות בשל סיטואציה כפויה (כמו רילוקיישן, נישואים, גירושים או מוות). בסיום חלק זה, מציעה סלברג כי מושגים רעיוניים רבים עליהם כתבו מחברים התייחסותיים בכלליות, יכולים להיות יעילים גם בהמשגה של תהליכים המתרחשים בסיום טיפול. תחת זאת, היא מציעה כי ניתן להבין סיומי טיפול כגילום בפעולה בשניים (Enactment) של תהליכים לא מודעים מורכבים, המתרחשים בין המטופל והאנליטיקאי ונוצרים יחד על ידי שניהם.
סלברג מעמיקה את הטענה ומביאה את דבריו של באס מ-2003, אשר טען כי תהליכי אנאקטמנט לוכדים אותנו באחיזתם, ועדיין לעתים חיוניים להנעת שינוי. היא טוענת כי אם מאמינים שחוויות מסוימות צריכות להיחוות באנליזה עצמה וכי תהליכי אנאקטמנט הקשורים בהן מורגשים היטב תוך כדי העבודה, אך טבעי שתהליכים דומים יתרחשו גם סביב הסיום. בהמשך, היא מביאה את דברי ברומברג מ-2006, אשר התייחס לסיום הטיפול ככזה שבו "יכול להיווצר הקשר התייחסותי של משמעות חדשה על ידי המטפל והמטופל, מתוך מה שמגולם בפעולה בשניים (enacted) סביב הסיום עצמו". סלברג מחברת דברים אלה לנקודה בה התחילה את החלק התיאורטי, וטוענת כי "לא מופרך יהיה לדמיין כי הרבה גולם בתהליכי האנאקטמנט שהתרחשו בין פרנצי לפרויד, הן בהבטחה לאינטימיות וריפוי, והן בסצינות הסופים המרובות והמאכזבות שהתרחשו ביניהם."
לאחר הסקירה התיאורטית, עוברת סלברג לרפלקציה אישית, בה היא משתפת בהרהוריה כאנליטיקאית וחוויותיה כמטופלת, טרם הצלילה לתיאור המקרה. בתחילה, היא מבקשת לתת מקום לסוגיית מוכנות האנליטיקאי עצמו לסיים את הטיפול. היא מתארת אנליזה בה הייתה ומתארת כיצד לאחר 13 שנים, כאשר העלתה את רצונה לסיים, האנליטיקאי שלה היה סקפטי לגבי זה. היא הייתה קשובה לתהיות שהעלה, ביניהן האם תחת בקשתה מסתתרת התנגדות להמשך העבודה האנליטית. בעקבות זאת, נשארה סלברג באנליזה למשך שנתיים נוספות, אולם בכל אותה התקופה המשיכה להרגיש כי היא מוכנה לסיים את האנליזה ו"לנסות את החיים" בעצמה. לאחר שנתיים אלו, כאשר העלתה שוב את מחשבותיה לגבי סיום, הגיב האנליטיקאי באותה הספקנות. בנקודה זו, החליטה לסיים בכל זאת את האנליזה. היא חשה כי עליה להסתיר את אכזבתה העמוקה מהאנליטיקאי על תגובותיו, והרגישה כי לא זכתה בהכרה מצידו ביחס להתפתחותה ורצונה לחיות את חייה במלואם, בעצמה.
חוויתה זו של סלברג כמטופלת, השפיעה על עבודתה עם מטופליה ועל אמונתה כי ניתן להבין סיומי טיפול כמארג של תהליכי אנאקטמנט המתרחשים בין המטופל והמטפל. היא מעלה את המתח בין האפשרות של הגדרת קו סיום לאנליזה, אל מול האשליה של סוף-פתוח, וטוענת כי על אף שאין פתרון מושלם לסיום, חשוב שאנליטיקאים יהרהרו בשאלת הגבול האולטימטיבי. לטענתה, על אנליטיקאים לשאוף להיפרד וליצור סיום שיישקף את אופיה ההדדי והא-סימטרי של העבודה האנליטית. תחת זאת, היא מתייחסת לסוגיה הנגזרת משאלת הסיום עימה התמודדה, סוגיה שתביא בתיאור המקרה בהמשך המאמר: המתח בין משאלתה של מטופלת בה טיפלה "להישאר בטיפול לעד", לכך שהיא עצמה, כמטפלת, סברה כי יש לעצור את הטיפול. היא חשה כי זהו פרדוקס שלא הוכנה להתמודד עימו.
מתוך התנסויותיה, מעלה סלברג את השאלה – האם ייתכן כי דיאדות טיפוליות מסוימות יכולות להגיע רק עד לנקודה מסוימת באנליזה? בתוך כך, היא תוהה האם יש רגשות עיקשים (כדוגמת צרות עין נטולת אשמה או תלות נוקשה) אשר יוצרים מבוי סתום שבאמת לא ניתן לצלוח. לצורך הדיון בכך, היא מתייחסת לדברי גאנטריפ מ-1975 אשר בכתיבתו על שתי האנליזות שעבר עם פיירברן וויניקוט, הציע בין היתר כי ייתכן שאין אנליטיקאי יחיד שבכוחו לעשות את כל שהמטופל זקוק לו. היא מציעה כי סביר שגאנטריפ הזהיר אנליטיקאים מתחושת העוצמה הכוזבת שעלולות לטעת בליבם התיאוריות האנליטיות. ברוח דומה, מביאה סלברג גם את דברי בריטון מ-2006: "אין קו סיום באנליזה, אלא רק תחנת עצירה סופית בה האנליטיקאי יורד".
בסיום חלק זה ולקראת תיאור המקרה, משתפת סלברג במה שנראה כספק תהייה-ספק תקווה, כי אנליטיקאים יאפשרו לעצמם "להישען" אל עבר הסיום ולוותר על המשאלה לסוף אידיאלי. נראה כי היא מייחלת לראייה בהירה יותר בקרב אנליטיקאים באשר להיות הסיום ובתוך כך השאלה אם להישאר או לעזוב דילמה מורכבת למדי , הן עבור המטופל והן עבור האנליטיקאי.
ο סיומי טיפול שאינם מוחלטים במבט התייחסותי: סקירת מאמרה של ג׳ויס סלוצ׳אוור
ο על Enactment, דיסוציאציה, ואימת ה'לא-אני': סקירת מאמרו של ברומברג
ο של מי האובייקטים הרעים האלה בכלל? סקירת מאמרה של מסלר-דיוויס
בחלק זה במאמר, משתפת סלברג בעבודתה באנליזה עם מטופלת בשם אלן, אנליזה שהשפיע מאוד על חשיבתה ביחס לסיומי טיפול. היא משתפת בהרהוריה ביחס לתהליכי ה-Enactment שהתרחשו ביניהן, בטיפול וביתר שאת סביב סיומו. אלן החלה בטיפול עם סלברג כשהייתה בת 32. היא הייתה רווקה, מובטלת והתגוררה עם אמה האלמנה. סלברג מתארת אותה כאישה אטרקטיבית, אך עצובה מאוד. בתחילה, התקיימו פגישותיהן בתדירות של פעם בשבוע, אך לאחר שנתיים, ביוזמתה של סלברג, הועלתה תדירותן ואלן החלה להשתמש בספת האנליזה. בתחילת הדרך, שיתפה אלן באובדנים שחוותה: מות אביה עקב גידול במוח שהיה גרורה של סרטן הריאות שלו, ההתמכרות של אחיה הבכור לסמים ואלכוהול ומותו בגיל 32. היא סיפרה לסלברג על שאיפותיה ועל הפחד שבצידן, למשל המחשבה על מעבר מבית אמה לדירה משל עצמה, וחששה כי עזיבתה את אמה תהיה שקולה להריגתה.
באותה התקופה, שיתפה בטיפול בפנטזיה שליוותה אותה, פנטזיה שתהיה משותקת בפלג גופה התחתון. סלברג הבינה אותה ככזו המגלמת את תחושת השיתוק בה חשה כלואה אלן, ואת כמיהתה כי יטפלו בה. בראשית דרכן המשותפת, חשה סלברג אהדה כלפי אלן. היא ראתה את הקונפליקט בו הייתה מצויה כמאבק נאמנות בין החיים למוות, וחשה כי נשאה בתוכה אשמה הרואית. היא הקריבה את האפשרות כי תחיה "באמת". במבט לאחור, משתפת סלברג בתחושתה כי לא יכולה הייתה לצפות בראשית הדרך כיצד הכבלים בהם הייתה אחוזה אלן, צפויים היו לכבול גם אותה. היא מביאה סביב תובנה זו את דברי שלזינגר מ-2005, אשר טען כי "הדרך בה המטופל נכנס למערכות יחסים משמעותיות בחייו ועוזב אותן, תהיה תואמת לזו בה ייצור קשר עם המטפל ולזו בה ייצפה להיפרד ממנו".
צרות עין ביחסי אחים
תמה מרכזית באנליזה, הייתה מורכבות יחסיה של אלן עם אחיה. היא שיתפה את סלברג בתחושות הקשות שליוו את חייה עקב הבעיות הרבות עימן הוא התמודד, בעיות אשר האפילו על חייה. היא הפכה לשק חבטות עבורו: האח נהג לירוק על אלן כאשר חלפה לידו ונהג להשתין על קירות חדר האמבטיה, מה שעורר בה גועל וזעם אימפוטנטי. למעשה, על אף שההורים גערו בו, הוא לא באמת נשא בהשלכות למעשיו ויצא מהם בשלום. בטיפול, עסקו סלברג ואלן בתחושתה של אלן כי עברה התעללות על ידי אחיה, ובתחושת ההתעלמות מצד הוריה. לצד זאת, שיתפה אלן כיצד במערך היחסים שנוצר בבית, חשה כי הוטל עליה תפקיד 'הילדה הטובה'. היא הייתה ילדה שקטה, תלמידה מוצלחת, וחשה כמי שנשכחה בצילו של האח. אולם על רקע הקשיים עימם התמודד, תהתה איך יכולה הייתה להרגיש כלפיו צרות עין. אלן שיתפה את סלברג גם בדימוי שהחזיקה ביחס לעצמה והיה שונה מהתנהגותה בפועל, וסיפרה כי בדמיונה, אם יכולה הייתה לעשות ככל העולה על רוחה, הייתה שורפת דברים ו'מתעלה על כולם'.
אל מול ניסיונה של סלברג לחקור יחד איתה את הדימוי, התנערה אלן מחיבור הפנטזיה שלה ביחס לעצמה לאחיה. אולם, כאשר סלברג הזכירה לה דברים עליהם דיברו, כמו זה שאחיה שרף דברים, הן מטאפורית והן בפועל: הצית את המיטה שלו, וכמעט שרף את הבית כולו, הגיבה לכך אלן בבכי. היא אמרה כי אחיה היה כל כולו פעולה ורגש - הוא לא חשב על ההשלכות. גם בבגרותו, לאחר שנישא והיה אב לשני ילדים, הוא המשיך להיכנס ולצאת ממוסדות גמילה, עד שבסופו של דבר, ביקשה אשתו שיעזוב את הבית. במקביל, באותה התקופה, היה אביה של אלן בשלב הסופי של המאבק בסרטן, כך שהיא החליטה לחזור לבית ההורים על מנת לעזור לאימה. לאחר מאבקו במחלה, נפטר האב.
מעט לאחר לכתו של אביהם, הגיע אחיה של אלן לבית ההורים, אוחז בידיו שקית נייר קטנה עם חפציו. אלן פתחה חריץ בדלת. הוא ביקש להיכנס, ושיתף כי הוא זקוק למקום להיות בו, אולם אלן סירבה לבקשתו. בצעד זה, חשה כי סגרה בפניו ובפני הצורך שביטא בפניה את הדלת. כעבור שנתיים, הוא נמצא מת במוטל במדינה קרובה, ככל הנראה עקב נטילת מנת יתר. אלן, אשר הייתה באותו הזמן בחופשת הקיץ שלה באירופה, לא עודכנה על הטרגדיה על ידי אימה, ועל כן לא הגיעה להלוויה. היא שמעה על דבר מותו של אחיה רק לאחר שחזרה מהחופשה. כשנודעה לה הבשורה, הרגישה אלן אשמה גדולה שכן חשה כי היא זו שהרגה אותו בכך שייחלה שנים רבות למותו, אך באותו הזמן – חשה גם הקלה.
בטיפול, הוקדש זמן רב לעיבוד מות אחיה של אלן. במשך שנים רבות, עלו בפגישות שוב ושוב זיכרונות ילדותה. בהדרגה, מתארת סלברג כי אמונתה של אלן שהיא זו שגרמה למות אחיה הלכה ופחתה. בשלב מסוים, היא אף הרגישה בשלה להתעמת עם סיבת המוות "הרשמית": היא הייתה נכונה לקבל אפשרות כי מת כתוצאה ממנת יתר, ויצרה קשר עם הרשויות על מנת לקבל את תעודת הפטירה. אולם, כאשר זו הגיעה, התחוור כי כל שכתוב הוא "סיבת המוות אינה ידועה". סלברג ואלן המשיכו לדון באנליזה בשאלה האם היא יכולה לקבל כי האחריות למות אחיה הייתה שלו, בין אם זה נגרם כתוצאה מסמים, אורח החיים שחי או התאבדות. האם תוכל לסלוח לעצמה על כך שאחזה במשאלה לחיות, גם אם זו הייתה כרוכה בייחולים למותו?
כלואות בסבך של צרות עין ומצבי עצמי
במבט לאחור, חשה סלברג שהפנתה קשב רק לאשמת השורד של אלן, אך פספסה את המשקל הרב של צרות העין שהרגישה כלפי אחיה, צרות עין שאלן האמינה כי עלולה להרוס אותו (מה שלבסוף בחוויתה גם התממש). סלברג יוצאת מתוך הקשר זה ומעמיקה את ההתייחסות למושג דרך כתיבתה של מלאני קליין, אשר האמינה כי הצורך של התינוק להשליך את הרוע שבו לתוך אימו כדי לשמר עולם פנימי טוב, מוביל אותו לתקוף את הטוב של האם. קליין קישרה מנגנון נפשי זה לתגובה התרפויטית השלילית באנליזה: לשיטתה, צרות עין מצד המטופל כלפי האנליטיקאי (אשר עשויה לכלול אידיאליזציה של הטוב שיש לו ובתוך כך המשאבים שלו), עלולה לגרום להתקפות על העבודה האנליטית או לקושי בהפנמה ושימוש במה שקורה בקשר עם המטפל. סלברג הרגישה כי בפספוס של צרות העין של אלן, פספסה גם את הדינמיקה בין מצבי העצמי שלה כמטופלת לבין אלו שלה, המטפלת. היא מתארת מהלך דברים חזרתי, כמעט טקסי, שאפיין את פגישותיהן: אלן מדברת ובוכה, נראה כי חשה מובנת על ידה (המטפלת), אך לאחר מכן לא חל שינוי ניכר בחייה.
סלברג חשה כי אלן מבטאת תלות גדולה בה, אולם כאשר היא מגיבה באהדה, היא נוהגת להתעלם מתגובתה או להפחית ממנה. דפוס זה החל לגרום לסלברג לחוש כמו "סמרטוט שנסחט עד הטיפה האחרונה" – היא הרגישה כי סבלנותה לאלן הולכת ופוחתת. אם היא, המטפלת, מצליחה לעזור לה – אלן מרגישה כי היא "לא מספיק", אולם כאשר היא עצמה חשה חסרת אונים ו"לא מספיק" על רקע התגובות של אלן כלפיה, זה מותיר את אלן ללא מי שיעזור לה. לצד זאת, הרגישה סלברג כי אלן התייחסה לכל אתגר בחייה כמעין משוכה שלא ניתן להתגבר עליה. היא הרגישה כי צעדים חיוביים בחייה היו כולם תוצאה של יוזמה של מישהו אחר, וחשה כי דפוס זה בו אחרים נמשכים לפתור את בעיותיה השתקף גם ביחסים ביניהן. תחת זאת, מתארת סלברג כיצד נתקעה אלן במשרה שסידר לה האקס ולא תאמה את השכלתה הגבוהה, ובמקביל התלוננה על כך שהיא רוצה לממש את כישוריה בתפקיד מתאים ומתגמל יותר. דפוס דומה התרחש ביחס לרצונה של אלן לדירה משל עצמה: לבסוף, אמה סייעה לה לרכוש דירה, אך אלן התקשתה מאוד לעבור אליה ולרהט אותה.
הארון הסודי של אלן
לפעמים, אלן הפתיעה את סלברג, כאשר נהגה לומר כי חיכתה למפגש, כיוון שהיא הולכת לדבר על עצמה ועל תחושת העליונות שלה אשר מסתתרת מתחת לחוויתה את עצמה כקטנה. היא שיתפה את סלברג כי הבינה שהסיבה לכך שהיא נשארת במשרה הנוכחית שלה, היא בכדי לתת דרור לתחושה הזו. לאלן היו סודות נוספים, למשל חיבתה לשופינג ורכישת בגדים (מה שהוביל לחובות בכרטיס האשראי שלה). היא תלתה את הבגדים החדשים שקנתה בחלק נפרד בארון שלה, והללו המתינו לחיים החדשים שתחיה ולעבודה החדשה בה תעבוד. סלברג דיברה עם אלן על כך שאינה מרגישה ראויה ללבוש אותם, או שאינה יכולה לעטות על עצמה זהות חדשה, אך בדיעבד חשה שפספסה כי בגדים אלו היו אביזרים בדרמה שלמה של צרות עין. דרכם, רצתה אלן לחסוך לעצמה את הצורך לקנא באחרים, והפכה בעולמה הפנימי את עצמה לזו שמהווה את מושא קנאתם. סלברג הרגישה שפספסה כי צרות העין של אלן מופנית גם כלפיה, המטפלת: על הבגדים שלבשה, והעבודה הטובה בה עבדה. כך, סלברג הייתה עבור אלן "יש" אל מול ה"אין" שחשה בתוכה. אל מול כך, הארון הסודי של אלן הייתה דרכה "להתעלות על המטפלת" ולהפוך את היוצרות.
לצד הבנה מאוחרת זו, הרגישה סלברג כי פספסה גם את האפשרות שאלן השהתה את תהליך האבל שלה – חייה אוחסנו בארון. סביב אפשרות זו, מציינת סלברג את המשמעות הסימבולית שמייצגים בגדים חדשים בתרבויות רבות: בתקופת אבלם, לובשים האבלים שחור, ורק לאחריה שבים ללבוש בגדים חדשים, מה שמסמל את החזרה לחיים על מלוא גווניהם. למעשה, אלן בילתה את חייה בהמתנה לתפוס את מקום אחיה, אך לא הצליחה לראות את האפשרות שאולי הוא חש תחושות דומות כלפיה (על תחושת המסוגלות והשליטה העצמית שלה). סלברג הרגישה כי אלן נאחזה בעמדה דומה לזו בה התמקמה ביחסים עימו גם ביחסים ביניהן. היא מביאה סביב מחשבה זו את הרחבתה של בוט ספיליוס מ-1993 על התיאוריה של קליין ביחס לצרות עין, לפיה אחד הסוגים שלה הוא "צרות עין נטולת חרטה" אשר נחווית ללא תחושת אשם, ומובילה את מי שחש אותה להטיל את האשמה על מושא הקנאה. ספיליוס מזהירה כי בקרב מטופלים כאלה ההגנות כמעט בלתי חדירות, מכיוון שצרות עין זו מגנה מפני הכרה כואבת יותר, ההבנה כי לא היה אובייקט טוב בראשית החיים, מה שעלול להיחוות כקריסה נפשית של העולם הפנימי.
במהלך תקופה זו בעבודה האנליטית עם אלן, העתיקה סלברג את הקליניקה שלה למקום חדש ושינתה את העיצוב שלה. שינוי זה הוביל למופע עצים של צרות עין, שזור בפחדיה העמוקים של אלן מתלות ובדידות. אלן מחאה על כך שלתחושתה, סלברג גנבה רעיון שהגתה בראשה ביחס לעיצוב הדירה שלה עצמה. סלברג כותבת כי לא שמעה על הרעיון של אלן קודם לכן, אלא רק הכירה את תלונותיה על כך שאינה יכולה להזמין חברים לדירתה מכיוון שאין בה ספה (מה שהיווה קונפליקט בפני עצמו, שכן אלן הייתה על ספה בקליניקה של סלברג). במארג היחסים ביניהן, הרגישה סלברג כי השינוי בקליניקה שלה סדק את כמיהתה של אלן לחוש עליונות והותיר אותה בעמדה מוחלשת, מה שהיה בלתי נסבל עבורה. היא חשה כי אלן הייתה לכודה בדרמה של מאבקי כוח, ושחזרה דרמה זו גם ביחסים עמה. כך, היו עבורן רק שתי אפשרויות: או שאת מתמלאת בצרות עין, או שאת הופכת להיות האובייקט שמהווה מושא לצרות העין. דינמיקה זו הותירה את סלברג בחוויה של היעדר מסוגלות ותחושה כי אינה יכולה לתפקד ביעילות כאנליטיקאית של אלן.
"אני צריכה למצוא דרך להשאיר אותך קשורה אליי"
בחלוף שנים אחדות, הבינה סלברג כי הפסיקה לחוש אהדה וחמלה כלפי אלן. היא חשה כי מוקד הקשר ביניהן כבר לא היה יצירת שינוי בחייה, אלא לקיחת משהו ממנה, המטפלת.
כך, בפגישה מתוחה במיוחד, מצאה עצמה ג'יל סלברג אומרת בקוצר רוח:
ג'יל: "מה את רוצה שאגיד?"
אלן: "אני לא יודעת. אני מנסה להבין אם יש לי בעיה או לא. אם זו רק הצגה ואין לי שום בעיות, לא אמא קשה או אח שאני צריכה להיאבק בו, למה אני לא פשוט מתקדמת הלאה בחיי?"
ג'יל: "יש לי תחושה שאני צריכה לבטא. אני מרגישה שכל מה שאומר – את תבטלי."
באותו רגע, הבינה סלברג שהתעמתה עם הצורך של אלן לדה-ולואציה, או הרס של כל מה שניסתה לתת לה.
אלן השיבה מיד: "אני מניחה שזה נכון. אני מניחה שמה שחשבתי זה שזה נוח מדי. אני לא יודעת אם אני מאמינה שהחיים קשים נורא ואני פשוט מוותרת. אני לא יודעת למה אני כל כך תקועה, למה אני לא משנה שום דבר."
ג'יל: "אני מרגישה שהרגע עשית מה שאמרתי – ביטלת את מה שאמרתי. מה את מרגישה כשאני אומרת לך משהו?"
אלן: "התגובה המיידית שלי היא אופס, אני מאבדת אותך."
שתיקה ארוכה.
ג'יל: "מה זה אומר?"
אלן: "אני צריכה למצוא דרך להשאיר אותך קשורה אליי. אני מניחה שהבנת שאין לי באמת בעיה."
ג'יל: "אז זו הדרך שלך לשלוט בי?"
אלן: "כן, לשמור אותך קשורה."
ג'יל: "לשמור עליי בת ערובה."
אלן: "אני מניחה שכן. אני ממשיכה לחשוב שאין לי באמת בעיות."
ג'יל: "הייתי מנסחת את זה אחרת. אני לא יודעת אם אי פעם אפשרת למשהו מהדברים שדיברנו עליהם לגעת בך באמת, לשנות משהו בתוכך. אני מרגישה שאת מרוקנת מה שאני אומרת מכל משמעות וכוח ולכן זה לא משפיע עלייך. כך, למעשה את אומרת 'הטיפול הזה לא טוב, הוא לא עובד. שום דבר לא משתנה.'"
אלן דמעה, אבל ג'יל סלברג חוותה את דמעותיה באופן שונה. היא גם הרגישה אחרת כשאמרה בקול רם את מה שחלף במחשבותיה אינספור פעמים.
אלן: "למעשה, התחושה היא שכל הסיפור הוא להוריד אותי מהאוטובוס. הנהגת דוחפת אותי החוצה. אבל את לא רואה שקר שם בחוץ, אין שם אף אחד שיכול לעזור לי? בחוץ יש בעיות שונות או גדולות יותר, ואת מצפה שאצא החוצה?"
ג'יל: "לא, אני לא, אם את רוצה להישאר בטיפול, זו החלטה שלך. אבל כשאת מגיעה ומתלוננת ששום דבר לא משתנה, את בעצם אומרת לי שהטיפול שלי לא עובד ועל זה אני מצפה שנדבר."
בכייה של אלן התגבר.
אלן: "פשוט חשבתי שנגמר הזמן. אני מניחה שאת צודקת ואנחנו צריכות לדבר על זה. אני מפחדת בגלל שאני לא יודעת לאן זה יוביל."
בפגישתן הבאה, שיתפה אלן כי מתוך ההכרה בכך שזה לא עובד, היא מבינה שהיא צריכה להפסיק. היא חלקה עם סלברג את תהייתה האם שמה אותה באותו התפקיד כמו טוד, גבר נשוי עימו היה לה רומן בתקופת הטיפול. סלברג הסכימה כי קיימת הקבלה מסוימת והציעה כי אלן הרגישה ש"בנתה את טוד", כך שהיא החזקה, בעוד שהוא נותר חלש וחסר אונים. באופן דומה, בכך שהיא לא מאפשרת למה שסלברג אומרת לגעת בה, היא "חושפת אותה" כחלשה וחסרת יכולת לסייע לה. למשמע הדברים האלה, השיבה אלן שאם זה ככה, היא אפילו דפוקה יותר ממה שחשבה. היא שיתפה את סלברג בקול בתוכה שאומר: "מי את שתכירי אותי טוב יותר ממני?", ואמרה שהיא חושבת שזו דרכה לשמור כי על עצמה נפרדת מסלברג, עליונה. דרכה להרגיש שהיא דואגת לעצמה, ולהתמודד עם תחושות של כאב או אכזבה. דברים אלה עוררו בסלברג סקרנות. לבקשתה, אלן הרחיבה: "כשאת ילדה ונפגעת, את מכסה על זה דרך זה שאת חושבת שאם חבר לא רוצה בחברתך, הוא זה שלא טוב מספיק עבורך."
כאשר המשיכו ודיברו על האופן שבו זה בא לידי ביטוי בקשר ביניהן, שיתפה אלן בתסכול ובחוסר ההוגנות שחשה על כך שגם המטפלת, בדומה להוריה, נכנסת ויוצאת מחייה, לפעמים אומרת לה מה לעשות, ולפעמים מעבירה אליה את השרביט. לשאלתה של סלברג: "מה יהיה הוגן?", השיבה אלן: "שתהיי שם כל הזמן. יש לי תמונה בראש שאת מלמדת אותי לרכוב על אופניים ואז נעלמת. נעלמת מהר מדי." סלברג הרגישה שאלן מבקשת סוג של נוכחות בה היא יכולה לשלוט, אך במקביל גם שתיחווה ככזו אשר נובעת מתוכה של המטפלת. היא לא ידעה אם ביכולתה לספק את זה. אלן המשיכה: "אני מאמינה שאם זה היה תלוי בי הייתי נשארת בטיפול לנצח, כך שנזדקן ביחד. אבל אני גם מרגישה שאני הולכת להראות לך – את כל כך טובה, אז הנה – מטופלת שנראית בסדר אבל..." סלברג הרגישה שההפוגה שלה מהכבלים בהן היו קשורות הסתיימה. בעוד סלברג נאנחת לעצמה, אמרה אלן: "אני לא יודעת למה אני צריכה לעשות את כל העבודה?" וביטאה את משאלתה "פשוט להגיע" לטיפול. סלברג הרגישה שאלן סוף כל סוף נתנה מילים לקונפליקט בו היו שבויות, אך גם שהן כלואות בלולאה אינסופית.
בלתי ניתנת לאנליזה?
שנה מאוחר יותר, מעט מאוד השתנה בטיפול. באחת הפגישות, שיתפה אלן בחלום בו היא בחדר המקלחת, מתפשטת על מנת להתקלח לפני העבודה והמים מפסיקים. היא פתחה את הדלת ושאלה את אימה לגבי זה. לאחר מכן, חזרה למקלחת והמשיכה להתפשט, אולם בכל פעם שפשטה חולצה אחת, הייתה אחרת תחתיה. אלן תהתה אם אולי זה כך גם בטיפול: לא משנה כמה זמן עבר, היא פשוט לא מצליחה להוריד את כל השכבות. סלברג הייתה שותפה להרגשתה וחשה כי תמיד היה וישנו משהו שאלן לא תאפשר לה לראות. בשלב זה, משתפת סלברג בהרהוריה סביב השאלה – מתי החלה לחשוב לסיים את הטיפול? היא מספרת כי אלן העלתה את האפשרות לסיים את הטיפול מספר פעמים, אך לא ברצינות. סלברג התייעצה לגבי המקרה עם מדריך שלה במשך תקופה, אך הרגישה כי גם בהדרכה משתחזרת האיכות החזרתית שאפיינה את עבודתה עם אלן.
כשמונה שנים לאחר תחילת הטיפול, הרגישה סלברג כי היא זקוקה לנסות משהו חדש. היא נסעה לסוף שבוע שבו השתתפה בקבוצת הדרכה עם אנליטיקאי אחר והציגה את אלן. האנליטיקאי הכריז באופן דרמטי: "היא לא ניתנת לאנליזה! את צריכה להפסיק את הטיפול." סלברג הופתעה, אך גם חשה פיתוי. האפשרות לסיים עם אלן החלה להוות דרך מילוט אפשרית מהאנליזה שהפכה עבורה לעינוי. לאחר מכן, היא חזרה להתייעצות עם המדריך המקורי שלה, אשר היה פתוח לאפשרות של סיום. באמצעות ההדרכה, החלה סלברג לקבל את זה שאולי התקדמה עם אלן עד לנקודה המירבית האפשרית. היא הרגישה שההדרכה סיפקה לה מרחב לחשוב, ומתוך כך גם גישה לאגרסיביות החיובית שבה, המציבה גבולות ושומרת מפני הרס, ולאסרטיביות אשר מבלי שהבחינה בכך נחסמה בקשר עם אלן. היא החליטה לסיים את הטיפול והרגישה שבכך אפשרה לעצמה את החופש לנקוט בפעולה, ואולי גם לשמש מודל עבור אלן.
"את זורקת אותי מהאוטובוס"
בחודש אוקטובר בשנה שצפויה הייתה להפוך לתשיעית של אלן בטיפול, הציעה סלברג את האפשרות לסיים. אלן זעמה והרגישה שהיא זורקת אותה.
ג'יל: "אני חושבת שאמרתי לך הכל. כרגע, זה תלוי בך אם את רוצה לעשות בחייך שינויים או שלא. לפעמים קל יותר לראות שינויים או לקחת סיכונים דווקא לאחר סיום טיפול."
אלן: "אז בסופו של דבר את זורקת אותי מהאוטובוס, נוטשת אותי."
ג'יל: "אני יודעת שאת כועסת על הרעיון. אבל אני מרגישה שכרגע נכון שתפעלי בחייך, מחוץ לטיפול. אני מציעה שנקדיש את השנה הקרובה בעבודה על הרעיון הזה. אם בסופה, לפני שניפרד לחופשה, נרגיש שמשהו השתנה ויש דבר מה חדש להמשיך לעבוד עליו, נשקול את זה מחדש. אם לא, נסיים."
הן העבירו את השנה הזו בטיפול במה שנחווה עבור סלברג כתחושת קפאון, כאשר במרבית הזמן התחושה הייתה שאלן מצדיקה את זעמה על סלברג אשר "מעיפה אותה מהטיפול". הן סיימו את הטיפול באופן רשמי בסוף יולי. באוגוסט, שלחה אלן לסלברג מכתב. היא קראה אותו והרגישה שקוראת על אלן, באופן שבקושי הראתה בטיפול. במאמר, מביאה סלברג קטעים מתוכו:
"ג'יל היקרה,
אני רוצה להודות לך מקרב ליבי על מה שעשית והענקת לי, על האופן שבו שינית את חיי. אני יודעת שאני אדם שונה למדי מזה שפגשת לפני תשע שנים. אני מרגישה כאילו עברתי משחור ללבן, או לכל הפחות מלראות את הדברים דרך חושך וצללים, לראותם בבהירות וצלילות. אפילו עכשיו, אני מדמיינת את עצמי שוכבת על הספה שלך ומביטה מבעד לחלון. וכשאני עושה את זה – המראה המשתקף תמיד שמשי ובהיר. אני רוצה שתדעי שאני נרגשת ומלאת הערכה ביחס לזמן, למאמץ ולסבלנות שהשקעת בניסיון לסייע ולפרום את רעיונותיי ותחושותיי הסבוכים. אני מרגישה שהייתי מטופלת קשה; שנאבקתי בך כמעט בכל שלב בדרך, הייתי מתסכלת, עקשנית ולא-מעריכה בחלקים מהטיפול. אבל אני מרגישה את זה עכשיו ומרגישה בת מזל... החיים שלי הם לא כל מה שהייתי רוצה שהם יהיו, אני רוצה יותר עבור עצמי (הענקת לי גם את זה)... אני מלאת תודה על כך שאני יודעת ומרגישה שתמיד התייחסת אליי בכבוד ודאגה. אני אשא את זה בתוכי לעד. תודה לך על כך שידעת מתי היה חשוב עבורי שאמשיך לצעוד הלאה."
סלברג משתפת בהרהורים שליוו אותה גם לאחר סיום הטיפול. היא עדיין לא הייתה בטוחה האם סיימה עם אלן יותר מתוך דאגה לצרכיה כמטופלת, או לחלופין לאלו שלה, המטפלת. היא הרגישה כי הייתה צריכה להעריך מה שהעניקה לאלן, ולא לאפשר לה להרוס מה שעוד היה בה לתת. בהרהוריה אלה, פונה סלברג לחיפוש עוגן בספרות הפסיכואנליטית. היא מצטטת את פרויד, שהשתמש במילים בשפה הגרמנית: endliche - סופית, ו-unendliche - אינסופית, בכדי להעביר את מחשבותיו סביב סיום אנליזה. פרויד עצמו, כאמור, יצא מתוך הנחה שסגירתה הרשמית של אנליזה עם מטופל מתרחשת כאשר העבודה הנפשית הושלמה. לצידו, מציגה סלברג גם את טענתו של רייס מ-2006, אשר בשונה פרויד, טען כי חלק ניכר מהעבודה הטיפולית נעשה דווקא לאחר סיום אנליזה, דרך après-coup, פעולה נדחית. סלברג שבה מנדודיה לספרות, ומציעה בתורה כי סביר שהדהוד פנימי וקונסולידציה של הישגי האנליזה, כמו גם הכשלונות, יכולים להתרחש רק לאחר סיומה. היא מבינה כי החלטתה לסיים את הטיפול באלן הייתה קשורה באמונתה בדברים אלה. בראי דבריו של רייס, היא טוענת כי ייתכן שסיום טיפול דורש "קפיצת אמונה".
סלברג כתבה את טיוטת המאמר על הטיפול עם אלן והופתעה כשלפתע קיבלה ממנה שיחת טלפון, בה הביעה את רצונה להגיע לפגישה. כשהגיעה, הייתה מתוחה ופטפטנית, ושיתפה כי היא יו"ר ועד הבניין בו היא מתגוררת. היא סיפרה כי יו"ר הועד הקודם העלה בקשה מסוימת, שלאחר שבחנה אותה, החליט הועד בהובלתה לדחות. לאחר הישיבה, הגיעה לביתה ונפלה מסולם. היא דאגה שמא הנפילה ביטאה דרך בה הכאיבה לעצמה בשל האשמה שחשה עקב דחיית הבקשה, ואמרה: "זה כמו שסגרתי את דלת הבית בפני אחי, לא נתתי לו לחזור הביתה והוא הרג את עצמו." סלברג הבינה כי אלן עדיין נותרה עם התחושה שהיא זו שהרגה את אחיה. מתוך הדברים הללו, עלתה בעיני רוחה של סלברג תמונה חדשה של עבודתן המשותפת ושל החלטתה החד-צדדית לסיים את הטיפול. במבט לאחור, היא הבינה שהסיום היה אנאקטמנט: בדיוק כפי שאלן סגרה את הדלת בפני אחיה, היא, המטפלת – סגרה את הדלת בפניה. סלברג הבינה כי בדינמיקה ביניהן, היא עצמה הפכה לאסירה הכבולה באשמה, זעם וצרות העין של אלן.
בתוך כך, התבהרה הבנתה כי החלטתה לסיים את הטיפול, אף כי הייתה אנאקטמנט, חוללה תיקון סביב הטראומה שחוותה אלן. ההבדל המהותי היה שבשונה ממה שהתרחש עם אחיה, בסיום הטיפול אף אחד לא מת. שתיהן צלחו זאת והמשיכו לחיות את חייהן. לאחר השיתוף של אלן, סלברג שיתפה אותה בכך שתכננה להתקשר אליה בעצמה ולבקש את הסכמתה להציג את עבודתן בטיפול, וסיפרה על מחשבות אלו שהתעוררו בה בזמן שדיברה. היא הרגישה שאלן הבינה את הדברים. היא החלה לספר לה על דרכים בהן חייה השתפרו: היא החלה לטייל עם חברה והייתה במצרים, רוסיה ותכננה טיול לנורמנדי לקיץ. בעת שהקשיבה, נזכרה סלברג כי אלן הייתה באירופה כשאחיה מת ואמה לא התקשרה על מנת שתבוא הביתה להלווייתו. היא חייכה לעצמה כשהבינה שאלן חזרה לאהבתה הישנה לטיול, אליה לא התייחסו בעבודתן הטיפולית. אלן וסלברג המשיכו לדבר על האנאקטמנט שהתרחש בקשר שלהן ובסיום, הזמינה סלברג את אלן לחשוב על הדברים ולהתקשר אליה אם תרצה להמשיך ולעבד זאת יחד. לצד זאת, הדגישה כי זה בסדר גם אם לא תתקשר. היא לא שמעה ממנה לאחר מכן, והרגישה שזה סימן חיובי.
בחלקו האחרון של המאמר, אוספת סלברג את הדברים ומעלה את השאלה – כיצד מטפלים יכולים לדעת מתי הגיע הזמן להיפרד ממטופליהם? היא עוסקת בשאלה זו מתוך התנסותה כאנליטיקאית בקשר עם אלן, אך גם מתוך התנסותה כמטופלת. כאנליטיקאית, הבינה כי ענייני ספרציה הכרוכים בצער ואכזבה על מה שמעולם לא היה, ליוו את חייה של אלן והדהדו היבטים הקשורים לסלברג עצמה, שאת חלקם הכירה אך את חלקם לא. כמטופלת, משתפת סלברג כי לא הייתה מודעת למידת ההשפעה של תהליך האבל הלא פתור שלה סביב סיום האנליזה בה הייתה, והאופן שבו זה עתיד היה לסבך אותה בעבודתה כאנליטיקאית. היא חשה כי מה שהפריע ליכולתה להבין זאת בקשר עם אלן, היה זה שכמטופלות הן תפסו עמדות הפוכות: בעוד שהיא ייחלה לתמיכת האנליטיקאי שלה ברצונה לעזוב את האנליזה, אלן רצתה שסלברג תקבל בברכה את רצונה להישאר באנליזה לנצח. על רקע זה, טוענת סלברג כי "רבים מסיומי הטיפול, אם לא כולם, מועדים לאנאקטמנט. התהליכים ההדדיים של היקשרות והתנתקות, של התקרבות ואז פרידה, מעוררים רגשות עוצמתיים ותהליכים דיסוציאטיביים חזקים." מתוך הבנה זו, היא מעלה שאלה באשר לגורלם של היחסים האנליטיים לאחר סיומם.
הכרה באובדן: בין קפאון לשינוי
בזמן שסלברג עבדה על המאמר העוסק באנליזה של אלן, היא קיבלה מייל מהאנליטיקאי הקודם שלה: "ג'יל היקרה, אני מקווה שאת ומשפחתך בסדר. מצורפים שני מאמרים – 1 - ישן ו-1 - חדש." היא הופתעה וחשה מבולבלת מפנייתו בתזמון זה. היא העריכה שהוא בראשית שנות ה-80 שלו, ושפרש מעבודתו בקליניקה הפרטית מספר שנים לפני כן. היא השיבה לו, שיתפה בחייה ובמאמרים שכתבה, וציינה את הפתעתה מפנייתו אליה ללא הסבר מדוע יצר איתה קשר אחרי כל כך הרבה שנים. הוא השיב, שיתף גם הוא בחייו והגיב באופן חיובי למאמריה, אולם גם כתב: "אני מקווה שלא תהיה כל כך קשה עם עצמך או איתי, ותוכלי לקחת דברים יותר בקלות וליהנות מההווה באופן מלא יותר, מבלי להעכיר זאת בתלונות ואכזבות ביחס לעבר ולהיות ביקורתית מדי. אף אחד לא אוהב שנוזפים בו או גורמים לו להרגיש אשם." סלברג הייתה המומה מדבריו, והרגישה שבן רגע חזרה אחורה בזמן, לספה בקליניקה שלו, מלאה בתחושות אשמה כלפי עצמה וכלפיו, תוך שהוא בתורו מרגיש צורך להאיר את עיניה. היא תהתה האם למרות שיחות ארוכות שקדמו לסיום שלהם, הוא נותר לא שלם.
סלברג שוזרת בין התובנות שהתגבשו בה מתוך התנסויותיה, כמטופלת וכמטפלת, ומשתפת כי אינה מאמינה יותר בסיום טיפולי אידיאלי בו יחסי ההעברה וההעברה הנגדית מנותחים במלואם ומאבדים את כוח המשיכה הרגשי שלהם, כך שעצימות הדיאדה האנליטית נחלשת עד להפיכתה לנורמלית. היא משתפת בהבנה כי ה"קפאון" בקשר שלה ושל האנליטיקאי הקודם שלה מסמן אובדן שלא הכירו בו במלואו, ועל כן לא התאבלו עליו בהתאם. בהקשר זה, היא מזכירה את דברי אברהם וטורוק מ-1972/1994, שהציעו כי "כדי לא להידרש 'לבלוע' אובדן, אנחנו מפנטזים כאילו בלענו את מה שאבד (משל היה חפץ כלשהו)... אנחנו מעכלים את אובייקט-האהבה אליו אנחנו מתגעגעים, מה שאומר שאנו מסרבים להתאבל ולקבל את השלכות האבל למרות שנפשנו אבלה... אינקורפורציה היא הסירוב להכיר במשמעותו המלאה של האובדן, שאם יזוהה ככזה, עשוי לחולל בנו שינוי מהותי." היא מתייחסת גם לדבריה של באטלר מ-1995, שתבעה את המונח אינקורפורציה מלנכולית, אשר מובילה למבנה פנימי שמשמר את האובייקט האבוד.
תגובתה של אלן למאמר
בשלב זה במאמר, חוזרת סלברג לאינטראקציה שהייתה לה עם אלן מספר חודשים לאחר שקיבלה את מכתבו את האנליטיקאי הקודם שלה. היא התקשרה לאלן, שיתפה ברצונה לפרסם את המאמר שכתבה, והציעה כי תשלח לה אותו במייל ואחר כך הן תוכלנה להיפגש ולדבר על זה (הייתה זו בקשה נוספת מצד סלברג על זו הקודמת, ביחס להצגת עבודתן המשותפת). בפגישה, שיתפה אלן כי היא נסערת מהכתיבה, והתייחסה בין היתר לתחושתה שסלברג לא הציגה אותה באור חיובי, כך שברור שלא אהבה אותה. סלברג בתורה השיבה ואמרה שאהבה אותה ודאגה לה מאוד, אבל לא את מה שהיא עוררה בה: למשל תחושת התקיעות סביב הסיום, או חוויתה את עצמה בקשר עימה כלא מועילה ולא טובה מספיק. השיתוף היה לסלברג קשה. לאחר הפגישה, היא נזכרה שאכן אהבה את אלן בתחילת הטיפול, אך תחושה זו אבדה במאבקים המתמשכים שהתגלמו באינטראקציה של שתיהן.
בהמשך הפגישה, המשיכו השתיים לדון בתכנים שעלו במאמר. אלן שיתפה בתהיות שהתעוררו בה, כמו האם היו קרובות מדי בגיל, או האם חשה צרות עין כלפי סלברג והחיים שחיה. סלברג חלקה איתה תהיות אלה. במקביל, החלה סלברג להרגיש כי התנועה המהירה בין מה שאלן הרגישה שסלברג חשה כלפיה (היעדר אהבה), לכך שחשה תחושות אלה בתוכה (כך שהיא, אלן, לא אוהבת את סלברג), המשיכה להתקיים ולעבור ביניהן כמו "תפוח אדמה לוהט". היא הרגישה רע והתערערה באשר להחלטה לסיים את הטיפול. לקראת סוף הפגישה, הדגישה סלברג בפני אלן כי אם תרצה שתשנה משהו במאמר, או שתרצה לכתוב בעצמה משהו – היא תשקול זאת. היא הרגישה גם ששמורה לה הזכות לסרב לפרסומו, ורצתה שהפגישה תוכל לאחות משהו, ולא להיחוות כפוגענית. בסיום, אמרה אלן שתחשוב על הדברים.
חוויה מחודשת של הסיום כמצע לתיקון
בזמן שהמתינה לתשובתה של אלן, הרהרה בליבה סלברג לגבי תחושת המבוי הסתום שהייתה ביניהן בפגישה. תחושה זו הזכירה לה את הדינמיקה ביניהן במהלך הטיפול ובאופן מוזר, גם את מה שהתרחש באותו הזמן בינה לבין האנליטיקאי הקודם שלה. סביב מחשבות אלה, היא מביאה דברים נוספים של אברהם וטורוק, שהציעו כי על מנת לקבל לחלוטין אובדן ולעבד אותו, צריכה להתרחש הסתגלות מחודשת בתוך העצמי. סלברג הרגישה שתהליך זה לא התרחש בקשר בינה לבין אלן: הן זכרו זו את זו כאילו שכחו (או אף סירבו לקבל) את סיום עבודתן המשותפת. סביב תחושה זו, מעלה סלברג את האפשרות כי אולי כאשר אנחנו "שוכחים", אנחנו מגנים על עצמנו מפני הכרה בנפרדות, באובדן ובשינוי ההכרחי הכרוכים בהכרה מלאה בפרידה.
בחלוף שבועיים, התקשרה אלן לסלברג וביקשה להגיע לפגישה נוספת בתשלום (אולם, סלברג לא גבתה תשלום בעבורה ובעבור הפגישה הקודמת, כיוון שהיו קשורות בפרסום המאמר). כאשר נפגשו, הנימה של אלן הייתה שונה. היא אמרה לסלברג כי לא הביעה בפניה את הכרת התודה שחשה על עזרתה. לצד זאת, הביעה הודיה על כך שאמה בת ה-90 בבריאות טובה, וכך גם היא. סלברג חשה כי אלו דברים בעלי ערך, בייחוד על רקע האובדנים הרבים שחוותה. היא גם נזכרה בסיום המקורי שלהן, בו אלן כעסה עליה מאוד עד הרגע האחרון, ונזכרה במכתב התודה ששלחה לה רק לאחר הסיום. סלברג הודתה לאלן על הדברים, והרגישה שוב צורך לתקן את תחושת הקריעה שליוותה את סיום הטיפול. היא שיתפה את אלן בחשש שליווה אותה בסיום שאולי נכשלה איתה, מפני שלא עזרה לה מספיק סביב שינוי עבודה, או סביב רצונה למערכת יחסים ארוכה.
אלן אמרה שהיא מרגישה ששתיהן נתקעו מדי בזמנו לגבי שני העניינים האלה: היא אמנם עדיין באותה עבודה, אבל נהנית ממנה. סלברג נטתה להסכים ונזכרה יחד איתה בכך שחזרה לטייל, כלומר שבה להנאה אחרת בחייה. לאחר מכן, סיפרה אלן לסלברג על בת זוגה, נאן, איתה היא מטיילת בדרך כלל. היא שיתפה כי לא הצליחו למצוא זמן מתאים לטוס לחו"ל השנה, כך שבמקום זאת הזמינה את אלן לביתה לסוף השבוע בו חל יום הולדתה. בתוך כך, סיפרה על התחושה הנעימה כל כך שהרגישה בקרב משפחתה של נאן וחבריה. דברים אלה עזרו לסלברג להבין כי עזרה לאלן למצוא דרך ליצור מערכת יחסים ארוכת טווח וערוץ להרחבת חיי המשפחה שלה. לבסוף, נתנה אלן לסלברג את הסכמתה המלאה לפרסום המאמר, וסלברג הודתה לה.
סלברג הרגישה כי שתי הפגישות האחרונות שלהן היו נחוצות בכדי לעבד יחד את הדברים, והאמינה כי העבירה לאלן את תקוותה להצליח לתקן את האופן בו סיימו. היא הרגישה שבין הפגישות, ובמהלך פגישתן השנייה, החל להתחולל בתוך כל אחת מהן שינוי, והן הצליחו לתת פשר רב יותר לקושי שליווה את סיום הטיפול. מתוך החוויה המחודשת של הדברים, התחוללה תנועה מרפאת ומתקנת. סלברג האמינה כי תנועה זו תוכל לשחרר כל אחת מהן, כך שתוכלנה להשתמש באופן משמעותי יותר בעבר. היא טוענת כי נוקשות הזיכרון, שנועדה להגן עליהן, מנעה משתיהן להכיר באופן בו הן יכולות להשתנות בעתיד בזכות מערכת היחסים האנליטית שחוו.
בהמשך לעיבוד ולסגירה שעברה סלברג עם אלן, היא חשה בשלה לעבור תהליך דומה עם האנליטיקאי הקודם שלה, וכתבה לו מספר חודשים לאחר מכן. היא הבינה כי אכן הייתה נימת נזיפה באופן שבו השיבה למכתבו, וכן כי היא ממשיכה לסחוב איתה את תחושת היעדר ההכרה מצידו ברצון שהביעה לסיים את הטיפול. במכתב, שיתפה אותו בהבנות שהתגבשו בה סביב תגובותיה המורכבות לדבריו. היא הרגישה כי הללו אפשרו לה לתת מקום ולבטא מולו גם את הכרת התודה העמוקה שחשה על העבודה הטיפולית עימו. הוא, בתגובה, כתב שהוא מעריך לשמוע על רגשותיה החמים ביחס לעבודה שלהם. סלברג מספרת כי בכתה כשקראה את תשובתו, כיוון שהרגישה כי עכשיו סיימו באמת ובאופן שלם. היא שמחה על כך ששיתפה אותו בהכרת התודה העמוקה שחשה, ויחד עם זאת הצליחה להרגיש באמת את האובדן – כעת, הקשר נגמר.
בחזרה לספרות
בשלב זה, יוצאת סלברג מתוך התנסויותיה שלה אל מול אלן והאנליטיקאי הקודם שלה, חזרה לספרות העוסקת בסיומי טיפול. היא מציגה את הקטגוריזציה שהציע נוביק ב-1982 לשלושה סוגים של סיום טיפול: הראשון – כזה ששני הצדדים מסכימים לגביו; השני – כפוי; והשלישי – חד צדדי. היא מטילה ספק במובחנות קטגוריות אלה ותוהה אם במרבית הסיומים, לא ניתן להבחין בפועל בהיבטים השייכים ליותר מקטגוריה אחת. היא מדגימה זאת ומתייחסת למצב בו מטופל החליט שהוא מוכן לעצור את הטיפול, אולם דווקא לאחר שהחלטה זו זכתה לתמיכת האנליטיקאי, עשוי המטופל לחוש לפתע כאילו נדחף מכורסת האנליזה, אל מחוץ לחדר הטיפול.
סלברג מביאה דברים נוספים של נוביק, אשר טען כי על מנת להיכנס לשלב הסופי בטיפול, חייבת להתקיים "ההתפכחות מאשליה, ההכרח לחוות את האנליטיקאי והאנליזה ככשלון". סלברג מרחיבה את דבריו וטוענת כי תמיד ישנו גבול למה שאנליזה יכולה להשיג בדיאדה נתונה, אולם, בה בעת גם מדגישה את הפוטנציאל המיטיב של אנליזה. לאחר דברים אלו, היא חוזרת לשאלה המשמעותית שהעלתה – כיצד אנליטיקאים יידעו שהגיעו לנקודה "טובה דיה" בטיפול? (וגם, האם אפשרי להניח מעט לאמביציה האנליטית ולתת מקום להמשגה של איך נראה "טוב דיו"?) בניסיון להתחקות אחר התשובה, היא מתייחסת לעבודה המאוחרת שלה עצמה סביב תהליכי סיום, הן עם אלן המטופלת שלה והן עם האנליטיקאי הקודם שטיפל בה. על בסיסה, היא משתפת כי למדה שהקבלה של האכזבה, והאופן שבו זו מובילה להכרת תודה, היא זו הנמצאת בבסיס התמונה המורכבת של הסיום.
בהמשך, מציגה סלברג את גישתו של אורגל ואת ההשוואה שערך בשנת 2000 בין סיום טיפול לתהליך שחרור, תהליך אשר מהווה חלק אינהרנטי מהעבודה האנליטית ממש מראשיתה: "כל פרשנות טומנת בחובה רמזים לסיום... אנליזה כמערכת יחסים מושתתת על רצפים חוזרים ונשנים: היקשרות, פרשנות, אובדן, אבל ורמות של הפנמה". לדברי סלברג, מרגע שמתחילה האנליזה, ישנה תנועה אל עבר סופה, מה שפותח אפשרויות ומקדם צמיחה עבור מטופלים מסוימים, בעוד שעבור אחרים, כפי שאולי היה עבור אלן, זה מרחף מעל הקשר הטיפולי כאובדן ואבל נוספים שיש לשאת. זוהי חידה שנמצאת בבסיס הסיום, אשר מטבעו דורש עבודת אינטגרציה שיכולה להיעשות רק לאחריו.
בסיום המאמר, חוזרת סלברג לכותרת המאמר של פרויד אליו התייחסה מוקדם יותר, "אנליזה סופית ואינסופית". היא מציעה את פרשנותה לדבר אליו כיוון פרויד בכותרת זו: הניסיון להחזיק את המתח בין מה שניתן להשיג בזמן התחום של אנליזה, לעבודה האינסופית שממשיכה להיעשות מעבר לה. היא משתפת בכך שבכל פעם שהיא מהרהרת מחדש בעבודתה עם אלן, היא מוצאת כי ישנו מקום לחלק חדש באבל על מה שהיה, לצד עיבוד מחודש של העבודה שנעשתה. תהליך זה דחף את סלברג לעבד גם את תהליך האבל הלא פתור שלה אל מול האנליזה הראשונה שעברה כמטופלת. במובן זה, טוענת סלברג כי הסיום אינו באמת סופי. כלומר, אין משמעותו סגירה מוחלטת של משהו. גם לאחר הסיום, התהליך שהתרחש ממשיך, אך בדרך שונה: "זוהי הסגירה של דלת אחת, לשם פתיחת אחת אחרת, גם אם איננו יודעים לאן היא עשויה להוביל."
סלברג התחילה את מאמרה מהתבוננות בהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית לגבי סיום טיפול. לאחר מכן, שיתפה כי כאנליטיקאית, הרגישה כי נאלצה להתמודד עם פרדוקס אליו לא הוכנה: המתח בין רצונה של מטופלת שלה להישאר לטיפול לעד, לבין תחושתה כי יש לסיים את הטיפול. מתוך תחושות אלה, היא יצאה לתיאור מקרה של האנליזה שלה עם מטופלת בשם אלן ושיתפה בתחושות ובלבטים שליוו אותה ביחס לדינמיקה ביניהן בזמן אמת, כמו גם בדיעבד. היא הרגישה שמאבקי הכוח בהן הייתה לכודה אלן בחייה, התבטאו גם ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול וכלאו את שתיהן בלולאה אינסופית. דינמיקה זו שבאה לידי ביטוי לאורך שנות האנליזה, פעלה ביתר שאת גם סביב סיומה.
רק בחלוף מספר שנים מהסיום, כאשר נפגשו שוב סלברג ואלן, התחדדה בסלברג ההבנה כי החלטתה לסיים את הטיפול, על אף שהייתה אנאקטמנט, חוללה תיקון סביב טראומה שליוותה את אלן. היא משתפת כיצד באופן מוזר, במקביל למפגש המחודש שלה עם אלן, חידש האנליטיקאי הקודם שלה את הקשר עימה. תהליך זה שהתרחש במקביל, סייע לסלברג להבין כי התמודדה עם אבל לא פתור סביב הסיום עימו, אשר סיבך אותה גם בעבודתה כאנליטיקאית של אלן. בחלק האחרון של המאמר, שבה סלברג מהתנסויותיה כאנליטיקאית ומטופלת אל הספרות, אשר בתורה עיצבה גם היא את החשיבה שלה סביב סיומי טיפול. באחרית הדברים, היא טוענת כי סיום טיפול אינו באמת סופי, כך שגם לאחריו ממשיך התהליך שהחל, אך בדרך שונה.
פסיכולוגית בהתמחות קלינית בשירות הפסיכולוגי בשדרות, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר-אילן. מחקרה בעבודת התזה עסק בתהליכי תקשורת זוגית במעבר להורות.
Salberg, J. (2009). Leaning into termination. Psychoanalytic Dialogues, 19(6), 704-722
