חיפוש

שלבים תרפויטיים לסליחה וסליחה-עצמית: סיכום מאמרם של Jacinto ו- Edwards

עירון מלמוד גנני

סליחה לאחר וסליחה-עצמית הם היבטים חשובים של תהליך האבל עבור אנשים רבים, במיוחד בקרב אלו אשר הקדישו שנים לטיפול באחרים משמעותיים, אשר סבלו ממחלה כרונית ומתו. בעבר, העיסוק בסליחה הודגש בעיקר בהקשר של מסורות דתיות, ונוצר חסך משמעותי בדיון על היעילות הקלינית של סליחה בתיאוריות פסיכולוגיות שהתפתחו במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. עם זאת, ברבע האחרון של המאה, התגבש גוף מחקר הולך וגדל העוסק בהיבטי בריאות הנפש של סליחה וסליחה-עצמית.

למאמר זה מספר חלקים. תחילה, תוצג סקירת ספרות על סליחה וסליחה-עצמית. לאחר מכן, יתואר מודל טיפולי לעיבוד תהליכי סליחה בקרב מטופלים, ובהמשך יודגם על ידי תיאור מקרה, הממחיש את יתרונות התהליך בעבודה עם אדם המעניק טיפול סיעודי מתמשך (Caregiver). לבסוף, יידונו ההשלכות עבור אנשי מקצוע. 

סליחה וסליחה-עצמית לאורך השנים

סליחה והיבטים דתיים

במשך מאות שנים סליחה עמדה במוקד הלימוד הדתי. לימודי דת הקשורים לסליחה כלולים בכל המסורות המרכזיות: הינדואיזם, בודהיזם, יהדות, נצרות ואיסלם, גם אם באמצעות היבטים שונים. סקירה של מסורות דתיות מהמזרח והמזרח התיכון מגלה כי רעיון הסליחה מקופל לעיתים בתוך מונחים או דרכי התבוננות על מערכות יחסים בינאישיות. מאמינים של מגוון מסורות דתיות מדגישים את חשיבות הסליחה לצד יתרונות רגשיים ורוחניים רבים היכולים לשנות באופן משמעותי את חייו של האדם הסולח. כמו כן, במספר מחקרים נמצא כי אינדיבידואלים בעלי אמונות דתיות או רוחניות רואים סליחה כערך משמעותי יותר מאשר אלו אשר לא מחזיקים באמונות דומות. היבט חשוב של סליחה נעוץ בממד הרוחני. מנקודת מבט זו, עבודה הממוקדת בסליחה לאחר מאפשרת להתמיר רגשות של כעס וטינה באמצעותה.

אלכוהוליסטים אנונימיים (AA) וחשיבות הסליחה

לצד דתות מאורגנות, קיימות מסורות אחרות אשר הדגישו את חשיבות הסליחה. במאה ה-20, ביל ווילסון, מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), כלל את רעיון הסליחה לאחרים ולעצמך כחלק מהותי מתוכנית 12 הצעדים. תוכנית 12 הצעדים מתארת דרך חיים המאפשרת לחברים ב-AA להתנזר מאלכוהול. התוכנית הוליסטית בגישה שלה לפיתוח אורח חיים בריא; היא משלבת בין היבטים רגשיים ורוחניים עם גישות קוגניטיביות והתנהגותיות המסייעות לחברים להפסיק לשתות ולהתמיד בכך. סליחה מהווה חלק אינטגרלי בתהליך ההחלמה לאלכוהוליסטים, בזאת שרעיון הסליחה מסמן את סופן של תחושות שליליות כמו נטירת טינה, כעס, בושה, פחד ועצבות.

מחקר מדעי של סליחה

הסתייגות ארוכת שנים מהתייחסות מדעית לסליחה הותירה שאלות בסיסיות ללא מענה, למשל איך סליחה יכולה להשפיע על רווחתם המנטלית של מטופלים ולעזור להם להתמודד עם תחושות של חרדה, אשמה ופחד. מחקר הסליחה הוא תופעה חדשה יחסית, אשר התחילה בשנות ה-70, ובאופן רציני רק בשנות ה-80 (לפני 1985, רק 5 מחקרים פורסמו בנושא זה). שינוי המצב מיוחס לספר פופולארי בנושא שפורסם על ידי Smedes ב-1984, ושבה את דמיונם של אנשי מקצוע והקהל הרחב. הרעיונות אשר הוצגו בו לגבי הקשר בין ריפוי וסליחה עוררו דיון פורה על ערכה של סליחה בפסיכותרפיה, תהליך הסליחה, היעילות הקלינית של סליחה כחלק מהתהליך ההחלמה ואסטרטגיות התערבות.

הספרות המדעית מציעה הגדרות שונות של סליחה. על פי הגדרה אחת, סליחה אמיתית כוללת ויתור על תחושת הקורבנות (Self-as-Victim), ויתור על לראות את עצמנו כצד הפגוע ונוטר הטינה. לפי הגדרה זו, היצמדות לנקודת המבט הפאסיבית של קורבנות מאפשרת לאדם להישאר כלוא ברומינציות מלאות טינה, ולהימנע מלקיחת אחריות באופן אסרטיבי על עצמו. לאסקין תיאר סליחה כיכולת שניתן ללמוד, המעניקה לאדם הסולח הזדמנות לקחת שליטה על המצב ולמצוא מחדש את כוחו, מעשה המאפשר לאדם לקחת אחריות על תחושות אישיות, והזדמנות להיות פתוח לתהליכי ריפוי עצמי. במילים אחרות, כאשר נמצאים בעמדה פאסיבית של עצמי כקורבן, אנשים נמנעים מלקיחת אחריות על האירועים בחייהם. הבחירה בסליחה מאפשרת לקיחת אחריות אישית ושיחרור מפרספקטיבת הקורבנות.

למטרת המאמר, ומתוך התייחסות להגדרות אשר נידונו כאן, סליחה מוגדרת כ"שחרור מהאמונה של עצמי כקורבן וגיוס מחודש של כוח אישי המוביל לריפוי עבור האדם הבוחר לסלוח". ההחלטה לקחת אחריות אישית על עצמנו ולסלוח לאחר מובילה לתחושה מוגברת של מסוגלות עצמית. פעולת הסליחה הינה התוצאה של אדם המוותר על טינה ורצון לנקמה, אשר בחר להפסיק את העיסוק המחשבתי בכעס ושמירת טינה, ובחר לחנון את האדם הפוגע.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο חמלה עצמית כמשאב טיפולי: סקירת ספרות והמלצות ליישום בפסיכותרפיה

ο סליחה עצמית באנורקסיה ובולימיה: תקציר מאמרם של ווטסון ושות'

ο אבל פתולוגי: סוגים והתערבויות ספציפיות - תקציר מאמרו של בלייכמר

סליחה-עצמית

סליחה-עצמית צמחה מתוך ספרות הסליחה בשנות ה-90. קיימים מחקרים מעטים אשר עסקו בהיבטים הקליניים של סליחה-עצמית, ואין הגדרה מקובלת למונח בין חוקרים. פלאנאגן תיאר סליחה-עצמית כתהליך המוביל לתוצאות הבאות: (1) האמונה שנסגר חוב; (2) סופה של התנהגות הענשה-עצמית הנובעת מלאפשר פגיעה באחרים; (3) התובנה שיש צורך בשינוי, וכי שינוי ההתנהגות יוביל לתחושה פנימית טובה יותר; ו-(4) אמונה מחודשת באינדיבידואל ובאחרים. תהליך העבודה לקראת סליחה-עצמית עשוי לכלול אחת או יותר מהתחושות הבאות: כעס, טינה, אשמה, בושה, אשמה-עצמית, דיכאון, חרדה, חרטה ואבל. לאחר סיום התהליך, הסולח משחרר את רגשותיו השליליים כלפי עצמו ומחליף אותם ברגשות חיוביים כמו אמפתיה, חמלה, עדינות ואהבה עצמית.

תהליך הסליחה-העצמית

על פי לאסקין, סליחה-עצמית מגיעה עם המודעות כי נטירת טינה והחזקה בנרטיב על עוולות הנגרמו לנו אינן מהוות גישות טובות לשיחרור מכעס וטינה. הוא ציין 4 קטגוריות של אינדיבידואלים העשויים להזדקק לעבודת סליחה-עצמית:

1. אלו המאשימים את עצמם על כך שנכשלו באחת ממשימות החיים החשובות.

2. אלו המאשימים את עצמם על כך שלא לקחו צעדים הכרחיים כדי לעזור לעצמם או לאחר.

3. אלו המאשימים את עצמם על כך שפגעו באחר.

4. אלו המאשימים את עצמם על התנהגויות של הרס-עצמי, כמו התמכרות.

לצד קטגוריות אלו, הוא הציע רשימת מצבים בהם אדם עשוי להזדקק לתרגל סליחה-עצמית מתוך התנהגות של הרס-עצמי כמו גם התנהגות של פגיעה באחר. קטגוריות אלו מהוות סמנים חשובים בעבודה עם נותני טיפול (Caregivers) ומראים היכן עבודה של סליחה-עצמית עשויה להתחיל.

לעומתו, פלאנאגן טען שסליחה-עצמית אינה נוגעת למצבים של התנהגות אישית אשר הובילה לפגיעה בעצמי, והציע גישה המתמקדת במערכות יחסים שהשתנו לצמיתות בעקבות התנהגויות ואמירות אשר נתפסו על ידי אחד הצדדים כפוגעניים. הוא התייחס לתהליך סליחה-עצמית באמצעות 4 שלבים שיש לעבד. שלבים אלו כוללים: עימות עם העצמי, לראות את עצמך כאחראי, להתוודות על הפגמים שלך, וטרנספורמציה. כלומר, בכדי לסיים את התהליך, האדם חייב להתוודות על הטעויות שלו בפני אדם אחר. בשלב הטרנספורמציה האדם יכול ליצור מחדש את העצמי שלו (Re-create Self), ולהבין שסליחה-עצמית אינה אפשרית ללא התחייבות לשינוי פנימי. 

4 שלבים תרפויטיים של סליחה וסליחה-עצמית

סליחה-עצמית, אם כך, היא התוצאה של לקיחת אחריות על חלקנו במצב נתון שהסתיים ברגשות פגועים, פגיעה פיזית לאחרים, רגשות שליליים כלפי אחרים והאשמה עצמית. סליחה-עצמית מושגת כאשר האדם יכול לזהות שאינו מושלם, וכי חוסר מושלמות זה גורם לכך שלעיתים אינו מצליח לעמוד בתדמית העצמי האידיאלי שלו. חיים של סליחה-עצמית דורשים כי האדם יאמץ את הצד הצילי שלו, כמו גם את העצמי הגבוה. בנוסף, על האדם להיות בעל היכולת לזהות שכל אדם הוא חלק מקהילה של בני אדם לא מושלמים, אשר בעיקר עושים ככל יכולתם. ניתן להציג את תהליך עיבוד סליחה וסליחה-עצמית באמצעות מודל המורכב מ-4 שלבים:

1. הכרה (Recognition) – הכרה בכך שסליחה-עצמית היא אפשרות היכולה להפחית הערכה עצמית שלילית. מודעות זו מובילה לבהירות של הסיטואציה עבורה דרושה סליחה-עצמית, ולהסטת המיקוד מהאשמת אחרים. הכרה זו מגיעה, בדרך כלל, לאחר פרק זמן בו האדם נתון ברומינציות על האירוע או האירועים אשר עוררו תחושות שליליות של כעס, אשמה, האשמה של האחר, דיכאון, טינה, חרדה, חרטה ואבל הנוצר מקיומם של עניינים לא פתורים.

2. אחריות (Responsibility) – לקיחת אחריות עבור אותם מקרים הנמצאים בבסיס הצורך לסליחה-עצמית. תובנה המובילה לאמפתיה-עצמית נובעת מהכרה בתחושת חוסר המושלמות של האדם, וההבנה כי אנשים בלתי מושלמים לא תמיד עומדים בציפיות הגבוהות שלהם מעצמם. חלק חשוב משלב זה הינו השגת בהירות לגבי המידה בה האדם אחראי ביחס למקרה.

3. ביטוי (Expression) – ביטוי הרגשות שעלו מתחושות האשמה העצמית, בדגש על מפגש חוזר עימם מתוך כוונה לעיבוד ושחרור. האינדיבידואל יהיה בדיאלוג (פנימי או עם האחר) המתייחס לרגשות השליליים אשר עלו. צורת ביטוי זו של המעשים והתחושות מקדמת גם את חזרתו של האדם לקהילה.

4. יצירה מחדש (Re-creating) – יצירה מחדש באמצעות אימוץ תדמית עצמית מחודשת הכוללת בתוכה את העבר ומספקת הכוונה לעתיד.

החל מנקודה זו, המאמר עובר להתמקד בקשר הדיאדי בין נותן טיפול ומקבל טיפול, סביב התמודדות עם מחלה כרונית, כמערכת יחסים ארוכת טווח העשויה לכלול מספר מקרים המעוררים את הצורך בסליחה-עצמית. כאשר אדם מטפל באחר לאורך מספר שנים, קיים סיכוי רב לשינוי באופן בו נותן הטיפול רואה את מערכת היחסים. לעיתים השינוי נוצר כתוצאה מטבעה השלילי של חוויה אחת או יותר לאורך זמן, ולעיתים קרובות, לאחר עיסוק מחשבתי רב לגבי אותן חוויות בלתי פתורות, נותן הטיפול עשוי להיות מוכן לחוות סליחה-עצמית.

נותן הטיפול עשוי לעבד את שלבי התהליך באופן הבא: תחילה, נותן הטיפול מזהה שהוא לכוד בתבנית מעגלית של רומינציות לגבי אינטראקציות או מקרים לא פתורים. שנית, נותן הטיפול לוקח אחריות אישית על האירוע או האירועים, מודה בחוסר המושלמות שלו, ומזהה את חוסר המושלמות הקיים בכל בני האדם. בשלב הבא, נותן הטיפול מבטא רגשות של האשמה עצמית מתוך מטרה לעבוד איתם באופן אחר, ופותח בדיאלוג המסייע להבהיר תחושות שליליות ולשחרר אותן. לבסוף, נותן הטיפול יוצר מחדש את חייו לאחר שעיבד את תחושות היגון ואת הסליחה-העצמית. ההכרה העמוקה בכך שנותן הטיפול הוא אדם לא מושלם בעולם של אינדיבידואלים לא מושלמים מאפשר לשלב את העבר לתוך ההווה, ולמצוא כיוון חדש לקראת העתיד. 

תיאור מקרה

כעת, תהליך 4 השלבים לסליחה וסליחה-עצמית יודגם באמצעות נותנת טיפול היפותטית, אישה בת כ-45 בשם שירלי, אשר טיפלה בהוריה בשנים האחרונות לחייהם. שירלי עזבה קריירה מבטיחה כדי לטפל באימה החולה, לאחר שסבלה מהתקף לב בגיל 75. יש לה ארבעה אחים, אך עול הטיפול נפל באופן מוחלט עליה. שתי סיבות אלו, לצד האחריות לטיפול בהוריה שחשה כבת הצעירה, הובילו לפיתוח תחושה מסוימת של טינה כלפיהם.

כשנה לאחר התקף הלב שעברה האם, וניתוח המעקפים שבא בעקבותיו, מצאה אותה שירלי בשעות אחר הצהריים מחוסרת הכרה בחדר השינה. היא ניסתה לבצע החייאה בזמן שאביה התקשר להזעיק עזרה. האמבולנס הגיע והם נסעו לחדר המיון הקרוב, שם לאחר ניסיון החייאה נוסף נותרה בתרדמת למשך 5 ימים לפני שנפטרה. שירלי האשימה את עצמה על מותה של האם, והאמינה שהיתה יכולה להציל את חייה.

היא המשיכה לטפל באביה שסבל מדמנציה. עם ירידה במצבו הבריאותי עלה צורך בטיפול אינטנסיבי יותר. בשני מקרים שירלי אשפזה את אביה במוסד סיעודי, אך חזרה בה לאחר מספר ימים, מתוך האמונה שאינו מקבל שם את הטיפול שהיא יכולה לתת לו בבית. באחת הפעמים מצאה את עצמה צועקת עליו בתסכול כאשר לא הצליח לאכול את האוכל שהגישה לו. כאשר הבינה שמצבו מחמיר, הבהילה אותו לחדר מיון ושם התברר שהתייבש. הרופא המטפל אמר שמצבי ההתביישות יחזרו על עצמם, ולבסוף התקבלה ההחלטה לאשפז אותו במוסד סיעודי. הוא נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן.

היגון מאובדן שני הוריה אחז בשירלי בחוזקה, ורק כשלוש שנים לאחר מותו של אביה פנתה לעזרה מקצועית. באותו זמן, החפצים של הוריה עדיין היו בחדר השינה שלהם, מבלי שזרקה דבר. האבל המורכב ממנו סבלה גרם לה לחוש תקועה בחייה – תחילתו של שלב ההכרה בתהליך סליחה-עצמית. בטיפול, זיהתה שירלי שחייבת להיות דרך אחרת בה תוכל לעבוד עם האבל שלה. הפגישות הראשונות התמקדו בבניית ברית טיפולית, וחיזוק ההבנה שעבודה על לסלוח להוריה וסליחה-עצמית עשויים להיות המפתח ליציאה מהמצב התקוע. היות והפסיכותרפיה בדיבור התקדמה באיטיות בין שלב ההכרה והאחריות,המטפלת ביקשה ממנה ליצור שלושה דימויים אשר ישמשו כמטאפורות רלוונטיות לעבודה הטיפולית. התוצאה היתה 3 תקופות מובחנות בחייה שהיו רלוונטיות למצב חייה הנוכחי: סצנה מבית הילדות שלה בכפר, תמונה שלה מטפלת בשני הוריה אשר העלתה תחושה של אינטנסיביות וחוסר שקט, ותמונה של גבעה ושמש העולה ממנה, ולידה סימן שאלה.

תוך כדי עבודה עם המטאפורות שירלי הבינה כי הסצנה מהילדות, בעוד שנראתה אידיאלית, כללה עניינים לא פתורים עם הוריה. זמן רב הוקדש בעיבוד התמונה השנייה, אשר שיקפה תקופה בחייה בה ניסתה באופן נואש למלא את הצרכים של הוריה. שירלי דיברה על תחושת חוסר האונים שחוותה בתקופה הזו, ועל מצבה הבריאותי הרעוע, שהתבטא בכאב משמעותי בעקבות פריצות דיסק. היא הביעה תסכול רב מהעול שנפל עליה ללא חלוקה בנטל: "טיפלתי במשך 24 שעות ביממה. אני כל כך עייפה ומותשת ולא הצלחתי לישון במשך שנים". היא דיברה על האשם שחשה כלפי עצמה וכלפי אחרים, במיוחד חברי משפחה שלא עזרו לה עם הטיפול בהורים. ככל שהתקדמה בעבודה עם המטאפורות יכלה שירלי להתחיל לדבר על ההווה: "אני כבר לא מטפלת ומרגישה אבודה בשנים האחרונות. אני לא בטוחה מה לעשות עם חיי. אני חושבת על מה הייתי יכולה לעשות טוב יותר כדי למנוע את המוות של הוריי". כעת נכנסה המטאפורה השלישית לתמונה, ככזו המבטאת תקווה לגבי העתיד.

שלב האחריות הוא השלב בו זיהתה שאינה מושלמת והבהירה את המידה בה היתה אחראית על האירועים שחוותה עם הוריה. לבסוף הצליחה לומר שעשתה ככל שיכלה, ואת הכי טוב שהיה אפשר ללא עזרה ולאור הצרכים המורכבים שלהם ומצבה הבריאותי.

בשלב הביטוי יכלה שירלי לפגוש שוב את התחושות השליליות, אך הפעם עם כוונה לעבוד איתן ולהבינן. המטפלת הציעה את טכניקת הכיסא הריק מגישת הגשטלט. לצורך איסוף חומר הדרוש לדיאלוג אפקטיבי, המטפלת ביקשה משירלי לערוך שתי רשימות, אחת עבור אמא שלה ואחת עבור אבא שלה, של אירועים ועניינים לא פתורים בהקשר למערכת היחסים שלה איתם. הרשימות כללו מספר אירועים מהילדות, אך רובם היו מהתקופה בה טיפלה בהם. הן התחילו עם אמא שלה; המטפלת הציבה מולה כיסא ריק, ושירלי פנתה לכיסא שייצג את אמא שלה בעזרת הרשימה שהכינה. בשלב הבא, שירלי התבקשה לעבור לכיסא הריק ולענות לשאלותיה כאילו היתה אימה. לאורך שתי פגישות, שירלי הצליחה לסלוח לאמא שלה על כמה מהמקרים ולחוות סליחה-עצמית לגבי אירועים שקרו בזמן שטיפלה בה. לבסוף, הגיעה למקרה בו מצאה את אמא שלה מחוסרת הכרה. בזמן שישבה בכיסא הריק, כאמא שלה, שירלי הבינה כי מותה היה מעבר לשליטתה, ושטיפלה בה היטב בהינתן מצבה הבריאותי.

בסוף עבודת הגשטלט, שירלי עדיין הרגישה שנדרשת עבודה נוספת בשביל לסגור את המעגל. המטפלת ביקשה ממנה לכתוב מכתב לאמא שלה לפגישה הבאה. בשבוע שלאחר מכן דיווחה שירלי על תחושת הקלה. תהליך החשיבה והכתיבה עזר לה להבין כמה אהבה ואכפתיות הרגישה כלפי אמא שלה. במכתב, היא הודתה לה על כל הדברים בחיים שלמדה ממנה, ובסוף המכתב שחררה אותה, במה שהגדירה כחוויה משמעותית, אשר הבהירה עבורה את משמעות מערכת היחסים שלה עם אימה.

לגבי אביה, שירלי ציינה שאינה מרגישה את אותה אשמה היות וידעה שהגיע זמנו ללכת. לאחר כמה שנים של טיפול אינטנסיבי וצפייה בהתדרדרות האיטית שלו, כאשר נפטר נשארה עם תחושה של הקלה. הן עבדו במשך שתי פגישות על סליחה וסליחה-עצמית עם אבא שלה. במהלך התהליך חוותה את שלבי האחריות והביטוי. בשלב הבא דיברה על תחושת הריקנות והתקיעות שנותרה בחייה לאחר שאביה נפטר: "לא ידעתי מה לעשות אחרי שתפקידי כמטפלת הסתיים", במה שציין את שלב היצירה מחדש. בשלב זה הטיפול התמקד בשילוב חוויות העבר עם הוריה לתוך ההווה, והתקדמות מעבר לתפקידה כנותנת טיפול. אחת הטכניקות בהן השתמשו בכדי להגדיר כיוונים עתידיים, היא חקירה משותפת של רגעים בחייה של שירלי בהם בחרה לשנות כיוון כתוצאה מנסיבות החיים. הצומת המרכזי בו התמקדו היה ההחלטה לחזור לגור בבית הוריה ולוותר על הקריירה. הן בדקו יחד האם קיימים כיוונים אפשריים שניתן להתקדם בהם, ולאחר תהליך חשיבה החליטה שירלי לחזור לעבוד בתחום שלה, בתור התחלה בתפקיד שאינו כולל לחץ רב. בפגישת מעקב לאחר חצי שנה המטפלת התרשמה ששירלי הסתגלה בהצלחה לחייה החדשים, עמדה בפני ניתוח גב והביעה אופטימיות לגבי עתידה. 

דיון והשלכות טיפוליות

הקונספטואליזציה של שלבים תרפויטיים בתהליך הסליחה מאפשרים למטפל להחליט איפה המטופל ממוקם בעבודת הסליחה והסליחה-עצמית. כל אחד מארבעת השלבים מציע אתגרים למטופל ולמטפל. בזמן שלב ההכרה, המטפל מנסה לשנות את הפוקוס של המטופל בכדי לעזור לו לפתח נקודת מבט אלטרנטיבית לגבי המצב. בשלב זה חשוב לחזק את ההבנה שהאשמת האחר אינה פרודוקטיבית בעיבוד תהליכים של סליחה וסליחה-עצמית, ולנסות להגיע לעמדה סלחנית יותר.

בשלב האחריות, חשוב לעזור למטופל לפתח אמפתיה עצמית כאשר הוא נעשה מודע לכך שאינו מושלם. עם ההבנה שבני אדם אינם מושלמים, המטופל יכול להבין שבזמן שעשה את כל שיכל לעשות, במצבים מסוימים בחיים לא ניתן לשלוט על התוצאה. לעיתים קרובות, שלבי ההכרה והאחריות הם המאתגרים ביותר עבור מטופלים החווים אבל מורכב, במיוחד כאשר האדם היה בתפקיד נותן הטיפול למשך תקופה ארוכה. במקרים כאלו המטפל עשוי לפנות ליותר מטכניקה אחת כדי לעזור למטופל לשנות את נקודת המבט שלו.

כאשר מטופלים נכנסים לשלב הביטוי על המטפל לבחור את טכניקת הדיאלוג הטובה ביותר עבור המטופל. יומן אישי עשוי לשמש ככלי יעיל לעיגון רגשות, מחשבות והרהורים לגבי מערכת היחסים של המטופל עם מקבל הטיפול. עבודה עם תמונות מטאפוריות, בין אם בכתיבה או יצירה, עשויה לספק גישה לחומר המגיע מחלקים עמוקים יותר של העצמי, ולהציע תובנות חשובות. כתיבת אירועים חשובים הקשורים לסליחה וסליחה-עצמית יכולה לייצר חומר איתו ניתן לנהל דיאלוג. טכניקת הכיסא הריק עשויה להוות כלי עוצמתי; במקרה של שירלי, היא אפשרה לה ליצור אינטראקציה עם הוריה תוך כדי עיבוד האמונות המשאירות אותה תקועה בשלב האבל. כתיבת מכתב לאחר עשויה לסייע בשחרור שאריות של מסרים שליליים ולסגור את המעגל.

בשלב היצירה מחדש המטפל יכול לבחור באפשרויות רבות בהתאם למצב המטופל. סקירה והערכה של חוויות חיים, לצד שילוב חלומות ילדות לגבי החיים כאדם בוגר, יכולים לסייע ביצירת גשר בין העבר לעתיד. מחשבה מחודשת על כיווני קריירה שאולי לא היו רלוונטיים במצב הקודם, לצד סקירת תחומי עניין נוכחיים, יכולים לעזור למטופל לדמיין מחדש איך יכול להיראות העתיד. שלב זה, המסכם את עיבוד האבל ותהליכי הסליחה וסליחה-עצמית, מתמקד בהגברת היכולת לחוות אפשרויות נוספות מעבר לאלו שהיו זמינות עד כה. 

על הכותב - עירון מלמוד גנני

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.

מקורות

Jacinto, G. A., & Edwards, B. L. (2011). Therapeutic stages of forgiveness and self-forgiveness. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 21(4), 423-437