חיפוש

עבודה טיפולית עם הורים ומשפחות בימי הקורונה

פורסם על ידי ד"ר דרור אורן

מבוא

משפחות בימי הקורונה נמצאות בבית עם ילדיהן ואינן יכולות לצאת. השהות היומיומית עם הילדים שונה לחלוטין מכל שגרה ומצב מוכר ויוצרת מצבים חדשים ומאתגרים גם יחד. המצב הנוכחי כרוך בחשש ובקושי, ויחד עם זאת השהות המשפחתית יחד יוצרת עבור לא מעט משפחות, גם הזדמנויות וחוויות חיוביות. כמטפלים העובדים עם ילדים, הורים ומשפחות, אנו עשויים להתקל במצבים שונים, טוב ורע מתערבבים, הסתגלויות יעילות יותר לצד חרדות ומצוקות, ותנועה בין קטבים. אנו נפגשים בצורות השונות של ההתמודדויות ההוריות והמשפחתיות הללו בעבודתנו הטיפולית, ובתקופה זו, שלא ברור כמה תמשך ואיך תתפתח, הם יכולים באופן טבעי למלא את השיח הטיפולי. לצד זאת, יש לזכור כי ישנם הורים ומשפחות שעסוקים בקשיים פנימיים נמשכים וזמניים, שהם מרכז עיסוקם, גם היום. המגוון והפיצולים הקיימים, מצריכים סובלנות ורגישות לצרכים השונים כחלק מאתגרי הזמן זה. הימים הללו, של סגר ובידוד פיזי כפוי (יש מכנים אותו 'בידוד חברתי', אבל מבידוד מסוג שכזה כדאי ואפשר להימנע), מעלים שאלות רבות לגבי אופי וצרכי העבודה האפשרית עם הורים. במסגרת המאמר הנוכחי, אבקש להתייחס ממספר זוויות לצירים נפשיים ייחודיים בעבודה הטיפולית עם הורים ומשפחות בתקופה זו, ובאמצעים האפשריים לסייע להם, תוך בירור אזורי השינוי והאתגרים שהתקופה מזמנת.

שינויים בסטינג המשפחתי

סדר מול אי סדר: סדר היום ברוב המשפחות שונה כעת מבכל תקופה אחרת, חיי היום-יום, סופשבוע או חופשה. בתוך כך, חלק מההורים לפתע אינם קמים בבקר וממהרים לעבודתם, ילדים אינם יוצאים למסגרות הגן ובתי הספר, שגרת החיים הפשוטה הופרה. אנו יודעים שבכדי ליצור רצף וקביעות הנותנים ביטחון לילדים ומבוגרים גם יחד, רצוי שיהיו סדר ושגרה. התנהלות ממושכת בסיטואציה נטולת סדר יום ברור היא שוחקת לאורך זמן ומעוררת חוסר שקט וחרדה. מצב בו כל ילד שוהה בנפרד בחדרו ואין כל פעילות משותפת, יכול להגביר תחושות של ניכור, המועצמות גם ככה בתקופה זו, ולהוות קושי. לכן, גם אם אין צורך לקום בשעה נתונה ואפשר (אם אינך עם ילדים קטנים מדי) להיעזר ביקיצה טבעית, עדיין כדאי לבסס אלמנטים של קביעות, אשר יספקו למשפחה כולה נוחות ויציבות. בתוך השגרה החדשה, השהות ביחד, כמו סביב משחק, טלוויזיה, עשייה משותפת או אכילה, יש בהם פוטנציאל ליצירת משמעות ולנחמה, במצב הלא נשלט סביב.

המעבר מתפעול לשהות: הורים רבים רגילים בימים כתיקונם לנהל ולתפעל את שגרת חיי היום-יום באופן משימתי ויעיל. לארגן את הבית בבוקר לקראת יציאה לעבודה ולמסגרות, ללוות את הילדים לחוגים ופעילויות או לעשות עמם שיעורי בית, להתארגן סביב ארוחת ערב, מקלחות ונוהל התארגנות לשינה בשעה מסוימת. חלק מתפעול המשימות, המעשי והיומיומי, נעדר מימי הקורונה. אין משימות חיצוניות רבות (למעט למידה מרחוק בחלק מהמקומות והזמן), והתפעול מתחלף בשהות. הילדים משחקים לצד בני המשפחה, או עם האחים, בני הבית יושבים ועסוקים בדברים משותפים ושונים. כל אלה אפשריים במרחב אחר, שמהותו שהות. בניגוד למרבית החופשות, אין יציאה לאטרקציות או שקיעה בנופים, פעילויות או קניות. המשפחה כולה נמצאת בבית ואין לאן ללכת - אפשר לפנות פנימה או להיות באינטראקציה עם בני הבית. כך, בני המשפחה מצויים 24/7 בחוויה של שהות משותפת, לבד וביחד.

נושא הוויות הקיום מהדהד את רעיונותיו של אריך פרום (1976) שעשה הבחנה בין 'to be' כנגד 'to have'. רעיונות אלו פותחו על ידי יעקב רנד במודל הטריאדי (Rand, 1993) כאשר חיבר אליהם את סגנון העשייה 'to do' בהרחבה לשלושה סגנונות קיום: Being, Having, Doing (רנד ושקולניק, 2009). תפיסה זו מתחברת גם לרעיונותיו של ויניקוט (1996) אודות Doing לעומת Being ושל נוספים אחרים. נראה כי סגנונות ה-Doing וה-Having הכל כך מאפיינים לעידן המודרני, מפנים מקום לאפשרות של יותר Being. האיזונים הרגילים, שאנשים יוצרים בהתאם לאישיותם, מופרים על ידי המציאות הכפויה. ייתכן וההזדמנות שמציעה התקופה למצב  של Being מתמשך, היא ייחודית וחד פעמית ומעניין אם ואיך היא תשפיע על סגנונות הקיום לאחר מכן.

יחד - בין הנאה לקונפליקט: השהות הייחודית הזו ביחד, לא נבחרה על ידינו, אלא נכפתה על ידי החלטה מדינית ובעקבות סכנה חיצונית. ישנן משפחות שזוהי הזדמנות עבורן לבלות באופן חדש, מרתק, מגלה ונעים; אם מצליחים לשים בצד את האיום הכלכלי, הרפואי ואת אי-הודאות המתמשכת, נשכרים מכך. עם זאת, ישנן משפחות בהן הקושי רב; התקופה המלחיצה מעודדת קונפליקטים זוגיים המועצמים עקב עודף שהות משותפת, בעיות התנהגות משפחתיות, קשיי הסתגלות של הילדים והילדות הזקוקים למרחב ולפעילות גופנית, תחושות של בדידות וגעגוע לקשרים חברתיים, וההורים הכמהים למגוון, יציאה החוצה, פעילות תרבותית, אישית או ספורטיבית. למעשה, שני הקצוות הללו מתקיימים בתוך כל משפחה מעת לעת. התנועה ביניהם עשויה להיות מטלטלת וקשה - רגע אחד נעים לנו ביחד ורגע לאחר מכן אנו "מטפסים על הקירות". חשוב לזכור, ולהזכיר למטופלינו, כי התנועה הדיאלקטית בין שני הקטבים היא טבעית, מותאמת למצב ואנושית ביותר. שימורו של מתח בריא בין רצון בנפרדות ולהיות עם עצמי לבין התענגות על הביחד, הוא הדרך היחידה לעבור את התקופה הזו "בחתיכה אחת". אנו זקוקים לרמות שונות של קרבה ומרחק, ובעוד שחיי היום-יום מאפשרים לנו לווסת ולמנן את השהות שלנו עם עצמנו ועם אחרים, כעת הדבר בלתי אפשרי וכולנו נדרשים למציאת גבולותינו מחדש.

התמודדות עם איום בלתי נראה: וירוס הקורונה נמצא כל הזמן ברקע, הוא "הסיבה" למצב, מרחף מעלינו כמו איום מוזר, מפחיד ולא ממשי של מחלה מסוכנת. מחלה לא מוכרת, מאיימת, המסכנת בעיקר מבוגרים וחולים, אבל משתקת את מרבית העולם. בתוך המציאות הזו, אנשים נוטים לנוע בין הממשי – העובדה שחייהם מוקפאים והם מקבלים מסרים של סכנה ודריכות, לבין חוויה עמומה - הרי האיום לא מוחשי, לא ניתן לראות אותו, וקשה לשמר מולו תודעת סכנה. מעבר לסכנה הבריאותית, מתווספים עוד שני גורמי לחץ מרכזיים, האיום הכלכלי-חברתי וחוסר הודאות המתמשך. בבתים שונים, כל אחד משלושה גורמי הלחץ השונים מקבל נפח אחר ונתפס כממשי יותר או פחות. ילדים מגיבים למתחים אלו במידה רבה כתלות במתח שהם חווים מהוריהם ומהמתח לו הם נחשפים על ידי המדיה, בעיקר אם פחות מתווכת. נראה כי בתוך המצב המאתגר, אחד הדברים המשמעותיים ביותר, בוודאי עבור ילדים, הוא תיווך של אינפורמציה מהימנה. אל מול התחושות הקשות שעשויות להתעורר בקרבנו ובקרב ילדינו, חשוב שננסה להפיג, במידת האפשר, עמימות מיותרת.

מעל לכל אלו, השינוי החיצוני יוצר תחושה של עצירה או השהייה במרוץ, זה המכונה על ידי אנשים 'מרוץ החיים' או גם 'מרוץ העכברים'. אותה תנועה מהירה מיום ליום, ממטלה למשימה, מרשימה לרשימה, מנותבים להספק; עסוקים, טרודים, רודפים, אחרי הצלחה בקריירה ובבית, אחרי עשייה ועוד עשייה, לדבר הבא שיוביל לבא שאחריו; בין לבין עונים על הודעות, בודקים מדיות חברתיות, מנסים עוד, להספיק ולא לפספס. בשבועות האחרונים, המציאות יצרה עצירה פתאומית. אמנם לא בתפעול הבית, אבל ברבדים של עשייה בחוץ וגם עבור הילדים במידה מסוימת. משהו כמו מאותת לכולנו "שימו לב, יש גוף, בריאות, חיים. לא הכול בחוץ, יש בפנים. בהרגשה, במה שקורה בתוכנו". התקופה הזו יכולה להיות טרנספורמציה נסתרת של מחלה, חוויה של התבוננות ושהות. העצירה מהמרוץ וההאטה, מזמנת ואולי מחייבת, התבוננות אחרת. לא ברור האם ישתנו כאן הרגלים בטווח הארוך, אבל מבחינה פסיכולוגית ללא ספק יש כאן שינוי משמעותי. קודם כל, בחוויה הסובייקטיבית של הפרט אותו אנו פוגשים בקליניקה ואולי בהמשך, גם ברמה חברתית רחבה יותר.

ילדים, הורים סבים וסבתות: מציאות דינמית ומתעדכנת

הרבה מההורים במשפחות לילדים צעירים לא הכירו חוויה דומה מבחינת חוסר הודאות הנמשך. ייתכן והם נזכרים בחוויית ילדותם מימי מלחמת המפרץ. הם יכולים לשדר לילדיהם בטחון של התמודדות בריאה כנגד וירוס הקורונה, אבל ההתמודדות עם אי הודאות הכלכלית והכללית, נותרת ללא מענה פנימי והתשדורת הזו מתווכת בשיח המשפחתי. בנקודה זו, ניתן לעיתים להיעזר מאד דווקא בניסיונם של הסבים והסבתות. אלה שזקוקים וכמהים לקשר, שלא יכולים לחבק ולהתחבק אך יכולים לחלוק מניסיון חייהם. רובם עברו טראומות ודרמות לא מעטות בהיסטוריה של החברה הישראלית, תקופות של איום ואי ודאות, ושרדו בכדי לספר. סיפורם, יכול לסייע לילדים כמו להורים, בחיבור שהוא שרשרת דורות מוצלחת והישענות על טבעות המשפחה ומעברי הדורות.

חשוב לתת את הדעת על כך כי ישנם הורים שעד לא מזמן היו בסוג זה או אחר של התערבות הורית. ייעוץ, הדרכה, או טיפול בהם כהורים ובהורותם. חלקם מעוניינים בהמשך הקשר הטיפולי, אולם לרובם יש קשיים מעשיים לקיימו. רוב היום הם מצויים עם ילדיהם והאפשרות לשיחה פרטית מצטמצמת לשעות הערב המאוחרות. לכן, במשפחות רבות ישנה השהייה של התהליך הטיפולי, לאו דווקא ביחס ישיר למידת הצורך שלהן בטיפול. זהו זמן חירום וככזה יש שיותר פונים לקנות אוכל ופחות פנויים לדבר על רגשות. פירמידת הצרכים, אותה תיאר מסלאו (1968), ברורה וטבעית ביותר; כאשר תחושת הבטחון מתערערת, וישנו ערעור גם של הביטחון הכלכלי, קשה להתפנות לעבודה רגשית של צמיחה והתפתחות. מתקיים כעת מעין מאבק על צרכים. לכן, עם אותם הורים להם פחות מתאים או אפשרי לשמור על רצף הטיפול, נכון לעבור בינתיים לאופנות טיפולית של החזקה בשמירה על קשר: אחת למספר ימים לדרוש בשלומם תוך ביסוס של ערוץ תקשורת מסוים עם המטפל, הרי ייתכן ועוד מספר שבועות גם סדרי העדיפויות שלהם ישתנו ויתעדכנו במציאות הכל כך דינמית. אפשרות הסיוע להורים, נחוצה היום יותר מתמיד. הילדים שוהים בעיקר בתוך התא המשפחתי, ולכן סיוע להורים, עשוי ליצור את ההשפעה האפקטיבית והמהירה ביותר ברווחה האישית של הילדים והתא המשפחתי כולו (אורן, 2015).

אף על פי שבעיות רגשיות משמעותיות אינן נעלמות בבת אחת, חשוב להבין כי בעתות של שינויים כה משמעותיים כמו שאנו רואים בתקופה הנוכחית, גם המצוקות הרגשיות משתנות. ילדים רגישים וילדים שזקוקים מאד לחברה יחושו בתסכול ובחסך במצב הנוכחי. לצידם, יש משפחות בהן תהיה אווירה של חרדה, של ההורים, הילדים או המשפחה כולה. בין אם עקב הסכנה הבריאותית להם ולקרובים להם ולבין אם עקב אי הודאות או חששות מהישרדות כלכלית. מצד שני, אם בעבר הייתה דאגה של הורים לילד שמסרב ללכת לבית הספר או ילדה שסובלת מקשיים חברתיים, הרי שפתאום הטריגר איננו. באופן דומה, ילד שהיה חרד שמא יקרה להוריו משהו כאשר יצאו מהבית, או הורים שהיו מודאגים כי הילד עצוב מאוד, אלו פתאום בתוך ההקשר של ימי הקורונה עשויים לחוש הקלה. מעבר לכך, יש סיבה ממשית לעצב או לחרדה ויש שרגשות שליליים התחלפו בהנאה משהייה משותפת ממושכת. למעשה, על אף שלפני עידן הקורונה משפחות מסוימות חשו כי ישנו צורך דחוף ובוער, בתקופה הנוכחית צרכים משתנים. ההורים חווים ומגלים דברים חדשים, ומטרות ההתערבות הטיפולית הדרושה משתנות בהתאם. הורה שחשש מילד לא חברותי, מוצא עצמו מגלה ילד החרד מדברים עליהם לא ידע. אימא מספרת על בנה המתבגר שחשבה שעסוק בחיי חברה ומגלה כעת שלקות הלמידה שלו מטרידה אותו באופן שלא הייתה מודעת אליו. הורים שמספרים שילדם העמוס והתפקודי מתקשה מאד להיות "משועמם" ללא חוגים ותעסוקה חיצונית מוגדרת. כך, טבע או מיקוד הקשיים ישתנה אצל חלק מהמשפחות – לפחות בתקופה הנוכחית - כיוון שהֶקְשֵׁר החיים כולו השתנה.

עבודה עם הורים ככלי מרכזי לסיוע למשפחות

נראה כי בימי הקורונה הדרך המרכזית לסייע למשפחות היא באמצעות עבודה עם ההורים. אמנם, גם ילדים קטנים יכולים לקבל ליווי וסיוע מסוים באמצעות טיפול מרחוק, אך טיפול זה מוגבל ורחוק מלהשתוות לתהליך המתאפשר בחדר הטיפול. שונה הדבר אצל מתבגרים שרגילים יותר למדיום וקל יותר לסייע להם בעזרת טיפול מקוון לסוגיו. בכל זאת, על אף שהם יותר בוגרים, גם להורים לא פשוט להיחשף ולהיעזר במדיום הוירטואלי והדבר מצריך מהם התגמשות והסתגלות. לאחר אדפטציה ארוכה יותר או פחות, מרבית ההורים כן יכולים לחשוב יחד, לשתף, ללמוד ולבחון את הדברים, עם שלישי מסייע. דרור גרין סוקר את עבודתו של פרויד עם אביו של הנס הקטן, ומרחיב ומסביר באמצעותה זווית של הדרכת הורים (גרין, 2003). הוא אומר כי אם מקשיבים להדרכתו של הילד, לבדיחותיו, להתנהגותו ולסיפוריו המצחיקים, ניתן ללמוד מה מטריד אותו וכיצד הוא מבין את העולם. אז, בתיווך של איש או אשת מקצוע הנמצאים מאחורי הקלעים, ניתן לכוון לשינוי. המטפלים לוקחים את העמדה של מדריך-מפרש וההורה את העמדה של הורה-מטפל, בעזרתם. בתקופה זו, אספקט זה מתווסף להדרכה הקלאסית הכוללת יישום הבנות מפסיכולוגיה התפתחותית, התמקדות בתקשורת ההורית ובהתאמת תפיסתם לסביבה הרצויה לילדים.

כיום, במציאות של השבתת מערכות החינוך וסגר, הורים שרוצים להיפגש מתקשים למצוא זמן בו תהיה להם פרטיות משותפת; "אני/ אנחנו כל היום עם הילדים". מצב זה מאלץ פסיכולוגים ומטפלים העובדים עם הורים לעבור למפגשים בשעות הערב המאוחרות. הדבר מהווה סוג של מבחן מוטיבציה או התמסרות, המעיד על מידת הצורך והמוכנות למאבק על שמירת הקשר, מצד הורים ומטפלים כאחד. אל מול הקושי הרב למצוא זמן בו ניתן לדבר בפרטיות, דומה כי יש צורך ביצירתיות ובגמישות של שני הצדדים, כדי ליצור סטינג של החזקה, תמיכה, ליווי ועבודה טיפולית. יחד עם זאת, בזמנים אלו, בהם גבולות נפרצים לצורך שימור הטיפול, חשוב ביותר לשמור על המסגרת האתית, כללי הסודיות, החיסיון והזמן. אלו נוטים להתערער ביתר קלות גם בעקבות השוויון במצב הנוכחי, בו המטופל יכול לחוות חשש והתעניינות בחיי מטפלו ולשאול שאלות (ולקבל תשובות) על נושאים שבדרך כלל לא היו נשאלים. יש הורים שמוצאים שהאפשרות הטובה ביותר לפרטיות היא לדבר מהרכב, או במרפסת אם מזג האוויר מאפשר זאת. מתיחה זו של הגבולות המוכרים, נחווית עבור חלק מן המטפלים ככזו הבאה על חשבון מקצועיות. ניתן להבין מדוע, היות ואנו נדרשים "לשחוט פרות קדושות" שנמסרו לנו בהכשרתנו המקצועית והיוו עבורנו מעין מצפן בעבודה בקליניקה הפרטית עד כה. עם זאת, על אף הקשיים שהדבר מעורר, שם המשחק כרגע הוא אדפטציה. כולנו לומדים, בלית ברירה, לעבוד און-ליין, גם מי שהדבר מעורר בו טכנו-פוביה קלה או חמורה. לא בטוח שנבחר להמשיך בכך כאשר נוכל לחזור למפגשי פנים אל פנים, זה לא עבד עד כה בהוראה מרחוק למרות האמצעים הקיימים מזה שנים לצורך העניין, אבל בצוק העיתים זו הדרך לשמר קשר. לכן, אנו לומדים ומתפתחים ואין דבר חשוב מכך להמשך היותנו רלוונטיים עבור מטופלינו.

עוד היבט שחשוב לתת עליו את הדעת ביחס לקשיי הסטינג בזמן הנוכחי, הוא העבודה עם הורה אחד בלבד במסגרת הדרכת הורים. שנים אני מוביל תפיסה מקצועית ברורה שעובדים בשאיפה עם שני הורים, ביחד. עם זאת, בימים אלו בהם הורים רוצים לפגוש אתכם ואינם יכולים להגיע שניהם ביחד באותו הזמן לשיחת וידאו, אפשר ונכון יהיה לפגוש אותם בתורות. לחלק את הזמן ולדבר עם האחת ואז עם השני. כך ניתן יהיה להתערב, להדריך או ללוות את שניהם באופן מסוים והדבר בוודאי עדיף על היעדרה הגורף של הדרכה. פורמט זה אפשרי ויעיל במקרים של תמיכה, ייעוץ והדרכה, והוא מאפשר לנו להמשיך להחזיק את הקשר בתקופה המאתגרת. הנוכחות שלכם כמטפלים, עבור שני ההורים, הילדים והמשפחה, חשובה מאד בזמנים אלה. הודעות, תמיכה וליווי בטיפול - כולם רלוונטיים ביותר כעת. לא תמיד זה אפשרי או יעיל באותה מידה כמו טיפול "קלאסי", אבל הנוכחות ואי הקטיעה, היכולת לשתף שלישי, לצאת לרגע מן המרחב הילדי למרחב של שיח מבוגרים, חשוב מאד להחזקה ולרצף הקשר המגדל, הן בהווה והן עבור היום שאחרי הקורונה.

פניות המטפל

כמה מילים על הקושי ומידת הפניות של מטפלים בימים הללו. אני פוגש ושומע ממטפלים שלא תמיד יש להם את האנרגיה הנפשית והפניות "להיות שם" עבור מטופליהם כפי שהם היו רוצים להיות. בשבועיים האחרונים שמעתי אין ספור דילמות: "להדבק או להדביק? מה מפחיד יותר עבורי?"; "האם ואיך אני יכול ליצר מרחב טיפולי?"; "לטפל או לשהות?, מה נכון עבורי כאדם?"; "מה נכון עבור כל אחת ואחד ממטופלי?"; "האם תהיה לי עבודה מחר?"; "מי קובע מהי עבודה חיונית והאם אני מרגיש/ה חיוני?"; "איך יכולים לדרוש ממני להימנע מלפגוש מטופלים כהוראת מערכת?"; "האם פרופורציונלי לקיים/ להפסיק טיפולים בעתות כאלה?"; "איך לנוע בין המשפחה לתפקיד המקצועי?"; "מה נכון? להרגיע או לאפשר לשהות בחרדות?"; "עד כמה אני יכול/ה להיות פנוי להיות עם האחר?"; "איך מווסתים את החששות האישיים?"; "איך משפיע המרחק הפיזי, אי החיבוק והבידוד, עלינו ועל האנשים סביבנו ועד מתי זה ימשך?". היו גם כאלו שדיברו על מוזרויות הימים הללו בקליניקה - לשבת במרחק שני מטרים, להציע אלכוג'ל ליד הטישו, להצטדק אם אני מצונן, להרגיש חשוד וחושד, לטפל מרחוק ולראות את עצמי מדבר במסך דו ממדי.

כולנו, כבני אדם וכהורים, חווים תנודות ומעברים בין זהויות ותפקידים. כמו כולם, פסיכולוגים אינם חסינים והם חווים התמודדות עם רמות שונות של איום תוך שהם חוששים, באופן אנושי למדי, לעצמם או לבני משפחתם ולחבריהם. בתוך העיסוק באי-ודאות אישית, בריאותית וכלכלית, חלקנו בימים הראשונים בוודאי התקשנו להתפנות ולהיות זמינים רגשית למטופלים. עם זאת, מעניין היה לראות את תנופת ההצעות, הרעיונות, הקורסים והאפשרויות שעלו מצד מטפלים וארגונים שונים, אשר מצאו בעצמם כוחות ונעו לכיוון של עשייה ומשמעות. אל מול מגוון האפשרויות ולאחר הסתגלות למדיום עבודה שונה, כל מטפל ומטפלת צריכים להרגיש מה נכון ועובד עבורם ועבור כל אחד ממטופליהם. יש כאלו המעדיפים טיפול באמצעות הטלפון, אחרים מעדיפים וידאו בו אפשר גם לראות וגם לשמוע. כל בחירה והמשמעויות שלה בנוגע לנוכחות, אינטימיות וחשיפה, ואין דרך אחת נכונה לטפל. התקופה נעדרת את המיכל הפיזי המאפשר להיות ביחד, בתלת ממד, להיות נוכחים בחלל סגור, מופרד מהמציאות השוטפת. מרחב המאפשר לראות מקרוב אחד את השני/ה ולשים בצד דברים אחרים על מנת להיות יחד. עם זאת, עבור אחדים, האפשרות להיות ולהתנתק, כלומר המדיום החדש הזה וכל האפשרויות שבתוכו, מסייעות דווקא להתקרבות. אם מפנים את המקום הדרוש לאבל ואובדן על השינוי הפתאומי, ניתן לבדוק לגופו של עניין וקשר, אילו אפשרויות חדשות נפתחות בכל מפגש טיפולי.

סיכום

לפני חמישה עשורים עמד קרל רוג'רס (מראשי ההומניסטיים, שכתב את 'החופש ללמוד' on becoming a person וספרים מעוררי השראה נוספים) נדהם מול השינויים החלים בחברה שלו. אחרי שסקר את מה שראה ופעל, יצא בקביעה: "אנו זקוקים למעבדות, לניסיונות, לכישלונות, למאמצים למנוע כישלונות עבר ולחקר גישות חדשות" (רוג'רס, 1979). כך גם היום. לפני כמאה שנה, הייתה בעולמנו מגפה קשה אחרת ("השפעת הספרדית" היה שמה). כולנו מקווים שמבחינת ממדיה, תהיה זו קטנה יותר. אבל ההשפעה של וירוס הקורונה על רבדים שונים בחברה ובהוויה הנפשית, לא ברורים ואולי יהיו מרחיקי לכת. מטפלי הנפש, נדרשים להיות מסוגלים להתפתח בטווח הביניים הזה. לייצר ולבנות דרכים נוספות וחדשות לסייע בבעיות מוכרות ואחרות, שמתעוררות ויתעוררו אצל הורים, ילדים ומשפחות. לא ניתן עדיין להעריך את מהות ומידת השינויים שיתרחשו בעקבות המצב בו אנו נמצאים. יתרוננו היום, שאנו חשופים למגוון רעיונות רבים, ליצירתיות וגם לאמצעים טכנולוגיים, אשר מסייעים לנו מאד להתמודד עם המרחק הפיזי הכפוי, אי הודאות הנמשכת והחששות שאנו חווים. עלינו לפתח כלים וללמוד מחוכמתו וניסיונו של האחר, כמו גם להיות נדיבים לגבי חוכמתנו וניסיוננו אנו.

על הכותב - ד"ר דרור אורן

פסיכולוג קליני וחינוכי, פורום אמפטי"ה - הפורום הפסיכולוגי לטיפול ולייעוץ להורים (https://www.facebook.com/groups/2121375138157583/).

ד"ר אורן מדריך בחטיבה הקלינית והחינוכית, בעל דוקטורט לפילוסופיה, מרצה בארץ ובעולם, מלמד ומדריך בתוכניות לפסיכותרפיה. מומחה לעבודה טיפולית עם הורים. מחבר "הורות במחשבה שנייה" (פרדס, 2015), "הורות יחידנית- לגדל ילד לבד" (רסלינג, 2018), מפתח שותף ל"מדברים גירושים" (IGS, 2018) ופיתח את המודל לטיפול דינמי בהורים. www.drororen.com

מקורות

אורן, ד. (2015). הורות בטיפול. בתוך: הורות במחשבה שנייה, להיות הורה – רגשות, מחשבות ומעשים. חיפה: הוצאה פרדס. פרק עשירי, ע"מ 95-100.

גרין, ד. (2003). הורות, הדרכה וטיפול נפשי. בתוך הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש / זיגמונד פרויד. תרגום מגרמנית: מרים רון., עריכת התרגום: יעקב לוקך., עורך: דרור גרין. הוצאת ספרים: רמת יוחנן. ע"מ 157-176.

ויניקוט, ד.ו., (1996). משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.

רוג'רס, ק. (1979). להיות בני זוג, נישואין ותחליפיהם. חיפה: הוצאת אח.

רנד, י., שקולניק, ד. (2009). סגנונות קיום: היבטים עיוניים, מדעיים ויישומיים. תל אביב: מכון מופ"ת.

Fromm, E. (1976). To Have or Be. New York: Continuum. Maslow, A. (1968). Toward a Psychology of Being. New-York: Van Nostrand

Maslow, A. (1968). Toward a Psychology of Being. New-York: Van Nostrand

Rand, Y. (1993). Mode of Existence: To Be, to Have, to Do – cognitive and motivational aspects. Paper presented at the International Association for Cognitive Education. Israel: Nof – Ginosar.