חיפוש

סיר לחץ משפחתי בימי קורונה ומודל "נמנם"

פורסם על ידי ד"ר נעמי אפל

מבוא

התקופה האחרונה, בה אנו מצטווים להישאר בדלת אמותינו, כל יום - כל היום, מאתגרת אותנו כיחידים וכמשפחות. אתגר זה בולט במיוחד אצל משפחות עם קשיים בוויסות של אחד או יותר מבני המשפחה. פתחי המילוט המאפשרים את המרחב לו אנו זקוקים, כחלק מהצרכים הבסיסיים שלנו בדיאלקטיקה שבין הצורך ב"ביחד" לבין הצורך ב"לחוד", לא יכולים להתקיים בימי הקורונה ונדרש מאיתנו בתקופה זו ביתר שאת, לאזן ולווסת כל הזמן בין הצרכים שלנו לאלה של בני המשפחה האחרים החיים איתנו בבית. עם זאת, ישנן משפחות שדווקא הימים האלה מאפשרים להן צמיחה משותפת. עולה בראשי משפחה שטיפלתי בה לאחרונה עם קשיי ויסות ניכרים של ההורים והילדים גם יחד, אשר הצליחה להתארגן היטב מול אתגר הקורונה ויצרה סדר יום ברור לכל בני המשפחה עם חלוקת תפקידים מוגדרת בין ההורים ומטלות ייעודיות לילדים. לפני ימי הקורונה, ההורים נהגו להיעדר שעות ארוכות מן הבית ודווקא הסגר שנכפה עליהם הוליד חוויה חדשה לכל בני המשפחה. מעין עצירה של המרוץ היום-יומי של שני אנשי קריירה, נוכחות פיסית בבית והגדרה מחדש, גם אם לזמן קצר, של התפקיד ההורי. התגובות של הילדים לשינוי הזה היו חיוביות מאוד וניכר שינוי דרמטי באווירה המשפחתית. גם הלחצים של ההתארגנות בבוקר לבית הספר ולעבודה לצד ההפחתה במתח הלימודי תרמו לכך רבות. אך לא אצל כל המשפחות שפר הגורל.

משפחות רבות חוות תחושה חזקה של לחץ וחוסר אונים מול אי הודאות הכרוכה במצב. אם נוסיף על כך את המתח הכלכלי הגובר, הפגיעה במרחב האישי וקיבוץ של חברי המשפחה יחד, מבלי שיש להם את הכלים המתאימים לנהל קונפליקטים ולווסת את עצמם ואת הקשרים עם שאר בני המשפחה, אנו מקבלים סיר לחץ משפחתי, ללא שסתום ביטחון, המאיים על שלומם הנפשי (ולעיתים גם הפיסי) של בני המשפחה. לא בכדי, ישנה עלייה של מאות אחוזים בדיווחים על אלימות במשפחה בימים אלה. אני משערת שהורים שנוטים להשתמש בסגנון הורי סמכותי, שיש בו מידה רבה של היענות לצרכי הילדים עם מידה רבה של דרישות מותאמות מהילדים, תוך גילוי אמפטיה ויכולת טובה לנהל קונפליקט, זוכים להסתגל היטב למצב החדש ומובילים את המשפחה כולה להתמודדות יעילה בימים אלה.

ויסות רגשי בימי קורונה

הנחת הבסיס היא כי במרבית המשפחות, הורים שואפים לקיים את האיזון בין היענות לצרכי הילדים לבין דרישות מותאמות מהם; אך כאשר ההורים אינם מווסתים, גם אם הם רוצים לפעול על פי ערכים של סיפוק בטחון פיסי ונפשי לילדיהם וגם אם הם יודעים בתיאוריה מה נדרש מהם, הם מתקשים לממש זאת בפועל, במיוחד כאשר עולים רגשות קשים כמו כעס ותסכול. מתוך הדרכות רבות לאנשי מקצוע שאני מקיימת בימים אלו, עולים שוב ושוב קשיים מסוג זה. רבים מהמטפלים מדווחים על כך שהצליחו להוביל את ההורים במהלך הטיפול לוויסות טוב יותר של תגובותיהם כלפי הילדים, אך עם בוא "סגר הקורונה" ההורים מתקשים ליישם את מה שלמדו בטיפול ואינם מצליחים להתגבר על הלחצים הפנימיים והחיצוניים המופעלים עליהם. הם נוטים לכעוס יותר, הם תוקפניים יותר ונכנסים למעגל של מחשבות שליליות על עצמם כהורים ("אני הורה גרוע"), המלוות בתחושת אשמה כבדה. מחשבות אלו ותחושת האשמה מקצינות בתורן את הלחץ הפנימי ואת הקושי בוויסות וחוזר חלילה. כך, הורים הכלואים ב"מעגל קסמים" זה פועלים בניגוד לערכים שלהם ובניגוד למטרה שהציבו לעצמם - לגדל ילד מאושר שנהנה ממקום בטוח בתוך הבית. טבעו האכזרי של המעגל הוא כי הוא הולך ומגביר את עצמו ולכן עלול להוביל להפחתת תחושת המסוגלות, להתגברות מחשבות ורגשות שליליים כלפי עצמי וכלפי משפחתי ולעלייה מייסרת בלחצים התוך אישיים והבין אישיים.

תקשורת אסרטיבית: מיומנות של שליטה עצמית

אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא באמצעות תקשורת אסרטיבית הדורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר את רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר, תוך כדי התחשבות בצרכי האחר. כאשר אני מסבירה זאת להורים, אני משתמשת במטאפורה של מעלית (אפל, 2015; 2017). אני מדברת על הצורך "לעלות במעלית" מהאמיגדלה, שנמצאת בתחתית המוח לקורטקס, שנמצא במוח העילי. כאשר אנחנו מצליחים לעלות במעלית מהאמיגדלה לקורטקס, מהאזור הרגש הראשוני לאזור החשיבה - אנו מסוגלים לנהל טוב יותר את המצב מולו אנו מתמודדים, גם בתנאים של לחץ. כאשר האמיגדלה תופסת פיקוד, אנחנו מגיבים אוטומטית והשרדותית, ואז תהליכי החשיבה הרציונלית שלנו נפגעים ומובילים לתגובה לא יעילה על פי רוב. כדי שנוכל לנהל את המשפחה על כל מורכבותה, את הקשר עם הילדים ואת הלחצים המופעלים עלינו כל העת, עלינו להיעזר בתהליכי החשיבה "הקרה", הרציונלית והפונקציונלית. הדבר דורש מיומנות שליטה עצמית גבוהה ושימוש בטכניקות קוגניטיביות, המאפשרות באופן מהיר מעבר מהאמיגדלה לקורטקס. אחת הגישות המתאימות לכך היא הגישה האסרטיבית, אשר מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ובהמשך על יכולת לעשות שימוש בתהליכי חשיבה קורטיקאליים. התנהגות אסרטיבית היא התנהגות נרכשת וכל אדם יכול ללמוד אותה, אולם המכניזם שלה עובד בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן כל כך קשה ליישם אותה.

מסיפורי המודרכים שלי, עולה כי חלק גדול מההורים המטופלים הצליחו ליישם במהלך הטיפול את המודל האסרטיבי באופן כזה או אחר. עם זאת, בימים אלו של לחץ ואי ודאות, ובמיוחד כאשר יש ילד או ילדים לא מווסתים במשפחה, קיים קושי אמיתי ליישם את מה שנלמד בטיפול. כאשר הילד הופך חסר שקט ומבטא כעס, או כאשר לילד יש התפרצות זעם, הדבר מרגיש כמו משימה ממש בלתי אפשרית. שם נוצרת תגובת שרשרת שלילית (אפל, 2015) המביאה את ההורים, ככל שהם אימפולסיבים יותר, להגיב בתוקפנות אל מול ההתפרצות של הילד. התפרצויות זעם חוזרות של הילד מותירות את ההורים מותשים ודרוכים מול ההתקף הבא. ההתקף, שעלול להיות מלווה למשל בזריקת חפצים, הטחת אגרופים בקיר ולפעמים גם אלימות כלפי בני המשפחה, מוביל לחוסר אונים משמעותי ובמצב זה קשה מאוד להשתמש במודלים אסרטיביים מוכרים ונדרשת התערבות שונה לחלוטין. 

התקפי זעם, כעס ותוקפנות - על המנגנון ועל ההתערבות בו 

במצבי קונפליקט עוצמתיים, כמו אלו בהם אחד מילדינו חווה התקף זעם, המוח שלנו מגיב כאילו הוא תחת איום ממשי. הילד צורח כי הוא לא קיבל דבר מה או שהוא משתמש בהתנהגות פוגענית כלפי אחיו והוריו, ובתגובה לכך האמיגדלה מופעלת ביתר שאת. עקב הפעלה זו, אנחנו נגיב באמצעות אחת מתוך שלוש תגובות ההשרדות האוטומטיות למצבי סכנה: תקיפה, בריחה או קיפאון (Fight-Flight-Freeze). חשוב להבין כי לאמיגדלה אין קשר למרכזי הדיבור במוח ולכן יש קושי לנהל תהליכים רגשיים כה עוצמתיים באמצעות מילים. כאשר אותו רגש עוצמתי הוא כעס, שהוא בעל עוררות שלילית גבוהה, האדם חווה דחף חזק לפעולה והרגש נקשר באופן מובהק להתנהגות תוקפנית (אפל, 2007).

אצל מרבית האנשים, משכה של תגובת כעס הוא כ-10 דקות. זאת, כאשר הרגש אינו מלווה בחשיבת יתר (rumination), הגורמת לכעס להתחמם שוב ושוב. שליטה על רגש הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית שהוא חווה, לתרגם אותה ככעס ולבטא את אותו הכעס בדרך שיעילה לו. נוכל לתאר את הכעס כמו גל שעולה מהר מאוד, נשאר 10 דקות בשיא הגובה שלו ואמור לרדת בהדרגתיות חזרה למצב של רגיעה (אפל, 2015). כאשר אנו עובדים עם מטופלים המתמודדים עם כעסים חזקים, המטרה שלנו היא להתערב בזמן עליית הגל. נשאף ללמד הורים לסייע לילדיהם לעצור התפרצויות כעס בתחילת גל הכעס, מאחר ובפועל, כאשר גל הכעס בשיאו והילד נמצא בתוך התקף הזעם, הוא כמו טורנדו בפעולה וקשה לעצור אותו. עלינו להתמקד ביכולת לזהות את הכעס ולווסת אותו, לפני שהוא מגיע לשיאו, כדי להפחית את ההתנהגות התוקפנית של הילד כלפי עצמו וכלפי אחרים בסביבתו. אחת הדרכים להתערב בזמן תגובת כעס חזקה ולעבור אותה בשלום היא באמצעות מודל "נמנם" (אפל, 2015) עליו אפרט בקצרה כעת. לפני שניגש לכך, חשוב לציין כי כעס הוא רגש טבעי וחשוב אצל בני אדם, לכן הכוונה אינה לבטל אותו, אלא ללמוד לווסת אותו ולסגל אסטרטגיות אדפטיביות יותר להתמודדות עמו.

מודל "נמנם"

מודל ההתערבות של "נמנם" לעבודה עם תגובת כעס מבוסס על ביטויים גופניים בלבד. זאת, כאמור, מכיוון שבזמן עוררות רגשית כה גבוהה, קשה לנו לשלוט במלל שמחייב פעילות קורטיקאלית. רק לאחר שהמערכת חוזרת למצב רגיעה תתווספנה המילים. לפיכך, מכיוון שכעס מגביר באחת את העוררות השלילית, הצעד הראשון יהיה להוריד את רמת העוררות על ידי נשימה אחת גדולה ועמוקה. תוך כדי שאנו נושמים נשימה גדולה ועמוקה, אנחנו מסמנים עם היד תנועה מוסכמת מראש, שמשמעותה: "אני לוקח אחריות על הכעס שלי והולך להרגיע אותו". הנטייה של חלקנו במצבי לחץ וקונפליקט, היא להאשים את האחר בכעס שלנו. הסימון לאחר משמעו: "תן לי את המרחב שלי להירגע", והוא מאפשר לקיחת אחריות על הכעס מצד אחד ובו זמנית מאפשר לאחר להבין מה נדרש ממנו בסיטואציה הנוכחית. יש כאלה שנשימות עוזרות להם להירגע ולווסת את הכעס ויש כאלה שדווקא מאמץ פיסי מוגבר מסייע להם בוויסות העצמי. לכן, כשהורים מסבירים לילד על המודל, כדאי לומר שבשלב של ההתנתקות מהסיטואציה (בחדר שלו או בפינה מסוימת בבית) אנחנו עושים ניסוי ובודקים מה עוזר לו להירגע. הוא יוכל לנסות לנשום עמוק בזמן ההתנתקות או שיוכל לרוץ במקום בכל הכוח במשך חצי דקה. רק אחרי כרבע שעה, כשהילד מתקרר, הוא יוכל לחזור לסביבה הקודמת. אם רוצים לשוחח על מה שקרה, יש לעשות זאת במרחק מהאירוע, עדיף אפילו לחכות שעה, או מספר שעות כדי לברר מה היה ולהציע פתרונות אפשריים לפעם הבאה.

הורים שמלמדים את ילדיהם את מודל נמנם, עושים זאת בזמן רגיעה בלבד, כדי לאפשר לילד להשתמש במשאבים הקורטיקאליים שיסייעו לו להבין, לזכור וליישם את המודל מול ההורים או בני משפחה אחרים. המטפורה שבה אני משתמשת מול הורים וילדים כדי לתאר את היכולת שלנו לזהות, להבין ולבטא ביעילות את רגש הכעס היא של "גלישת גלים" (אפל, 2015). גולש גלים מיומן תופס את הגל כשהוא מתחיל להתהוות ומצליח לגלוש על הגל ולנווט את מהלכיו תוך כדי הגלישה. לא ניתן "לתפוס" גל כשהוא בשיאו ויותר מכך, אם הגולש מגיע לקצה הגל בחלקו העליון, הסיכוי לנפילה הוא גדול מאוד. לכן, בהתמודדות עם גל הכעס, נשאף לגלוש עליו כאשר הוא מתהווה, כלומר כאשר יש סימנים ברורים (בגוף) שהגל עומד להגיע. כשגל הכעס בשיאו, אנחנו מאבדים שליטה, בדיוק כפי שהגולש מאבד שיווי משקל.

כדי שנוכל לגלוש על גל הכעס, נלמד את ההורים לקיים דיאלוג מול הילד הכולל משחק תפקידים להטמעת המסרים ודיוקם. זה יכול להראות כך (מתוך אפל, 2015):

הורים: " חשוב לשנינו לשוחח אתך על מה שקורה לך כשאתה מאוד כועס. הרבה פעמים הכעס שלך מאוד מובן ויש לו סיבה (מתן תוקף). אבל הדרך שבה הכעס יוצא מאוד קשה עבורנו וגם עבורך. אתה זוכר שאתה נורא מצטער אחרי שאתה כועס ושובר דברים בבית? אתה גם מפסיד מזה, כי שברת את מסך המחשב ומאז אין לך מחשב. היינו רוצים להציע סוג של פעילות שתעזור לך להתמודד במצבים שבהם הכעס עולה למעלה-למעלה. המצב כמו שהוא היום, לא יכול להמשיך ולכן אנחנו צריכים לנסות ולפתור את הבעיה. כולנו נרוויח מזה ויהיה לנו הרבה יותר נעים בבית. הכעס הוא כמו גל בים, הוא עולה למעלה ואחר כך יורד למטה ויש לכולנו אפשרות להרגיש מתי הכעס עולה. למשל, אני מרגישה מן חום בגוף ואז אני יודעת שאני בתוך גל הכעס. מה אתה מרגיש בגוף כשהכעס עולה? (חשוב לזהות איתו סימנים ברורים בגוף). כדי שנוכל לשלוט בגל של הכעס ולא להרוס לעצמנו ולאחרים כשאנחנו כועסים, אנחנו רוצים לספר לך על ה"נמנם", שזה כלי שעוזר לנו לשלוט על רגש הכעס ולמנוע את ההתפרצות הקשה שלו. כשאתה מרגיש את הסימנים שגל הכעס עומד להגיע (למשל: זרמים בראש, בטן מתכווצת, עקצוץ בידיים), קח נשימה עמוקה ותסמן לנו שאתה הולך להסתדר עם הכעס. איזה סימן היית רוצה שיהיה לנו? (למצוא סימן מוסכם כמו גירוד בראש, כחכוח בגרון, תנועה עם היד). בכל פעם שנראה אותך עושה את הסימן הזה נבין שאתה מרגיש את גל הכעס מגיע והולך להסתדר אתו. בוא נחשוב על מקום שנראה לך הכי מתאים בשבילך להסתדר עם הכעס (למשל: שירותים, חדר מסוים, חצר). כשאתה במרחב שלך, זה הזמן שבו אתה "גולש על הגל". אל תיבהל מתחושות הכעס, תנשום אל התחושות האלה. כולנו כועסים, זה טבעי וחשוב, זהו סימן ש"משהו לא בסדר", אבל היינו רוצים שבמקום לשבור ולהרוס תוכל, בסופו של דבר, להגיד לנו במילים: "אני כועס". עד שזה יקרה תוכל "לגלוש על הגל", או על ידי נשימות או על ידי ריצה בשיא המהירות במקום. בוא נתרגל את שתי האפשרויות ונראה ביחד מה עוזר לך יותר, בסדר? אחרי שהגל נגמר, ותרגיש שאתה רגוע, תוכל לחזור אלינו. כשתעשה את הנמנם ותחזור רגוע, נניף אותך באוויר כמו שאתה אוהב (או פעילות מתגמלת אחרת), כי זה אומר שגלשת על גל הכעס בהצלחה רבה.

מודל העבודה הזה מתאים גם להורים שיש להם התפרצויות זעם, והם יכולים להסביר את מהלך ההתערבות לכל בני הבית על מנת שידעו לזהות את ההתמודדות שלהם ולתמוך בה. אצלנו במכון, ישנם הורים שמהווים מודל לילדים בניהול הכעס דרך "נמנם" וזו שפה שגורה אצל כל בני המשפחה. כל אחד מזהה אצלו את סימני הכעס בגוף, לוקח על כך אחריות, נושם ומסמן לאחרים שמאפשרים לו את המרחב "לגלוש על גל הכעס". לאחר הפחתת העוררות השלילית שמורגשת בגוף, ניתן לחזור לחיק המשפחה ורק לאחר זמן נוסף ללבן עניינים ולהציע פתרונות. נראה כי בימים אלו של מגיפת הקורונה, בהם הטריגרים לכעס ותוקפנות רבים, מודל זה עשוי לשרת משפחות רבות ובוודאי עשוי להעניק כלי נגיש ויעיל עבור מטפלים המנסים לסייע למטופליהם מרחוק.

על הכותבת - ד"ר נעמי אפל

מקורות

אפל, נ. (2007). התנהגות תוקפנית: התפקיד הממתן של מיומנויות שליטה עצמית וערכים פרו חברתיים. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת ת"א.

אפל, נ. (2015). לדבר CBT עם הורים וילדים – מדריך למטפל ההתנהגותי קוגניטיבי. הוצאת אח, קרית ביאליק.

אפל, נ. (2017). כוחו של CBT בטיפול זוגי – טיפול התנהגותי קוגניטיבי בקונפליקטים זוגיים. הוצאת אח, קרית ביאליק.