חיפוש

רב מימדיות של חדר הטיפול: המטפל כארכיטקט במרחב המעבר

אבנר הדס

הקדמה

המחשה יפה של האופן בו יכול ליצור המטפל מרחב מעברי (ויניקוט, 1971), אותו מרחב משותף המתקיים בין דמיון למציאות, בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, ומאפשר למשחק ולדמיון לקום לתחייה, מופיעה בפגישתה האינטימית הראשונה של מרי פופינס עם ילדי משפחת בנקס. במפגש מרי פותחת את האמתחת הגדולה שהביאה עמה מול עיניהם המשתאות של חנה ומיכאל:

כאשר נפתחה האמתחת, נכונה לחנה ומיכאל פליאה גדולה, כיוון שהאמתחת הייתה ריקה לחלוטין.

"הביטו", אמרה חנה, "אין בה שום דבר".

"מה זאת אומרת שום דבר?", שאלה מרי פופינס ונרתעה לאחור כאילו עלבו בה עלבון קשה. "שום דבר, מה?"; אז הוציאה מתוך האמתחת הריקה סינור לבן ומגוהץ וקשרה אותו למתניה. אחרי כן הוציאה סבון גדול, מברשת שיניים חפיסת סיכות ראש, בקבוק בושם, כורסא קטנה מתקפלת וחפיסת סוכריות נגד שיעול.

(מתוך 'מרי פופינס', ע' 18, תרגום: דליה רביקוביץ)

סצנה נפלאה זו מציגה היפוך מסוים בתודעות מבוגר-ילד. בדרך כלל, מהות חוויית המשחק, דהיינו, יכולת הכניסה והיציאה ממרחבי ביניים בצורה חלקה, קיימת בצורה מוגברת יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים. בפועל, דמותה של מרי פופינס מייצגת נפש ילדית עילאית, אשר מותחת את מרחב הביניים למקומות שאין לילד "הרגיל" יכולת להבינם אלא כקסם. ילדי משפחת בנקס בתורם, כאילו קראו את ויניקוט, נענים מייד ונזהרים שלא לשאול שאלות על אותו מרחב קסום, האמיתי הוא או אם לאו, כמבינים בדרך האינטואיציה כי חוזה סמוי, של אי שאלת שאלות, נחתם בינם לבין מרי פופינס.

במובן מסוים, המטפל בילדים יכול להיות ה-'מרי פופינס' של כל מפגש טיפולי, בהציעו הרחבה של גבולות המשחק מעבר לקונבנציה, ועל ידי כך, הרחבת והעמקת המפגש האינטימי בין הנפשות המשחקות. עם זאת, המרחב המעברי הוא מרחב חמקמק, לעיתים קשה לתפיסה, הגדרה וחקירה. הרי לא ניתן לחוש אותו, לסמן אותו ולאחוז בו. לא ניתן לתפוס בקלות היכן בחלל ובזמן מתרחשת בתוכו וסביבו פעולת המשחק. לפיכך, במאמר הנוכחי אבקש להתחקות אחר שאלות אלו ולהציע דרכים חדשות להתבונן בהן. כל השמות והפרטים המובאים בדוגמאות הקליניות המתוארות לאורך הטקסט שונו והוסוו מטעמי חיסיון. 

היכן מתרחש המשחק וכיצד הופכות השלכות ליצירה?

אפתח בוינייטה מפגישת הדרכה בה ליוויתי מטפל שקיים טיפול בילדה בת 9:

"היא בנתה שוב כאילו הבית שלה בצד אחד של החדר, אתה יודע, אחרי המסך של התיאטרון בובות, ושלחה אותי לבנות את הבית שלי בצד השני של החדר ליד מגירות הצעצועים. אז בנינו כל אחד את הבית שלו והתחיל הריטואל הרגיל שבו הולכים לבקר אחד אצל השני, וכשהיא אצלי היא כאילו מבקשת לשתות וכשאני מביא לה מים או מיץ, במשחק כמובן, היא שואלת למה אין לי בירה. החלטתי הפעם, כמו שדיברנו, קצת להכניס את הקישור לחיים, אבל לא ישיר מדי, הרי דיברנו על זה שהיא בעצם יודעת שאמא זרקה את אבא מהבית בגלל השתייה. בכל אופן, אמרתי לה, "ואם יש לי בירה אז מה נעשה?" והיא ישר אמרה בלחישה: "שששש, נשמור אותה לאחר כך, רק אני ואתה, אבל אני אשמור אותה, איפה זה?". ואני נותן לה בקבוק צעצוע והיא הולכת אתו לאחד הארונות ואומרת "הנה, פה זה יהיה בטוח, בארון האיפורים של אמא". ואז היא אומרת "אוף, גיא, נמאס לי, בוא נשחק משהו, אני רוצה רביעיות", ומתיישבת באמצע החדר. אני מתיישב לידה ומשחקים רביעיות. אני מרגיש שאסור לי לדבר על הבירה יותר וככה עוברות כמה דקות במשחק רביעיות די משעמם. 3 דקות לפני הסיום היא פתאום לוחשת לי שוב "בוא נשתה את הבירה עכשיו". אני מופתע לרגע וחושב לאיזה משחק אנחנו נכנסים כרגע".

וינייטה זו מדגימה את התרחשותו של המשחק באזור הביניים שבין הפנים והחוץ. כהגדרתו של ויניקוט: "למשחק יש מקום וזמן. אין הוא בפנים, על פי כל שימוש של המילה, אף אין הוא בחוץ..." (משחק ומציאות, עמ' 68). ובכל זאת, גם מרחבים פנטזמטיים מתקיימים בפועל במציאות של חדר הטיפול כביטוי ממשי של השלכות נפשיות. כלומר, אנו רגילים לחשוב על המשחק המתרחש בחדר הטיפול כעל השלכה; חלקים אשר הנפש אינה יכולה להכילם מחד, אך אינה יכולה להיפטר מהם לחלוטין מאידך. עם זאת, אף על פי שהשלכות מסוימות מתרחשות ללא ספק, הרי כל מי ששיחק מימיו יבחין ללא קושי כי ההשלכה המשחקית אינה זהה להשלכות אחרות. זוהי השלכה יצירתית; החלקים המושלכים מוצאים במה להציג עצמם עליה, ולאו דווקא אובייקט לחדור אליו.

במאמר הנוכחי, "היכן מתרחש אותו משחק?" או "מה היא הבמה?", היא השאלה המוליכה אותי לאורך הכתיבה. ביחס לשאלה זו, ויניקוט (1971) רומז, גם אם אינו אומר כך במפורש, כי המשחק מתקיים במרחב הפנטזמטי המשותף למעורבים ביצירתו. אותם מרחבים פנטזמטיים אליהם רומז ויניקוט, מתקיימים במציאות של חדר הטיפול כהשלכות של מצבי הביניים הנפשיים של המטפל והמטופל. עם זאת, אבקש להדגיש שוב כי בטיפול במשחק, הדינמיקה שמתהווה על במת חדר הטיפול מגלמת לא סתם השלכה "פשוטה", המתרחשת בעקבות עודפות שהנפש לא יכולה להכיל, אלא בעקבות השלכה יצירתית.

אך כיצד הופכות השלכות ליצירה? ניתן להתבונן בהשלכות המתרחשות בעת המשחק שלא במובנן המקובל, כפיצולים בלתי מודעים, אלא כהיטלים: משל הייתה התודעה גוף ממשי אשר צילו מוטל בשעת המשחק, בעוד שסקרנותנו הטיפולית נתונה לאור הניצב מאחוריו. אור זה מטיל את גבולות התודעה המפונטזת, תודעת המשחק המתהווה, על פני אריחי הרצפה. הוא מסמן את גבולות המרחב ומטיל איסורים על חצייתם הממשית. תחת התבוננות זו, מול עיני המשחקים, אך יותר מכך, מול עיני הצופה שאינו שותף למשחק, מומחז המחזה הנפשי, והוראות הבימוי מקבלות נוכחות ממשית בחדר. הנוכחות ממשית של הוראות הבימוי וההיטלים, מסמנת בו זמנית גם רגע של הולדת אך גם אורך זמן קצוב לקיומן. כעת, משהחל המשחק ומשהוטל הצל, תנועה זהירה מסתמנת כאפשרית בין חלל וזמן המחליפים ביניהם זהויות. במסגרת המשחק, ניתן לחקור, לשנות, להגמיש – לשחק – עם ואת ההשלכה. תנועה זו, המתאפשרת באמצעות המשחק, היא אשר מחריגה את ההשלכה היצירתית מהשלכות אחרות – עצם היותה השלכה שנועדה לשינוי והגמשה, ולא רק שחזור.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο פנטזיית ההצלה והטיפול בילדים

ο בראשית ימי הבית: על אימה ועל בית בטיפול באמנות

ο הסטינג האינטואיטיבי: טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה

חלל וזמן

בפועל, אנו הרי נמצאים בשדה משחקי מלכתחילה לא רק בטיפול, גדול עד כדי שקלישאה שייקספירית מאיימת להשתלט עליו ולהזכירנו כי "כל העולם במה". אני נזכר במראה המפות הגיאוגרפיות דרכן המחישה המורה להיסטוריה בתיכון את חלוקתו השרירותית של מרחב המזרח הקדמון בעזרת קוים ישרים; וחושב על מבנה הטיפול אותו אנו מציעים לילדים. גם מבנה זה מכיל בתוכו קווי גבול שרירותיים – קווי הגבול של החדר, הסטינג הטיפולי. ככזה, הוא מגלם גם את קווי הגבול המפונטזים של המיכל הטיפולי ומעלה בראשנו דימוי של מבנה מכיל וסגור, לא מנוקב וראוי, אך לצד זאת, סופי. במקביל להכרה במיכל זה, אצל מרבית המטפלים והמטופלים נרקמת לה הפנטזיה בדבר מיכל משתנה, שעצם השתנותו תיטען בו את אי-סופיותו ואת הגמישות הבלתי נדלית של גבולותיו, ועל כן את המתח האינהרנטי של דיאלוג. במקרה הזה, המשחקיות מאפשרת לנו לחשוב מחדש על גבולות החלל והזמן, תוך שהיא מניחה גשר רעיוני בין המיכל הסופי והמיכל האינסופי – בין המיכל הזמין לצמד הטיפולי במציאות, בנקודת זמן מסוימת, לבין המיכל הפוטנציאלי והדינמי, העשוי להיווצר בנקודת הזמן הבאה בחדר הטיפול.

במאמרו על חלל וזמן אומר דייויד הארווי (2011): "אנחנו מלמדים ילדים שלכל דבר יש זמן ומקום, וכולנו יודעים בצורה כזו או אחרת את מקומנו". פעולת המשחק והתהוותה הגשמית בחדר טיפול הרי היא הפיכה של מסר בסיסי זה. כאן, מתאפשרים דברים שמקומם אחר וזמנם אינו העבר, ההווה או העתיד; ובכן, נראה שמחשבת חלום לפנינו. הילדה בוינייטה הקימה בית בחללים שבנתה. המטפל הבחין בגבולותיו של בית זה ובדמיונו הקצה לו שטח רצפה, חלל באוויר ומרחב מקיף על מנת שיקום לתחיה.

המילה מרחב, האלמנט המעניין ביותר עבורנו בניסיון לענות על השאלה "היכן מתרחש המשחק?", לא במקרה מהדהדת באוזנינו הטיפוליות את המרחב המעברי של ויניקוט (1971). בדיון הנוכחי, אני מבקש להתייחס למרחב הנוצר סביב מבנה פנטזמטי המוטל לתוך חדר הטיפול (למשל הבית שבתוכו "ארון האיפורים" שבתוכו הוסתרה הבירה) כמרחב המאפשר התבוננות בפנטזיה בשלב מימושה. הסיבה להצעה זו היא כמובן כי ללא מרחב אין אפשרות להבחין בגבול, והגבול מלמד אותנו משהו על נפשו של המטופל. במקרה ההוא, הזכרתי למודרך את תורת שמירת הגבול הצבאית – הקמנו טשטשת על קו הגבול לא כדי למנוע הסתננויות אלא כדי לדעת על קיומן.

בפגישת הדרכה אחרת שהדהדה אצלי את מושג החלל, הביא המודרך מטופל אחר – ילד בן 8. למן הפגישה הראשונה התקשה המטפל להחזיק את המטופל בחדר הטיפול, ונראה היה שהילד חייב לצאת החוצה בשלל סיבות וטענות. הוא ביקש לחפש משחקים חדשים בחדרים אחרים, או לשתות, או לבדוק מה היה הרעש, או... בשלב הראשון עמלנו קשות, מודרך ומדריך, להותיר מחוץ למרחב החלל והזמן הטיפוליים דרישות אחרות של חלל וזמן בחיי הילד, כמו כיתות לימוד למשל, כאלו שמוקירות זמן שקט בחללים מוגדרים. בשדות משחק אחרים אלו, מתעורר כעס רב עקב הפרה של הגבול, אך אין אלו שדות המשחק שלנו, של הטיפול. כאן ועכשיו, ניתן לנסות להכיל הפרות של הגבול, לפחות שעד שניתן יהיה להבין, מה הן מלמדות אותנו על המטופל.

ביחס לאמירות אלו, מהו 'הכאן' ומהו 'העכשיו' של הילד הן שאלות ראויות ואולי אף מטרידות. משחק אסוציאציות קצר בין מדריך למודרך העלה את המילה 'quest', וסוג של דגדוג הרפתקני נרקם בבטננו. על פני המרכז הטיפולי השוכן במבנה המוכר של בית ילדים קיבוצי, פרי תכנון הנטוע בשנות ה-40, מצאנו עצמנו מקרינים סרט פנימי משותף. הסרט הומחז בזמן אמת מחלקי אסוציאציות שלנו, ולרגע קט כיכבו בו תום סויר, פיטר פן, הארי פוטר וחסמב"ה. בהמשך לכך, במקום לעסוק בשאלת גבולות החדר, עברנו לעסוק בשאלת גבולות המשחק.

דומה היה כי משהו במשחקיות שהתאפשרה בהדרכה חלחל גם אל הקשר הטיפולי וחולל טרנספורמציה במיכל – מעין תנועה בין המיכל הזמין למיכל הפוטנציאלי. בפגישה הבאה, המטפל נהג כמנטור במשחק התבגרות רציני ביותר. הוא לא ניסה לעצור ולהחזיר את הילד לחדר הטיפולים, אלא צירף את ברכת הדרך לשיטוטיו, בכל פעם שאלו הופיעו. כך, המשחק התווה את עצמו על קרקע המרכז הטיפולי, על קירותיו ועל החלונות הפעורים בהם, וסימן כקורי חילזון את מסלול החיפוש, כמו גם את גבולות המשחק. גבולות אלו צוירו בשתי התודעות בו זמנית, מטפל ומטופל, אך גם הורחבו תוך כדי סימונם. מרכיב הקרקע מתגלה כקריטי. המטפל צופה ושותף לגידורה המחודש של קרקע חדר הטיפול, והמבנה כולו, על ידי הילד הבונה בה בהתאם למרחב הביניים בו הם שרויים.

אני חוזר בנקודה זו לשאלתי המקורית – היכן מתרחש המשחק? – ונוכח לדעת כי המקרה הזה, בו קצב המשחק והתחלפות הזירות מהירים כל כך, מסמן משהו הקיים הרחק מעבר לחשיבה הדיאגנוסטית הרגילה. כלומר, ברמה הדיאגנוסטית ניתן להגיד כי הילד "חסר שקט", "היפראקטיבי" או אף בעל הפרעות קשב וריכוז. עם זאת, ברמת המשחק, דומה כי הילד מסמן במשחקו את קריסת המרחב הפיזי לתוך הזמן. השעה הטיפולית הולכת ונדחסת בתכנים הדורשים מרחב לביטוי, ובמלחמה על מרחב זה קורסים קצותיו לתוך הזמן ונעלמים בו. דרור לוי (2006), בצטטו את וריליו בספרו "אסתטיקת ההיעלמות", טוען שזירת ההתרחשות של חיינו אינה קיימת יותר כמרחב ממשי אלא כמרחבים מפוצלים וחלקיים בין מסכים, תצוגות עיליות, ממשקי זיכרון ושרתי מחשב ביבשת אחרת. ואכן, לילד המצויד במסך קטן שפעם קראנו לו טלפון, מהווה קריסה מתמדת זו דרך חשיבה טבעית וכמעט בלעדית.

הארכיטקטורה של חדר הטיפולים

המחשבה על חלל וזמן מאפשרת לנו להתקדם צעד נוסף, אל עבר הארכיטקטורה של המרחב הטיפולי. רם קולהאס מתאר בספרו "הזיית ניו יורק" (2010) את מנהטן: "הארכיטקטורה של מנהטן היא הפרדיגמה של ניצול העומס". על האי הקטן מונחתת ב-1811 תכנית השבכה, the grid, המחלקת אותו באחת ל-2028 בלוקים שעדיין אינם קיימים. אלו הם מרחבים פוטנציאליים ויחד עם זאת, מעצם שרטוטם, כבר מגדירים את סופיותם של החלומות, הגם שאלו עתידים לטפס מעלה בצורת גורדי השחקים. הוא ממשיך וכותב: "הגריד מרמז על פרוגרמה אינטלקטואלית עבור האי: בהתעלמות שלו מהטופוגרפיה, ממה שקיים, הוא תובע עדיפות למבנה המנטאלי על פני המציאות" (הדגשת הכותב; שם, ע' 18).

רעיונותיו של קולהאס גורמים לי לתהות, מה יקרה אם נטיל משמעת ארכיטקטונית על תודעת הטיפול שלנו בבואנו לצפות בחדר הטיפולים? העומס כבר שם, ניזון ומתמלא משימושיו המשתנים של החדר מדי שעה בשעה. הצורך לאוורר את החדר בין מטופל למטופל הופך לעיתים לטקס פגאני של גירוש רוחות אשר, גם כשהטקס מצליח, מטביעות זיכרונן בחלל התחום. כלומר, במובנים מסוימים, ניצול העומס בחדר הטיפול הוא מקסימלי, בעיקר כיוון שעדיפות המבנה המנטאלי על המציאות הוא עיקרון יסוד בקריאה לחדר כלשהו "חדר טיפולים".

מאידך, תקופתנו, בה הולכת ומתחזקת עליונות הייצוג החזותי, השטחי לכאורה, על פני המילה או המסמן (כפי שניתן לפעמים לראות בסירובו של ילד להיפרד ממסך ה"סמארטפון" עם הכניסה לחדר הטיפול), מובילה אותי דווקא לראיית ההיטל המשורטט על רצפת החדר כתשוקה להיפוך, לחזרה לעליונות המילה. התשוקה למילה, אותו מימד חשיבה הכרחי בעיני אבות הפסיכואנליזה, ובראשם לאקאן (2005) שהבין את הלא מודע כבנוי על מבנה שפתי, נגלית כשדה בור בו יצמחו מייד נפלאות זיווגי התודעות, של מטפל ומטופל, העומדות על סיפיו.

בכניסה לחדר הטיפולים אנו נכנסים כאמור לעולם של ייצוגים, השלכות והעברות. חדר הטיפול הקטן יכול לייצג את ביתו רחב המימדים של הילד או את חדרו המציאותי, ועליו כמובן יושלך מבנהו הפנימי של הילד הנכנס אליו. בכל בית מתקיימים חללים מסוגים שונים. חלקם חללים אסורים בכניסה או בצפייה, כפי שעלול לקרות לחדר השינה ההורי, וחלקם פונקציונליים בלבד ואסור שישמשו למטרה אחרת מייעודם. חלל חדר השירותים והמקלחת ראש וראשון לאלו, ולעיתים הוא מתקיים בפועל או בדמיון, כחלל מסתורי, אסור אך מפתה מאין כמוהו. ככזה, הוא חלל המכיל את תכונת האלביתי כפי שפרויד (1919) מביא אותה; האסור, הלא מובן, המאיים והמושך נמזגים לחלל אחד (כזה שבאופן מסורתי מיוצג על ידי ארון המטאטאים שמתחת למדרגות).

הדמיון הילדי מוטל על פני רצפת החדר: בניית גשרים

באחת הפגישות הסביר הילד למטפל: "אז כאן יהיה החדר שלי, וזו המקלחת, אבל אתה לא יכול לראות אותה, ואני מתקלח ואתה בכלל בחדר שלך אבל תבוא לצעוק שיש ארוחת ערב ושאני אסגור כבר את המים כי גם אמא רוצה להתקלח...טוב?".

"בסדר", עונה המטפל.

הקווים התוחמים בתיאורו של הילד עולים בעיני רוחי כהיטל הפוך וחדר האמבט לובש חיים בחדר ההדרכה. טיפות המים החמימות רוחשות באוזניי. כעת, מתחולל תהליך של מתן שמות לקירות החדר ויש בי ציפייה שהחלל הנמתח, יעלה אנכית מעל כל קו קיר. המימד החזותי נשזר עתה בהיטלים נוספים התובעים קרקע אחת, וחדרים רבים נבנים עליה.

"ואיך זה התפתח?" אני שואל את המודרך.

"הלכתי 'לחדר שלי' ואחר כך באתי ועשיתי כמו שהוא ביקש", הוא משיב, "באתי וצעקתי 'יותם, נו כבר, תסגור את המים ובוא לאכול, אתה לא היחיד כאן'. ולא תאמין איזה צעקות חטפתי, כאילו נכנסתי לו למקלחת בלי רשות, והאמת שממש הקפדתי להישאר מחוץ לקו שהוא עשה כאילו זאת המקלחת".

אם כן, הקירות אינם עולים אנכית, אלא מקיימים את תכונת ההתרחבות, כמגלמים את רצונו של הילד לכלול בתוך החדר כל מה שראוי להיכלל ברגע נתון. הילד הוא המוביל, הוא הרשות המתכננת, והמטפל הופך אזרח בעולמו. המרחב מתגלה כמרחב יחסי המגמיש עצמו בחלל בו הוא מתקיים. אף יותר מכך, הוא מסוגל לנוע בזמן בחופשיות של אגדת ילדים ולהניע אותנו יחד עמו. חדר הטיפול, אם עדיין ניתן לקוראו חדר, הופך ממברנה גמישה, חדירה למחצה, אשר מחשבת החלום, בהסתמכה על פיסות זיכרון, נוסכת בה זמנים אחרים בכל רגע ורגע. רגעי ההווה הם ספורים, ומוקדשים בשיאו של המשחק להוראות בימוי נוספות.

נראה אם כן שהמרחב הטיפולי בתוכו אנו נדרשים לנווט מורכב משילוב בין המרחב שיצר הילד בראשו, כזה שאינו כפוף לחוקי החלל והזמן, לבין המרחב המציאותי של חדר הטיפול. ואולי יש בארכיטקטורה של חדר הטיפול מיזוג סמיך דיו בין מילים לחומר על מנת להעבירנו מעבר למשוכה זו? אולי דווקא הקיום של חדר הטיפול כמרחב החורג מכללי הזמן והמקום, אך אינו מתעלם ממשמעות התרחשותה של חריגה זו, יכול לעזור לנו לבנות גשר. כזה אשר מגשר בין המיכל הזמין למיכל הפוטנציאלי, בין ההיטל הנפשי למציאות, בין תודעת המטפל לתודעת המטופל, בין השדה החזותי-חומרי לבין השדה המילולי-סימבולי.

ניסיון גישור זה עשוי לבוא לידי ביטוי בניסיונו של הילד, בעזבו את החדר, לשמר את המרחב ממשי כשם שהוא חרוט בדמיונו – "איפה לשים את זה שלא יגעו לי?" – בקשה המחפשת מרחב מוגן, סגור, חף מזמן. וירג'יניה אקסליין (1968) היטיבה לתאר זאת בטיפול בילד "דיבס", אשר נעלב כאשר גילה שהר החול שבנה בפגישה הקודמת הושטח ונעלם. המטפלת, ללא כוונה לייפות, אמרה לו כי אכן, ילדים אחרים משתמשים בחדר במשך שאר השבוע, ואחד מהם בוודאי פירק את הר החול שלו. אקסליין מחפשת את המשמעות המושלכת על הר החול ואת הפיכת ההר לייצוג נפשי פנימי אשר ילך ויתקיים עם דיבס בכל אשר יפנה. אני, לעומת זאת, רוצה להפנות את הזרקור גם לייצוג החיצוני הממשי: ילד בנה הר, וההר נעלם. אז מה בין הדבר עצמו לייצוגו? או כפי ששאל לאקאן (2005) בהקשר דומה אך שונה, מה בין ה"מסמן" (Signifier) וה"מסומן" (Signified)? מהי מהות הארכיטקטורה המבנה את חדר הטיפול בזמן אמת? נראה שנוכל להתקרב לתשובה לכך דרך התבוננות על המשחק בחדר הטיפול כעל תודעה כפולה הנפגשת ומייצרת עולם חדש, עולם אשר קיומו בזמן אמת אינו מוטל בספק, רק שאלת משכו של הזמן בו הוא יתקיים עומדת לבחינה, והיא שולית לחלוטין בדיוננו הנוכחי.

המשך הוינייטה הטיפולית, מבהיר עבורי רעיונות אלו. המודרך המשיך לספר: "ואז באמצע המתח, כאילו הוא לא יכול היה יותר, הוא זרק הכל ואמר 'ווי, אני חייב לשירותים' ופשוט רץ מהחדר בלי לחכות ובלי לשאול. אני חושב שהוא היה שם איזה עשר דקות והפגישה כבר כמעט נגמרה ואני כל הזמן הלכתי פנימה והחוצה לראות אם הוא כבר מסיים". הליכה זו, פנימה והחוצה בין מרחב החדר הזנוח למסדרון המקשר, מעלה במחשבתו של המטפל את המרחב השלישי, האסור בביאה, מרחב השירותים, אליו נס הילד "לפרוק מטען". במילותיו הוא מתאר: "ואני כל הזמן הלכתי פנימה והחוצה...". הפנים, פנים החדר, פנים התודעה המשותפת, פנים הטיפול, ולעומתו החוץ, האלביתי, הלא שייך, המורחק והבזוי. ביניהם נוצרת תנועה שניתן לסמנה בחלל הבית המדומיין: למרחב האינטימיות במקלחת חודרות צעקות האב ודורשות התאמה וויסות. זוהי אמנם תנועה משחקית, אך היא נענית במנוסה אמיתית אל האלביתי של מרכז הטיפולים, לא אל אסלה דמיונית כי אם לאסלה החוברת לביוב ממשי. כמו תרגיל חשבון מעולמה של עליסה בארץ הפלאות המחברת עופות מים לקנקני תה, כך מחובר מרחב המשחק הפנטזמטי המשורטט על רצפת חדר הטיפולים אל המשך אותה רצפה המובילה לתא שירותים בו ניתן להפקיד צואה, לא סימבולית, אמיתית. אמיתי כמו ציור של אשר, דמיוני כמותו.

דיון: מרחבי ביניים וטופואנליזה

גסטון בשלאר (1957) בספרו "הפואטיקה של החלל", מתאר את מערכת היחסים בין החלל לזמן באופן הבא: "החלל על אלפי תאי הדבש שלו מכיל זמן דחוס, לזה משמש החלל". בשלאר ממצב את חקר החללים בהם חווינו בדידות בתור המקום המרכזי לחקירת והבנת הנפש, ולצורך כך הוא מגדיר שיטת עבודה: טופו-אנליזה (מלשון טופוגרפיה), שהיא מחקר פסיכולוגי שיטתי של אתרי חיינו האינטימיים. למשל, כאשר חוויתי בדידות בחדר נערותי בבית הורי, איזה מין חדר זה היה? האם מגע השמיכה הרך סיפק לי נחמה? אילו צלילים ותאורה אפיינו את החדר הזה? שאלות מסוג זה מהוות חקירה טופואנליטית. אלו הן שאלות שעוזרות לנו להבין לעומק את החוויה הנפשית הצרובה בתוכנו, ואת האופן שבו היא משפיעה על תפיסת המרחב והזמן שלנו. זה הוא חידוש מעניין לזמנו, אך כזה שעדיין מחפש את הקשר הישיר בין הזיכרון והשלכותיו למציאות חיים מסוימת.

ברצוני להציע כי ייתכן שחיבור בין עבודתו של בשלאר לעבודתו של ויניקוט (1971), תספק לנו פתרון אפשרי רחב יותר. אם ניקח את רעיון הטופואנליזה וניישמו על מרחבי הביניים הנוצרים בחדר הטיפול, נוכל להרחיב את האופן בו אנחנו מבינים וחווים את שותפינו למשחק. כלומר, הבנת המטופל על ידי ובאמצעות חקירה של אתרי הביניים בהם הצמד הטיפולי משוטט יחדיו: אותה בירה שהוסתרה בארון האיפורים (מדוע דווקא בארון זה? האם הוא נושא איכויות ייחודיות מסוימות?); אותו חדר המקלחת האסור לכניסה (אילו צלילים וריחות מתקיימים בו? מה גרם ל'יותם' לשנות את גבול החדר בזמן המשחק?). כך, המבנה הארכיטקטוני המפונטז הופך להיות כלי להרחבת התודעה, אך לא פחות חשוב מכך, גם לאלמנט מקשר בין הסטינג המציאותי והסטינג הפנימי – השומר של מרחבי הביניים המשותפים לצמד שבחדר.

מבחינה זו, מרחב הביניים הויניקוטיאני (1971) עשוי להתגלות ככלי קליני ודיאגנוסטי משמעותי, המאפשר דיאלוג משחקי-תרפויטי בין מטפל ומטופל. כדי ליצור את התנאים הנכונים לכך, תודעת המטפל, המבקשת ליצור שער כניסה מזמין למהות זו של מרחב הביניים, נדרשת להתחבר לזווית הראייה הארכיטקטונית. כלומר, לראות את מרחב הביניים כמושלך בקונטקסט מסוים (החדר או הבניין בו מתרחש הטיפול) אותו ניתן לחקור מ"פרספקטיבה טופו-אנליטית" (בשלאר, 1975).

באופן המתכתב הדוקות עם רעיונות אלו, כריסטופר בולאס, במאמרו "אדריכלות והלא מודע" (2015), מתייחס לשאלה מה יוצר עיר אמיתית. הוא שואל מהו הדבר שחסר בעיר שהוקמה בתכנון קפדני לפני עשרים שנה ומתפקדת לעילא, אך קיים בעיר שתכנון לא ניצב מאחוריה, או שעקבותיו נכנעו כבר מזמן לאילוצי התושבים, אשר גרמו לבתים ולמרחב כולו ללבוש צורה ייחודית. בכתיבתו, בולאס (2015) משווה את העיר הראשונה לעיר הנעדרת פונקציית אלפא, אותה פונקציה מפענחת המקנה משמעות, כפי שכינה אותה ביון (1970). ככזו היא אינה מסוגלת להתמיר את המרחב הקונקרטי לייצוג מנטלי בעל משמעות רגשית עמוקה, היא אמנם תוכננה לעילא ולעילא, אך היא אינה מחוברת מן היסוד לתושבים החיים בתוכה. כך, היא למעשה נשארת במסגרת תפקודי הביתא שלה, תפקודית בלבד.

בהשאלה, חדר הטיפולים אמור להפוך עבור כל ילד לעיר אמיתית שכזו, בית אמיתי, במובן שביכולתו לספק פונקציית אלפא (ביון, 1970) להשלכותיו וזיכרונותיו, ולא רק גבולות מתוכננים מראש. ככל מרחב, בדרכו להיות אמיתי הוא דורש זמן, צמצום והרחבה לפי צרכי החלום בהקיץ המכתיב את המשחק, וכן סבלנות, עד שתיווצר אותה שכבה, כשכבת פטינה על רהיט עתיק, שתאפשר למרחב להכיל ולעבד את שלל הזמנים והמחשבות המופקדות בו, ובשומר הסף שלו, המטפל.

על הכותב – אבנר הדס

אבנר הדס, עו"ס (MSW) ופסיכותרפיסט, מנהל מרכז הורים-ילדים בנס ציונה, עובד בתחום ילדים ומשפחות בסיכון כ 25 שנים, מתמחה בטיפול בהורות ובטראומה, ומטפל במבוגרים במסגרת פרטית.

מקורות

אוונס, ד. (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג.

אקסליין ו. (1968). דיבס, הילד המחפש את זהותו. הוצאת ספרית פועלים.

בולאס כ. (2015). אדריכלות והלא מודע, בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. הוצאת תולעת ספרים.

ביון, ו.ר. (1970). קשב ופרשנות. הוצאת תולעת ספרים.

בשלאר ג. (1957). הפואטיקה של החלל. הוצאת בבל.

הארווי ד. (2011). בין חלל וזמן: הרהורים על דמיון גיאוגרפי. "ערב רב", כתב עת אינטרנטי לביקורת.

ויניקוט ד. ו. (1971). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.

טרברס פ. (1965). מרי פופינס. הוצאת מחברות לספרות.

לוי א. (2006). החדר הפועם, בתוך: בלוק 02. הוצאת כתב העת "בלוק".

לוי ד. (2006). ההיעלמות הגדולה: מזמן למרחב ולהיפך, בתוך: בלוק 02. הוצאת כתב העת "בלוק".

פרויד ז. (1919). האל-ביתי, בתוך: פרויד – מבחר כתבים, ח'. הוצאת רסלינג.

קולהאס ר. (2010). הזיית ניו-יורק. הוצאת בבל.