חיפוש

פנטזיית ההצלה והטיפול בילדים

יעל ילינק ליברמן

המטפל השואף "להציל" את המטופל מסגיר מתוך כך עמדה עקרונית, עמדת מוצא השופכת אור על האופן בו הוא תופס את עבודתו הטיפולית. פעמים רבות, כאשר מדובר בהדרכה על פנטזיית ההצלה של המודרך, עשויה להשתמע מכך ביקורת. זו יכולה להיות ביקורת על תמימות ("כיצד יכולת לחשוב שתוכל להביא לידי שינוי בנסיבות כל כך מורכבות?") או על גרנדיוזיות ("מה בכוחך שלך כה עצום ורב מימדים עד לכדי הצלת נפש חיה?"). המדריך יכול להסב את תשומת לבו של המודרך, שכאשר הוא מנסה להציל את המטופל, הוא מבטא את כאבו שלו ("אותך, אותך צריך היה מישהו להציל"). כשמטפל מנוסה מדבר על פנטזיית ההצלה שלו עצמו, הוא יכול לעשות זאת מתוך סלחנות או כמי שמכה על חטא: כמי שהתפתה לאשליה שהבלתי אפשרי הוא בכל זאת אפשרי. לעתים, המטפל המספר על פנטזיית ההצלה שלו, מספר זאת כהודאה פשוטה בכישלון: "רציתי להציל ולא יכולתי".

במאמר זה אבקש לבחון את העמדה הטיפולית ה"מצילה", מתוך האופן בו היא משתקפת בהבנה שלי של "מהו טיפול" ומה תפקידו של המטפל. אתייחס במיוחד לטיפול בילדים, אך גם באופן שיהא רלבנטי עבור מטופלים מבוגרים יותר.

לאורה של פנטזיית ההצלה, מתבהר האופן בו מתמקם המטפל אל מול המטופל. יש הבדל בין המטפל המנסה לעזור, להקל או להיטיב, ובין המטפל המנסה להציל. המטפל ה"מציל" את המטופל, רואה בו כמי שנתון בסכנה, ואת עצמו כמי שמחלץ אותו ממנה, כמי שמחייה אותו. ואם המטפל הוא המחייה – ייתכן שיש מישהו אחר שעומד מנגד, מישהו שפוגע, מסכן או ממית. העמדה הטיפולית ששמה לה למטרה להציל את המטופל, היא עמדה המניחה את קיומו של עוול, ובמקרים רבים - את קיומו של מישהו (אחר) שפגע.

ויניקוט כותב על אמו (Rodman 2003; ויניקוט, 2009):

אמא למטה בוכה,
בוכה
בוכה
כך ידעתי אותה

פעם בעודי שוכב בחיקה
כמו עכשיו על עץ מת
למדתי לגרום לה לחייך
לבלום את דמעותיה
לשחרר את אשמתה
לרפא את המוות הפנימי שבה
להחיות אותה, אלה היו חיי

[...]

וכי הוטל עליי להפריח אותם קוצים?
להצמיח עלים לעץ המת הזה?
בייסורי
כבול לקורת עץ שאין לה חפץ בי
לשנאת המסמר האכזרית
לכוח משיכה עריץ וקשה לב –
איך תצמא נפשי

[...]

אלי, אלי, למה שבקתני

אני הוא המת
אני המת
אני מת
אני.

ויניקוט הכותב את עצמו, את כאב ילדותו, בוחר לעשות זאת בשירה. ואולי את הכאב האישי הוא יכול לבטא רק כמעשה אומנות. היצירה היא זו שלא ניתן להעיר בה הערות, להתווכח איתה או לשלול. יש בה מידה של קדושה. כמה עצוב לקרוא על ילד שגדל לצד עץ מת, מת וממית. ילד שלמד להחיות ומתוך כך מת בעצמו. על כך שדווקא הילד הזה גדל להיות מטפל לילדים. כאילו המת נידון לחיות נפשות אחרות, עד תום ימיו. האם כך נעשה אדם מטפל? כאשר חלק מנפשו מומת בו, ובשאר נשמתו הוא מיועד להינתן לנפשותיהם של אחרים המצויים בסכנה דומה?

עם השירה ראוי בעיניי שלא להתווכח, אבל את הכתיבה העיונית אפשר לבחון בעיניים אחרות. ויניקוט (2004) תובע את תפקידה של האם בהתפתחות התקינה של תינוקה, כמי שנדרשת לשקף בפניה את מראה עיניה, את תינוקה ולא את עצמה. האם הטובה דיה היא זו שמשמשת כראי: ראי בו ילמד התינוק את הוויותיו, את חוויותיו, את רגשותיו שלו. כשקוראים את שירו של ויניקוט לצד הצגתו את האימהות כראי – ההקבלה המתבקשת היא הקבלה מכאיבה. זה הכאב של הילד שנדרש להביט בפניי עץ מת, להצמיח בו עלים, לעצור את דמעותיו ולהפיח בו חיים (חיוך). שום דבר מעצמו לא ניבט בו מפניה של אימו שלו, רק יגון והיעדר. כמעט מתבקש שילד שגדל כך – בבגרותו ידרוש מאימהות לוותר על עצמיותן, להינתן לתינוק שלהן כמי שפניהן אינם אמורים לשקף דבר מרגשותיהן שלהן. כישלונה של האם במשימה זו, כך משתמע, הוא זה שמביא לכדי תינוק חולה, תינוק שנפשו הומתה בו. ובמילותיו: "התינוק שאימו משקפת את מצב רוחה שלה, או גרוע מזה, את נוקשות הגנותיה" (שם, ע' 129).

כאשר המטפל מצוי עם ילד בחדר הטיפול, פנטזיית ההצלה היא פנטזיה כמעט מתבקשת. באיסוף המידע מן ההורים המטפל מאתר (במידה כזו או אחרת של עדינות) את נקודות הכשל, ההיעדר, הפוגענות, העוול בו דובר קודם. המטפל הוא זה שמושם, או שאולי הוא שם את עצמו, כמי שמפיח בכאב הבנה ומשמעות, ומציע מענה שונה (ולעתים – הפוך) מזה שהציע ההורה. המושג "כשל אמפתי", המקום בו המטפל נכשל בדמותו החמה, הקשובה, מניח כמובן מאליו שהמטפל לא אמור להיכשל, וכמעט שאינו מגיע לכדי כך. ההיענות שלו אמורה להיות פשוטה ומוחלטת. הגילוי שגם בו ישנם כשלים – עשוי להיתפס (וגם בעיניו של המטפל עצמו) כגילוי מפתיע. כאילו הכשל של המטפל הוא אינו דבר מה שביומיום, המצוי בכל מילה שאינה מדויקת, בכל מבט בשעונו.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο לתפור בובה קרועה: על פנטזיית הצלה, הרס ותיקון חלקי

ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית

ο מה בין נסיגה לרגרסיה?

וינייטה טיפולית

אביא וינייטה קצרה משעה טיפולית עם ילדה כבת ארבע, שישבתי איתה מול שולחן ושיחקנו ביחד בפלסטלינה. הילדה שיטחה גושים גדולים ואני יצרתי שבלול. מכיוון שנותר זמן רב לפגישה, ניסיתי לטפח את השבלול שלי יותר מן הרגיל. מלבד הקונכייה המפותלת, הפכתי אותו לחילזון של ממש, ויצרתי לו עיניים, פה ומחושים. שמתי לב לכך שאני מאד מרוכזת, ושאני לא מרימה את עיניי אליה. במידה והייתי נדרשת לכתוב וורבטים – לא הייתי יודעת לתאר מה היא עשתה, מה יצרה, האם הביטה בי ומה ניבט בפניה. שמחתי בשבלול שיצרתי. כשסיימנו, הבטתי בגושי הפלסטלינה המעוכים ששיטחה הילדה, שתאמו את גילה ויכולותיה, והיצבתי את השבלול שלי לצידם. כהרף עין הילדה הניפה את ידה ומעכה את השבלול לכדי משטח חסר צורה.

יכולתי לפרש: לדבר על התוקפנות שלה שמעוררת בי תוקפנות כלפיה, על הקינאה, על הצורך להרוס, לבטל, להשמיד, על ההתקוממות שלה מול חוסר העניין שלי. למען האמת, לא התפניתי לכל אלה: פשוט הצטערתי על השבלול שלי, שטיפחתי בעבור עצמי. יצאתי מוטרדת מהפגישה הזו. תהיתי האם נכשלתי בכך שדחקתי אותה הצידה, שהייתי עסוקה בענייני, שחשוב היה לי יותר ליצור דבר מה שימצא חן בעיניי – מאשר מלהביט בילדה שמולי. כשאני כותבת את הדברים קשה לי שלא להתייחס בסלחנות לאפיזודת השבלול. אבל לאחר מחשבה, נדמה לי שבדיוק על כך דיבר ויניקוט (2004) כאשר הוא תיאר את הכשל האימהי: אלה היו פניי שלי, ששיקפו את רגשותיי שלי, זנחו את רגשותיה שלה והתקוממו אל מול דרישתה להשיב את מקומה בראש מעייני (כמטפלת שלה). ועוד חשבתי, אם אני מתירה לעצמי, כמטפלת, להיות אנושית לגמרי, מדוע לאימהות אין זה מותר?

ג'סיקה בנג'מין (2005) מתייחסת לתפקיד הראי של האם לפי ויניקוט, וכותבת כי האם אינה יכולה וגם אינה צריכה לשמש ראי. היא בוחנת את העמדה המציגה את האם כאובייקט של תינוק הנתפס כסובייקט. מתוך כך, בנג'מין מצביעה על העוול הנעשה גם לאם (שנגזלה ממנה עצמיותה) וגם לתינוק (שזקוק לאימו שתהא סובייקט ממש כמותו). בנג'מין טוענת שהתינוק זקוק לאימו שתתקיים כבת אנוש לכל דבר, עם פנים משלה ורגשות משלה. לבני אנוש יש צדדים מרובים, חלקם מיטיבים עם ילדיהם וחלקם פוגעים. בטיפול בילדים קשה לעתים לזכור שההורה הוא אדם שלם, על יכולותיו וכישלונותיו. בקלות רבה אנחנו מתפתים לפיצול ומציבים אותו כתמונת ראי שלנו: ההורה הוא זה שפוגע ומכאיב, ואנחנו, המטפלים, אחראים על "החוויה המתקנת". לכל היותר, אחת לשנה, "בורח" לנו איזה "כשל אמפטי". כמה בקלות המטפל מחלץ את עצמו מההיבטים המכאיבים של אנושיותו שלו.

מעניין להסתכל על הפיתוי לפיצול בין ההורה והמטפל מתוך המודל הטיפולי הדיאדי. כאשר מטפלים בילדים צעירים נהוג להכניס את ההורה אל תוך חדר הטיפול ולטפל בדיאדה עצמה. מהלך הטיפול הדיאדי מורכב מפגישות שבועיות של אם-ילד, אב-ילד לסירוגין, עם אותו מטפל, כאשר מדי שבועיים-שלושה פוגש המטפל גם את הדיאדה ההורית. המטפל מתמקם באופן שונה אל מול הדיאדה הורה-ילד לעומת הטיפול הפרטני בילד: הוא אינו מחליף את ההורה, אלא מסייע לו לכונן יחסים מיטיבים עם ילדו (הראל, קפלן ואבימאיר-פת 2010).

הדגש המושם בטיפול הדיאדי על הקשר בין ההורה לילדו מסייע להכרה של ההורה בצרכי הילד וגם להכרה של הילד בכך שלהורה יש צרכים משלו (אבימאיר-פת 2010). כל אחד מהם נוכח בחדר כסובייקט העומד בפניי עצמו. הילד אינו נתפס כקורבן של ההורה הפוגעני ושניהם מתקיימים זה לצד זה כישויות שונות המנסות להיטיב את האופן בו הן נמצאות ביחד. ההזדהות של המטפל עם הילד הפגוע מתגמשת ומתרככת לנוכח ההורה הממשי בחדר, על כאביו שלו וברכותיו שלו. מתפנה מרחב המוקדש להנכחת רגעים של טוּב – המטפל הוא העד לכך שהעץ אינו רק מת, ולו בשל העובדה שהסכים להיכנס לחדר הטיפול.

ההסתכלות על ההורה כעל סובייקט בפניי עצמו עשויה להזמין חוויה שתהיה מורכבת ושלמה יותר בחדר הטיפול. אחת הדרכים להנכיח את הסובייקטיביות של ההורה היא הקריאה בשמו הפרטי. כך, גם הילד וגם ההורה שומעים מפי המטפל שאימא היא לפעמים 'אימא' ולפעמים 'שושי'. כאשר היא נקראת 'אימא' – הדיבור נסוב סביב ההורות והילד נוכח בו. כאשר היא נקראת בשמה הפרטי – היא איננה רק אם: היא נוכחת כאדם בפניי עצמו, עם עבר משלו, רצונות ורגשות משלו, שקיומה (גם בחדר וגם מחוצה לו) אינו מוכתב על ידי ההורות לבדה. כסובייקט, יוכל המטפל להעז ולומר, שגם לאימא מותר לבחור במה הייתה רוצה לשחק. המטפל מאפשר להורה לבטא העדפות, צרכים ורצונות שלו עצמו. לעתים, גם בקשרים רוויי מתח, הוא יכול להציע שאפשר להתאמץ ולמצוא משהו שנעים לעשות בשניים, שלא תמיד צריך מישהו לוותר.

ההמשגה של ההתערבות הדיאדית, ששמה את עיקר כובד המשקל על הקשר בין שני סובייקטים, יכולה לשמש אותנו גם בהקשר רחב יותר. גם כאשר אימא אינה בחדר, היא נוכחת בכל טיפול. גם כשמדובר בילדים גדולים יותר. גם כשמדובר במבוגרים. כאשר המטפל מכתיר דווקא את עצמו כמי שנדרש להציל, כיחיד שמושיט את ידו המיטיבה, הגואלת – הוא יותר משחיר (את ההורה) מאשר הוא נותן (לבנו). דומה שויניקוט ייחס ערך טיפולי לצניעותו של המטפל, ובמיוחד דרך המשגתו את מטרת הטיפול כהבאת המטופל אל "מצב של יכולת לשחק" (2004). דווקא במשחק הוא בחר כמייצג של בריאות, כמטרה וכאמצעי, כמה שעומד ביסוד הבנתו הטיפולית. אולי את מטרת הטיפול הדיאדי הוא היה מציג כהזמנה לשחק ביחד.

מעניין איך זה היה נראה, אם האנליטיקאית של ויניקוט הייתה מזמינה אותו ואת אימא ביחד לחדר. והיו משחקים בפלסטלינה ויוצרים שבלולים, אחד שבלול אימא, אחד שבלול בן.

[מעניין, אולי הוא היה נעשה בכלל משורר]

על הכותבת – יעל ילינק ליברמן

פסיכולוגית קלינית מומחית. עבדה לאורך השנים עם ילדים ומבוגרים במסגרות ציבוריות ובפרקטיקה פרטית. כיום מטפלת במסגרת היחידה לגיל הינקות של בי"ח גהה. המרפאה מתמקדת באיתור ובהתערבות מוקדמת במקרים של מצוקה רגשית של תינוקות ופעוטות, מגיל לידה ועד 3 שנים. הטיפולים נערכים לרוב במתכונת טריאדית או דיאדית, ובליווי הדרכת הורים. בנוסף, עובדת כרכזת במערך המטפלים העצמאיים של קופת חולים כללית. מלבד הטיפול, עוסקת בכתיבה ובמוסיקה.

מקורות

אבימאיר-פת, ר. (2010). ״טיפול אם-ילד ואב-ילד: אבני דרך בהתפתחות המודל״. בתוך ח' קפלן, י' הראל, ר. אבימאיר-פת (עורכות), הטיפול הדיאדי – מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה (ע״מ 56-85). חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה.

בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. אור יהודה: כנרת-זמורה-ביתן.

הראל,י. קפלן, ח. ואבימאיר-פת, ר. (2010). טיפול אם-ילד ואב-ילד: גישה דינמית-התייחסותית לטיפול בהפרעות ביחסים: מבט עכשווי. בתוך ח' קפלן, י' הראל, ר. אבימאיר פת (עורכות), הטיפול הדיאדי – מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה (ע״ע 15-55). חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה.

ויניקוט, ד.ו. (2004). משחק ומציאות (עורך: ר. קולקה). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עורך: ע. ברמן). תל אביב: עם עובד.

Rodman, F. R. (2003). Winnicott: Life and Work (pp. 289–291). Cambridge, MA: Perseus

לללמוד ליצור מרחב של תקווה דרך החוויה הפסיכודרמטית
המכון הירושלמי לפסיכודרמה תאטרון מדרש בניהולה של ד"ר זיוה ברכה גדרון מזמין אותך להרחיב את שפת הטיפול במסלול ללימודי תעודה בפיקוח היחידה ללימודי המשך של ביה"ס לעו"ס ע"ש לואיס וגבי וייספלד-אוניברסיטת בר-אילן
ירושלים,הקול קורה
נובמבר 2022
סיוע הוליסטי ורוחני - תומכי איכות חיים לימודי תעודה
תוכנית דו-שנתית הכוללת הדרכה ופרקטיקום ניהול אקדמי והנחייה: דבורה רייכר מכון "נתיבים משלימים" והיחידה ללימודי המשך, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, שמחים להזמינכם להשתתף במחזור חדש של התכנית.
זכרון יעקב
נובמבר 2022
מסלול הכנה להכשרה אנליטית למטפלים בעלי ניסיון
הכשרה אנליטית היא שלב לימודים מתקדם וגבוה למעוניינים בהעמקת הידע היונגיאני והרחבת הרקע התיאורטי והקליני שבידיהם לכדי מבט ייחודי וראיית עולם יונגיאנית.
הרצליה, עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה ע"ר
נובמבר 2022
ערב היכרות - התוכנית לפסיכותרפיה משפחתית וזוגית
נכם מוזמנים לערב היכרות והרצאת מבוא ללימודי טיפול משפחתי וזוגי **התוכנית מוכרת ומאושרת על ידי האגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי**
מכון שינוי,אירוע מקוון
20/7/2022, בשעה 19:30
מפגש מתעניינים -המחלקה לפוטותרפיה
השימוש בצילום ככלי טיפולי מאפשר התבוננות עמוקה בתהליכים נפשיים, ומציע דיאלוג בין המציאות הפנימית והחיצונית של האדם. בתהליך הטיפולי מתרחשת עבודה רגשית וחווייתית באמצעות צילום פעיל ועבודה עם מאגר צילומים אישיים.
בי"ס מוסררה, ירושלים
13/07/2022
קוראים כאן ועכשיו -שיחה עם ד"ר ניצה ירום
מכון מפרשים שמח להזמין אתכם לסדרת הרצאות מקוונות עם כותבי הספרים החדשים בעולם הפסיכותרפיה: בהנחיית: פרופ. ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן
אירוע מקוון,מכון מפרשים האקדמית תל אביב יפו
31/07/2022
שנת הלימודים 2022-23
מגוון תכנים לעוסקים.ות בטיפול, חינוך וייעוץ • בית ללימוד ותרגול מאז 1998 • רמת השרון | צפון | אונליין • אפשרות לגמול שבתון או גמול אישי • מיטב המנחות והמנחים
מרכז גוף-נפש
הרשמה מוקדמת עד 15.08.22
לללמוד ליצור מרחב של תקווה דרך החוויה הפסיכודרמטית
המכון הירושלמי לפסיכודרמה תאטרון מדרש בניהולה של ד"ר זיוה ברכה גדרון מזמין אותך להרחיב את שפת הטיפול במסלול ללימודי תעודה בפיקוח היחידה ללימודי המשך של ביה"ס לעו"ס ע"ש לואיס וגבי וייספלד-אוניברסיטת בר-אילן
ירושלים,הקול קורה
נובמבר 2022
סיוע הוליסטי ורוחני - תומכי איכות חיים לימודי תעודה
תוכנית דו-שנתית הכוללת הדרכה ופרקטיקום ניהול אקדמי והנחייה: דבורה רייכר מכון "נתיבים משלימים" והיחידה ללימודי המשך, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, שמחים להזמינכם להשתתף במחזור חדש של התכנית.
זכרון יעקב
נובמבר 2022
מסלול הכנה להכשרה אנליטית למטפלים בעלי ניסיון
הכשרה אנליטית היא שלב לימודים מתקדם וגבוה למעוניינים בהעמקת הידע היונגיאני והרחבת הרקע התיאורטי והקליני שבידיהם לכדי מבט ייחודי וראיית עולם יונגיאנית.
הרצליה, עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה ע"ר
נובמבר 2022
ערב היכרות - התוכנית לפסיכותרפיה משפחתית וזוגית
נכם מוזמנים לערב היכרות והרצאת מבוא ללימודי טיפול משפחתי וזוגי **התוכנית מוכרת ומאושרת על ידי האגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי**
מכון שינוי,אירוע מקוון
20/7/2022, בשעה 19:30
מפגש מתעניינים -המחלקה לפוטותרפיה
השימוש בצילום ככלי טיפולי מאפשר התבוננות עמוקה בתהליכים נפשיים, ומציע דיאלוג בין המציאות הפנימית והחיצונית של האדם. בתהליך הטיפולי מתרחשת עבודה רגשית וחווייתית באמצעות צילום פעיל ועבודה עם מאגר צילומים אישיים.
בי"ס מוסררה, ירושלים
13/07/2022
קוראים כאן ועכשיו -שיחה עם ד"ר ניצה ירום
מכון מפרשים שמח להזמין אתכם לסדרת הרצאות מקוונות עם כותבי הספרים החדשים בעולם הפסיכותרפיה: בהנחיית: פרופ. ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן
אירוע מקוון,מכון מפרשים האקדמית תל אביב יפו
31/07/2022
שנת הלימודים 2022-23
מגוון תכנים לעוסקים.ות בטיפול, חינוך וייעוץ • בית ללימוד ותרגול מאז 1998 • רמת השרון | צפון | אונליין • אפשרות לגמול שבתון או גמול אישי • מיטב המנחות והמנחים
מרכז גוף-נפש
הרשמה מוקדמת עד 15.08.22