חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הסטינג האינטואיטיבי: מחשבות על טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה

הסטינג האינטואיטיבי: מחשבות על טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה

פורסם על ידי אורית ירושלמי ושירה עומר

פתח דבר

בתקופה האחרונה של מגיפת הקורונה, בה מטפלים חווים מציאות מאיימת משותפת עם מטופליהם, נראה כי מתהווה מפגש עוצמתי עם חווית ה"אל-ביתי" (פרויד, 2012) ובעקבותיו קריסות זמניות של המרחב המעברי הדרוש לטיפול (ויניקוט, 2002). במאמר זה נבקש להציג מושג חדש – "סטינג אינטואיטיבי" – אשר להצעתנו מאפשר שיקום של מרחב מעברי טיפולי, הכרה המציעה תיקוף וויסות של חוויית האל-ביתי והתמודדות גמישה עם מצבי משבר המסייעת בשימור פונקציות טיפוליות. פרטי המטופלים המובאים במסגרת המאמר הוסוו וטושטשו על מנת לשמור על פרטיותם.

כאשר דיווחים על מגיפת הקורונה החלו להגיע מסין, הם היו כמו גלים ההולכים ומתחזקים, מתקרבים אלינו ומאיימים כסופת הוריקן. התגובות בסביבה נעו בין ביטול המצב לבין חרדה הולכת וגדלה מפניו. ככל שהזמן חלף, הדיווחים נעשו קשים ומוחשיים יותר. אט אט, המציאות המוכרת והשגרתית נספגה בחרדה ובאי ודאות. הקורונה הפכה כמעט למוקד הבלעדי של השיח ושל ניהול חיי היום-יום. הרגלים השתנו וכל פעילות הפכה מחושבת - מהליכה לעבודה ועד מפגש אקראי עם חבר או חברה. כל יציאה מהבית נתפסה ככרוכה בסיכון וכמו בימי קדם לרוב נעשתה עבור הצטיידות במזון בלבד. ההנחיה להתגוננות מפני האחר, שעבור רבים מאתנו היה עד לא מזמן דמות מיטיבה ונעימה, חייבה אותנו להימנע ממגע ולהתמגן במסכה וכפפות. מעט מאוד אנשים הסתובבו בחוץ, וכאשר נפגשו – הגדילו מרחק, השפילו מבט ונמנעו מקשר עין. ברקע, תחושות של זרות, לבדיות, התגוננות וסכנה צפו ועלו שוב ושוב.

שגרת העבודה של אנשי הטיפול, הן בשירות הציבורי והן בקליניקה, התחילה להשתנות במהרה גם היא, בעוד האופק נותר לא ברור. הסטינג, אשר מהווה לרוב את אחד מן העוגנים הטיפוליים המרכזיים, טולטל ונמתח תוך שהוא נדרש לגמישות לא אופיינית לו. רבדים נוספים של חשש הכבידו על מטפלים – הדאגה למשפחותיהם הפרטיות, למטופלים שלהם ולבני משפחותיהם, לקשרים הטיפוליים עצמם אשר עתידם לא ידוע ולכושר ההתפרנסות שגם הוא הועמד בסימן שאלה. המקצוע שלנו, אשר אחוז ומושתת על האינטראקציה האנושית הקרובה, נקרא להתארגן מחדש אל מול מציאות בה המסר של משרד הבריאות הוא כי מפגשים הם "מסכני חיים".

האל-ביתי מגיע לטיפול

בתקופה הזו, תפס את הקשב הטיפולי שלנו השימוש המוגבר, גם שלנו, במילים כמו "הזוי", "מוזר" ו-"מטורף" על מנת לתאר את המצב. על פי מילון מורפיקס המילה "הזוי" מהווה חיבור בין הלא מציאותי ובין השונה, ליצירת התייחסות של חוויה מדומיינת או נחלמת. דומה כי השימוש המוגבר במילים אלו בתקופת הקורונה כמו שימש עדות לתחושת האיום המרחפת מעל, אשר עטפה את המקום הבטוח שלנו, חדרה אליו פנימה והטעינה אותו במה שפרויד (2012) כינה כ-Das unheimliche או ה"אל-ביתי". זאת, בדומה לתיאוריה של אילת רז (2019) למצבי שגרת מלחמה: "שגרת מלחמה היא היא המאויים – שגרה רגילה, מוכרת, אינטימית ומוגנת, ההופכת מוטענת באפשרות להתקפה, בחוויות מודחקות של התקפות שנחוו, בהגדרות שרוקנו מתוכן, אך ממשיכות להתקיים כסדרן".

במאמר הראשון מתוך סדרת מאמריו על מושג ה"אל-ביתי", בוחן יואב יגאל (2017) את המונח Das unheimliche שטבע פרויד (2012) ומבקש לתאר את איכותו הפרדוקסלית. למונח זה אין מקבילה או תרגום בשפות אחרות והוא ייחודי לגרמנית. הוא מתייחס למקום מוכר, בטוח, מגן, מכיל כמו הבית (Heim), אך כזה שבד בבד מתעוררות בו תחושות איום, חשש, ניכור ואי ידיעה (המיוצגות בתחילית Un). כך, מתאר יגאל (2017), נוצר שילוב בלתי אפשרי לתפיסה ולהבנה, במסגרתו המקום הכי בטוח הופך גם למקום מאיים. בהמשך כתיבתו, יגאל מתייחס גם לתסביך אדיפוס ומדגים דרכו את מושג האלביתי. לדידו, הפנטזיות של הילד האדיפלי קשורות לבית במובן העמוק ביותר של המילה. הבית משקף את המקום שאליו נולד הילד ובו הוא חש אהוב וחשוב להוריו. עם התעוררותו של הקונפליקט האדיפלי ולצד התפתחותן של פנטזיות מיניות-רצחניות אצל הילד, הבית וההורים הופכים לדמויות מענישות ומעוררות אימה. כך, הדרמה המתחוללת בנפשו של הילד היא עצמה חווית האל-ביתי אשר מוסיפה למרחב המוכר והביתי איכות זרה ומאיימת (יגאל, 2017). בתהליך מקביל, משתקפת חווית האל-ביתי גם בקליניקה במפגש בין המוגן לבין המאיים. הדבר קורה גם בימים כסדרם, כאשר הקשר הטיפולי מעודד עלייתן של חוויות טרנספרנסיאליות, אך במיוחד בימי הקורונה בהם נוכחות האל-ביתי פורצת אל הטיפול ביתר שאת. הקליניקה, אשר משמשת מקום חם, מזמין, מגן ומוגן, עבור מטופלינו ואף עבורנו, הופכת למקום מאיים, הנכרך בריחוק, זרות וסיכון בריאותי.

תיאור מקרה – טל

יום רביעי, שעת בין ערביים, אמש קיבלנו הנחיות על בידוד ביתי לקראת סגר. עדיין כמה מטופלים מבקשים להגיע לקליניקה, מתקשים מאוד להפר את שגרת חייהם בשנים האחרונות ולא לבוא אל החדר המוכר. הם הבחינו כי בכניסה לקליניקה מוצב בקבוק אלכוג'ל, וליד הכיור מגבונים לחיטוי משטחים. בסוף מפגש, עם הצעירים שביניהם במיוחד, תהיה שטיפת ידיים משותפת לפני יציאתם החוצה. אנחנו מגיעות, כל אחת לקליניקה שלה, בחשש אשר עוד לא ברורה מהותו.

מגיע טל, בן תשע, המטופל בקליניקה מזה תקופה ארוכה. עם הגיעו הוא מבחין כי הספה מרוחקת מהרגיל. המטפלת מציינת כי כבר יש תחושה אחרת בחדר, "אנחנו יושבים רחוק יותר אחד מהשניה". טל רוצה להראות בנייד שלו חידה שקיבל הבוקר במסגרת תכנית למידה מרחוק שבתי הספר מפעילים. בימים כתקנם הוא מגיש את הנייד והמטפלת מסתכלת בידה. היום לא, טל מחזיק את הנייד והמטפלת מתבוננת בחידה כשהנייד בידיו. הוא מבחין בשינוי ושותק. טל, החושש מאוד ממצבים של שינוי בימי שגרה, מתאר כי אינו חרד מהוירוס או מלהיות חולה, אלא מהשינוי הדרמטי המתרחש בחייו. הוא מתחיל להמטיר על המטפלת שאלות שונות ומשונות מתוך משימה שקיבל הבוקר ואילו המטפלת מרגישה כאילו הייתה בבחינה על חומר שלא הכירה ולא התכוננה עליו. על רוב השאלות היא מתקשה לענות. מחשבות שונות חולפות בראשה: שהמפגש יעבור בשלום מבחינת הנחיות משרד הבריאות, שלא תחווה כאדם עם מחשבה מצומצמת מאחר ולא הצליחה לענות לאף שאלה. החרדה משתקת את יכולת המחשבה הבהירה שלה ושאלה אחרי שאלה היא נוכחת בקצב המהיר, בתחושת הכישלון ובאווירת אי-ידיעה עוצמתית המשתלטת על החדר.

רגע של איסוף עצמי של המטפלת, הכולל תהיות על מה קורה בחדר הטיפול וביחסי ההעברה, מביאות להבנה שייתכן ומדובר בהזדהות השלכתית: טל מעביר אל המטפלת את תחושותיו, את חווית החרדה שלו מן הלא נודע. המטפלת עוצרת את שטף השאלות ואומרת לטל "אני מרגישה עכשיו, כשאני לא יודעת ולא מצליחה לענות לך, ובעיקר כשאני לא יודעת מה יבוא עוד רגע ואיזו שאלה קשה תשאל אותי, אולי כמו שאתה מרגיש עכשיו – אתה לא יודע מה יבוא עוד רגע, איזו הנחיה חדשה ינחיתו עלינו, איך השגרה שלך עוד תשתנה". בתגובה טל מהנהן ומבקש לעבור למשחק השרבוטים. במסגרת המשחק טל מצייר את ספיידרמן, והמטפלת משקפת כי טל מחפש גיבור-על, כל יכול, שיביא ישועה ויציל את העולם מהקורונה. בשרבוט המשך המטפלת מציירת את ה'אל-גיבור', נחום תקום, ואומרת לו "אולי כולנו מרגישים כך עכשיו – כל ערב הנחיה חדשה, כל ערב שינוי, ואנחנו נבהלים, נופלים וקמים, ונופלים ומתיישרים. הלוואי שגיבור-על היה מציל אותנו, ובינתיים אנחנו כל יום לומדים להתנהל על פי ההנחיות, גם אתה".

במפגש המתואר עם טל, באים לידי ביטוי המציאות המשותפת החודרת לחדר וחוויית האל-ביתי ההולכת ומתעצמת. לאיום המשותף שהציבה מציאות הקורונה בפני המטופל והמטפלת הייתה איכות דואלית. מחד, הוא צמצם את המרחב המשחקי תוך שהחרדה מפני אי הידיעה, ותחושת הסכנה ממשיים ביותר. מנגד, מתוך הבנה קרובה של חוויה זו, יכולה הייתה המטפלת לזהות אותה ולהתייחס אליה. לאור האיום, עיבוד ופירוש של ההזדהות ההשלכתית אפשרו הקשבה עמוקה לתכנים המעסיקים את המטופל, והאיום נעטף בחוויה מיטיבה של הכלה. בהמשך, במהלך הסגר, טל התנהל באופן מווסת וגילה גמישות ויצירתיות בדרכי התמודדותו עם המצב.

בדרך להכרה מיטיבה באל-ביתי

בניסיון להתמודד עם האל-ביתי ובכדי לשמור על הפן המיטיב של הקליניקה, מצאנו את עצמנו מתייעצות יותר ויותר אחת עם השנייה לגבי האופנים השונים בהם נוכל לשמור על הרציפות הטיפולית עבור המטופלים ועבורנו (להד, 2020). על פי להד, עקרון הרציפות – בתפקוד, בחשיבה, ברגש, ובקשר עם האחר – משמש לנו עוגן, מייצר אפשרות לאשליה החשובה כי ניתן לנבא את המחר ולכן מאפשר הרגעה של חרדה. כך, המשך של קשר בינאישי (ובוודאי הטיפולי) מהווה היבט משמעותי המחזק את חווית הרציפות. בעוד שהמשך הטיפול, גם אם באופן שונה מעט, מספק למטופל חוויית החזקה, גורביץ' (2020) מציעה כי המסגרת הטיפולית מחזיקה לא רק את המטופל אלא גם את המטפל. להצעתה, כפי שאין מטופל בלי מטפל כך אין מטפל ללא מטופל, וגם עבורנו המטפלים חשובה חווית הרציפות ושמירה על הזהות המקצועית (גורביץ', 2020).

מתוך הדיון בחשיבות הרציפות, ניתן להבין כיצד המציאות החיצונית של ימי הקורונה הובילה לקריסה זמנית של המרחב הטיפולי הפנימי (ויניקוט 2002) של רבים מן המטפלים. רובנו חווינו חוויה של הצפה, חוסר ודאות מייסר, דאגה עמוקה וצמצום משמעותי במרחב החשיבה המקצועי. להבנתנו, כל אלו נגסו בהדרגתיות בפניות הנפשית שעמדה לרשותם של מטפלים על מנת לטפל, וכמו הובילה לקריסות זמניות של המרחב המעברי הטיפולי. במסגרת קריסות אלו, המטפל חווה הידלדלות במשאבים וירידה במידת הפניות הנפשית, ולכן מתקשה לפגוש את המטופל במרחב משחקי שאינו כפוף למציאות ה"אובייקטיבית". בין אם במרחק שדרשו ההנחיות בקליניקה הממשית ובין אם במרחק שנוצר בטיפול המקוון, נראה היה כי קשה יותר לייצר את המרחב הפוטנציאלי שכה חשוב לטיפול בתקופת הקורונה.

בהתנסות האישית שלנו, החייאה ושיקום של המרחב המעברי הטיפולי התרחשה בעקבות השיח ההדדי בינינו, אשר אפשר עיבוד של חוויית הקריסה והצמצום. שיח זה התקיים בין שני הקטבים של המציאות, זו החיצונית וזו הפנימית, תוך שכל אחת מאתנו שימשה לשנייה אובייקט המאפשר החייאה, חידוש תנועה ונוכחות אנושית מכילה וקולגיאלית אל מול האיום. כך, נוצרה למעשה דינמיקה של תנועת נדנדה עדינה בין המציאות החיצונית והחודרנית לבין החוויה של החזקה וחשיבה מקצועית משותפת. דיאלקטיקה זו, בין האיום לבין ההחזקה, או אם תרצו בין האל-ביתי לבין הרציפות, טומנת בחובה איכות דואלית. מחד, ככל שניתן לשאת אותה יותר היא מגדילה את המרחב המעברי. מנגד, ניתן לקיים אותה רק כאשר ישנו מרחב מעברי כל שהוא. כך, לולא ההחזקה ההדדית שהצענו זו לזו ומתן המקום לחוויה המשותפת (וויניקוט, 2009), הרי שקשה היה לשקם את המרחב הטיפולי אשר החל לקרוס אל תוך המציאות החיצונית העוצמתית והמאיימת.

על פי גורביץ' (2020), המרחב המעברי ששוקם הוא מרחב מעברי מתקן, המאפשר רציפות מחודשת לקיום הנפשי של המטופל במצבים של כשל אמפטי או חוויות שליליות אל מול המטפל. בימי הקורונה האפשרות לשימור הסטינג הקלאסי הלכה ונעלמה וישנם מטופלים אשר חוו זאת, או אולי עוד יחוו עם החזרה לקליניקה, ככשל בהחזקה וכפלישה של המציאות החיצונית לתוך המרחב הטיפולי באופן המייצר impingement (ויניקוט, 2002). עיבוד החוויה המערערת בטיפול שוב טומנת בחובה את אותה איכות דואלית של שיקום המרחב המעברי. מחד, עצם השיח מאפשר להחיות מחדש את המרחב ולאפשר מעין "צמיחה פוסט טראומטית", ומנגד יש צורך בגיוס מרחב מעברי כל שהוא, אשר היה קיים בעבר, בכדי לנהל שיח מסוג זה מלכתחילה.

הסטינג האינטואיטיבי

מהלך החשיבה המתואר לעיל מרמז כי חוויית אל-ביתיות עוצמתית עלולה להוביל לקריסות זמניות של המרחב המעברי, עקב תחושות חרדה. במקביל, הוא גם מרמז כי האפשרות לעבד את אותן קריסות מובילה לשיקומו של המרחב. מהלך זה חידד עבורנו את ההבנה כי בתקופת הקורונה, וייתכן שבכל תקופה של מציאות טראומטית משותפת, מה שהיה עד כה ברור, שמור, מגולם ומיוצג בסטינג הטיפולי הקבוע (Langs, 1998) הופך להיות לא קבוע ומעורער. התערערות זו דורשת סטינג טיפולי מסוג אחר, אשר יאפשר לשמר את המרחב הטיפולי. להצעתנו, מה שנדרש בתקופות אלו הוא מה שבחרנו לכנות "סטינג אינטואיטיבי". כלומר, סטינג המאפשר תיקוף וויסות של חווית האל-ביתי על ידי גמישות באופנויות הקשר, בדרכי התקשורת, במספר המפגשים ובאורכם. תחת ה"סטינג האינטואיטיבי" היבטים אלו הופכים נתונים לצו השעה, לאישיותו של המטופל ולסוג הקשר הטיפולי עמו. בסטינג זה, הקביעות מגולמת במטפל עצמו והוא הופך להיות "המסמן של הסטינג" כפי שהציעה בידאווי (רז, 2019).

המונח "סטינג אינטואטיבי" אינו נשען על אינטואיציות דחפיות או על "תחושות בטן", אלא על הבנה מושכלת, מקצועית ואחראית, הנסמכת על למידה ארוכת שנים, ניסיון מקצועי והדרכה. כלומר, ההתאמות שיציע המטפל בסטינג הטיפולי כאשר הוא מתייחס אליו כ"אינטואיטיבי" לא יהיו שינויים המבקשים להענות לצורך קונקרטי של המטופל ולהביא לסיפוקו המיידי (בעת הקורונה ובכלל). השינוייים שיעשו במסגרת הטיפולית יהוו התאמה מוכוונת של המטפל לצרכי הטיפול, באופן שישרת את התקדמותו של המטופל. שינויים אלה מבקשים לייצר אינטגרציה בין הטיפול ובין היבטים של מציאות חיצונית קשה, מורכבת ומאיימת. דומה כי יותר מכל, המושג "סטינג אינטואיטיבי" מהווה פורמולציה אשר לוקחת בחשבון הן את הצורך של המטופל בהחזקה מותאמת והן את הצורך של המטפל בגמישות המאפשרת מרחב פנימי לטיפול. 

המשגה זו של ה"סטינג האינטואיטיבי" אפשרה לנו החזקה (holding) ואחזקה (handling) של הנוכחות הטיפולית (ויניקוט 2009), כך שתוכל להיות מותאמת על פי חוויות וצרכים של כל מטופל ומטופל (ויניקוט, 2002) תוך שהיא מסדירה עבורנו את עמדתנו המקצועית. כך, ה"סטינג האינטואיטיבי" אפשר לנו לשמר את התהליכים הטיפוליים, אך גם לתת מענה ייחודי לחוויית האל-ביתי שהתהוותה בטיפולים השונים. מענה שבמסגרתו חוויית האל-ביתיות מתוקפת ונוכחת, אך גם מווסתת ולא משתלטת על המרחב הנפשי, הבינאישי והטיפולי. בפועל, "סטינג אינטואיטיבי" נראה אחרת עבור כל מטופל, ולכן הדרכים בהן אנו תומכות במטופלים שלנו מתרחבות, גם לדרכים שפחות מקובלות ביום-יום. יש המבקש עדיין להגיע לקליניקה, ותחת הנחיות ההיגיינה זה עדיין אפשרי; יש המבקש לעבור לטיפול מרחוק ולבצע את ההסתגלות לפלטפורמות המקוונות; יש הזקוק מאתנו להתעניינות מרגיעה אחת ליומיים, מחוץ לשעה הטיפולית; ויש גם את אלו המבקשים להשהות את הטיפול עד יעבור זעם.

ההיענות הגמישה לפי צרכי המטופל במסגרת ה"סטינג האינטואיטיבי" מתבססת על הבנותיו של ויניקוט (2002), המתאר במודל ההתפתחותי שלו כיצד התינוק זקוק למענה על פי צרכיו וכיצד בטיפול המטפל מנסה לייצר עבורו שוב, או אולי לראשונה, את המענה הזה. בימי הקורונה, המסירות וההתמסרות לתהליך הטיפולי ולקשר עם המטופל מתבטאות להבנתנו ביכולת לאדפטציה, שינוי והסתגלות – של המטפל ושל הסטינג. הרגשתנו היא כי זה לא הזמן להעמיד גבולות נוקשים לגבי זמן ודרכי התקשורת אתנו, אלא דווקא מדובר בזמן הדורש אפשור מושכל, מגוון ורחב יותר של אופני ההתקשרות. היכולת של המטפל לראות בבחירותיו אלו אקט טיפולי המעוגן בחשיבה תיאורטית, ולא כהיענות שרירותית למציאות עוצמתית, מאפשרת לצמד הטיפולי לחזור ולשקם את המרחב המעברי ביניהם ולהתמסר בשנית לתהליך הטיפולי.

להבנתנו, "הסטינג האינטואיטיבי" מתאפיין באלסטיות ואינו אחוז במשך זמן מוגדר, אלא עבור כל מטופל הוא מאפשר התייחסות ערנית, עדינה ומותאמת, בתגובה לשינויים התכופים במציאות. הוא מאפשר שינוי וגמישות בדרכי המפגש ולפיכך מה שנכון למטופל היום עשוי להשתנות בהמשך. זאת ועוד, האדפטציה הנשענת על שימוש בגמישות והסתגלות לצורך המשך קיום הטיפול, מהווה גם מודלינג קריטי למטופלינו בעת הזו. כלומר, היכולת להשתנות ולשנות, כמו מסמנת עבור המטופל כי אל מול מציאות מאתגרת ו"אובייקטיבית", יש בידינו האפשרות ואולי אף החובה להסתגל ולהתגמש. נוכחנו לגלות כי השימוש ב"סטינג האינטואיטיבי" אפשר למטופלינו לשוב ולהחזיר לקדמת הבמה תמות שהעסיקו אותם טרם הקורונה, ולצלול במהרה שוב אל תהליכים של העברה והעברה נגדית. העבודה עם "סטינג אינטואיטיבי" אפשרה לנו מרחב לעיבוד וקבלה, אשר הגדיל את יכולתנו לשאת עמימות, אי-ידיעה ואי-ודאות לגבי מטופלים בכלל ומטופלים שבחרו להפסיק את הטיפול בפרט. כמו כן, ה"סטינג האינטואיטיבי" פתח מרחב בחירה עבור המטופלים לבחור את המשך דרכם הטיפולית באופן המתאים להם בצורה מכילה, אשר מחזקת את התמקמותם כשותפים באחריות לתהליך הטיפולי.

תיאור מקרה - גיא

גיא, ילד צעיר הלומד בכתה ב', הגיע לטיפול עקב חרדה כללית וקשיים בויסות הרגשי. הוא נמצא בטיפול כשנתיים, כאשר את המשפחה מלוות תמות רבות של חרדה הקשורות לתחומי החיים השונים. חיי היום-יום טרם הקורונה אופיינו במתח גבוה בתוך המשפחה ובקונפליקטים רבים. עם זאת, ברגע שבוטלו הלימודים וההורים הוצאו לחופשה, חלה ירידה משמעותית ברמת החרדה במשפחה והקונפליקטים פחתו – המשפחה סגרה את הדלת בפני המציאות החיצונית. כאשר המטפלת פנתה למשפחה כדי להתעניין בשלומם ולבדוק את הצורך בהמשך טיפול, ההורים דיווחו על כך שהקשיים "נעלמו". נדמה היה שעצם יצירת הקשר עמם, הותירה רושם של פלישה מן החוץ לתוך מציאות פנימית שמורה היטב, אך שברירית להפליא. הדליפה של המציאות החיצונית לתוך המציאות הפנימית של ההורים, עוררה איום והידקה עוד יותר את הצורך שלהם בגבולות בין פנים לבין חוץ. הצהרה חד משמעית ש"הכל בסדר" ו-"אין צורך בהמשך טיפול כרגע", ביטאו הוויה זו במיוחד.

ה"סטינג האינטואיטיבי" אפשר למטפלת להבין ולכבד את החלטתם מתוך הרצון שלא לערער את תחושת האומניפוטנטיות הנלווית לשמירתם על המציאות הפנימית. מתוך התבוננות גמישה, המטפלת שמרה על קשר עם המשפחה בתדירות לא גבוהה, כדי לשמר את פונקציית המטפלת ואת הקשר הטיפולי כמיטיבים בלבד. כך, גם השהיית הטיפול באופן זמני והיענות לצורך זה מצד מטופלים יכולה להוות שמירה על רציפות ועל מרחב מעברי, כל עוד המטפל רואה בה כוריאציה של ה"סטינג האינטואיטיבי". ודאי שאם ההיענות לרצון בהשהיית הטיפול הייתה נעשית מבלי חשיבה הולמת, היא הייתה יכולה להתהוות כאקט של סיפוק צורך. עם זאת, הסתמכותה של המטפלת על פורמולציה הקוראת לגמישות של הסטינג בעתות של משבר, אפשרה לה להשאיר עבור המשפחה נתיב פתוח לחזרה לטיפול לכשירצו ויצטרכו זאת.

תיאור מקרה - מיכאל

מיכאל, נער בן 16 הנמצא בטיפול זה כחצי שנה, הופנה על ידי הוריו על רקע קשיים בויסות רגשי. הוריו התקשו בתחילת הטיפול לתת לו מרחב אישי ופרטי בטיפול, ונהגו לחכות בפתח הקליניקה ולהציף אותו בשאלות עם יציאתו מהחדר. הדבר הוביל לחוויה של אי נוחות, צמצום וחרדה אצל הנער. עבודה טיפולית מאומצת בעניין עם מיכאל ועם הוריו נשאה פרי, וכמה שבועות לפני תקופת הקורונה נרשם הישג משמעותי: הנער שוחח עם הוריו וביקש מהם את המרחב הפתוח אחרי פגישות כך שלא יחכו ליד דלת הקליניקה ולא ישאלו שאלות ישירות על המפגש. ההורים, שפיתחו הבנה לגבי צרכיו לפרטיות וקיום של מרחב נפרד ועצמאי, אפשרו זאת.

עם הטלת הסגר, נכפה על הטיפול שינוי סטינג והוא הועבר לרשת לטובת טיפול מרחוק. המעבר לא התרחש בקלות והוא דרש התאמה רבה לצרכי המטופל ותהליכי הסתגלות שלו במשך כמה מפגשים. במקביל, גם להורים לא היה קל להסתגל. הם, שחוו חרדה גדולה מהמצב, חזרו לדפוסיהם הקודמים ונהגו בתום כל מפגש לפתוח את דלת החדר של בנם. הבן, שביקש לשמר את הנפרדות שהצליח להשיג בעמל רב, התלבט איך לשמר הישג זה. באחת הפגישות נשמעה מוסיקת רוק משובחת ברקע, והמטופל סיפר למטפלת שמצא דרך להסיח את דעתם של הוריו – הוא השמיע מוסיקה אהובה עליהם וכך הצליח להרחיק אותם מהחדר ומההתעניינות המוגברת בטיפול. המטופל חש מוגן יותר וקומפטנטי אל מול חווית הפלישה של הוריו.

בהמשך, התאפשר למטפלת לשוחח עם הנער על פנייה ישירה להורים לגבי פתיחת הדלת, ושבוע לאחר מכן, מיכאל שיתף כי הצליח לשוחח עם הוריו. ניכר היה כי הוא הרגיש שהמרחב הטיפולי נשמר, כולל הישגיו בקשר עם הוריו. חשיבה משותפת על ה"סטינג האינטואיטיבי" עם מיכאל והוריו הובילה להבנה כי המעבר לטיפול מרחוק, למרות היותו בעל מאפיינים אחרים מהתהליך המוכר למשפחה עד כה ועל אף שדורש תהליכי הסתגלות (עומר ,2014), יהווה כרגע מסגרת טיפולית מתאימה עבור המשפחה ויאפשר המשך רציף של התהליך הטיפולי, תוך שהוא גם נשמע להנחיות משרד הבריאות שהיו חשובות למשפחה. ה"סטינג האינטואיטיבי" שנבנה איפשר למיכאל מעבר נינוח לתוך תכנים טיפוליים שבהם היה עסוק טרם הקורונה, כולל שימור הנפרדות שהשיג. כך, נוצרה התאמה רגישה לצרכיו שאפשרה לו להיות מוכל, ובתהליך מקביל הזמינה אותו להיות גמיש ואקטיבי מול הוריו וכך להיות שותף בבניית "סטינג אינטואיטיבי" גם בביתו. זאת ועוד, המטפלת הציעה מודלינג חשוב לתהליך במסגרתו ניתן לקיים שיח פתוח ומכבד אודות גבולות, קרבה ושינוי. 

סיכום

לסיכום, מאמר זה ביקש להתמקד בתקופה הייחודית של מגיפת הקורונה, בה נגזר עלינו להמעיט במפגשים בינאישיים, תוך שחווית האל-ביתי המשקפת חרדת קיום מאיימת ומשותפת, גורמת לקריסות זמניות של המרחב המעברי הטיפולי, הן אצל המטפל והן אצל המטופל. מצאנו, כי עיבוד קולגיאלי משותף, או לחלופין הדרכה, מאפשרים שיקום של המרחב המעברי אצל המטפל, וכי כאשר המרחב הטיפולי משתקם ניתן לחזור ולשמש פונקציה הורית מרגיעה ומחזיקה עבור המטופל. באופן זה, המטפל שומר על עמדה אנליטית, אחראית, אשר מוסיפה להתבונן, גם מעבר למאפיינים הייחודיים לתקופה, על תכנים טיפוליים ואלמנטים של העברה והעברה נגדית, המיוחדים לכל מטופל. ה"סטינג האינטואיטיבי" הוא מושג שהתגבש אצלנו, אשר מגלם התמודדות עם האל-ביתי ,תיקופו וויסותו, תוך שימור המרחב הטיפולי, באופן המותאם לכל מטופל. הוא אפשר לנו כמטפלות לצקת תשתית טיפולית של אחזקה והחזקה (holding ו-handling), אשר תמכו בהמשך הטיפול וברציפות העיסוק בתכנים הטיפוליים, ובעבודה הנפשית שהייתה טרם הקורונה. נראה כי ה"סטינג האינטואיטיבי" ילווה אותנו עוד זמן מה, ויאפשר מסגרת חשיבה לגבי בניית והתאמת הסטינג הטיפולי למטופלינו בעתות של מציאות טראומטית משותפת.

על הכותבות

אורית ירושלמי

פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה, פסיכולוגית חינוכית מומחית בהסמכה להדרכה. שפ"ח רחובות, קליניקה פרטית.

שירה עומר

פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה, שפ"ח רחובות, קליניקה פרטית.

מקורות

גורביץ' ח. (2020). חרג עולם מעל כנו. שיחות בימי קורונה. (עמ' 15-16).

פרויד, ז. (2012). האלביתי. תל אביב: רסלינג.

ויניקוט, ד. (2002). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד. (2009) עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: הוצאת עם עובד.

יגאל י. (2017) על אימה ובית: מושג האלביתי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3500

להד מ'. (אפריל 2020). עיקרון הרציפויות ויישומיו במשבר הקורונה — הלכה למעשה. שיחות בימי קורונה (עמ' 31-33)

עומר, ש. (2014). לטפל בקרוקס: טיפול פסיכולוגי דרך רשת האינטרנט. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3104

רז א' (יולי 2019). בחיפוש אחר מרחב מוגן- מאבק עם הביזארי בעבודה טיפולית בזמן מלחמה. שיחות כרך ל"ג חוב' מס' 3 (233-241).

Langs, R. (1998). Ground rules in psychotherapy and counseling. London: Karmac Books.