חיפוש

על העברה נגדית: תקציר מאמרה של Heimann

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

Heimann פותחת את מאמרה בהתייחסות לרקע עליו נכתב. לדבריה, הוראת הפסיכואנליזה הפגישה אותה עם העובדה שמטפלים רבים אינם רואים בהעברה הנגדית מעבר למכשול. כמו כן, מטפלים רבים חווים אשמה כאשר הם ערים להתעוררות רגשות העברה הנגדית וכתוצאה מכך מנסים להימנע מכל תגובה רגשית והופכים מנותקים.

היא מציעה כי מקור האידיאליזציה של העמדה הטיפולית המנותקת היא בספרות המקצועית אשר מציגה בעיקר מטפלים אשר אינם חשים דבר מלבד חיבה מתונה ואחידה כלפי מטופליהם, ולפיה "גלים רגשיים" על פני הטיפול הרוגעים משמעם הפרעה עליה יש להתגבר. תפיסה זו, לדבריה, עשויה לנבוע מקריאה שגויה של חלק מרעיונותיו של פרויד, כהשוואתו את מצב האנליטיקאי למצבו של רופא המבצע ניתוח, או כהתייחסותו לפונקציית המראה המשקפת של האנליטיקאי.

אסכולת חשיבה שונה לגמרי היא זו שייצג פרנצי אשר טען שלא רק שלמטפל יש רגשות כלפי מטופליו, אלא שעליו גם לחשוף אותם באופן גלוי במקרים מסוימים. אליס באלינט תמכה אף היא בתפיסה זו, וטענה כי היא משמרת את החתירה לאמת המהווה אלמנט מהותי בפסיכואנליזה. כותבים נוספים טענו כי חשיפת רגשות כלפי מטופלים הופכת את המטפלים ל"אנושיים" יותר ולכן גם מסייעת להם לבסס קשר אנושי יותר עם מטופליהם.

לצורך מאמר זה, Heimann משתמשת במונח העברה נגדית בהתייחס לכל הרגשות אשר המטפל חווה כלפי המטופל (בניגוד לתפיסה לפיה רגשות אלו הם העברה של המטופל כלפי המטפל).
Heimann מתארת כי ההבחנה בין רגשות העברה לבין רגשות המתעוררים כלפי האדם בפני עצמו אינה תמיד ברורה. היא מציעה כי תגובתו הרגשית של המטפל למטופל בסיטואציה האנליטית מהווה את אחד האמצעים הטיפוליים החשובים ביותר המאפשרים את חקר הלא מודע של המטופל.
Heimann טוענת כי בחקר הסיטואציה הפסיכואנליטית לא הושם דגש מספק על כך שמדובר במערכת יחסים בין שני אנשים. מה שמבחין בין מערכת יחסים זו לבין מערכות יחסים אחרות אינו קיומם של רגשות חד צדדיים ( של המטפל למטופל בלבד) אלא עוצמת הרגשות והשימוש שנעשה בהם. מנקודת מבט זו, מטרת האנליזה של המטפל אינה הפיכה שלו למוח אוטומטי המפיק פירושים על בסיס אינטלקטואלי טהור: האנליזה של המטפל מכוונת לאפשר לו להתבונן ברגשותיו ולרתום אותם למטרה האנליטית. ניסיון של המטפל לעבוד ללא מודעות לרגשותיו יביא לפירושים דלים.

האנליטיקאי זקוק לקשב צף כדי לעקוב אחר האסוציאציות החופשיות של המטופל ולהקשיב להן ברבדים שונים בו זמנית. עליו לתפוס את המשמעויות הגלויות והסמויות של מילות המטופל, את רמזי הפגישות הקודמות, את הדהודן של חוויות הילדות בחוויות היחסים העכשוויים וכן הלאה. דרך הקשבה זו המטפל יכול להימנע מעיסוק יתר בנושא ספציפי ולהישאר מוכן לקליטת משמעותם של שינויי נושא, רצפי אסוציאציות ופערים אסוציאטיביים בדברי המטופל.

לצד הקשב הצף, Heimann מציעה כי המטפל נדרש גם ל"עוררות רגשית צפה" המאפשרת לו לעקוב אחר התנועות הרגשיות והפנטזיות הלא מודעות של המטופל. אנו מניחים כי הלא מודע של המטפל מבין את זה של המטופל, וחיבור זה צף על פני השטח דרך התחושות שמתעוררות במטפל כלפי המטופל, כלומר בהעברה הנגדית. זו הדרך העמוקה ביותר בה מטופל מגיע אל המטפל.
לעתים המטפל המשלב בין קשב צף לבין תגובתיות רגשית צפה לא ירגיש מוטרד על ידי רגשותיו מאחר והם יהיו תואמים למשמעות שהוא מבין. במקרים אחרים הרגשות המתעוררים בו קרובים ללב העניין הרבה יותר מהבנתו הרציונלית או במילים אחרות- תפיסתו הלא מודעת את הלא מודע של המטופל תהיה חדה ומתקדמת יותר מתפיסתו המודעת את הסיטואציה.

התפיסה הרגשית הלא מודעת מסייעת למטפל למקד את הקשב שלו באלמנטים הדחופים ביותר של אסוציאציות המטופל ומהווה כלי יעיל לבחירת הפירושים העולים מתוך החומר.

מנקודת מבט זו, ההעברה הנגדית של המטפל אינה רק חלק מהיחסים הטיפוליים אלא גם יצירתו של המטופל, המהווה חלק מאישיותו.

גישה זו להבנת ההעברה הנגדית כרוכה בסיכון מסוים. במידה והמטפל עבר אנליזה משמעותית שאפשרה לו לעבד את הקונפליקטים ואת החרדות (הפרנואידיות והדפרסיביות) שלו וליצור קשר בקלות עם הלא מודע שלו, הוא לא ישייך למטופל מה ששייך לו. במצב זה, למטפל יש איזון מהימן אשר מאפשר לו לשאת את תפקודי האיד, האגו והסופר אגו והאובייקטים החיצוניים אשר המטופל מעביר אליו דרך ההשלכות, כאשר הוא ממחיז אותם דרך היחסים הטיפוליים.

כלומר, Heimann אינה רואה את המלצתו של פרויד לכך שהמטפל "יזהה וישלוט" בהעברה הנגדית שלו כעדות לכך שההעברה הנגדית מהווה הפרעה, ואף לא כהזמנה לנקיטת עמדה מרוחקת ומנותקת, אלא כהזמנה לשימוש בתגובותיו הרגשיות כמפתח ללא מודע של המטופל. כך, הוא יוכל גם להימנע מהישאבות לדרמת יחסי האובייקט אשר המטופל מביא אל הקשר, ומניצול שלה לצרכיו. עמדה זו תפגיש את המטפל עם גירויים רבים אשר יאתגרו אותו להמשך עבודה אנליטית על הקשיים שלו עצמו, אך זהו היבט פרטי שאין סיבה לתקשר מול המטופל. היבט זה דומה יותר לווידוי אשר עלול להפוך לנטל על כתפי המטופל ולהפריע לעבודה האנליטית.

הטכניקה הפסיכואנליטית התהוותה כאשר פרויד, אשר נטש את ההיפנוזה, גילה את ההתנגדות וההדחקה. Heimann טוענת כי ניתן לזהות את השימוש בהעברה הנגדית ככלי חקירה כבר בכתביו של פרויד בהקשר זה. כאשר ניסה להסביר את שכחת זיכרונות של המטופלת ההיסטרית, הוא הרגיש מצד המטופלת כוח המתנגד לניסיונותיו, ונאלץ להתגבר על ההתנגדות באמצעות העבודה הנפשית שלו עצמו. הוא הסיק כי היה זה אותו כוח אשר היה אחראי גם להדחקת הזיכרונות הקריטיים והמרתם לסימפטום היסטרי. ניתן להגדיר את התהליך הלא מודע באמנזיה ההיסטרית, אם כך, באמצעות שתי הפנים שלו אשר אחת מהן מורגשת על ידי המטפל כהתנגדות, בעוד שהשניה פועלת באופן תוך נפשי כהדחקה.

Heimann מסכמת את מאמרה בתקווה לכך שחקירה נוספת של ההעברה הנגדית מפרספקטיבה זו תאפשר הבנה מעמיקה יותר של האופן בו טבע ההעברה הנגדית קשור לטבע הדחפים הלא מודעים ומנגנוני ההגנה של המטופל.

ביבליוגרפיה:

Heimann, P. (1950). On Counter-Transference. International Journal of Psycho-Analysis.