חיפוש

סקירת הכנס אינטימיות ובדידות - מאז ועד עולם

פורסם על ידי שירלי סלע וינטר

בקליניקה מטפלים פוגשים בסבל ובכאב האנושי הנוגעים בחוויית הבדידות ובקשיים באינטימיות. שורשיו של הקשר המורכב בין אינטימיות לבדידות טמונים בהתפתחות הרגשית של האדם ולכן נושא זה הינו אחד מנושאי הליבה של הפסיכותרפיה.

הכנס אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם, שנערך על ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה ובו הרצו ד"ר מירב רוט, אלינה שלקס, ד"ר בועז שלגי, דפנה הומינר, שמואל גרזי ורות ליס, עסק בנושאים מרכזיים אלו. הכנס נגע גם במשמעות שמקבלת חווית הבדידות והאינטימיות בעולם הטכנולוגי בו אנו חיים, המאפשר ריבוי קשרים המתווכים על ידי הטכנולוגיה. נבחנה השאלה האם אנחנו בודדים פחות היום? ואילו השלכות יש לזה על הפסיכותרפיה?

האמת כגשר מין הבדידות אל החיבור לאחר – ד"ר מירב רוט

בהרצאתה, הביאה ד"ר רוט את סיפורו של ש"י עגנון – "ידידות", המופיע בספרו "ספר המעשים" (1932). בעזרת הסיפור הדגימה רוט חלק מההמשגה הפסיכואנליטית אודות בדידות ואינטימיות.

בסיפור "ידידות" הגיבור לוקה באמנזיה באשר לכתובת ביתו מיד לאחר שאשתו שבה ממסע ממושך. רוט ממחישה כי שכחה זו היא מעין "תעלול" של הלא-מודע, ומשתמשת בסיפור על מנת להראות כיצד בקשרים האינטימיים ביותר מתקיים יחס דו-ערכי: מחד, כמיהה לקרבה ואחדות, ומאידך, רצון להיפטר מן האובייקט, וביחד אתו, מן הכאב הכרוך בכל קשר אינטימי. 

ד"ר רוט הזכירה את קליין, הגורסת כי הבדידות אינהרנטית לקיום ובני אדם כואבים אותה וחרדים ממנה החל מהרגעים הראשונים של גילוי הנפרדות מהאם. ידיעת הנפרדות והבדידות עלולה להוביל להפעלתם של מנגנוני הגנה כגון פיצול, הכחשה והשלכה. באורח פרדוקסלי, באמצעות מנגנוני הגנה אלו מבודד האדם עצמו מזולתו ביתר שאת, ואף מחלקים שונים בתוך עצמו, המושלכים ממנו. הסיפור של עגנון חושף את הרצון הלא-מודע של היחיד לגרש את האובייקט, הנובע מדחף המוות והחרדות שהוא מעורר, שיש לו חלק חשוב בעיכוב המעבר מבידוד לבדידות, ומבדידות לאינטימיות. מתוך כך, רוט טענה כי עלינו להכיר בתפקידו של דחף המוות כשותף סמוי בכינון כל הקשרים שלנו.

ד"ר רוט המחישה דרך הסיפור וכן דוגמאות קליניות, כיצד הצורך של האדם להיפטר מכאב וחרדה, ובמובן זה – מן האובייקט, מתגלם גם ביחס בין המטפל למטופל. רוט הציעה כי המטופל זקוק להיפטר מן המטפלת הממשית, אשר לעולם תכזיב, לעומת הפנטזיה האידיאלית שלו על אינטימיות ואחדות מלאה עמה. רגעים שונים במהלך השעה הטיפולית, ובייחוד רגע הפרידה בסיום הפגישה, פורמים את אשליית האחדות ומעוררים את כאב הבדידות. יתרה מכך, אפילו במטפל ישנו חלק המבקש, גם אם באופן לא מודע, 'להיפטר מהמטופל', באופן הדומה למשאלתה של האם להיפטר מעול תינוקה, דווקא בשל עוצמת הקשר, כובד המשא, האחריות והאשמה.

דווקא מתוך הקשיים העולים ביחסי המטפל-מטופל, מהווה המרחב הטיפולי הזדמנות יקרה לעיבוד החרדה והכאב הכרוכים באינטימיות, וכן הבדידות האינהרנטית והבלתי-נמנעת הטמונה בקשר עם האחר. בכל קשר באשר הוא, ובייחוד בזה הטיפולי, מתחדדת העובדה כי כל ברית אינטימית ניתנת להתרה, וכל פרשנות מוגבלת ביכולתה לפגוש את מלוא ההוויה של המטופל. אינטימיות יכולה להיווצר רק מתוך הכרה וכבוד למתח הנצחי הכרוך בין הבדידות לאחדות, ולהבדל ביני לבין האחר. יחד עם זאת, הכרה זו מאפשרת טרנספורמציה מכריעה באופן ההתמודדות עם החלקים הכואבים הללו, המוותרת על שימוש במנגנונים פרימיטיביים המבקשים להתכחש לנפרדות, לטובת עמדה דפרסיבית, המכירה בנפרדות ומתאבלת עליה. עמדה זו מאפשרת להפוך את הבידוד ההגנתי ל"לבד" קיומי, אשר לצדו ישנה אפשרות ל"יחד" אינטימי, עמוק ועשיר. עמו, נולדים גם הכרת תודה, כנות, פתיחות ואפילו הנאה מן המרווח שבין העצמי לאחר, ההופך עתה לאתר מסקרן לגילוי ויצירה משותפים.

ניתן לצפות בהרצאתה המלאה של ד"ר רוט כאן

שממון במרחבי הנפש וצימאון נואש למגע אנושי - נראטיבים בקטיאניים ופסיכואנליטיים – אלינה שלקס

גברת אלינה שלקס עסקה בהרצאתה במצבי ריק נפשי ובהיבטים תאורטיים שונים (בעיקר בחשיבה הצרפתית) המאפשרים העמקה במושג זה ובהיבטיו ההתפתחותיים השונים. ההרצאה העלתה שאלות מורכבות לגבי יכולתנו הטיפולית להתמודד עם מצבי ריק נפשי, הן ברמה הקלינית והן ברמה התאורטית.

היא פתחה את הרצאתה בהתייחסות למושג הרִיק הנפשי, הנוגע בדרך כלל לאזור נפשי רֵיק ונעדר תוכן, צורה, מבנה, משמעות וייצוג סמלי. ברמה החוויתי נהוג לתאר מצב זה באמצעות דימויים כגון תהום, כאוס, חור שחור, ריקנות, כלום, דממה. כוחם של דימויים אלה משקף את טיבן של החרדות הבלתי נסבלות שמסתתרות מאחוריהם, דהיינו, הפחד ליפול לנצח, להגיע למצב חסר צורה, להיות מרוקן מקיום נפשי ומיכולות חשיבה, לאבד מגע עם העצמי ועם זולת. במצב ריק זה לרוב נעדרת יכולת להתבוננות עצמית, מה שמצריך הקשבה לאופני התבטאות אחרים דרכם הריק הנפשי מוצא את ביטויו.

בתיאור מקרה שהציגה שלקס, שלא יובא כאן מפאת שמירה על צנעת הפרט, סופר אודות מטופל שהריק הנפשי שלו בלט מאחורי קיום רווי עשייה, גריה מינית מרובה, הגנות מאניות ויחסים היצמדותיים עם זולת. המטופל היה חסר יכולת להרגיע את עצמו, לא הצליח לתפוס אובייקטים משמעותיים בחייו כבעלי משמעות ונוכחות ממשית והיה מוצף בחרדות שהפכו למסמנות של סכנת מוות נפשי וגופני תמידי. המטופל חי עם פנטזיות רבות של היוולדות מחדש ויצר כל פעם מצבי התחדשות בחייו, אך כל התחדשות שכזו עוררה בו זמנית חרדות עמוקות וקריסה נפשית, שהיו קשורות לחוויות מוקדמות טראומטיות. כך, בפועל הוא חי במקצב של התמוטטות, התאוששות, התמוטטות. גם נוכחות המטפלת לא נחוותה על ידו כממשית וברת ייצוג, ולכן הוא נותר שוב ושוב בהרגשה שהינו לבד בעולם ומוצף בחרדה. ניתן היה לראות בהתנהלותו של מטופל זה את אימת ההתאיינות של הנפש שהובילה ליצירת כר נרחב של הגנות בעלות אופי מאני או אוטיסטי, בעיקר מסוג ההזדהות ההיצמדותית, לצורך הדיפת הכלומיות המאיימת. אמנם הגנותיו של המטופל היו מרגיעות לזמנים קצרים, אך מעבר לכך הן הותירו אותו תשוש, חרד, בודד וריק.

כהנגדה לשימוש בפנטזיות לידה מחדש ולהגנות בעלות אופי מאני, שלקס תיארה שימוש נוקשה ואוטיסטי במקצב כהגנה נוספת מפני ריק נפשי. היא תיארה כיצד בטקסטים ספרותיים שונים נעשה שימוש במקצב כמארגן ומקנה צורה במצבי ריק נפשי. כהדגמה לשימוש המכני-אוטיסטי במקצב, שלקס הציגה והתייחסה למחזה נד-נד (Rockaby), של סמואל בקט, בו אישה גלמודה מקשיבה למונולוג של עצמה כאשר היא זזה קדימה ואחורה, מעלה ומטה. האישה נשארת בכיסא שלה, אך מחפשת נפש חיה, שאולי תהיה דומה לה, נפש אחרת מבעד לחלון ביתה. במהלך המחזה אפשר להבחין בעיניים הקפואות שאינן מסוגלות לתפוס כל נוכחות אנושית אחרת. האישה מבטאת את חוסר היכולת לקשר, המביאה לנסיגה קטלנית, והקיום שלה נעדר כל מבנה פנימי מחזיק. בהרצאה שלקס הדגישה מרכיבים מכניים חזרתיים במקצב הדיבור והתנועתיות של הדמות במחזה נד-נד, במבנה הטקסטואלי של המחזה עצמו וכן בכתיבתו של בקט באופן כללי, כאשר כל אלה מהווים אמצעי הישרדותי אל מול הריק הנפשי והאימה הלא מנוסחת המלווה אותו.

ספרים משומשים – מסע בעקבות שלושה סוסים מאת ארי דה לוקה – ד"ר בועז שלגי

ד"ר שלגי שילב בהרצאתו את המושגים בדידות ואינטימיות, השזורים בספרו של דה לוקה – מסע בעקבות שלושה סוסים. ד"ר שלגי תיאר את הספר כספר על טראומה והחלמה, על תנועה בין בדידות ואינטימיות. בספר זה, הגיבור חווה אהבה מאוחרת, שמחדשת אהבה ישנה על דפוסיה ומורכבויותיה. כל מה שניסה לברוח ממנו בעבר חוזר אליו בהווה. גיבור הספר יודע את חלקו בבדידות ובורח מאינטימיות ומתוך כך הבדידות והאינטימיות שזורות בסיפורו, מסתבכות, ומשקפות את תהליכי נפשו. ד"ר שלגי, כמו גם דה לוקה, מכניסים אותנו לעולם עמוק בלי לרגע להפיג את בדידותו של הגיבור. ניתן להבין מהספר וכמובן מדבריו של שלגי, כי אין אינטימיות ללא בדידות ולהפך – חוויות הבדידות עמוקה וצורבת, אך דווקא משם צומחת אינטימיות שאין כמותה. הבדידות ללא אינטימיות היא מרה, חזרתית, קפואה וטראומטית. אך הבדידות גם מחוברת עמוק למהות האדם בעולם, ולא תיתכן אינטימיות בלעדיה. האינטימיות תנסה תמיד לצמוח מתוכה, אך לעולם לא תחליף אותה, לעולם לא תשבש את כוחה, את שורשי העצב שבה.

בספר, בעל בית מרזח מספר לגיבור, כי חייו של אדם נמשכים כמו חייהם של שלושה סוסים. ד"ר שלגי חילק את הרצאתו לשלושת החלקים של הספר – תוך חיבור לשלושת הסוסים. בשלב הראשון (הסוס הראשון) מתוארות הבדידות, האהבה והטראומה. הגיבור יושב בטרטוריה בדרום איטליה, לאחר שעבר שנים של הרס ורדיפה בארגנטינה. בשנות ה-20 שלו, הגיבור פגש את אהובתו מתוך בדידותו כאשר טיפס על הר בדולומיטים. אחריה הוא נוסע לארגנטינה ושם הוא חי איתה ואוהב אותה. אך בהפגנה נגד המשטר בארגנטינה אהובתו נקרעת מידיו והוא מתחיל במסע בריחה מהחונטה הצבאית השולטת בארגנטינה. הוא יודע שאהובתו מתה, אך מקווה בכל זאת שיום אחד יפגוש בה שוב. תוך כדי הבריחה, מתוך הטראומה, הוא פונה לבקש נקמה ומחליט להרוג קולונל. הוא אורב בפתח ביתו, יורה והורג אותו. בלילה ההוא, כשהרג את איש הצבא, ונקם את אובדן אהובתו, הרג הגיבור את הסוס הראשון. מאז הוא לבד, בורח מחיילים ומעצמו. והוא גזר על חייו בדידות.

בחלק השני – הסוס השני, עוסק דה לוקה, על פי שלגי, בבדידות, אהבה ושחזור. לאחר מנוסה ארוכה, הגיבור פוגש בעל בית מרזח שמיד מבין שהגיבור הרג את הסוס הראשון שלו, ומעלה אותו לספינה שלוקחת אותו לאירופה – למולדתו. בעל בית המרזח דורש ממנו להשאיר הכל מאחור, ובמיוחד את האקדח שלו שהפך כבר לחלק ממנו. כאשר הגיבור מגיע לאיטליה, הוא גוזר על עצמו בדידות ונעשה לגנן.

שנים אחר כך, בשנות החמישים לחייו, יום אחד, פוגש הגיבור אישה בטרטוריה - לילה. לילה מושיטה לגיבור את מספר הטלפון שלה על פתק והוא מתקשר אליה. האהבה ביניהם פורחת מיד והיא היא הסוס השני. הם כובשים זה את זה, בכאב המוכר להם, בבדידות שמוכרת לשניהם, חדורים בבדידות גם כשהם הכי ביחד. החסר והאין נוכחים כל הזמן בתוך היש. לילה מצליחה לחדור ללב הגיבור שנאטם זה לא מכבר.

אך הטראומה מחלחלת מיד לקשר כאשר כל אחד מבני הזוג מביא את הטראומה שלו אל הקשר עם האחר. קודם אנו חווים את האהבה, אך אט אט הטראומה נשזרת ומשתחזרת ביניהם.

הטראומה של לילה מתגלה בערב אחד, כאשר היא מספרת שהיא עובדת בזנות. היא מצפה שהגיבור יגעל ויעזוב אותה, אך הוא נשאר. הוא מנסה שלא לספר לו את הטראומה שלו, אך בסוף לא עומד בכך ומספר לה. בלשונו של לוואלד – הסוס הראשון הופך מרוח רפאים לאב קדמון כאשר סיפור הרצח מסופר.

אך דרכיה של הטראומה מובילות לשחזורה – לחזרה הכפייתית. צלו של השחזור נופל על הטראומה ולא מאפשר לחוות אותה כעבר, אלא כהווה שקם על הגיבור שוב ושוב. לא ניתן להשתחרר מהעבר על ידי סיפור שלו, צריך לחיות אותו. שלגי מצטט מדבריו של ראסל ואומר כי ככל שהחוויה טראומטית יותר, כך היא תכפה את שחזורה, שכן עבור החוויה הטראומטית, השחזור הוא התקווה היחידה לריפוי. הוא מוסיף ואומר, שהכניסה לתוך הטראומה היא זו שיכולה לשחרר אותנו ממנה, או לחילופין לקבור אותנו בתוכה.

בסיפור, אהבתה של לילה מביאה את הגיבור לספר את הטראומה שלו, והטראומה של לילה מביאה אותו לשחזר את הטראומה שלו. לילה חוזרת ממפגש עם גבר אחר, ומספרת כי היא החליטה להפסיק עם עבודת הזנות. אבל, היא אומרת, מהזנות אי אפשר סתם לפרוש. אפשר לברוח או למות. יש גבר שרודף אחריה ואלו הן האופציות העומדות מולה. ביניהם עוברת ההבנה על השחזור, ומאידך לילה מבהירה את הסכנה העומדת מעליהם עכשיו - עליה ועליו ועל חייהם של כל אחד בנפרד. לילה לא מבקשת מהגיבור שיהרוג את הגבר שמאיים עליה, היא בוחרת להתמודד עם האיום בדרכה, ולילה והגיבור מבלים לילה של פרידה יחד. אך במהלך הלילה הגיבור מחליט שהוא יהרוג את הגבר במקומה. הוא מחליט ללכת לבד ומתכנן את הרצח.

כך מגיע הגיבור שלנו לסוס השלישי, סוס של בדידות, אהבה ותיקון. מערכת יחסים נוספת היא זאת שנושאת את הגיבור מהשחזור לתיקון. סלים הוא מהגר עבודה מאפריקה שהגיע לתקופה קצרה והופך במהלך הספר לחברו של הגיבור. הגיבור מעניק לו פרחים מהגן שהוא מטפח במתנה, ללא תשלום, וסלים מוכר אותם. סלים נכנס לסיפור בשקט, בעדינות, אט אט, אבל משנה אותו לגמרי. את סלים, מגדיר שלגי, כידיד שנכנס הכי עמוק, הכי ביחד. יחד שמתוכו אפשר לשחרר, שרק מתוכו הלבד לא קפוא, אלא חי, פועם, אוהב והולך.

הרבה לפני הלילה הנורא ההוא עם לילה, סלים חוזה את עתידו של הגיבור ואומר לו שהוא צריך לעזוב, שכן הוא רואה בעתידו דם. הגיבור אינו מבין את דבריו ושולל אותם, אבל גם מאמין להם באותה העת. ביום למחרת הלילה הקשה עם לילה, היום בו מתכנן הגיבור את הרצח, סלים פוגש בו ומשנה את מסלול אותו היום ומסלול חייו.

בהרצאתו סיפר שלגי את השתלשלות העניינים, אך כאן בכל זאת נשאיר משהו למי שרוצה לקרוא את הספר. מי שאינו מעוניין, יכול לצפות בהרצאתו המלאה של ד"ר שלגי.

אינטימיות ובדידות בראי פסיכולוגית העצמי – דפנה הומינר

הומינר פתחה את הרצאתה באמירה כי בעוד הבדידות נמצאת בבסיס החוויה האנושית ומביאה איתה שלל רעות וחולות, האינטימיות הינה בעלת איכות מרפאת, כאפשרות תמידית שנותנת לנו להפיג חיים שלמים של בדידות.
שאלת הבדידות היא מרכזית ביותר בתיאוריית החסך, והומינר הציגה תיאוריה זו, על מורכבותה, דרך עיניהם של ויניקוט, באלינט, קוהוט ואחרים.

מאמרו של ויניקוט, "היכולת להיות לבד" (The Capacity to be alone, 1958), מדבר על החוויה הבסיסית של להיות לבד בנוכחות האם. זהו סוג מסוים של יחסים בין התינוק לאם, יחסים שניתן לסמוך עליהם. אם טובה דיה שנוכחת כסביבה, נענית ואינה מבליטה את הסובייקטיביות שלה כך שהפעוט חווה חוויה כאילו הוא לבד, בתוך הסביבה האימהית. כשיגדל הפעוט, וישהה ללא חברת האם, גם כשהיא נעדרת פיזית, אליבא דה ויניקוט, עדין תהיה שמורה עמו חוויה של אם-סביבה-מגנה, חוויה היוצרת תחושה של לבדיות שלווה.

באלינט, חברו של ויניקוט ועמיתו לאסכולה העצמאית של הפסיכואנליזה הבריטית, האמין כי האדם נולד במצב של התייחסות רבת עוצמה לסביבתו, מבלי שיהיה מודע לכך או יקדיש לכך תשומת לב רבה. כך, במצב ראשוני, על פי באלינט, קיימת שלמות הרמונית בין האם לתינוק, מבלי שהתינוק יטריח עצמו מי הצריך ומי הנענה. המשגתו של באלינט בדבר: "השבר הבסיסי", מתארת את המצב ההפוך להרמוניה זו, תחושה של חסך וחוסר הנובע מחוסר בהרמוניה. חסך זה, לפי באלינט, ילווה את האדם כל חייו.

קוהוט, המשיכה הומינר בסקירתה, גילה תגליות נוספות הנוגעות לצורך שלנו באחר ולתפקידו המשמעותי הן בינקות והן בבגרות. קוהוט הגדיר את מושג הזולתעצמי, שמרמז, לפי הומינר, כי אין מצב בריא של ניתוק מהסביבה, שמבנה הנפש הינו מטריציוני וחומר הבריאה הוא ציפייה מתמדת לנוכחות אמפתית והיענות סביבתית קבועה. הבדידות, על פי קוהוט, היא לעולם שבר הנובע מכשל של זולתעצמי, שאי אפשר להתקיים בו נפשית.

הומינר הציעה כי אליבא דה קוהוט, קיים רצף בין בדידות ואינטימיות ואל הרצף הזה אנחנו מכוונים את פעילותנו בעולם, כיוון שאנו זקוקים לזולתעצמי וכן זקוקים לחוויה של היותנו זולתעצמי עבור אחרים. כולם מחפשים אהבה כניסיון לגאול את עצמנו מבדידותנו, על ידי האמפטיה, והזוגיות יכולה לענות על חסך שנוצר בילדות. הזוגיות עשויה להוות מרחב נפשי להתפתחות של כל אחד מהשניים, שכן זהו מצב של הטענת אנרגיה נרקיסיסטית עבור בני הזוג. התשוקה, על פי פסיכולוגיית העצמי, היא כמיהתו של האדם לחוויה של שלמות ואחדות נרקיסיסטית מתוך התמזגות עם אדם אחר. זוהי כמיהה בראשיתית ועצומה, תשוקה השואבת כמגנט את בני הזוג ואינה מוסברת רק במשיכה מינית או פורקן לאנרגיה ליבידנאלית, אלא בחיזוק הזיקה לזולת עצמי שאנחנו זקוקים לה כל חיינו.

נשאלת השאלה, מדוע לעתים קרובות הופך הגעגוע לגן עדן זוגי לחיים שלמים של גיהנום. הומינר הצביעה על כך שהצורך לאינטימיות והקושי לחוות נפרדות, בשילוב עם פחד לשחרר את האחיזה בנרקיסיזם העצמי ולחוות נרקיסיזם זוגי, עלולים יחד להקשות מאוד על יצירת זוגיות בריאה. הדבר מתרחש כמובן מפציעה ישנה ולא מודעת, על פי רוב בילדות המוקדמת. לכן, לעיתים הבחירה בבדידות היא הגנה, שכן האדם יודע כי מתוך הקשר עלולה להתעורר אצלו טראומת ילדות נשכחת והוא עלול לחוות את הטראומה שחווה כשנשמט מהסביבה הראשונית שלו. במצב כזה, אהבה טומנת בחובה סיכוי וסיכון – מחד פוטנציאל לשיחזור הפצע או ריפוי פצעי האהבה, כאשר האמפתיה היא הדבק המאחה את השבר הנפשי.

בסיום דבריה, הומינר התייחסה גם לעולם הטכנולוגי, בו לדעתה לא קיימת אפשרות כמעט לאינטימיות שקטה, פנים אל פנים, לב אל לב. זוהי לבדיות שאינה בדידות, כיוון בני אדם עסוקים במימוש עצמי ונראות יותר מפעם, כלומר פונים לגרנדיוזיות. אך זו אינה נראות אמיתית ולכן יוצרת רעב כרוני לקשר, דבר היוצר באופן פרדוקסלי התמכרות לקשר המתווך דרך הרשת – הקשר העיקרי שבני הדורות הללו מכירים.

ניתן לצפות בהרצאתה המלאה של הומינר כאן

רגשות המטפל בנושאים של אינטימיות ובדידות – שמואל גרזי

שמואל גרזי התייחס בהרצאתו לרגשות המטפל בנושאים של אינטימיות ובדידות. גרזי פתח את הרצאתו באמירה כי כמו ביון, גם הוא נכנס לטיפול “with no desire and no memory, but with passion”. הוא הסביר כי מטרתו כמטפל היא ליצור קשר קרוב ואינטימי עם המטופל, ולבנות ביחד את דפוס הקשר הייחודי שהוא זקוק לו. ה-Self וה-Other של המטפל והמטופל מקיימים ביניהם קשר שהולך ומשתנה בכל רגע, המשול לנהר שבו המים זורמים תמיד, כך שלא ניתן לחזור לאותו הנהר פעמיים – לא ניתן לחוות את אותן החוויות שבין העצמי לאחר פעם נוספת.

גרזי הציע כי אינטימיות המתרחשת בחדר הטיפולים הינה תהליך קרוב וחברי בין שני אנשים, בו האחד רואה את השני באור של קבלה חסרת שיפוטיות, אשר יכול להכיל קונפליקט ואי נעימות. זהו תהליך אישי, פרטי וחד פעמי ובו מתפתחת היכרות מעמיקה ומפורטת עד לנימים הדקים של המטופל והמטפל. לדידו של גרזי, אינטימיות היא מעין תהליך ייחודי שאיננו אהבה, התאהבות או תשוקה, אך גם מכיל את כולם בו זמנית. בחוויה של אינטימיות, האחד מתבונן אל תוך השני, תוך השתהות משותפת. כך, המטפל מתבונן אל תוך המטופל, והמטופל מתבונן גם אל תוך המטפל. מדובר בתהליך יצירתי של מפגש הדדי, ולא חד-סטרי. חוויות אלו משחזרות משהו מהעבר, אך מקדימות תהליך שלא הבשיל עדיין לכלל ידיעה. לכן, על המטפל והמטופל לחפש יחד פשר לתהליך זה.

בנושא בדידות, גרזי הזכיר כמה מושגים: Loneliness, Solitude ו- Aloneness והבחין ביניהם. בהקשר זה הוא הביא תיאור מקרה שמפאת סודיות וצנעת הפרט לא יובא בסקירה זו. במקרה זה הודגמו רגשותיו של המטופל ויחד עמם רגשות המטפל, שאף הוא זקוק להרגשה של אינטימיות וזקוק להתפוגגות של תחושת הבדידות שלו, העולה בקנה אחד עם הרגשת הבדידות והכמיהה לאינטימיות של המטופל.

ניתן לצפות בהרצאתו המלאה של גרזי כאן

אומרים, אינטימיות יש בעולם. הרהורים על אינטימיות ובדידות בתרבות העכשווית ו"בחדר האינטימי" – רות ליס

רות ליס עסקה בהרצאתה במזיגה של אינטימיות ובדידות במפגש הטיפולי, ובאופן רחב יותר, במקומו של הטיפול הפסיכואנליטי בעידן הנוכחי, בו "כל העולם כולו בסמארטפון דק מאד". הרצאתה דנה ברלוונטיות של טיפול פסיכואנליטי מתמשך בעולם בו מגע קליל על המסך מעלה מידע וריגושים הנפרשים לאינסוף, אל מול מקומה של נוכחות ממשית ומשותפת. ליס הדגישה את חשיבותו של הטיפול דווקא בעידן זה, אך גם את האופן בו המטפל יכול להיתרם מהשינויים הרבים המתרחשים בתרבות העכשווית. לדבריה, הוא מוזמן בכל פעם לחשוב מחדש ולהיות בתנועה, דווקא על מנת לשמר את העמדה המתבוננת, ולהימנע מהתקבעות או היאחזות נוקשה. במובן זה עשויה להיות הזנה הדדית בין העולמות ושהייה במרחב ביניים.

ליס הביאה בהרצאתה מעבר ל"עולם חדש" נוסף, כדי להדגים הן את הבדידות שבמעברים בין עולמות והן את הבדידות הקיומית. בסיפור על ריפ ון וינקל, מאת אירווינג וושינגטון (1918) הגיבור, ריפ ון וינקל נרדם ל-20 שנה שבהן התחוללו תמורות דרמטיות באמריקה. בעוד שריפ נרדם לפני הכרזת העצמאות על ארצות הברית, הוא מתעורר לאחריה, לעולם חדש. הסיפור ממחיש את החרדה, הזרות והמוזרות שבמפגש עם עולם חדש, את הבדידות המובלעת באופן שריפ חוזר ומספר את סיפורו שוב ושוב והשומע קשוב לתוכן אך לא לנפשו ובדידותו של ריפ. ריפ ון וינקל נותר כמטאפורה ל"שינה" וכעצירה מלכת בעוד שבעולם מתחוללים שינויים מהותיים בעלי השפעה מכריעה על חיינו. אך רות ליס הציעה שהסיפור מכיל הן את הבדידות העמוקה שאפפה את ריפ עוד קודם לכן, שהשינה הממושכת מבטאת גם אותה, והן את הטלטלה שבהתעוררות לעולם חדש כשהבדידות ממשיכה לקנן.

הבדידות היא חלק בלתי נפרד מהעולם- חדש כמו גם ישן. ליס העלתה מחשבות בדבר התנאים המאפשרים להתוודע להתרחשות רגשית לא "כסיפור", לא כ"לדעת על" אלא כתקשורת המכווננת למגע עם החוויה הרגשית. בצטטה מדבריו של פרויד על "תשומת לב מרחפת ואחידה", מדבריו של ביון על "רוורי" ועל חלימה ובאמצעות וויניקוט ו"המרחב הפוטנציאלי" התייחסה ליס למצבים בהם ניתן לאדם או למטפל לקלוט מצב רגשי של זולת. יכולת זו הינה "איבר קולט". לכך נדרשת יכולת לרצפטיביות, לסבלנות, להשתהות ולחשיפות רגשית. משמע, זו היכולת להיות במגע עם אימה מפני אחרות, עם הכאב, היכולת לשאת את הלא ידוע. אלה גם התנאים לאינטימיות במפגש הטיפולי ולמגע עם בדידות. יחד עם זאת הוויה זו היא שברירית ולעתים אף בלתי נסבלת, היא מצויה בתנועה אינסופית ואנו יכולים בקלות ובבלי דעת להידחף מבפנים ולהפר אותה. ליס הציגה וינייטה קצרה בה פירוש למטופל העונה על כל המאפיינים של פירוש טוב היווה הפרה של היכולת לקלוט וקטיעה של אינטימיות.

ליס העמידה תנאים אלה מול העידן הנוכחי המאופיין במיידיות, בחילופין מהירים ובידע אינסופי המצוי ברחבי הרשת, וכן ברשתות חברתיות היוצרות דמוקרטיזציה באופני הפצת מידע ותורמות לחיי קהילה בינלאומיים. תרומות אלה לדעתה הן חשובות ואין להמעיט מערכן. עם זאת, תחושת הבדידות אמנם עשויה להתרכך קמעה נוכח היכולת להחליק קלות על המסך ולתקשר מיידית עם אדם אחר ואולי אף לעורר תחושת אינטימיות. אולם תחושה זו עשויה להתפוגג עם הדפדוף לנושא הבא, לאדם הבא כשהטלפון הוא הממשי העיקרי, ואין נוכחות ממשית של האחר.

המרחב הוירטואלי מפתה לאינסוף אפשרויות העשויות להתפוגג ברגע אחד, תחת ההתמודדות עם המפגש ממשי. מאחר ובמרחב הוירטואלי אין פנים, אין מוכר ואין זר – עשויה להתפתח נטייה ליצור "ביחד" מדומה, מעין אשליה של אינטימיות ושל הפגת בדידות, בה מתפוגגת הייחודיות של החוויה. בהוויה הוירטואלית ובאין סובייקט ממשי, עשויה להתקיים "ממלכת האיד", שמזמינה להוקיע ולהשתלח באחר, ומכאן קצרה הדרך לתופעת השיימינג.

ליס הציעה שהעיסוק התמידי בסמארטפון עשוי לבטא דווקא את הרעב, את החיפוש האינסופי אחר קשר, את משאת הנפש לחלוק בדידות. עם זאת, כינון אינטימיות מסוג זה מלווה בדחיפות למלא באופן מיידי את הריק, שרק ילך ויתעצם, ועמו העיסוק בסמארטפון כהתמכרות. כך, עם התפתחות הטכנולוגיה, ישנה חשיבות מכרעת לתשומת לב לכמיהה ולחיפוש אחר אמת נפשית, לנוכחות ממשית משותפת, להתבוננות, לקליטת מצב רגשי, למגע עם חוויה רגשית ולהשתהות עם האחר, השונה והמפתיע. כאן מקומה של החשיבה הפסיכואנליטית הן בחדר הטיפול והן כהנחלה תרבותית.

סיכום

לסיכום יום העיון היה מעמיק, מרתק ומעשיר, ובו השתתפו מיטב המרצים והקלינאים בתחום. יצאתי מיום העיון תוך חשיבה על כך שהאינטימיות והבדידות הינן תוצרי המפתח של התפתחותו האינטרה-פסיכית של האדם. שתי התחושות מתקיימות הן במודע והן בלא מודע, כאשר הבדידות מקורה בדחף המוות והיא חולה רעה, והאינטימיות היא דחף החיים והכוח המרפא. מדהים היה לראות בכנס כיצד שני מושגים אלו מקבלים משמעויות נוספות ופנים חדשות בעידן הטכנולוגי שלנו, שממעיט השראה, השתהות, ומגביר לבדיות.

על הסוקרת - שירלי סלע-וינטר

שירלי סלע-וינטר היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, מטפלת ומלווה משפחות רבות שמתמודדות עם אבל ושכול.   לאתר מכון לנפש.