חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • מרחב מעברי - בין מציאות פנימית לחיצונית: סיכום מאמרה של ג'מסטדט, 2000

מרחב מעברי - בין מציאות פנימית לחיצונית: סיכום מאמרה של ג'מסטדט, 2000

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

משחק הוא פעולה אוניברסלית ושגרתית, אך טמונה בה היכולת האנושית ליצור מבחינה אמנותית, מבחינה מדעית או מבחינות יומיומיות יותר: היכולת לתנועתיות פנימית ופתיחות בין עצמנו לבין הסובב אותנו. היכולת לשחק מבוססת על קיומו של מרחב פוטנציאלי- מונח שטבע וויניקוט בהתייחסו למפגש בין מציאות פנימית לחיצונית בו האדם, בתנועתו הספונטנית, פוגש או רוכש משהו מהעולם החיצוני, משנה אותו ומאפשר לעצמו להשתנות באמצעותו. או במילותיו של וויניקוט עצמו:

"ניסיתי להסב את תשומת הלב לחשיבותו... של אזור שלישי, אזור המשחק, המתרחב לחיים יצירתיים ותרבותיים... מיקמתי את אזור חוויתי מהותי זה במרחב פוטנציאלי שבין האינדיבידואל לסביבה"

או:
"אזור ביניים זה של החוויה, לו תורמים החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד, הוא אזור שאינו מאותגר מאחר ולא ניצבת בפניו כל דרישה מלבד התקיימות כאזור מנוחה לאינדיבידואל המעורב במשימה האנושית הנצחית של שמירת הפנים והחוץ נפרדים אך מצויים ביחסי גומלין"

או:
"את המרחב הפוטנציאלי ניתן לראות כמקום קדוש לאינדיבידואל מאחר ובו מצויה חווית החיים היצירתית של האדם".

במסגרת מרחב פוטנציאלי השאלה מה בא מבחוץ ומה בא מבפנים מושהית, ופנים וחוץ נוגעים זה בזה בתנועת ריקוד המאפשרת לאדם לגלות משהו חדש ולהיות מופתע גם על ידי עצמו.

מרחב פוטנציאלי רגיל יותר

Jemstedt מציעה כי הכל מתחיל מוקדם הרבה יותר, במרחב אחר. ברחם, בפרט לקראת סוף ההיריון ובמידה והאם רגועה, העובר חווה שלמות, אחדות ומצב בו הוא מוחזק מבלי לתפוס שהוא מוחזק. מלצר האמין כי חוויה זו מכילה איכות אסתטית במובן של חוויה הרמונית אשר נותרת איתנו באופן לא מודע ומתעוררת באופן מסוים במפגש עם חוויות רוחניות, חוויות דתיות-מיסטיות ובמסגרת יחסי אהבה.
ביק הציעה כי כאשר התינוק נולד הוא מצוי במצב של אסטרונאוט הנורה אל החלל ללא חליפת חלל. הרך הנולד חשוף וחסר הגנה, וזקוק למה שוויניקוט כינה הפונקציה האימהית המחזיקה. האם מחזיקה את התינוק באופן פיסי ורגשי הכולל טיפול בגופו, רגישות למצביו המשתנים, היענות למחוותיו הספונטניות ותפיסה אינטואיטיבית של גבולות התינוק אשר מאפשרת לה שלא להיות חודרנית.

מוגן על ידי אחיזה זו אותה הוא תופס באופן מעורפל ביותר (אם בכלל) כמשהו שבא מבחוץ לו, התינוק מתחיל להיהפך בהדרגתיות ליחידה אחת בעלת מרכז כובד ומרחב פנימי. אם החזקתה של האם נכשלת באופן כרוני וחמור, התינוק מגיע למצב אותו וויניקוט כינה חרדה בלתי ניתנת לחשיבה: חוויה קטסטרופלית מפני התפרקות לחלקיקים, אובדן אינטגרציה, אובדן אוריינטציה וחיבור לגוף, נפילה לתמיד. אל מול חוויה זו מתארגנת הגנה נוקשה של החזקה עצמית. מחסום מגן מתבסס והתנועה בין שהות בתוך עצמי לבין מגע עם החוץ הופכת מוגבלת. במצבים קיצוניים מחסום זה הופך לבלתי חדיר, התינוק הופך עצמו לבלתי פגיע והחיות הנובעת מהאינטראקציה עם העולם החיצוני נפגעת. מה שנותר במקרה קיצוני זה הוא חיקוי נוקשה של קשר עם הסביבה או היאחזות נוקשה לפני השטח של האובייקטים החיצוניים. האפשרות להתפתחות מרחב פנימי ועולם פנימי נעצרת.

אשליה יצירתית

כאשר הכל מתנהל כשורה, או די כשורה, התינוק מפתח מתוך יחסי הגומלין בין עצמו לבין אמו יכולת לבסס מרחב פנימי, ולוקח אל תוך עצמו את פונקציית ההחזקה של האם.

חלק מהתהליך נוגע לדחפיו של התינוק, ולאהבתו ושנאתו הפרימיטיביות. וויניקוט תיאר כי בהנקה מספקת התינוק מרגיש כי הוא בורא את השד: הרעב, הציפייה, הדחפים והפנטזיות פוגשים את ש האם אשר בנתינתה את השד בזמן המתאים ובמקום המתאים- מספקת לתינוק רגע של אשליה של יצירת השד. אומניפוטנטיות ראשונית זו מאפשרת לתינוק לברוא עולם, וחוויה זו מהווה את הבסיס למפגש חיוני ויצירתי בין הילד לסביבתו.

בשלב מאוחר יותר הילד יתחיל לקבל את המציאות החיצונית, להתפכח ולנטוש את האומניפוטנציה. אך ללא מפגש יצירתי זה בין הילד לשד, דחפיו של הילד אינם מתקבלים ומה ששולט הוא הדומיננטיות של האם. הילד מוזן, אבל החיוניות והיצירתיות אובדות והוא נותר צייתן ונעדר ספונטניות באופן שמהווה בסיס להיווצרות עצמי כוזב.

מרחב מכיל

ביון עסק בעבודתו באיכות המרחב הפנימי ותכניו, ולא באופן בו גבולותיו נוצרים, והציג את רעיון המיכל והמוכל: המרחב הפנימי של האם שהוא בעל יכולת הכלה והבנה הופך מקום אחסון למצבים רגשיים, תגובות ופחדים אשר הילד אינו מסוגל לשאת. דרך הזדהות השלכתית הילד מתקשר עם האם ללא מילים אך באינטנסיביות, משליך וממקם בתוכה אספקטים של עצמו אשר בסופו של דבר מוחזרים מהאם. תקשורת זו היא דרכו של הילד לתקשר עם האם אך גם לדעת את עצמו ואת אמו. התנאי המקדים לדרך זו הוא המושג של הילד לגבי מרחב פנימי שיכול לקבל ולהכיל- מושג שיכול להיות מולד ויכול להתבסס דרך חווית ההחזקה ברחם. בכל מקרה, יכולת התינוק לעבד מנטלית את מצביו המנטליים המשתנים אינה מפותחת והוא נזקק לעזרתה של נפש האם בוויסות חוויותיו הנפשיות. ביון הציע כי יכולת ההכלה של האם תלויה ביכולת ה- reverie שלה, המבטאת את אהבתה ומוגדרת כ"יכולתה (של האם) לגשת אל הלא מודע שלה ולהיות קשובה באופן אינטואיטיבי הן לילד והן לתהליכים הפנימיים המתרחשים בה".

האם חולמת את הילד. היא מעבדת באופן לא מודע את מה שהילד העביר אליה ומחזירה אליו את התכנים באופן בו יוכל לשאת תכנים אלו. בתהליך זה הילד מתחיל לחוות את התכנים הפנימיים שלו כבעלי משמעות ומשתמש בהם לבניית עולמו הפנימי.

היחסים הגמישים והרגישים בין מיכל למוכל יכולים להסתבך ולהיהרס. מה שהילד מתקשר יכול להיות הרסני או נוקשה באופן שיאיים לקטוע או לרוקן את יכולת ההכלה של האם, והוא יכול לחסום עצמו באופן נוקשה מפני מה שמגיע מבחוץ. לחלופין, האם יכולה לדחות או לסרב לקבל את התקשורת של הילד באופן שיגרום לו לאבד את תחושת המשמעות, או לעוות את מה שהילד משליך אל תוכה ולהחזיר לו את התכנים באופן מנותק לגמרי מהדבר אותו תקשר במקור.

כאשר הכל מתנהל כשורה, לעומת זאת, הילד מאמץ בהדרגה את פונקציות ההכלה והעיבוד של האם ובונה בתוכו רשת של מחשבות מודעות ולא מודעות, רגשות וחוויות. רשת זו הופכת מורכבת יותר ויותר ובסופו של דבר מאפשרת לילד לקבל רשמים מהפנים ומהחוץ ולהקנות להן משמעות.

תהליך פנימי יצירתי זה מאפשר גם את היווצרותה של יכולת שלילית (Keats) הנוגעת ליכולת לשאת ספקות וחוסר ודאות ולהישאר במצבים בהם לא מזוהה דפוס ברור ואז לזהות באופן אינטואיטיבי את היווצרותו של דפוס אחר. יכולת אינטואיטיבית זו היא בעלת איכות אסתטית בה המודע והלא מודע מפרים זה את זה.

המרחב הפוטנציאלי ואובייקטים של מעבר

היכולת השלילית, כלומר היכולת לקיום תהליך נפשי פתוח, מאפיינת את המרחב הפוטנציאלי. כאשר ווינקוט דיבר על חווית בריאת השד של התינוק, הוא התייחס לשלב בו האם אינה נתפסת כדבר מה הנמצא מחוץ לתינוק. ככל שתהליך הבשילה מתקדם, התינוק מתחיל לחוש כי האם מתקיימת מחוץ לו: "יש משהו מחוץ לי שאינו אני, אני מבחין בו דרך היעדרו, כאשר מה שאני משתוקק לו אינו נמצא. אני מבחין בו כאשר כוח אגרסיבי בגופי פוגש התנגדות. יש לי פנים וחוץ, יש מרחב בין מה שאני למה שאינו אני. אחדות הופכת לספרציה, והמרחק גדל. כמה מרחק אני יכול לשאת? הם יש אפשרות לחזור לאחר התרחקות?".

האם מצידה, הולכת ומפחיתה את מידת התאמתה לתינוק. היא עדיין שם, אך לוקחת צעדים עדינים אחורה. המרחב שנוצר בין האם לתינוק הוא המרחב הפוטנציאלי המקורי והוא המקום בו מופיעים אובייקטים ותופעות המעבר. הפעוט בוחר חפץ מעבר- שמיכה, צעצוע, מילים או טון מסוים- ונותן לו משמעות מיוחדת. אובייקט המעבר נמצא בחצי הדרך בין אובייקטיביות לסובייקטיביות. הוא אינו מגיע מבחוץ מנקודת המבט של הילד, אך גם אינו מהווה הזיה פנימית וכך מגלם את הפרדוקס של תופעת המעבר. הורים נוטים לכבד באופן אינטואיטיבי את ה"שיגעון" של הילד סביב אובייקט המעבר ובכך תומכים בחוויה הפרדוקסלית. אובייקט המעבר נמצא גם בפנים וגם בחוץ, הוא גם האם וגם אינו האם, גם חלק מהילד וגם אינו חלק מהילד.

מה שמתקיים במרחב הפוטנציאלי מאופיין גם באחדות וגם בספרציה. הילד מתנדנד בין האם לבין אובייקט המעבר, בין איחוד עמה לבין נפרדות ממנה אובייקט המעבר הוא צעד שהילד עושה לעבר היכולת לשאת נפרדות ולבדיות, לעבר היכולת להפריד בין אובייקטיבי לסובייקטיבי ולעבר הכרה במה שנמצא מחוץ לו ועליו אין לו שליטה. כך, אובייקט המעבר משכך את השוק של אובדן האומניפוטנטיות.
תופעות המעבר המתקיימות במרחב הפוטנציאלי מאפשרות לילד לבסס ושלמר תהליך דיאלקטי בין אחדות לנפרדות, בין פנימי לחיצוני ובין סמל למסומל. תנועה דיאלקטית זו יוצרת מרחב מנטלי. אובייקט המעבר הוא גם האם וגם ייצוגה, וכך הוא מהווה בסיס להיווצרות היכולת הסימבולית. מעבר לאחדות האם-תינוק המקורית נוצרת שלישיות הכוללת את האם, התינוק ואובייקט המעבר. משחק הגומלין בין הסמל, המסומל והילד כסובייקט המשתמש בסמל נוצר למעשה דרך המרחב הפוטנציאלי. ללא מרחב זה והמרווח בין הסמל למסומל, העולם הפנימי מתמוטט אל המציאות, פנטזיות הופכות עובדות, והמרחק וההבחנה בין הסמל למסומל אובדים. לעומת זאת, קריסה אל קוטב המציאות קוטעת את חיי הפנטזיה. דבר לא מתקיים מלבד עובדות קונקרטיות ומאורעות. לדברים אין משמעות וחלומות נחווים כתוצרים מוזרים וחסרי משמעות. הגישה ליצירתיות של המרחב הפוטנציאלי נחסמת.


ילד בעל גישה למרחב הפוטנציאלי זוכה לאפשרות לחוות את העולם באופן יצירתי ולהשתתף בחיים באופן יצירתי. אובייקט המעבר ננטש בהדרגה אך היכולת לחוות את חווית הביניים נשמרת, מאפשרת לילד להשתתף במשחק ובהמשך- לינות מאומנות, תרבות, דת ופעילות יצירתית.

הפרדוקס הפנימי ביותר

המרחב הפוטנציאלי מאופיין באחדות ונפרדות. הוא מכיל את היכולת לשאת הן את התלות והן את הלבדיות שלנו. אנחנו זקוקים זה לזה והכרה בתלות זו מסמנת את היכולת שלאת את פגיעותנו ואת קבלת הכאב והצער הנלווים לנפרדות ואובדן. חלק מהאנשים מפתחים הגנות נפשיות נוקשות נגד כאב זה ומתארגנים בחדרים פנימיים, מאחורי קירות מבודדים.


מאחורי קירות הגנתיים אלו עשויים להסתתר פחד מאותה חרדה בלתי ניתנת לחשיבה ועצם ההכרה בתלות. התלות מוכחשת והאדם חש שלאחרים אין דבר בעל ערך לתת לו.

בידוד מהפנים ובידוד מהחוץ הן שתי הפנים של אותו המטבע. הפחד מתלות והפחד מבדידות הם אותו הפחד, אשר מתקיים בכל אחד מאיתנו. וויניקוט הציע כי בריאות מתקיימת כאשר קיימת ליבה של האישיות אשר לעולם אינה מתקשרת עם עולם האובייקטים הנתפסים, והאדם יודע שלעולם לא תושפע ממציאות החיצונית. זהו אלמנט נפשי קדוש שיש לשמור עליו, המחוסן מהחוץ ומצוי בדממה. בגרעין זה מצויה הליבה האניגמטית של כל אדם וממקום זה נובע הניצוץ היצירתי של כל אחד מאיתנו.

הגישה לאזור אישי ולא מתקשר זה נמצא מאחורי יכולתם של אנשים בריאים להיות לבד ומאחורי היכולת לצאת החוצה לעבר העולם.

ביבליוגרפיה

Potential space: The place of encounter between inner and outer reality. Jemstedt, Arne. International Forum of Psychoanalysis, Vol 9(1-2), Apr 2000, 124-131.