חיפוש

סקירת יום העיון על העדר היכולת לשחק

פורסם על ידי רעות פלג

ב-6.2.2018 התקיים יום העיון "על העדר היכולת לשחק", שנערך ביוזמת חטיבת הילדים והנוער באגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

דברי פתיחה – יוסי צוק

יום העיון נפתח בדבריו של מר יוסי צוק, יו"ר חטיבת הילדים והנוער, אשר הסביר באופן ממוקד וברור את חשיבות הבנת היכולת המשחקית, וכמשתמע מכך, את הבנת העדרה והשלכותיה על הילד, ההורה והמטפל. צוק פתח בדוגמה קלינית של קליין, אשר הייתה הראשונה להתייחס למצב של העדר משחק בילדים. מתוך דבריה והרחבתם על ידי רוברט קייפר, הסביר צוק כי היכולת לשחק מתבססת על היכולת לחשיבה סימבולית, המתהווה כתלות בדפוס יחסי האובייקט. בהעדר חשיבה מסוג זה, ייעדר גם המשחק וייפגע הקשר בין העולם הפנימי לבין המציאות. כתוצאה מכך, ניזוקה יכולתו של הילד ללמוד ולחקור את העולם על ידי השלכות והפנמות. 

העדר יכולת המשחק  אבי שרוף 

הרצאתו המקיפה של מר אבי שרוף פתחה את יום העיון בהתייחסות ליכולת המשחקית של הילד עצמו, או ליתר דיוק, להעדרה. תחילה, המחיש שרוף את מקומו הבסיסי והאוניברסלי של המשחק כדבר טבעי, העומד בבסיס התרבות, היצירתיות והדת. על כן, היכולת לשחק נתפסת לעיתים כמובנת מאליה, דבר ההופך את היעדרה למתעתע, מבלבל וקשה לזיהוי. כך, כפי שהדגים שרוף בדוגמאות מחדר הטיפול, ילד הבוחר בטרקטור ומסתובב עמו בחדר או ילד המתחפש ולובש חליפת סופרמן, עלולים במבט ראשון להראות כמשחקים פשוטים ביותר, כאשר למעשה מדובר בהתנהלות חזרתית, נוקשה וכפייתית המשמשת לוויסות, להפחתת חרדה ולניתוק.

שרוף הסביר, תוך חיבור והבהרת דבריהם של תיאורטיקנים בתחום הפסיכואנליזה, הסוציולוגיה, הפילוסופיה והאומנות, את מהותו האינהרנטית של הממד המשחקי, את מטרתו ואת המצבים המשבשים את התפתחותו. המשחק מצריך גמישות, תנועה והתפתחות, מאפשר פורקן וסובלימציה של דחפים, מחזק את האגו, משכלל את הסופר אגו, מפגיש חלקי עצמי מנוגדים ומאפשר מפגש עם הלא נודע. על פי וויניקוט, המשחק הוא מרחב שברירי ביותר, כאשר כל הדגשה של הניגוד בין מציאות לדמיון, כל התייחסות למשחקיות כ"כמו" ולא כדבר עצמו – עלולה להביא להתפרקותו. בהעדר יכולת לשלב בין הניגודים, לא יתאפשר משחק. זאת ניתן לראות במצבי טראומה, במצבים פסיכוטיים ובמצבים אוטיסטיים.

אוגדן התייחס לארבעה מצבים נעדרי משחקיות בהם ישנו שבר במרחב הפוטנציאלי. הראשון הוא מצב של השתלטות המציאות על הפנטזיה באופן נוקשה וחד ממדי, כמעין הגנה מהעולם הפנימי. שרוף הציג כדוגמה ילד שאינו מסוגל ליהנות מתאטרון בובות מכיוון שמודע להיותן של הבובות קרטון על חוט, כך המציאות המשחקית הופכת חסרת משמעות ללא השאלת העולם הפנימי. השני הינו מצב הפוך שבו הפנטזיה משתלטת על המציאות, בדומה למצבים פסיכוטיים. כך הילד המתחפש שהוצג קודם לכן חש כי הוא אכן סופרמן וקופץ מהחלון. השלישי מתייחס לפיצול בין חוץ לפנים, כלומר הפנטזיה מנותקת מהמציאות וממומשת באופן כפייתי ונוקשה. והרביעי, החמור מכל, הינו אוטיזם, מצב בו אין מציאות חיצונית ואין מציאות פנימית.

אם כך, כיצד ניתן לזהות את העדר המשחק? מדבריו של שרוף, ניתן להבחין בכך כאשר הפעילות היא ריטואלית, חזרתית, מונוטונית ואינה מתפתחת. כמו כן, ההעברה הנגדית המתעוררת אצל המטפל הינה תחושות של שעמום, חוסר משמעות וחוסר אוריינטציה, חוסר אונים ותקיעות. מצבים אלו, של תקיעות והיעדר משחק, לפי טסטין ואלוורז, מחייבים עמדה אקטיבית מצד המטפל, אשר תבחין בבירור בין הפנים והחוץ ותאפשר התהוות של עולם פנימי והכרה בקיומם של אובייקטים.

על הקושי של הורים לשחק – רוני שפירא

בהרצאתה התבוננה שפירא על יכולת המשחק דרך התייחסות למרחב המשותף של הילד עם הוריו, בו מתפתחת יכולת זו. התקשורת ההדדית באמצעות הבעות פנים וקולות בראשית חייו של התינוק, הנענת על ידי מחוות ההורה, מהווה למעשה את המשחק הראשוני. זהו מרחב הנמצא בין חוץ לפנים, בין ההורה לתינוק וספוג בשניהם, אשר הופך לאזור היצירתיות והחוויה הסובייקטיבית. יכולת ההורה לשהות במרחב זה משמעותית להתפתחות היכולת המשחקית של הילד.

בתנאים שאינם מיטיבים בהם התמקדה שפירא בהרצאתה, טראומות עבר עלולות להשתלט על ההורות, כך שהמרחב בין ההורה לילד מתקבע בדפוסים נוקשים ולא מתאפשרת משחקיות והומור. בכל שלב התפתחותי של הילד, במידה ומעורר קשיים מהשלב המקביל אצל ההורה, עלולה להיעצר התפתחותו כהורה ויכולתו לשחק עם הילד. כך מתרחש למשל במצב של היפוך תפקידים, בו הילד ממלא פונקציות עבור ההורה. כך, ההורה מאבד את עמדתו, ובמקביל, הופך הילד חרד ומבוצר בתפקיד שהוטל עליו. במצב זה, שני הצדדים אינם מצליחים להתפתח ולפתוח מרחב לתנועה משחקית.

שפירא הציגה אופנות טיפול אינטנסיבית ומקיפה, הגורסת כי במצבים המתוארים לעיל, נדרש טיפול בהורים במקביל לטיפול בילד. במרחב הטיפולי, הדפוסים שהתקבעו מועברים למטפל ומאפשרים עבודה תוך יחסי העברה מורכבים ביותר. המטפל מייצג עבור ההורים את הוריהם וגם את ילדם. חשיבות העבודה עם ההורים היא בכך שכאשר הילד משתחרר בטיפול מהתפקידים ומהחומרים שהופקדו אצלו. המטפל מסייע להורה לפגוש שוב את החומרים הללו, מחד, ולפתח בעצמם את הפונקציות החסרות שמילא הילד עבורם, מאידך.

לשחק מחוץ לקופסא – עופר ספיר ורוני מרץ

* מתוך הרצון לשמור על צנעת הפרט והחיסיון המקצועי, הרצאה זו לא צולמה, שכן הכילה חומרים קליניים.

הרצאתם המשותפת של מר עופר ספיר וגב' רוני מרץ התמקדה בקושי להיכנס למרחב משחקי משותף עם הילד בטיפול. לשם כך, הדוברים שילבו קטעים מסרטים שונים הממחישים את השונות בין איכות המשחק של הילד לזו של המבוגר. לדידם, עם ההתבגרות ישנה עליה במודעות העצמית, במודעות לעולם ובביקורתיות, ומתפתחת תפיסה מובחנת יותר של המציאות, מה שמביא לאובדן התמימות ולוויתור על איכות משחקית מסוימת.

ספיר ומרץ הבחינו בין המשחק הילדי והמבוגר על פי עקרונותיו של פרויד. משחקו של הילד מבטא את עולמו הפנימי, דינמי, יצירתי וכולל מפגש וערבוב של חלקים שונים של העצמי והעולם, ועל כן מתייחס לעקרון העונג. לעומתו, משחק המבוגר מתנהל לפי חוקים מוגדרים, נשלט, סטטי ועל כן מתבסס על עקרון המציאות. המפגש המשחקי בין המבוגר לילד כולל בלבול בין שפות משחק אלו ויכול להתקיים רק תוך הכרה בקיומן ותוך התאמה מצד כל אחד מהמשתתפים. הימצאות נוקשה ועיקשת של ההורה בקוטב המציאות עלולה להקשות על התהוותו של מרחב משחקי משותף ולמנוע מפגש בין הפנים לחוץ. לחילופין, היצמדותו של הילד לעולם פנטזמטי ילדי, עלולה אף היא למנוע מפגש משחקי אותנטי בין הילד למבוגר.

מתוך התייחסות לדבריו של דני לסרי, הסבירו ספיר ומרץ את מורכבות וטעינות המפגש בין הילד למבוגר. המפגש מושפע מהיחס בתרבות לילד כנחות לעומת ההורה העליון ולכן מלכתחילה המפגש אינו שווה כוחות. בדומה, יחסו של המטפל לילד מהווה אף הוא שיקוף של היחסים בחברה ובתרבות ועלול להביא לעמדה פטרונית בה המטפל המבוגר בטוח בנכונותו ובידיעתו ותפקידו הוא להציג בפני הילד את המציאות ולשנותו, עמדה שאינה מאפשרת חיבור בין עולם המטפל לבין עולמו, כוונותיו ונקודת מבטו של הילד. ספיר ומרץ סבורים כי על המטפל להגיע למפגש ולמשחק עם הילד ממקום סקרן הנמצא במגע עם פגיעותו שלו בכדי להיות במגע עם עולמו של הילד.

ספיר ומרץ התייחסו בהמשך להתייחסותו של וויניקוט לפרדוקס הנובע מהפערים שתוארו. לדידו, על מנת לשהות במרחב הטיפולי על המטפל להקשיב לשפת הילד על אף שהוא דובר את שפת המבוגר; עליו לוותר על השאיפה לשחק וללמד לשחק, בכדי שיוכל לשחק עם הילד; עליו לא להיות בתפקיד המטפל ובו זמנית להיות בתפקיד המטפל. שהיה זו בפרדוקס, תוך נפרדות שמאפשרת את היכולת להיות עם האחר ובו בזמן עם עצמו, עשויה לאפשר היווצרות קשר. ספיר ומרץ מסכמים בכך שייתכן שהפרדוקס אינו צריך להיפתר. עצם ההכרה של המטפל שאינו משחק כמו הילד עשויה להפוך אותו לאובייקט מעברי עבורו ואת הטיפול למרחב מעברי שאינו עולמו הפנימי של הילד ואינו העולם החיצוני לו, אך מסמל ומאפשר מגע עם שניהם.

על הסוקרת:

רעות פלג, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בשנה האחרונה. בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. מטפלת בגישה פסיכודינמית במבוגרים, ילדים ונוער ובילדים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי. מדריכת הורים וצוותים חינוכיים וטיפוליים.