חיפוש

איך הורים יכולים לעזור לילד החרד במקום להעמיק את חרדותיו

פורסם על ידי ג'ני גוטמן

ב-24.03.2017 התקיים במכללה האקדמית תל אביב יפו, יום עיון אודות גישה להתמודדות טיפולית עם חרדות של ילדים מבית מדרשו של פרופ' חיים עומר.

מטרת יום העיון בהשתתפות פרופ' חיים עומר ובהנחיית ד"ר סמי חמדאן, הייתה להציג מודל כללי של הסמכות ההורית וההתנגדות הלא אלימה, מודל אשר מבקש לתת מסגרת וכלים להתמודדות עם מגוון האתגרים שמציב תפקיד ההורות הכוללים, בין היתר, חרדה ותוקפנות של ילדים.

יעדי יום העיון

פרופ' חיים עומר סיפר כי הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים ביום העיון הנוכחי, היעד הראשון הוא כמובן להציג את גישתו לעבודה עם בעיות חרדה של ילדים ונוער, היעד השני הוא לקדם את יכולתם של מטפלים ליצור ברית טיפולית עם הורים שתסייע להורים לגייס תומכים נוספים להורות שלהם. כלומר, ללמד מטפלים כיצד עובדים עם המשפחה המורחבת, החברים, בית הספר ואנשי מקצוע אחרים בשטח. אומרים כי "צריך כפר שלם על מנת לגדל ילד", אך בעולם האינדיווידואליסטי בו אנו חיים, הכפר אינו נתון נתון מראש ויש "להקימו". מטרת יום העיון היא להעניק דרכי חשיבה וכלים המאפשרים לעשות זאת.

שתי עמדות בעיתיות: העמדה המגוננת והעמדה הדרשנית – כיצד לשנות אותם ולפתח עגינה הורית יעילה ותומכת

טיפול בחרדה

פרופ' עומר מציין כי הספרות המחקרית בתחום הטיפול בחרדה הראתה כי 50% מהילדים הסובלים מחרדה מסרבים למגע עם מטפל, בעיקר משום שעצם המגע דורש חשיפה לחרדה. עובדה זו הובילה את הצוות של פרופ' עומר לבדוק את יעילות המודל שפיתחו עבור הפרעות מוחצנות גם בקבוצה זו. במחקר הושגו תוצאות טיפוליות שתאמו את תוצאות הירידה בחרדה של ילדים שהסכימו לטיפול פרטני. מעבר לכך, בסיום הדרכת ההורים, הילדים שהשתתפו במחקר הסכימו לקבל טיפול ממטפל. מממצאים אלו עלתה השאלה מה משותף בעבודה עם שתי הקבוצות הללו – ילדים עם הפרעות מוחצנות וילדים עם הפרעות חרדה? לדבריו של עומר, המודל עוזר להורים לייצב את עצמם בעמדה ההורית שלהם ברמת החוויה, ברמת האינטרקציה וברמת ההתנהלות הרגשית, אל מול הסחף הרגשי של הילד.

הילד החרדתי מוצף בעצמו עם החרדות הפנימיות שלו, רץ להורה עם מצוקתו, כשהוא על סף אובדן נשימה וההורה נסחף עם חרדתו של הילד ורץ במצוקה לגונן עליו ולהציל אותו. ההורה חווה בעצמו את חרדתו של הילד, הילד קולט שההורה חרד החרדה שלו מתגברת. כך נוצרת מכפלת חרדה. הכלים במודל נועדו שלא לתת להורה להיסחף, ברגע שההורים מצליחים לעגן את עצמם בעמדה הורית, הם משדרים לילד "אני כאן ואני עומד בזה". בכך הם מציעים לילד להשתמש בהם כעוגן, דבר המאפשר גם לילד להתייצב.

דפוסי היסחפות של הורים מול חרדת הילד: ההורה המגונן וההורה הדורש

פרופ' עומר מציין כי מנסיונו, ההורים של הילד החרדתי עשויים להיסחף בשני אופנים, ושניהם לא מסייעים לילד אלא מחריפים את תגובת החרדה.

א. ההורה המגונן - נסחף משום שהוא לא יכול לעמוד בחרדה של הילד. הורה מהסוג הזה מוצף באמוציות של הילד, וכשזה קורה הילד בעצם מאבד את הגורם המייצב בחייו.

להלן סדרה של שאלות שניתן לשאול על מנת לגלות אם מדובר בהורה מגונן:

1. האם הזמן שלי חדל להיות שלי, והפך למעשה להיות זמן של הילד בגלל חרדותיו? (לדוגמה פגיעה בעבודה או בפעילויות פנאי)

2. האם המרחב האישי שלי הצטמצם בגלל חרדות הילד? (לדוגמה שינה בחדר ההורים או נגישות בלתי מוגבלת של הילד למרחב הפיסי, לטלפון או לחפציהם האישיים של ההורים)

3. האם אני חרד מכך שהילד ירגיש חרדה? האם אני מרגיש מוצף וחייב להגיב מיד כדי למנוע או להפסיק לאלתר את החרדה שלו?

4. האם חיי היום יום שלי מוכתבים על-ידי חרדותיו או מגבלותיו של הילד? (למשל, ההורה מבצע עוד ועוד פעולות במקום הילד)

5. האם אני מסוגל למנוע מילדי להפריע לי בשיחות או עיסוקים אישיים עקב חרדותיו?

6. האם יש לי זכות לרצונות ותוכניות משלי? האם אני מסוגל לממש רצונות ותוכניות אלו?

ב. ההורה הדורש - מגיב לחרדות הילד בדחייה, דרשנות וכעס. להלן סדרת שאלות שניתן לברר עם ההורה, על מנת לגלות האם מדובר בהורה דורש:

1. האם אני אומר לילד שכל חששותיו חסרות שחר, ושהוא פשוט צריך להפסיק עם השטויות?

2. האם אני נוזף בו על תגובות החרדה שלו?

3. האם אני חושב, או אומר, שהחרדה היא הצגה או מניפולציה?

4. האם אני מאמין שכל בעיה תיפתר אם נעמיד לו דרישה פסקנית ומוחלטת?

5. האם לעיתים אני מרים ידיים ומעדיף להתרחק מכל העניין?

ככל שהורה אחד יותר דורש, השני נעשה יותר מגונן, ואז הם מאבדים את החזית האחידה. מטרת ההדרכה היא לסייע להורים להתחבר לעצמם, להתייצב, וגם לחבר בין ההורים על מנת שהם יוכלו לשמש כעוגן לילד ולתת לו כיוון.

המסגרת המושגית של הטיפול

  • ברית עם ההורים

לתפיסתו של פרופ' עומר, בעבודה עם הורים, הצעד הראשון, כמו בכל טיפול, הוא יצירת ברית טיפולית. מסתבר שכאנשי טיפול אנחנו לא טובים ביצירת ברית עם הורים. התיאוריות שלנו לא ידידותיות להורים, הן מאשימות אותם ועוסקות באיך ההורים גרמו או לא עזרו לבעיה. למעשה כשהורים פונים אלינו זה סימן של כישלון, הודאה בכך שעשו משהו לא בסדר. ההורים מרגישים לעיתים שהם לא ממלאים את התפקיד ההורי ואף חשים מחוקים. כאשר אנחנו נוקטים בגישה אחרת ושואלים שאלות על ההישגים, אנחנו מקדמים יצירת קשר וברית עם ההורים. כמו כן, אנחנו יוצרים ברית כשאנו מתחברים לסבל של הההורים ולא רק לסבל של הילד.

  • אקומודציה הורית

היא כל אותם דברים שההורה עושה באופן ספונטני על מנת למנוע מהילד לחוות חרדה. ככל שהאקומודציה ההורית גבוה יותר, כך ההפרעה ההתחלתית גדלה. כשההורים מפחיתים את האקומודציה החרדה קטנה.

  • תמיכה – לתמוך במקום לגונן

כעת נשאלת השאלה מה צריך לעשות על מנת לקדם את הילד? פרופ' עומר עונה - יש למצוא דרכים לתמוך במקום לגונן. לגונן זה אקומודציה, בעוד שלתמוך זה לקדם. באקומודציה, ההורה מתייצב בין הילד לחרדה כדי שהיא לא תגיע אל הילד. בתמיכה ההורה מתייצב לצד הילד ומאפשר לו להתמודד עם החרדה. הורה שעושה שיחת טלפון במקום ילד עם חרדה חברתית - מבצע אקומודציה, הורה שיושב ליד הילד כשהוא מתקשר הוא הורה תומך. בדומה לדוגמה זו, תמיד צריך לחשוב אם העמדה של ההורה מחזקת את התפיסה שהילד חלש ולא יכול להתמודד, או שהיא מחזקת את התפיסה שהילד מסוגל לשאת את החרדה או לכל הפחות מתבססת על העמדה כי ההורה מסוגל לשאת את הפחד של הילד ויודע שהוא לא ימות או ישתגע.

העוגן ההורי

מושג העוגן הפך למושג הרחב ביותר בתיאוריה של פרופ' עומר וחיבר בין העבודה של עומר עם הפרעות מוחצנות ומופנמות. ההורים לומדים כי ברגע שייצבו את עצמם, הם יכולים לשמש עוגן לילד שלהם נגד החרדות. המושג הזה מדבר להורים בצורה בלתי אמצעית ומסייע להם להבין איך כשהם מאבדים את עצמם הם מחמירים את החרדה של הילד.

  • העוגן ההורי ותיאוריית ההתקשרות

פרופ' עומר מספר כי מבחינה תיאורטית, מושג העוגן ההורי אפשר לחבר את המודל שיצרו לתיאוריית ההתקשרות. תיאורית ההתקשרות היא התיאוריה החשובה ביותר בפסיכולוגיה התפתחותית וחשיבותה חוצה את העולם הפסיכולוגי ומשקפת את המשאלות ההוריות של הרבה הורים בני זמננו.
בתיאוריית ההתקשרות הקלאסית יש שני אלמנטים הוריים שמייצרים התקשרות בטוחה: הנמל הבטוח (Safe Harbor) והבסיס הבטוח (Secure Base). מצד אחד, הילד צריך לדעת שכשקורה לו משהו, הוא תמיד ימצא מקום בטוח בזרועות ההורה, שם יוכל להירגע, למלא מצברים ולצאת שוב לעולם. מצד שני, נחוץ גם בסיס מבטחים, בסיס שמתוכו הילד יכול לצאת ולחקור את העולם. למעשה ההתקשרות היא נמל, נמל בטוח אומר שהוא פתוח כלפי פנים ובסיס בטוח אומר שהנמל פתוח כלפי חוץ.
לדעתו של עומר, בתיאוריות ההתקשרות הקלאסית חסר מרכיב שנועד לייצב את הילד, לעצור גלים חזקים וסחף, גם מבחוץ וגם מבפנים. כך נולדה פונקציית העוגן כאלמנט השלישי.

  • מרכיבי העוגן ההורי

לפי עומר ניתן לחלק את מושג העגינה ההורית ל-4 מרכיבים עיקריים:

1. נוכחות - החוויה שהילד מקבל כשההורה אומר לו "אני ההורה שלך, אני כאן ואני נשאר כאן". ההורה תופס מקום, יש לו משקל.

2. שליטה עצמית - זיהוי טריגרים והפחתת תגובות אימפולסיביות, בעיקר המזיקות שבהן. פיתוח שליטה עצמית אצל ההורה הוא יעד וניתן לקדמו, כל הורה יכול לקדם את השליטה העצמית שלו.

3. כללים ושגרה - גורמים מייצבים.

4. בנית מערכת תמיכה - עזרה בשיתוף סבים, חברים, ובית הספר. בטיפול מלמדים תחילה את העקרונות, ואז אומרים שלבד זה לא יעבוד ויש צורך בתמיכה. ילדים הם פחות רגרסיביים ויותר מעזים עם אחרים. יתכן שהילד יצליח לישון במיטתו לראשונה כאשר הדוד והדודה הם אלה שנשארים בבית על מנת לתמוך בו במקום ההורים.

התחלת התהליך הטיפולי

שלב ההכרזה מהווה טקס פתיחה של הטיפול. על ההורים תחילה לתכנן כיצד להוריד את האקומודציה, כיצד לעמוד מול הדרשנות של הילד, ואז להכריז בפני הילד שהם מסוגלים להחזיק מעמד כי הם יודעים שהוא יחזיק מעמד. אך על מנת לאפשר להורים להחזיק מעמד צריך לגייס תומכים. זאת מסגרת הטיפול ואז בהדרגה מגיעה החשיפה עם ההורים ועם התומכים.

סירוב ללכת לבית הספר והסתגרות של ילדים ונוער

פרופ' עומר מציין כי הצלחת המודל תלויה בגיל הילד: עד גיל 13 מדובר באחוזי הצלחה גבוהים מול הסירוב ללכת לבית הספר, בגילאי 14 עד 16 אחוזי ההצלחה מתחילים לרדת, ובגיל 16 ומעלה מדובר על חזרה חלקית.

שלב האינטייק

האינטייק נועד לאסוף חומר רקע לבניית ההתערבות והוא כולל מענה על השאלות הבאות:

א. כיצד התפתחו ההימנעות או הסירוב? מה היו הסממנים, או הנטיות הקודמות של הילד שבישרו על התפתחות הבעיה? האם ידוע על בעיות ספציפיות בבית הספר?

ב. מהו דפוס האינטרקציות בין ההורים לבין הילד בתחום הבעייתי? מהם דפוסי האקומודציה? מהם דפוסי ההסלמה? כיצד ההורים נסחפים ומאבדים את עגינתם?

ג. איך הקשר עם בית הספר?

ד. מהו סדר היום של הילד? מה שגרת היום במשפחה? אפילו שאלה מאוד קונקרטית באשר לאופן שבו מתנהל הבוקר מסייעת בהבנת הבעיה.

ה. מי הם התומכים הפוטנציאליים של ההורים ושל הילד? מי יודע ומי מעורב?

חלוקה לקטגוריות בסירוב ללכת לבית הספר

עומר מאמין כי ישנן שתי קטגוריות של ילדים שמתחילים תהליך של סירוב ונשירה מבית ספר:

1. ילדים שמיסודם הם ילדים עם חרדה: חרדה חברתית, חרדה מכישלון או חרדה בעקבות בריונות והשפלות.

2. ילדים עם הפרעת קשב, לקויות למידה וקושי כללי עם מסגרות המתחילים להבריז באופן הדרגתי, לפעמים בעידודם (הסמוי או הגלוי) של המורים, משום שהם אינם יודעים כיצד להתמודד איתם, ולאט לאט הופכים לנוער שוליים. ההתנהלות בהדרכת ההורים תתבסס על עקרונות דומים ,לאלה של ילדים הסובלים מחרדה, אך השפה תהיה שונה.

שלב ההכרזה

  • סוגי הכרזות בהתאם לסוג הסרבנות - דוגמאות

הכרזה לילד חרדתי: "שלומי היקר, החלטנו שלא לשתף פעולה יותר עם סירובך ללכת לבית הספר. היותך תלמיד הינו התפקיד המרכזי שלך בשלב זה של חייך. אנחנו יודעים שאתה סובל מחרדה, ומשוכנעים כי החרדה שלך היא אמיתית וכואבת. יחד עם זאת, אנחנו לא מאמינים שכניעה לחרדה תעזור לך, אלא להיפך. לכן, נעשה כל שביכולתנו על מנת להחזיר אותך לבית הספר, ובכלל זה נבקש עזרה מכל מי שיוכל לעזור לנו. אנו עושים זאת מתוך אהבה אלייך ודאגה לשלומך, וכן מתוך הבנה כי קשה לך בסיטואציה הזאת".

הכרזה לילד עם בעיות ההתנהגות: "מיכל היקרה, החלטנו שלא לשתף פעולה יותר עם תהליך ההברזות והנשירה שלך מבית הספר. היותך תלמידה הינו התפקיד המרכזי שלך בשלב זה של חייך. נעשה כל שביכולתנו על מנת להחזיר אותך לתפקוד מלא בבית הספר, ובכלל זה נבקש עזרה מכל מי שיוכל לעזור לנו. לא נוכל להמשיך לחיות עם אורח החיים הנוכחי שלך, ולא נאפשר לך יותר להיעלם מהבית או מבית הספר מבלי לדווח לנו או להסתובב ברחובות בשעות הערב המאוחרות. לכן, נפגין נוכחות עקבית יותר בחייך. אנו עושים זאת מתוך אהבה ודאגה לשלומך. הכרזה זו איננה איום, אלא ביטוי לחובתנו העליונה כהורים וכבני אדם".

  • כיצד בונים את ההכרזה?

עומר מציין כי ההכרזה מהווה את המשימה המעשית הראשונה של ההורים. חשוב שזאת לא תהיה רשימה אינסופית של דברים שהם היו רוצים לשנות אלא מקסימום שני דברים. לשאלה מה עם שאר הדברים, יש לענות שהמטרה של ההכרזה היא להכניס את הנוכחות ההורית, ואחרי שזה יעשה תהיה אפשרות להמשיך. טעות נוספת של הורים היא להשתמש במשפט "אתה לא תעשה את זה יותר". בהכרזה ההורים מצהירים מה הם לא מוכנים לעשות יותר, משפט שמתייחס למעשיו של הילד רק מעורר את הצורך של הילד לבחון אותם. מתן הסברים מיותרים גם מהווה טעות שכיחה - מספיק לומר שההורים עושים זאת מתוך אהבה ודאגה לילד. כשהם ממשיכים להסביר מעבר לכך, זה מעביר את המסר שהם לא יעשו זאת עד שיצליחו לשכנע את הילד.

לדעתו של פרופ' עומר, חשוב שההורה יאמר שהוא מכיר בפחד ובחרדה של הילד כאמיתיים. ללא ההכרה הזאת לא ניתן לעבוד עם הילד. לעיתים הורים שואלים איך ניתן לדעת כי החרדה אמיתית, מכיוון שפעמים רבות הם מרגישים שהילד עושה גם מניפולציות. תחושת ההורים היא נכונה, כי ילד חרדתי יעשה הכול על מנת לא לסבול, אבל תמיד חשוב לזכור ולהזכיר להורים שהילד עושה את זה כי יש לו חרדה.

בהכרזה ההורים מודיעים לילד שהם לא ישמרו יותר את התופעה בסוד, וזה קריטי כי כל עוד ההורים שומרים על הסוד הם משתפים פעולה עם החרדה. באופן טבעי ההורה חרד שגילוי הסוד יפגע בפרטיות והאינטימיות של הילד. חשוב לזכור שהמחקר מראה שסודיות אצל ילדים חרדתיים מחמירה את הבעיה. העימות של הילד עם החרדה שלו הוא חשוב במיוחד.
יש למסור את ההכרזה לילד גם בכתב. אם הילד מסרב להקשיב או לקרוא, אפשר לשים אותה על המקרר ולומר שהם עומדים לעשות את זה בכל מקרה ואם לא יקרא אז לא ידע מה עומד לבוא. יש הורים שיגידו שכך זה נשמע להם מלאכותי והם היו מעדיפים שזה יהיה ספונטאני. לכך, לדעתו של עומר, יש לענות שזה לא אמור להיות ספונטאני, כי ספונטאני זה מה שהיה עד עכשיו. בכל העולם כאשר רוצים להתחיל משהו חדש עורכים טקס, ניתן להקביל זאת לטקס הבר מצווה שגם הוא אינו ספונטאני כלל.

יצירת קשר עם בית הספר

חרדת בית ספר מצריכה שיתוף פעולה עם בית הספר – כשלא מערבים אותו מעלים את הסיכוי לכישלון ההתערבות. הקשר יכול להיות מינימלי במקרים קלים, אך לרוב אחרי ההכרזה ושינוי התנאים בבית, מתעורר צורך ביותר עזרה מבית הספר. לפעמים צריך להיפגש עם צוות בית הספר, ועל המטפל להכין את ההורים למפגש משום שיש לו יעדים מאוד ברורים, חיזוק ההורים, חיזוק בית הספר וחיזוק הקשר ביניהם. יש צורך להפיג עמדות שלעיתים ההורים מגיעים עימן, כגון "המורה תמיד נגד הילד" או "המנהלת אטומה" וכן הלאה.

במקרה קל של ילד שרק התחיל לנשור, מספיק ליצור קשר עם המורה ולשאול אם היא מוכנה לערוך שיחה ולהגיע לביקור בית. במקרה יותר קשה, כשהילד כבר חודשיים בבית ולא מוכן להגיע לבית הספר צריך לארגן מפגש עם בית הספר.

כחלק מהמודל שמציג עומר יש להקדיש פגישה טיפולית אחת לבדיקת הקשר של ההורים עם המסגרת, במהלכה חותרים להעביר להורים את המסר כי הם ובית הספר נמצאים באותה הסירה, כל פיצוץ ביניהם מזיק גם להורים, משום שהסמכות שלהם תלויה בידיעה של מה שקורה בחייו של הילד, גם בזמן בית הספר. עמדה של השגחה הורית עם האצבע על הדופק הוכחה כמונעת סיכונים מיותרים עבור הילד. הורה שמתעמת עם המורה, מאבד את היכולת לראות את מה שקורה בבית הספר, אותו מורה יפסיק לדווח להורה ואף יעביר את המסר לשאר המורים כי מדובר בהורה שלא כדאי להתעסק איתו. במקרה כזה ההורים ממודרים מבית הספר, ובכך מפחיתים את יכולת ההשגחה ההורית שלהם.

כדאי להתחיל בשליחת מכתב לבית הספר. יש לכתוב אותו יחד עם ההורים, בדרך כלל למחנכת, לספר כי ההורים פנו לטיפול במטרה לחזק את הסמכות ההורית, והם זקוקים לשיתוף פעולה של המערכת. במהלך הפגישה יש להסכים על בניית רשת הורים-מורים שנוח לעבוד אתה. בסוף הפגישה יש לצאת עם רשימת משימות מוגדרת הכוללת נציגים מבית הספר שיכולים לפנות לילד ולערוך ביקור בית, שיטת מעקב אחר היעדרויות ופתח לעדכון הדדי. מטרת המפגש היא ליצור קבוצת תמיכה שמזמינה את הילד להשתייך. ניתן למשל להחליט על ילדים שיביאו לילד את שיעורי בית, המחנכת יכולה לנסח מכתב ואולי אפילו לצלם את הכיתה עם הכיסא הריק של הילד.

זהותו של הילד כתלמיד

לתפיסתו של עומר, כאשר ילד נמנע מבית הספר, הוא מפסיד לא רק לימודים אלא גם את זהותו כתלמיד. בעקבות כך, נוצר ריק ומתחיל להיווצר משהו חלופי: אני לא תלמיד בבית הספר אלא ילד עם חרדה שלא מסוגל ללכת לבית הספר – מתבססת זהות של חולשה ושל התבודדות. עומר הציע כי אפשר להתחיל לעבוד על הזהות של התלמיד עוד לפני שהילד חזר לבית הספר. למשל, גם אם הילד לא הולך, הילקוט צריך להיות מסודר והוא צריך ללכת לישון בשעה שתאפשר להתעורר בזמן. גם אם הילד לא הולך, על כל המסכים בבית להיות מכובים לאורך שעות בית הספר. עומר מציין כי הרבה הורים מרגישים שהם צריכים לדאוג לילד שנשאר בבית שלא ישתעמם. יש להבהיר להם שבאחריותם של ההורים לא לספק לילד דברים שמזיקים לו, משום שכאשר הוא ישתעמם הוא יתחיל לנהל משא ומתן. כשההורים חוזרים צריך לעשות שיעורי בית, אם הילד סיים את שיעורי הבית הוא יכול להשתמש במחשב. לא מדובר בפרס אלא במשהו שמאפשרים כי בקונסטלציה הזו הוא לא מזיק. עומר מדגיש כי החזרה לרוב הדרגתית. צריך לאפשר זאת ולארגן יחד עם בית הספר פתרונות לחזרה הדרגתית וקשובה, כך שאם הילד מרגיש חרדה יש לו מקום בטוח בו הוא יכול לשהות למשל בספריה או עם השומר בשער.

כיצד משיגים תיאום בין ההורים ובונים מערכת תמיכה שתקדם את הילד?

סכנת ההסתגרות

לפי פרופ' עומר, בתוך המסלול של הילד שנסוג מבית הספר, הסכנה ההתפתחותית הקשה ביותר היא הסתגרות, התנתקות והתמכרות. מדובר בנשירה מבית הספר וצמצום הדרגתי של כל שאר מסגרות התפקוד הפוטנציאלי. לעיתים מדובר בתהליך המתקדם מתחילת גיל ההתבגרות ועד לפיצוץ, ולעיתים הנשירה מגיעה בעקבות משבר ספציפי. יש ששורדים את בית הספר ומתקשים בצבא או באוניברסיטה, ורק אז מגיעה ההסתגרות וההתנתקות. מדובר בתופעה נרחבת שקיבלה רוח גבית אדירה מאז הולדת האינטרנט. ביפן למשל, בירת הטכנולוגיה, הפרטיות והבושה, יש סדרה של מילים ושמות המאפיינים מספרים הולכים וגדלים של צעירים מסתגרים - היקיקומורי (בתרגום חופשי: מתחבא, מסתגר). בתוך ההסתגרות, מדובר על טווח די רחב של דיאגנוזות, בעיקר הפרעות חרדה חברתית, חרדת ביצוע והפרעות כפייתיות. נוצר צורך לייצר אזור של שליטה מוחלטת וההורים הופכים לזרוע המבצעת של הילד. ככל שמדובר במקרים קשים יותר מתגבר הצורך בגיוס צוות תמיכה.

כוחה של הבושה

עומר מאמין כי אין מתבגר שלא מתבייש או חסין לדעת קהל. הבושה היא לא נעימה, אבל לא בהכרח שלילית. יש שני סוגי בושה - בושה שמלווה בנידוי וחווית בושה שנחווית בקונטקסט תומך. אדם שפונה לילד ואומר "שמע, אני מדבר איתך כי אתה יקר לי אני אוהב אותך, אני מדבר איתך כי אני מאמין שאתה יכול להתגבר על זה ויכול לסמוך עלי", יוצר חווית בושה בקונטקסט חיובי שלא רק שאיננה שלילית אלא שהיא חיונית לילד וכך הוא הופך לתומך. ילדים חרדתיים הם ילדים שלא חוו בושה בקונטקסט תומך ומחבק (בהערת אגב הוסיף עומר כי גם ילדים עבריינים לא חוו בושה בקונטקסט כזה).

הצורך בתומכים

מנסיונו של עומר, עולה כי ההורים לרוב מתנגדים לגיוס תומכים, אך לבד זה לא עובד. לא מדובר בחוסר מוטיבציה מצד ההורים, אך יש להם הסתייגויות לגיטימיות שכמטפלים אנחנו צריכים להכיר על מנת לדעת איך לעבוד איתם. צריך להודיע כבר במפגש הראשון על כוונתנו לגייס תומכים. אם לא נצהיר על הכוונה לגייס תומכים ונציג את זה אחר כך, ההורים יחשבו שזה עוד כלי שהם יכולים לבחור אם להשתמש בו או לא וזה לא המקרה – גיוס התומכים הוא תנאי לעבודה הטיפולית. ההורים חיים מתוך ההנחה שהבעיה היא סוד, אך כל עוד זה נשאר מוסתר הבעיה גדלה ומעמיקה.

הורים רבים מספרים שכשהם אומרים משהו לילד הוא מתנגד ומתעלם אבל אם זה נאמר על ידי מישהו אחר זה פתאום מתקבל. המסגרת הורה-ילד היא כל כך קרובה שיש הרבה דברים שלא ניתן לעשות בתוכה, ברגע שהילד לוחץ על כפתור הוא מקפיץ את ההורה לתגובה של כניעה או תגובה חריפה מדי. צריך להבהיר להורים שזה מה שקורה ויקרה דווקא בגלל שהם ההורים שלו וכי הם אוהבים אותו כל כך. יחסים אינטימיים הם יחסים בהם מורידים את השריון וכשמורידים את השריון התגובות הופכות קיצוניות יותר.

גיוס התומכים

יש הורים שחוששים להטריד אחרים עם בעיותיהם. מהניסיון של פרופ' עומר, 99% מהאנשים שבאו לפגישות התומכים שמחו על כך שבאו וחוו תחושת משמעות. התמיכה המבוקשת היא כמובן לפי היכולת.

יש הורים שטוענים שהם בודדים ואין אף אחד. פעמים רבות בדידות היא לא רק דבר אובייקטיבי אלא גם הרגל ומנטליות המהווה תולדה של הסתגרות ורפלקס הפרטיות. איך ניתן לעזור להורה להעביר את המסר? ניתן להציע משפט כמו "לא היה לי קל לחשוף את זה, היה לי קשה מאוד, אתה בטח יכול לדמיין, אבל הדאגה שלי לילד שלי הביאה אותי להתגבר על הקושי שלי". אפשר לפנות לסבים, דודים, חברים ואפילו להורים של החברים של הילד. סבים הם משאב אדיר. אם הם בחו"ל, תמיכה יכולה להתבצע בסקייפ או בטלפון. תמיכה באמצעים וירטואליים היא מצוינת. ביקור אחד בבית ושני טלפונים לילד לאלה שגרים בארץ זאת ההתערבות המינימלית והרוב עושים יותר.

במודל העבודה של עומר, מסייעים להורים לכתוב מכתב לתומכים, כחלק מהטיפול. נותנים להם רק את ראשי הפרקים כי נמצא שכשההורים עצמם כותבים אותו, הם מתמודדים עם כל ההסתייגויות שלהם. הילד מוצג כילד חיובי שהסתבך, ושההורים רוצים לחלצו מתוך ההסתבכות הזאת. יש הורים שאומרים שהילד מאוד מסתדר בבית הספר ולא רוצים לפתוח את זה שם, אבל אם הבעיה שלו היא בבית הספר חייבים לפתוח את זה גם שם. צריך לצאת מהבועה, להפסיק להאמין שכל השינוי מתרחש בפנים ולהבין שהשינוי קורה במרקם ובקונטקסט החיים של הילד והמשפחה כולה.

לסיכום, למרות התמציתיות של יום העיון, הוא הצליח לספק תמונה כללית ומעשית מאוד לכל המעוניינים ביישום השיטה כחלק מעבודתם הטיפולית.

על הסוקרת - ג'ני גוטמן

ג'ני גוטמן היא פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית ונוירופסיכולוגיה, מטפלת במבוגרים המתמודדים עם הפרעות נוירולוגיות וחולי גופני במרכז הרפואי ע"ש שיבא תל השומר. טל': 054-7851988, אתר: www.jennygutman.co.il