צוות בטיפולנט
יחסים זוגיים אשר כוללים התעללות של אחד מבני הזוג בשני, היא תופעה חברתית מדאיגה בהיקפה ובעוצמתה, אשר בחלק מן המקרים מובילה לתוצאות קטלניות. במסגרת המאמר הנוכחי משנת 2005, Perverse relationships: The perspective of the perpetrator, טובעת פיליפיני את המונחים "פרוורסיה נרקסיסטית" ו-"פרוורסיה התייחסותית". באמצעותם, היא מבקשת להסביר את הדינמיקה הנפשית אשר עומדת בבסיס מערכות יחסים בהן אחד מבני הזוג מתעלל בבת או בן זוגו. בתוך כך, פיליפיני מתייחסת לנרקיסיזם מפרספקטיבה שאינה קטגורית אבחונית שהיא הגישה המאפיינת את ה-DSM. במקום זאת, היא בוחנת את מונח הנרקיסיזם מעמדה המדגישה את הדינמיקה הנפשית אשר עומדת בבסיסו.
מתוך פרספקטיבה זו היא מביאה מספר הגדרות והבחנות שהציעו כותבים שונים אודות נרקיסיזם. ביניהן נרקסיסט גלוי מול נרקסיסט סמוי, נרקסיסט לא מודע אל מול נרקסיסט בעל רגישות יתר ונרקסיסט בעל "עור עבה" מול נרקסיסט בעל "עור דק". בעקבות הגדרות אלו, מציעה פיליפיני להבחין באופן כללי בין שני סוגים של פגיעות נרקיסיסטית. מחד, נרקיסיסטיים המאופיינים בהתנהגות יהירה, חודרנית, תובעת הערצה, מתעללת, חסרת אכפתיות ואומניפוטנטית, ומנגד נרקיסיסטיים המאופיינים בפגיעות ורגישות מוגברת להשפלה ופגיעה בערך, הימנעות, בושה, תחושות חוסר אונים ויאוש. בהמשך לחשיבה על נרקיסיסטים מסוגים שונים, התפתחו בשדה הפסיכודינמי תיאוריות שונות להבנת הנרקיסיזם. בעוד גישות קוהוטיאניות התמקדו בהבנתו כעיכוב וחסך התפתחותי, גישתו של קרנברג למשל הדגישה את הדחף האגרסיבי החזק המאפיין אותו. כיום מסכימים הוגים רבים כי ישנו רצף נרקיסיסטי המתייחס למידה בה האדם מסוגל להתייחס לאדם אחר. על רצף זה ניתן למצוא פתולוגיות כגון הפרעות אישיות נרקיסיסטיות, הפרעת אישיות גבולית והפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.
מעבר לשני סוגי הנרקיסיזם אותם מונה פיליפיני, היא מציינת כי קושי אופייני נוסף אצל אנשים הסובלים מפגיעות נרקיסיסטית פתולוגית הוא יחסי אובייקט לקויים. במסגרת יחסי אובייקט אלו, הנרקיסיסט מתקשה לאהוב את האחר ולהתייחס אליו כסובייקט נפרד, שלם וממשי. פגיעה אשר בתורה עשויה להתקשר להתפתחותן של פרוורסיות. במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית, הפרוורסיה זכתה להתייחסויות מזוויות שונות אשר נגעו בפרקטיקה המינית של האדם, בתכונות האישיות שלו, בסגנון ההתייחסותי ובסגנון ההעברה שלו. פרויד הבחין בין סטיות מיניות הנוגעות לבחירת האובייקט המיני (גבר, אישה, ילד, חפץ וכד') לבין סטיות המתייחסות למטרת הדחף. הוא הניח כי הפרוורסיה נובע מקונפליקט המתעורר במהלך ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית והציע כי פרוורסיה נוצרת כאשר הילד מכחיש את חרדת הסירוס שלו דרך פיצול של האגו. עבודתה המאוחרת יותר של מלאני קליין אמנם לא התייחסה ישירות לפרוורסיה, אך היוותה בסיס לעבודתם של תאורטיקנים אחרים כגון מלצר (1973), אשר טען כי האישיות הנרקיסיסטית היא הבסיס לפרוורסיה. זאת מאחר והפרוורט מפחית ומבטל את ערכם של אובייקטים טובים. שסה-סמירגל (1978, 1984, 1991), התייחסה לרקע הסדיסטי העומד מאחורי כל פרוורסיה וטענה כי היא מכוונת תמיד להרס המציאות על הפערים השונים הקיימים בה - פערים בין המינים, בין הדורות ובין יכולת ההורה לחוסר האונים של הילד. מסעוד חאן (1979) התייחס לפרוורסיה גם הוא, אך ראה בה כהגנה מפני יחסים אינטימיים, ואילו דה-מאסי (2003) התייחס לכך שהפרוורט מכוון להשגת ניצחון מאני בעקבות השגת שליטה באובייקט. אף על פי שנקודות מבט פסיכודינמיות אלה שונות זו מזו, נראה כי כולן מחברות בדרך כזו או אחרת בין פגיעות נרקיסיסטית להופעתה של פרוורסיה.
במאמר הנוכחי, פיליפיני מתייחסת ל"פרוורסיה" במובן של התנהגויות וסגנון התייחסותי המכוונים להרס הטוב והשחתתו. לטענתה, הקשר בין פרוורסיה לנרקיסיזם מבוסס בספרות הקלינית ובשני המקרים מתקיים מצב של אדישות ליחסי אובייקט ולקיומו של האחר. מאלדונאדו (1987) הציע כי נרקיסיזם מבוסס על יחסי אובייקט בהם האובייקט אינו מוכר ככזה ולכן יש שימוש בו מתוך אשליה של שליטה. מצב אשר בתורו מביא לקיומה של תקשורת ריקה, היעדר קשר של ממש ושימוש באובייקט כבמראה לצורך תמיכה בערך העצמי בלבד. כך, יחסי האובייקט הופכים ליחסים של כוח ושליטה. כותבים נוספים התייחסו גם הם ליחסים הפרוורטיים כאל יחסים המבוססים על שימוש, ניצול, שליטה, הכחשת נפרדות ורמיסת האחר במטרה להימנע מקונפליקט פנימי ועבודה נפשית. במערכת יחסים מסוג זה, האובייקט עשוי לא להיות תמיד מודע לשימוש שנעשה בו, ולא פעם גם עשויה להיווצר אצלו הנאה כתוצאה מהריגוש הגרנדיוזי שנוצר במערכת היחסים. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר הקשר מתבסס כקשר פרוורטי ומתעלל, הקורבן עשוי לזהות כי הפך לכזה.
מתוך כתיבתם של ההוגים בהם היא דנה, פיליפיני יוצאת להתייחס לפרוורסיה ההתייחסותית ככזו אשר באה לידי ביטוי רק או בעיקר בתוך מערכת יחסים. היא מציעה כי התעללות פיסית ונפשית במערכת היחסים הזוגית היא מודל יחסים פרוורטי, במסגרתו הפוגע מייצר ומשמר תחושת כוח ומכחיש חוויות של פחד ותלות. יחסים רגשיים של ממש, מאיימים על אינטגרציית העצמי הבלתי יציבה אשר מבוססת על מבנה נרקיסיסטי, ולכן המתעלל נמנע מאיום זה על ידי החצנת הקונפליקט הנפשי והשלכת עמדת הקורבנות על האחר (בן/בת הזוג). לאחר שעצמיותו של האחר נהרסת, חלה ירידה במתח אשר מייצבת מחדש, על פני השטח, את תחושת הביטחון והעצמיות המגובשת של המתעלל. בהקשר זה, פיליפיני מדגישה כי פרוורסיה התייחסותית מובחנת מיחסים סאדו-מואזוכיסטיים מיניים בהם יש הנאה מסוימת בקרב שני הצדדים מן האקט ופעמים רבות מתקיימים חילופי תפקידים בין שני הפרטנרים. דומה, כי הבנתה של פיליפיני את המנגנון הנרקסיסטי אשר יושב בבסיס הפרוורסיה ההתייחסותית, מאפשרת העמקה בחשיבה על התהליכים האינטרא-פסיכיים המתרחשים בנפשו של המתעלל במערכת יחסים זוגית אלימה.
