כניסת מטפלים לאתר הקהל הרחב
האיזור הזה באתר מיועד למטפלים ולאנשי מקצוע. לאתר המידע ולאיתור מטפלים
לחצו כאן

סקירת הרצאתו של נוויל סימינגטון: ויניקוט, העצמי האמיתי ופסיכוזה

ההרצאה נתנה כחלק מערב סיום שנת הלימודים, וכטקס סיום של מחזור הבוגרים השלישי במרכז ויניקוט

מאת
נוגה אריאל-גלור
מאת
נוגה אריאל-גלור
17/07/2016

ויניקוט כאקזיסטנציאליסט

ב-24.6.13 התקיימה הרצאתו של נוויל סימינגטון במרכז לחקר החשיבה הוויניקוטיאנית והעצמאית בפסיכואנליזה, כחלק מטקס הסיום של מחזור הבוגרים השלישי. נוויל סימינגטון הוא פסיכואנליטיקאי בריטי ואוסטרלי, השייך לקבוצה העצמאית בפסיכואנליזה הבריטית. לפני הכשרתו כפסיכואנליטיקאי, הוא למד פילוסופיה, תיאולוגיה ופסיכולוגיה קלינית. בלונדון עבד שמונה שנים בטאוויסטוק, ולאחר שהיגר לאוסטרליה בשנת 1986 עמד בראש המכון הפסיכואנליטי של סידני (1987-1993), ואף כיהן כנשיא החברה הפסיכואנליטית האוסטרלית (1999-2002). כקלינאי וכותב סימינגטון עוסק בהבנת פסיכוזות ומצבים מנטאליים קשים.

את הרצאתו פתח סימינגטון בציטוט מתיאור מקרה של וויניקוט אשר הופיע במאמר "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" (ויניקוט, 1960/2009), בו המטופל שיצא מחדרו לאחר הטיפול אמר לו: "טיפול [management] טוב (דאגה לאני) כפי שחוויתי בשעה הזו, הוא האכלה (סיפוק הסתמי)" (ע' 202, הסוגריים במקור). התחושה שמביע המטופל, טען סימינגטון, היא תחושה של הזנה שאינה חומרית, היא למעשה תחושת המלאות הנפשית הנוצרת מתוך תקשורת טובה בין שני בני אדם. לדבריו, בעוד שאנו מנהלים קשרים שונים בחיינו, מעטים הם אלה שהאינטראקציה איתם ממלאת אותנו כמו ארוחה טובה ומזינה.

סימינגטון טען המטופל הביע תחושה של סיפוק קיומי מסוים, לא הישרדותי. אם כך, הוא שואל, מדוע בחר ויניקוט להוסיף אחרי מילות המטופל בסוגריים מושגים מתוך המודל הסטרוקטורלי של פרויד (איד, אגו, סופר-אגו), מבוסס כולו על אינסטינקטים הישרדותיים? לדעתו של סימינגטון, בעצם החיבור שויניקוט עושה בין ההיבט התקשורתי לבין ההיבט האינסטינקטואלי/ דחפי, הוא חוטא לתיאוריה שלו עצמו.

לצד ההישענות שלו על פרויד, הזכיר סימינגטון, ויניקוט היה גאון בפני עצמו. כדוגמא הוא מציע את הבנתו של ויניקוט לגבי כישלונו של האגו להפוך לסוכן מתפקד באישיותו של האדם כאשר תשוקתו של התינוק לדמיון (מילה שסימינגטון משתמש בה כתחליף למושג האומניפוטנטיות) לא מעודדת על ידי אימו של הילד. אצל ויניקוט, אם כן, האגו לא היה רק הזרוע המבצעת של האיד, אלא ישות נפשית העומדת בזכות עצמה. סביר להניח כי אילו היה מאמץ את המשגתו של פרויד היה מגדיר את האגו כחלק מהעצמי הכוזב. זאת, משום שפרויד היה ספקני לגבי יכולת ההבניה העצמית של האדם את עולמו, וראה את האגו כלא יותר מאשר אסופה של האינסטינקטים ששולטים בו. אם כן, הנקודה שסימינגטון העלה היא שויניקוט לא התנתק לגמרי מחשיבתו של פרויד, ובכך התיאוריה שלו איבדה מחיותה ומרבגוניותה.

למעשה לפי סימינגטון ויניקוט הוא אקזיסטנציאליסט, משום שהוא מבסס את חוויותיהם של מטופליו על עצם קיומם. במאמר "עיוותי האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" ויניקוט מתייחס לכך שההכרה בתחושת חוסר הקיום של המטופל שלו הייתה תחילת התקשורת ביניהם. בנוסף, הוא מזכיר אישה בגיל העמידה שמתארת תחושה שחוותה כל חייה לפיה עדיין לא התחילה להתקיים. עצם העובדה שהיא קיימת אין משמעה שהיא חווה זאת. לכך סימינגטון מוסיף וינייטות קצרות מעבודתו הקלינית, בהן הכרה בחוסר הידיעה של המטופל או המטופלת על כך שהם קיימים הם שיצרו את התפנית חיובית בטיפול. דוגמאות אלו שימשו את סימינגטון בניסיונו לבסס את הטענה לפיה למרות שויניקוט השתמש בטרמינולוגיה פרוידיאנית סטרוקטורלית, הוא עסק למעשה בהתבוננות אקזיסטנציאליסטית: לא בהישרדותם של הפרט והמין האנושי, אלא בהוויה האנושית, בעצם הקיום עצמו. 

אומניפוטנטיות או דמיון?

בהמשך ההרצאה פנה סימינגטון למושג אחר בו השתמש ויניקוט - מושג האומניפוטנטיות הקלייניאני, שהשימוש בו נועד לתאר את הדרך בה האם הטובה דיה מחזקת ומבססת את העצמי האמיתי. מכיוון שהאגו של התינוק חלש, האם מיישמת את הביטויים האומניפוטנטיים שלו ובכך מעניקה לו כוח. סימינגטון שואף לקחת את מושג האומניפוטנטיות, אותו לקח ויניקוט מקליין למרות שלדעת סימינגטון הוא זר לתיאוריה שלו, ולהחליף אותו במילה דמיון. לדברי סימינגטון, בדמיון תמיד קיימים שארים של אומניפוטנטיות כי הרי אף מציאות לא תוכל לממש את פרי הדמיון שלנו במלואו. ההתפכחות שמספקת האם הויניקוטיאנית היא בדיוק ההבנה הזו - המציאות לא תוכל להיות העתק של הדמיון, ויחד עם זאת, עדיין יש ערך ביכולת לדמיין.

למעשה, מטרתו של סימינגטון היא לנפות את התיאוריה של ויניקוט מכל מה שהוא קורא לו "ג'יבריש". זאת משום שלדעתו כל מה שהופנם מתוך חשיבה של אדם אחר תמיד מפחית מתובנתו של הגאון. כך, הוא יוצא נגד ההליכה אחר תורתם של פרויד, קליין, יונג ודומיהם כאילו זו תורה מסיני. הוא מזכיר לנו כי כל פילוסופיה היא בבסיסה אישית, לא אמת צרופה. מבחינת סימינגטון, הידע שהפנים ויניקוט מתיאוריות אחרות הוא כמו דבורה אורחת שמוצצת את הנקטר מהפרח, ובכך מותירה את תובנותיו של הגאון מנוטרלות מכוחן. זה מה שקרה לדעתו לויניקוט בציטוט הראשון שהביא: במקום להתייחס להאכלה שהמטופל דיבר עליה ככוחה המחיה של התקשורת הבין-אישית, הוא עשה לה רדוקציה לאינסטינקטים.

עוד כתבות

בטיפולנט - הפורטל הגדול לשירותים פסיכולוגיים בישראל

פורטל בטיפולנט מציע מגוון שירותים פסיכולוגים במקום אחד, ביניהם אינדקס לאנשי מקצוע, מרכז מידע לפסיכולוגיה, כנסים וימי עיון לאנשי מקצוע ולקסיקון למונחי פסיכולוגיה. פסיכולוגים ואנשי מקצוע יכולים לבקר במאגר המאמרים המקצועיים בפורטל או לבקר במגוון של פורומים פסיכולוגים הזמינים להתייעצות. הפורטל הופך להיות מהמובילים בתחום הפסיכולוגיה בישראל בפרט ובתחום אנשי המקצוע בכלל. התכנים והמידע המוצגים באתר זה מספקים מידע בלבד. אין לראות בהם אבחנה ו/או חוות דעת ו/או המלצה רפואית והם אינם מהווים בשום מקרה תחליף לייעוץ עם גורם מקצועי מוסמך. השימוש באתר או בתכניו הוא על אחריותו הבלעדית והמלאה של המשתמש. שימוש באתר ובתכניו ייחשב כהסכמה מצד המשתמש לתקנון האתר המופיע בעמוד מדיניות פרטיות ותנאי שימוש באתר.