חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי: מאמרו של נוויל סימינגטון

אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי: מאמרו של נוויל סימינגטון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מבוא

במאמר זה דן נוויל סימינגטון בתופעה שלטענתו מוכרת לכל האנליטיקאים. תופעה זו מכונה על ידו 'x-phenomenon', והוא מציג ומדגים אותה באמצעות מספר דוגמאות קליניות. בתחילה הוא מתאר אותה על מנת ללכוד את האופי החמקמק שלה ולאחר מכן הוא דן ביישומיה בפרקטיקה הטיפולית. כיון שבמאמר סימינגטון משתמש בשפה קולחת וחיה לתיאור חוויותיו, בחרנו להביא סיכום זה בסגנון של תרגום חופשי בו נעשה שימוש בדיבור בגוף ראשון, כפי שנכתב המאמר המקורי. סימנגטון פותח בדוגמתה של המטופלת מ' על מנת להדגים לראשונה את ה-'x-phenomenon':

נהגתי לחייב את מ' בסכום העולה במעט על חצי מהסכום אותו אני גובה משאר מטופליי. היא היתה מטופלת מרפאה ואני נהגתי לומר לעצמי "מ' המסכנה, זה הכי הרבה שאני יכול לגבות ממנה". למעשה, לא אמרתי זאת לעצמי באופן רהוט כל כך. זו היתה עובדה ידועה לכל, בדומה לאי היציבות של מזג האוויר באנגליה. זה היה חלק מהריהוט של תודעתי והתייחסתי לעובדה זו באותה השלמה בלתי מרוצה בה אני מתייחס למזג האוויר. האנליזה התקדמה מתוך הנחה בלתי ניתנת לערעור זו, עד שיום אחד מחשבה מטלטלת עלתה בדעתי: "מדוע מ' אינה יכולה לשלם כמו שאר המטופלים?". שאלה זו הובילה אותי להיזכר בטינה בה היא דיברה על הבוס שלה, המכנה אותה 'מארי הקטנה', והתחלתי לחשוב שאני אסיר של אשליה בנוגע ליכולותיה של המטופלת. נלכדתי בפלצור תפיסתה העצמית של המטופלת וזה עתה התחלתי לשחרר עצמי ממנו. העליתי לדיון את נושא התשלום ובמהלכו מ' ציינה כי 'אילו הייתי צריכה לשלם יותר, אני יודעת שהייתי משלמת'. באופן זה היא יידעה אותי כי היא מסוגלת לשלם יותר במידה ועמדתי הפנימית תשתנה. מספר פגישות לאחר מכן אמרתי לה "חשבתי שוב על הדיון שלנו בנושא התשלום. אני מחייב את שאר המטופלים שלי בסכום X, והדיון שלנו בנושא לא גרם לי לראות שום סיבה לכך שלא אחייב אותך בסכום זה גם כן". בשתי הפגישות שלאחר מכן היא בכתה באופן מעורר חמלה ולאחר מכן נעשתה נחושה בדעתה ואמרה שתעמוד באתגר. תוך זמן קצר היא מצאה עבודה בה קיבלה שכר גבוה בשליש, וכך גם ניתקה עצמה מהסביבה הפטרונית בה כונתה 'מארי הקטנה'. היא היתה מסוגלת לכך מאחר ושוחררה לראשונה מהגישה הפטרונית של האנליטיקאי שלה. זמן קצר לאחר מכן היא 'נתנה את הדחיפה' לבן זוגה הפרזיטי ושוב, אני מאמין כי היא יכלה לעשות זאת מאחר ויכלה 'לתת את הדחיפה' לאנליטיקאי הפרזיט שלה. שתי התפתחויות אלו לוו זמן קצר לאחר מכן בהתפתחויות חיוביות נוספות אותן אני רואה כתוצאה של רגע של חופש פנימי (inner freedom) שהתבטא בתהיה מדוע מ' אינה יכולה לשלם בדומה לשאר המטופלים. אני קורא לאקט זה של חופש פנימי 'x-phenomenon'.

אקט החופש הפנימי של המטפל

בשלב זה אציג דוגמא נוספת מן הקליניקה. מדובר במטופל אובססיבי שנהג להסס לעיתים תוך שהוא אומר לי דבר מה, כאשר בדרך כלל זה היה כאשר עמד לשתף אותי במחשבה שמעסיקה אותו ממפגשנו הקודם. כאשר ביטא את חששותיו שאם ישתף אותי במחשבותיו אראה אותו כפתטי, נהגתי לומר לו משהו דומה ל-"אני חושב שאתה חושש שאם תשתף אותי בתקריות שמתרחשות בתודעתך, אחשוב אותך לפתטי". כמובן, באופן זה הבטחתי לו שלא אחשוב אותו לפתטי והוא יכל להמשיך ולשתף אותי במחשבותיו. יום אחד קראתי את הפסקה הבאה הלקוחה מ'ארבעה דיונים עם ביון':

מראיין: "...היא לא תדחה את מה שתציע, היא תכעס על תשובתך ותתעקש שתקרא לה בשמה הראשון."

ביון: "למה לא בשם השני? למה לא זונה? או פרוצה? אם היא לא כזאת, איפה הבעיה? האם היא רוצה להקרא זונה או פרוצה? ואם לא, מה השורה התחתונה? מה שכנע אותה שאביה צודק?"

מראיין: "היא רצתה יחסי מין עם גברים שאינם בעלה ולכן הרגישה כי היא זונה. היא חשה שאם תתגרש, תשכב עם כל הגברים ותתנהג כמו זונה פרועה."

ביון: "בהתייחס למה שאמרת, אני חושב שהייתי מסב את תשומת ליבה לאופן בו היא מגבילה את החופש שלי בנוגע לאופן בו אקרא לה. זוהי הגבלה דומה לדרישה של מטופל שתיתן את הפרשנות הנכונה. למה שלא אהיה חופשי לעצב את דעתי עליה כזונה או כמשהו אחר לגמרי? למה לכעוס עלי על כך שאני חופשי להגיע למסקנות משלי?"

מראיין: "הפחד שלה הוא שמסקנתך תהיה שהיא זונה"

ביון: "אבל למה שייאסר עלי להגיע למסקנה זו?"

מראיין: "אז הגעת למסקנה שהיא זונה - לאן זה יוביל אותך?"

ביון: "לא אמרתי את זה. הנקודה שרציתי להצביע עליה היא הניסיון להגביל את חופש המחשבה שלי..."

כאשר קראתי את הדברים האלו, חוויתי רגע שלה הארה בנוגע למטופל האובססיבי. הייתי כלוא בדחף השליטה של המטופל וכאשר קראתי את דבריו של ביון הבנתי את מה שהרגשתי עד כה באופן חבוי. בפעם הבאה בה המטופל ביטא את חששותיו מכך שאחשוב אותו לפתטי, אמרתי 'אבל אני אכן חופשי לחשוב כך'. הוא נסוג, וניתן היה לראות עד כמה הוא רגיל לפעול באמצעות שליטה במחשבותיו ובמחשבותיהם של אחרים. הפחד הגדול שלו היה מכך שאם יאפשר לי לחשוב את מחשבותיי באופן עצמאי, אוכל לחשוב 'כמה נחמד יהיה להיפטר ממנו סוף סוף'. דברים אלו קושרו לתחושה שאיש מעולם לא רצה להיות איתו, ולחווית הילדות של הורים שהשאירו אותו תמיד בהשגחתם של מטפלים אחרים, בעוד הם עסוקים באינטרסים העסקיים שלהם בכל רחבי העולם. יכולנו להתבונן בצורך שלו לכרוך עצמו סביבי כנחש חנק ולהמיר את רגשותי ומחשבותיי כלפיו. אז, ניתן היה לקשר את חוסר יכולתו לחשוב ולהרגיש להיעדרם של אם או אנליטיקאי המעוניינים להיות איתו. בסיס יכולת החשיבה היה טמון בהפנמת תשוקתה של אמו. גם במקרה זה, האפשרות לעבודה פרשנית ולתובנה נוצרה מתוך אותו אקט פנימי של חופש, ולכן מדובר בדוגמא נוספת של 'x-phenomenon'.

הדוגמאות הבאות שאציג לקוחות מעבודה עם מטופלת עליה עליי למסור יותר פרטי רקע. המטופלת הגיעה לטיפול לאחר אפיזודה של פסיכוזה הלוצינטורית. קיבלתי אותה לטיפול מאחר וחשתי את המוטיבציה החזקה שלה להשתפר. היא הזתה במהלך הפגישות ותקשרה באמצעות מה שאני מכנה 'ביטים טלגרפיים' שניתן לראות כרגרסיה לדיבור חד-מילי. לאחר שתיקה ארוכה היא יכלה לומר 'קרוקודיל' ולאחר מספר דקות, בעודה מתבוננת בנקודה כלשהי בחדר, לומר 'מעגל כחול'. מצאתי את עצמי קורא את 'עליסה בארץ הפלאות' כדי להכניס עצמי להילוך הנכון. נתתי לעצמי לשקוע לפנטזיה מטורפת לפיה אני מסוגל לחבר אלמנטים אלו. שלב טיפולי זה התקדם באופן משביע רצון ולבסוף ההזיות נעלמו והיא יכלה לפנות אלי אם לא כאל אדם, לפחות כאל ישות נפרדת. בשלב מאוחר יותר הבנתי כי עד אז לא היתה מסוגלת להבחין ביני לבין בן זוגה ולמעשה היתה בטוחה כי אני בן הזוג. מרגע שהחלה לראות אותי כישות נפרדת, הסתיים עבורי ירח הדבש של הטיפול.

בראיון הראשוני היא שיתפה אותי בתכני ההזיות אשר הביאו אותה לפנות לטיפול. בהזיות אלו היא התמזגה עם אמה ותקפה בפראות את בן זוגה. עם הזמן התברר כי אחת הסיבות לחיפוש טיפול היו הניסיון להתגבר על הפנטזיות הסאדיסטיות והפעולות שלה כנגד אובייקטים אהובים. ירח הדבש הסתיים כאשר הפכתי לאובייקט הסאדיזם שלה. התקיפות הסאדיסטיות שלה היו מעודנות, אכזריות והוציאו אותי מאיזון. היא עקצה אותי באיזורי הפגיעות שלי בדיוק הרסני, והיתה נחושה בדעתה. למשל, לאורך תקופה ארוכה היא טענה כי איני המטפל המתאים לה וחיפשה אחר אפשרויות טיפול חלופיות ופעמיים ניגשה להתייעצות עם קולגות נשים. היא חזרה שוב ושוב על כך שהגישה, טון הקול, המחוות ואופן הלבוש שלי מציגים גישה גברית שוביניסטית וחוסר רגישות לצרכים והקשיים הנשיים. טענות אלו לא הובעו באופן נקי שכזה. הן נרמזו בנסיבות מסוימות, עוררו כעס באחרות ורק באופן הדרגתי ניתן היה לפענח מה היא אומרת. במקרים מסוימים היא צעקה עלי בזעם שלא איפשר לי לחשוב. היא האשימה אותי בזעם על שאיני מתייחס לנושאים ששוב ושוב הביאה לתשומת ליבי. רוב הזמן הייתי שקט והבנתי כי היא משוכנעת ששאלה אותי או אמרה לי דבר מה לגבי מחשבה או אירוע, אך למעשה הדברים לא נאמרו או שנאמרו בדרך כל כך מפותלת עד שלא הצלחתי להבין אותה.

כעת, בהאשמותיה החוזרות על כך שאני שולט בה מאחר ואני גבר והיא אישה, הייתי מודע לשני דברים. ידעתי כי היא תוקפת אותי באופן סאדיסטי וכי תפיסתה הפסיכוטית הופכת אותה לרגישה יותר לעמדותי הלא מודעות, ביחס למטופלים עם העברה נוירוטית קלאסית. הבעיה שניצבה בפני היתה לא להפוך לקורבן מאזוכיסטי ובו זמנית לא להחמיץ את התכנים שהיא מנסה להעביר אלי. זאת, למרות שבהלך רוח מהוסס ומפוצל זה הפכתי כמובן לקורבן המושלם. הטיפול התנהל באופן זה כשנה. חשתי שייתכן ואני אכן לא האדם המתאים לטפל בה ושהיא אכן זקוקה לאישה, שגישתי השוביניסטית מונעת פרשנות מדויקת וכן הלאה. ככל שתנודות חשאיות אלו התגברו בתוכי, כך גברו מתקפותיה וזעמה. בתקופה זו היא הרבתה להתלונן על הנוקשות שלי, ועל כך שעלי להיות גמיש יותר, לשקול לעבוד בטכניקות נוספות או לפנות לאנליזה בעצמי. לאורך תקופה ארוכה חוויתית תנודות אלו כאילו הייתי עומד על אדמה בוצית.

כשלוש שנים לאחר תחילת הטיפול היא אימצה דרך התנהגות חדשה. במקום לשבת בכסא הרגיל (היא לא השתמשה בספה) היא התיישבה בכסא שמאחורי, ואני נשארתי בכסא שלי. לעיתים היא משכה את הכסא שלה כך שיהיה ממש מאחורי, ופעם אחת היא תקעה את אצבעה בזרועי. לאחר כן היא נעמדה מאחורי בעוד אני נשאר בכסאי, מפרש, לאורך כשמונה פגישות. ואז, יום אחד התחלתי לחוש שלא בנוח עם הפרקטיקה הזאת. לא הרגשתי בנוח ולא יכלתי להגיב באופן ספונטני. למרות שפירשתי, הפירושים לא נבעו מחופש פנימי, אלא היו בעלי אופי הגנתי. החלטתי שבפעם הבאה בה תעמוד מאחורי אזוז לקצה השני של החדר. איני יודע בוודאות מדוע החלטתי לעשות כך, אך ידעתי שאיני יכול לפרש כאשר אני שרוי באי נוחות כזאת. בפעם הבאה בה נעמדה מאחורי, עברתי מקום בשלווה. היא שאלה בזעם, בטון המצביע על כך שאין זו זכותי לזוז, מדוע זזתי. בו זמנית, היא שבה לכסאה הרגיל ואני שבתי לשלי. "אילו מחשבות יש לך על התזוזה שלי?", שאלתי. "דומיננטיות גברית ברורה", היא ענתה בהתרסה זועמת. כעת, היה לי ביטחון מלא בכך שלא בזה מדובר. הרגשתי ודאות פנימית שלא החזקתי בה קודם לכן. הייתי משוכנע בכך שלא פעלתי ממניעים אלו ושלא נהגתי בה באופן סאדיסטי. שאלתי אם היא יכולה לחשוב על פירוש אחר להתנהגותי. "לא. רק דומיננטיות גברית". אמרתי שנראה שהגענו למבוי סתום ושתיקה מתוחה השתררה, והאווירה היתה טעונה בזעם. לאחר כעשרים דקות האווירה השתנתה והרגשתי כי שנינו יצאנו ממשבר כמו שני שחיינים שיצאו מנהר שוצף לאדמה בטוחה. לאחר כעשר דקות נוספות היא אמרה בחיוך קטן "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני מרגישה טוב יותר". ברגע המורכב בו פעלתי בתגובה אליה, חוויתי וודאות פנימית שלא חוויתי קודם לכן בדוגמאות של 'x-phenomenon'. היא היתה מסוגלת יותר להקשיב לי מאז מקרה זה ויכולתה לתקשר עמי השתפרה למרות שדברים רבים נותרו מעורפלים, ויכולות התקשורת שלה נותרו פגועות.

דוגמא נוספת שהתרחשה עם מטופלת זו קשה יותר לתאר, אך אנסה. החזקתי בעמדה ברורה ביותר לגבי תפקידי כאנליטיקאי לפרש למטופלת את הבנתי את החומר הלא מודע שתחת התקשורת הגלויה שלה, אך בשלב מסוים באנליזה היא לא יכלה לשאת את פרשנויותיי. היא צרחה שלא תוכל לעשות דבר עד שלא אקבל גם את הרובד השטחי של דבריה ואקח אחריות על מה ששייך לי בתהליך. היא לא יכלה לזהות מה שייך לה, לא יכלה לקבל כל פרשנות בנוגע אליה, עד שתהיה בטוחה מי היא ומי אני. במילים אחרים, היא היתה צריכה להבחין את שני האלמנטים שהרכיבו אותי ואותה מהערבוב ששרר עד כה. בשלב זה הדרך היחידה שלה לעשות זאת היתה באמצעות התוודעות לרגשותי. היה חשוב לה לדעת כי הם היו באמת שלי; מספר פעמים היא שאלה אותי האם אלו רגשותי או שכך מרגישים כל האנליטיקאים. אמרתי לה שאלו רגשותיי. לעיתים היא שאלה האם כל האנליטיקאים חולקים רגשות אלו ואני השבתי לה שלצערי איני יודע.

לאחר תקופה מסוימת של סוג תקשורת זה, היא החלה להיות מסוגלת לבטא נפרדות וניתן היה לשוב ולפרש בדרך הנורמלית. אני כותב 'בדרך הנורמלית' מפני שאני רואה תקשורת באמצעות רגשותי, כפרשנות הנוגעת לאופן בו היא התמזגה איתי דרך הסופר אגו באישיותה (אשוב לנושא זה בהמשך). בשלב המעבר ניסחתי פרשנויות באופן של "אני רוצה לשתף אותך במחשבה שעלתה בדעתי..." ואז מסרתי את הפירוש עצמו. לבסוף יכלתי לבטא מה שחשבתי שעולה בדעתה. ראיתי זאת כמעבר בין היותי אובייקט העברה מאוחד, מותך (fused), לאובייקט נפרד, והנחתי כי על הפרשנות להיות מותאמת לשלבים פסיכולוגיים שונים אלו. שוב, כאשר פעלתי מתוך חופש אישי ולא בצמוד לטכניקה ספיציפית המגדירה כיצד צריכה האנליזה להתנהל, התרחשו שינויים תרפויטיים וגדלה היכולת לתובנה ולמידה (ברור שאיני דוחה את הטכניקה האנליטית. בסופו של דבר, מטרת הטכניקה האנליטית היא לשחרר את המטפל והמטופל מהמגבלות החברתיות הנורמליות וכך לתת עדיפות להתפתחות העולם הפנימי). אני מקווה שדוגמאות אלו של ה-'x-phenomenon' משכנעות דיין.

מיזוג המטפל והמטופל בדרך לשינוי תרפויטי

טענתי היא שאקט פנימי של חופש אצל האנליטיקאי מאפשר שינוי תרפויטי אצל המטופל ומביא לתובנה, למידה והתפתחות של האנליזנד. הפרשנות חיונית מאחר והיא נותנת ביטוי לשינוי שהתרחש והופכת אותו נגיש למודעות. הסוכן המרכזי של השינוי הוא האקט הפנימי שעושה האנליטיקאי, כאשר המטופל חש בו ומגיב אליו. אפילו לאקט המנטלי הפנימי ביותר יש השפעה, גם אם היא אינה מודעת. האדם הפסיכוטי רגיש במיוחד לשינויים זעירים אלו, כפי שאדגים בשתי דוגמאות שהתרחשו בטיפול במטופלת שהצגתי קודם לכן. בדוגמא הראשונה מדובר בשינוי של מצב רגשי פנימי ובדוגמא השניה של אקט נפשי פנימי אשר בתורם הובילו להשפעה על המטופלת. הדוגמאות הללו מבהירות כי ודאי שישנה השפעה על המטופל כתוצאה מכל אקט שמבצע המטפל.

לפני אחת מפגישותי עם המטופלת, קיבלתי הודעה על כך שאחד ממטופליי התאבד והייתי טרוד, אם לומר זאת בעדינות. לאחר כעשרים דקות של שתיקה בפגישה, המטופלת הביטה בשולחן הכתיבה שלי. איני זוכר איזו פרשנות הצעתי, אבל לא אשכח את התגובה 'I am not taking stick for your bad experience'. היא קלטה זאת מהאווירה, אני בטוח למדי שלא היה לה מידע חיצוני על מה שקרה. במקרה אחר ניסיתי להחליט, במהלך השתיקה שבפגישה, מתי לצאת לחופשת חג המולד. ברגע בו החלטתי, המטופלת אמרה 'אתה קוטע את מחשבותיי, הרגע גנבת ממני משהו'. כמובן שעשיתי זאת. במקום להיות שקוע ב-reverie, גנבתי זמן של חשיבה משותפת והקדשתי אותו לארגון אדמיניסטרטיבי. המטופלת הרגישה את עולמי הפנימי כאילו דיברתי בקול רם. איני מאמין כי הספירה המנטלית, הרגשית או התחושתית יכולה להתקיים בבידוד. גם האקט המנטלי הפנימי ביותר משתקף בספירות התחושתיות והתפיסתיות. המטופל הפסיכוטי אינו תלוש מהמציאות, אלא שאחד האלמנטים המציאותיים מתרחב כך ששאר הפעילות המנטלית והרגשית נדחקת החוצה. זאת, בדומה לעדשת מצלמה המתמקדת ב-zoom in על אובייקט אחד הממלא את כל התמונה. לכן, אני מאמין כי האקט הפנימי של האנליטיקאי משפיע על המטופל, ובפרט על מטופלים פסיכוטיים וגבוליים.

מוקד המאמר הנוכחי הוא אקט החופש הפנימי אשר מביא לשינוי תרפויטי אצל המטופל. כדי לתמוך בנושא זה, אני מבקש להציג מספר רעיונות תיאורטיים. אני מאמין כי ברובד מסוים המטפל והמטופל יוצרים יחד מערכת יחידה. יחד הם יוצרים ישות שניתן לכנות אישיות משותפת (corporate personality). מהרגע בו הם מעורבים באנליזה, שניהם לוקחים חלק ביחד במערכת מתעתעת בה שניהם תפוסים. ספרות עכשווית טוענת כי האנליטיקאי אינו מהווה רק מראה, בלשון המעטה. האנליטיקאי לכוד בפלצורו של עולמו המתעתע של המטופל. הוא יותר מעורב במערכת היחסים, יותר לכוד בתוכה, מכפי שקורה בקשרים חברתיים אחרים. כאשר העבודה האנליטית מתקדמת האנליטיקאי משחרר עצמו ממנה בהדרגתיות. באופן זה העברה והעברה נגדית מהווים את שני חלקיה של מערכת אחת אשר יוצרת ישות. אלו שני התעתועים שהאנליזה פורמת לאיטה. פסיכואנליזה היא תהליך המאיץ את המגע בין אגו לאגו: זהו חלק באישיות שאינו משותף, אלא פרטי ואינדיווידואלי. באופן זה פסיכואנליזה פועלת באופן הפוך לדת, שהפונקציה החברתית המרכזית שלה היא איחוד אנשים לישות משותפת. עלינו להתבונן בשיתופיות זו כשייכת לחלק באישיות בו ההיתוך תופס מקום מרכזי.

בכל דוגמאות ה-x-phenomenon שתיארתי, רגשותיו הפרטיים של המטפל נכרכו בעטיפה מתעתעת הנובעת מהסופר אגו הלא מודע של המטופל. ניתן לנסח זאת באמירה כי הרגשה המשתייכת לסופר אגו עטפה הרגשה השייכת לאגו. בכל מקרה, יש להתבונן במונח סופר אגו באופן בו התבונן בו הסוציולוג Talcott Parsons בשנת 1952: "יש להבין את מקומו של הסופר אגו כחלק מהאישיות במונחים של יחסים בין אישיות לכלל התרבות, כהיבט באמצעותו מערכת יציבה של אינטראקציות בין אישיות הופכת לאפשרית. פרויד צדק לגמרי כאשר התבסס על סטנדרטים מוסריים, אך ראייתו היתה צרה מדי בהקשר זה. המסקנה המתבקשת היא שלא רק סטנדרטים מוסריים, אלא כל רכיבי התרבות מופנמים כחלק ממבנה האישיות. לא ניתן לנתק את הערכים המוסריים מהדפוסים אותם הם מווסתים". רגשות מתעתעים אלו של המטופל הם בחלקם הפנמות של ערכי משפחת המוצא, של נאמנויותיו המעמדיות והלאומיות לצד דחפים, הרסניים בעיקר, שמקורם בפנים. הדחף הפנימי מתחזק ונתמך על ידי הערכים התרבותיים. בתחילת האנליזה (ולעיתים קרובות למשך תקופה ממושכת) האנליטיקאי והמטופל משועבדים לתעתוע האישיותי-תרבותי. דבר זה אפשרי משום ששניהם הפכו לחלק מהמערכת המאפשרת תקשורת. בתפקידו הפאסיבי בו הוא אינו כופה את תפיסת עולמו, האנליטיקאי מאפשר לעצמו להסחף לתכני הסופר אגו האישיותיים-תרבותיים של המטופל, ומפרש אותם. האנליטיקאי והאנליזנד הם חלק ממערכת ומאוחדים דרך חלקי הסופר אגו של אישיותם. בפעם הראשונה בה המטופל מגיע לקליניקה מתרחש המיזוג בין הסופר אגו של המטפל לזה של המטופל. ההעברה וההעברה הנגדית הם ביטוייו של מיזוג זה.

אם נקבל תפיסה זו, ניתן להניח כי באמצעות האישיות המשותפת מתרחשים תהליכי העברה והתנגדות בישות המשותפת, ובמילים אחרות - באנליטיקאי ובמטופל. בו זמנית, מתקיים גם תהליך אנליזה אצל שני המשתתפים, בישות הכוללת. תהליך האנליזה הוא הערובה לכך שניתן לצאת מסיטואציות של מבוי סתום. מטופלת שאלה אותי פעם 'איזו ערובה יש לי לכך שמשהו בלא מודע שלך לא יחסום את ההתקדמות שלי? ייתכן ואתה מקנא באופן בלתי מודע ברצון והיכולת שלי להביא ילד ולכן אתה חוסם אותי בעקיפין'. נשמע היה מדבריה כי היא מניחה שכל הכוח האנליטי טמון בי והיא מיהרה להדגיש שהכוח בוודאי אינו טמון בה. ציינתי כי אם היא חשה שהכוח אינו טמון בה או בי, כנראה שאינו קיים. אמירה זו היתה קשורה לתפיסתה כי יש לי בעלות על התהליך. כאשר היא זיהתה שאין זה כך, היא התאבלה מתוך הכרה שלאף אחד מאיתנו אין שליטה על התקדמות התהליך. פעמים רבות היא אמרה שלא תוכל לזוז עד שאני אזוז. למשך תקופה ארוכה לא הבנתי זאת, ורק לאחר כשלוש שנות טיפול הבנתי כי היא אומרת שלא תוכל לזוז עד שיתרחש אקט של חופש פנימי בתוכי. בשלב זה לא הבנתי כי היא מסוגלת לזהות מתי דבר זה יקרה. היא היתה תלויה ב-x-phenomenon אך למשך תקופה ארוכה החזיקה בפנטזיה כי הכוח לזמן אקט זה טמון בי. היא הפכה עצובה כאשר הבינה כי עלי לחכות כפי שהיא נאלצת לחכות. כך שבישות המשותפת מתקיימת אשליה (העברה-העברה נגדית) והתנגדות משותפת, ואף תהליך אותו אנו מכנים פסיכואנליזה ובו מתקיים מאבק משותף איטי אך עיקש כנגד ההתנגדות והאשליה. התהליך האנליטי מזרז את האינדיבידואל לעבר מציאות של קיום אינדיוידואלי. ה-x-phenomenon היא תוצר של התהליך האנליטי. האחרונה מתרחשת ברובד עמוק, בתהליך עיבוד ראשוני ופרה-ורבלי, ומוצאת את ביטויה בפרשנות. פרשנות מבטאת שינוי עמוק זה ומשפיעה על מימושו ברמה הגלויה והמודעת. הגישה הפתאומית של רגשות אישיים בקרב האנליטיקאי, פורמת קשר נוסף באחיזת החנק האשלייתית בה אחוזים המטפל והמטופל, נחווית באופן מיידי על ידי המטופל ומתקיימת עוד קודם לתובנה.

ניתן לטעון כי אני מתאר דוגמא פרטיקולרית של הזדהות השלכתית, אך איני מאמין כי טענה זו עושה צדק עם התופעה הפסיכולוגית אותה כיניתי x-phenomenon. הזדהות השלכתית משמעה שרגשות של המטופל מושלכים אל תוך המטפל ומשתכנים שם כגוף זר. מה שאני מתאר הוא תהליך משותף בו רגשותיהם האמיתיים של האנליטיקאי והמטופל מעוררים בתהליך. רגשות המטפל הם הרגשות שלו עצמו גם אם לובו על ידי המטופל. המטפל והמטופל אחראים לרגשות הנוצרים בסיטואציה. לעיתים המטופל "מואשם" ברגשות שחווה אנליטיקאי ומצב זה מכונה הזדהות השלכתית. תיאור זה משמעו שישנם רק שני אובייקטים ניתנים להאשמה בחדר- המטפל והמטופל. אך ישנו 'אובייקט' שלישי: התהליך בו שניהם מעורבים.

ידע והבנה מבפנים

הדברים שטענתי עד כה משתמעים כסותרים את טענתו של פרויד כי כל הידע שלנו על העולם החיצוני מבוסס על תפיסה המתווכת באופן מודע על ידי האגו. כמעט בכל כתביו של פרויד הוא מתבסס על זווית מבט המדעית של תקופתו לפיה הידע שמחזיק אדם על אדם אחר נקלט באמצעות החושים ואינו שונה באופן מהותי מהידע הנאסף בעלם החי. לפני שניסח את המודל הסטרוקטורלי, פרויד שייך סוג ידע זה למודע, והניח כי ללא מודע אין גישה ישירה לעולם החיצוני. כאשר ניסח את המודל הסטרוקטורלי, הוא הניח כי הסוכן שתפקידו לתווך בין העולם החיצוני לאורגניזם הוא האגו, בעוד שלסופר אגו ולאיד אין קשר ישיר איתו. פרויד לא ציין האם תפקידו המתווך של האגו נובע רק מחלקו המודע של האגו, אך ישנן שתי פסקאות אשר סותרות אמירות אחרות שלו בנושא. הראשונה: "יש לי סיבה טובה לטעון כי כל אחד מחזיק בלא מודע שלו אמצעי המאפשר לו לפרש את ביטויי הלא מודע של האחר" (פרויד, 1913). האמירה השנייה היא: "ראוי לציין כי הלא מודע של אדם יכול להגיב ללא מודע של אדם אחר מבלי לעבור דרך המודעות. רעיון זה דורש חקירה מעמיקה יותר, במיוחד מתוך ניסיון לזהות האם פעילות הפרה-מודע אכן מודרת מתהליך זה. נראה שאין על כך עוררין" (פרויד, 1915).

באמירות אלו פרויד מתייחס לסוג ידע ייחודי המתקיים בין אנשים שלא דרך החושים הרגילים או דרך החלקים המודעים באישיות, הבאים לידי ביטוי בייצוגים מילוליים. סוג ידע ייחודי זה מקדים, אם כן, כל אינטרפרטציה שיציע האנליטיקאי. הרעיון לפיו אנשים יודעים זה את זה גם בדרך שונה מהמקובל נוסח לראשונה על ידי Giambattista Vico. עד אליו, הידע חולק לשלושה סוגים: מטא-פיסיקלי או תיאולוגי, דדוקטיבי ותפיסתי. תחת הקטגוריה האחרונה נכללו תצפיות אמפיריות וניסויים. Vico הוסיף סוג ידע נוסף - הידע שיש לנו על עצמנו ועל אנשים אחרים. אנשים אינם צופים פאסיביים, טען Vico, מאחר ויש לנו ידע מיוחד 'מבפנים' ויש לנו את הזכות לשאול מדוע בני אדם מתנהגים באופן בו הם מתנהגים. זהו סוג ידע אקטיבי ולא פאסיבי מאחר ואנו יכולים לדעת משהו מבפנים רק אם בני אדם הם שיצרו אותו. האל, לטענתו של Vico, הוא בעל הידע המושלם מאחר והוא היוצר של הכל, אך הידע המיוחד שיש לבני אדם זה על זה דומה לסוג ידע זה, זהו ידע per caussas.

Vico לא צבר תומכים רבים בתחום מדעי החברה. טענותיו נתפסו כמובנות מאליהן בקרב פרוזאים ומשוררים, ולא נבחנו באופן רציני בתחום מדעי החברה. הסוציולוג Max Weber, ככל הנראה, הוא התומך המוכר ביותר של זווית הראייה של Vico. הוא הבחין בין ידע רגיל דרכו אנו יודעים את העולם הפיסיקלי, אותו הוא כינה wissen, לבין סוג הידע הייחודי המתייחס לידע של בני אדם על בני אדם אחרים אותו הוא כינה verstehen. למרות שסוג עבודה זה מרכזי בעבודה הקלינית של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, לא נראה כי מתקיימת מטא-פסיכולוגיה המתייחסת לתחום זה. המחשבה שסוג ידע זה ראוי להתייחסות רצינית נדחית על ידי מרבית בתי הספר לפסיכולוגיה. Vico טען כי ניתן להכנס לעולמן של תרבויות העבר באמצעות חקר השירה והמיתוסים שהשתייכו להם. כדי להשיג ידע זה יש צורך בפנטזיה, והוא עולה באיכותו על סוג הידע המתקיים בממלכת החי. זאת, מאחר והתרבות האנושית נוצרה ויכולה להיות ידועה מבפנים.

רעיון זה לפיו התרבות היא יצירה אנושית ולכן יכולה להיות ידועה מבפנים, ניתן ליישום לסוג הידע שאנו רוכשים על מטופל בסיטואציה הפסיכואנליטית. כאשר אנו מקבלים את קיומו של 'גורם קונסטיציוני', או שקיימת ביולוגיה על הדחפים הנלווים לה, אנו נותרים עם תוצרי היצירה האנושית. הדבר לו אנו עורכים אנליזה הוא תוצר של חיי הפנטזיה הפנימיים באינטראקציה עם האם, תחילה, ולאחר מכן עם האם והאב, האחים ולבסוף הסביבה החברתית הרחבה. באופן תיאורטי אלמנטים אלו ניתנים לאנליזה והבנה. זוהי הבנה מסוג מיוחד אשר נובעת מאקט של תובנה שנוצר והפך אפשרי בתהליך האנליטי. עלינו להתבונן כיצד אקט זה מתרחש.

קאנט, ב'ביקרות התבונה הטהורה', כותב 'If we have a proposition which contains the idea of necessity in its very conception, it is a judgment a priori'. ניתן להבין כל אלמנט ישירות או באופן לא ישיר. לפי קאנט אם אבין אלמנט כל שהוא באופן לא ישיר, הסיבה לכך היא שאני מחזיק ברעיון שגוי א-פריורי אשר חוסם את האינטלקט שלי. אוכל להבין זאת ישירות רק אם אסלק את הרעיון השגוי ואאפשר לאלמנט, או אפילו לרעיון זה של קאנט, להיתפס על ידי האינטלקט שלי. אני עשוי להתנגד לכך מאחר ובמידה מסוימת נוח לי להחזיק בדעה שגויה או בהרגלי החשיבה המוכרים לי. כדי להבין את קאנט עלי לאמץ עמדה פאסיבית לקבלת הרעיונות ועמדה אקטיבית לסילוק רעיונותיי שלי. ברגע ההבנה אני נעשה קאנט כאילו דרך פעולת האגו, באמצעותו אני דוחק את תכני הסופר אגו והופך לאדם נפרד, אינדיווידואל, נטול סופר-אגו. ברגע של פעולת ההבנה, אקטיביות ופאסיבות מתאחדים והופכים למאורע פסיכולוגי יחיד.

פירוק הסופר אגו ויצירת חופש פנימי

בסיטואציה הפסיכואנליטית קורה דבר דומה. התקשורת של המטופל ורגשות ומחשבות המטפל הם חומרי הגלם מהם מתגבשת ההבנה. על האנליטיקאי לא רק להשתחרר מרעיונותיו השגויים אלא גם להיות פאסיבי כלפי התהליך האנליטי ולהיאבק בהתנגדות בה הוא והמטופל לכודים. הניסיון להבין מותקף תמידית על ידי תהליך מקביל שמגרה רעיונות שגויים. קליטת עמדות תיאורטיות עשויה לשמש חלק מההתנגדות, באותה מידה בה היא יכולה לשמש תהליך אנליטי חיובי. האנליטיקאי והמטופל, כישות אחידה, מעורבים בשני תהליכים אלו. אמונה בתהליך האנליטי בקרב שני המשתתפים היא חיונית, אך האנליטיקאי מחוייב במיוחד לשאת אמונה זו עבור המטופל, בעיקר בשלבי הטיפול המוקדמים. בעוד אקט ההבנה מושרש באגו, הרעיונות השגויים ממוקמים בסופר אגו. ברגע התובנה, המתבטא בפרשנות, האשליה או הרעיון השגוי מסולקים מהמטפל ומהמטופל. קשר אישי, בין אגו לאגו, מתבסס ומחליף את הרעיון השגוי שאיחד את המשתתפים עד כה. רגע זה הוא רגע של מהפכה מאחר ומציאות חדשה מתחילה.

במטרה ליצור נפרדות, על המטופל להשיג גישה לרגשות הליבה של האנליטיקאי. הפרשנויות שלו צריכות לנבוע מאיזור זה כדי לאפשר למטופל ליצור נפרדות. דבר זה נכון במיוחד למטופלים פסיכוטיים אצלם מידת המיזוג ברמת הסופר אגו וצרכיהם בקשר אגו-לאגו גדולים יותר. אחד ממטופלי היה מוטרד במיוחד מהשאלה האם אמרתי לו דברים שחשבתי והרגשתי, או שהיו אלו רק נוסחאות פסיכואנליטיות מסורתיות ולכן תכני סופר-אגו בלבד. בכל פעם שהתגברנו מעט על ההתנגדות יכולתי להגיע יותר קרוב למה שהרגשתי או חשבתי באמת, והוא יכל להיפרד יותר מהדבק האמהי. הוא נעשה מסוגל יותר לנפרדות מהאנליטיקאי ומהאובייקט האמהי האינטרה-פסיכי. הבעיה הגדולה ביותר שלי באנליזה שלו היתה להגיע לרגשות אלו אשר היו באמת שלי. במקרה של מטופל זה הבעיה היתה חריפה במיוחד, אך אני מניח כי היא קיימת במידה מסוימת בכל אנליזה.

הסטינג הפסיכואנליטי מכוון ליצירת סגנון תקשורת המתבטא באופן ברור ביותר במה שכיניתי 'x-phenomenon'. רמת תקשורת זו מתרחשת מהרגע הראשון בו המטופל נכנס לקליניקה, ואיתה דפוס של ידע בלתי מודע. מטרת העבודה הפרשנית היא הפיכה של חומר זה למודע. במקביל, מתקיים במטפל ובמטופל תהליך המכוון לחבלה באנליזה. תהליך זה ממוקם בסופר אגו ועושה שימוש באשליות ומיתוסים תרבותיים. אנו קוראים לתהליך זה התנגדות אך ברצוני להדגיש את שותפותם של המטפל והמטופל בתהליך - ההתנגדות אינה ממוקמת רק אצל המטופל. ה-'x-phenomenon' מדגימה כי קיים ידע פרה-ורבלי הקודם לדיבור ולכן גם לפרשנות. ברמת ידע זו המטופל יודע באופן בלתי מודע את עמדותיו הפנימיות של האנליטיקאי. אם, לדוגמא, המטפל מקנא במטופל באופן בלתי מודע, המטופל חש זאת באופן בלתי מודע ויוכל להשתנות רק כאשר עמדתו הפנימית של המטפל תשתנה ותאפשר לו להתקדם מבחינה נפשית. המטופל חש את הרגע בו המטפל נעשה מודע לגישתו ומשתחרר ממנה. הוא תופס את השינוי בעצמי של המטפל ומגיב אליו מבלי להיות מודע לתהליך כולו. הפרשנויות הנובעות מה-'x-phenomenon' הפכו לביטויים מודעים לשינוי שכבר התרחש באופן בלתי מודע ברמת האגו-לאגו. הפרשנויות מסייעות לבסס מחדש את הסופר אגו כך שערכיו והמיתוסים שבו משתנים והופכים לשינויים המתרחשים באגו.

סיכום

פרט לוויניקוט אני מאמין כי רב האנליטיקאים פועלים על בסיס ההנחה כי אנשים הם ישויות נפרדות. אני מאמין כי ה-'x-phenomenon' וסוג הידע הייחודי הנדרש לשינוי, משמעם כי אנשים הם בו זמנית אינדיבידואלים וחלק מישות משותפת. מאחר ואנחנו חלק מישות משותפת, אדפטציה ומיזוג מתקיימים החל מהמפגש הטיפולי הראשון. הישות המשותפת מבסס עצמה באופן מיידי. חברתית, מצב זה מתרחש כאשר שני אנשים נפגשים אך במקרים אלו קשר אגו-לאגו הוא מינימלי ואשליית השיתוף נשמרת גם היא באופן מינימאלי. בפסיכואנליזה אלמנט זה מועצם - אך רק כדי שניתן יהיה לעבד אותו ולשוב אל הפרסונלי. ניסיתי להדגים באמצעות דוגמאות קליניות כי אקט החופש הפנימי של המטפל גורם לשינוי תרפויטי אצל המטופל. ניסיתי להתבונן במשמעויותיו של תהליך זה, אשר מאפשר סוג תקשורת המתקיים ברמת התהליך הראשוני. נראה שהוא דורש כי נאפשר למיזוג ברמת הסופר אגו לייצר את הישות המשותפת אך לאחר מכן התהליך האנליטי מכוון לשחרור שני המשתתפים משיתופיות זו.

ביבליוגרפיה

The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change. Symington, Neville. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 10(3), 1983, 283-291.