חיפוש

השפעת התנסויות בחיי המטפל על העבודה הקלינית: סקירת יום עיון

פורסם על ידי גילי כנעני

ב-29.5.14 התקיים ערב העיון "לטפל מתוך הסיפור האישי- השפעת התנסויות בחיי המטפל על העבודה הקלינית", אשר נערך מטעם מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו והפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית.

ערב העיון נערך לרגל צאת הספר Clinical Implications of the Psychoanalyst's Life Experience: When the Personal Becomes Professional בעריכתו של ד"ר סטיב קוצ'וק, והונחה על-ידי ד"ר חנה אולמן. בכנס התארחו ד"ר סטיב קוצ'וק ופרופ' נוויל סימינגטון, שדנו בהשפעות הסובייקטיביות של המטפל על תהליכי הטיפול, ובאופן בו עבודתם הטיפולית הושפעה מסיפור חייהם האישי.

לאחר דברי הפתיחה והצגת המשתתפים בידי ד"ר שרון זיו ביימן, פתחה בדברים ד"ר חנה אולמן והצביעה על כך שניכר כי העיסוק בהשפעות הסובייקטיביות של המטפל על עבודתו מהווה מעבר חד מעקרונות בסיסיים וחשובים של מסגרת הטיפול הפסיכודינאמי כגון עקרונות האנונימיות והניטראליות, אשר נועדו בין היתר לנטרל את הנרקסיזם של המטפל. השאלה שעליה מצביעה אולמן הינה האם אכן מדובר במעבר חד, או שמא זוהי הרחבה של המחויבות האתית של מטפלים למטופליהם? היא מציינת כי שני הדוברים שהוזמנו הערב ניגשים לנושא מזוויות שונות, וכי יש לזכור שגם סיפורם האישי מאד שונה.

ההרצאה הראשונה ניתנה על ידי ד"ר סטיב קוצ'וק, אשר דן בנושא הספר שיצא לאור בעריכתו. קוצ'וק מגדיר כסובייקטיביות את אירועי החיים שעבר המטפל, ואת כל מה שנכלל בקיום הפיסי, הפסיכולוגי, הרגשי והאינטלקטואלי שלו. עניינו העיקרי הוא באופן בו האירועים הללו, כמו גם גורמים אחרים, משפיעים על התחושה שלנו כמטפלים ועל מה שקורה לנו בחדר הטיפול.
קוצ'וק טוען כי איננו שואלים מספיק ומדברים מספיק על מי שאנחנו בחדר הטיפול, וכי תיאור תיאורטי של סובייקטיביות המטפל היא משימה קשה. פרויד אף ניסה להרחיק את סובייקטיביות המטפל מהחדר על מנת להגן על המטופלים מהנרקסיזם שלו. בנוסף, לרוב ביוגרפיות של מטפלים כתובות כזיכרונות ולא כאירועים ודינאמיקות המשפיעים באפן מהותי על אופן עבודתנו.
לטענתו של קוצ'וק אמנם ישנו מקום לסובייקטיביות המטפל בהגות המקצועית, אך לא באפן מספק. המטפל אינו רק ברומטר או כלי באמצעותו ניתן לצפות במה שקורה אצל המטופל. אמנם אם אנחנו מרגישים רגש חזק יש בכך משום רמז חזק למה שהמטופל מרגיש, אך אנחנו יותר מכך. האתגר הוא להבין מה עוצר אותנו מלהשתמש בעצמנו ככלי, ומהן ההשלכות כאשר איננו יכולים, כאשר משהו כבוי או מת בנו, ולא מאפשר לנו להרגיש דברים מסוימים בחדר. הסובייקטיביות שלנו לא רק מהדהדת את המטופל, אלא גם משפיעה על חוויותינו כמטפלים ועל הטרנספרנס של המטופל.
בעיניי קוצ'וק, פסיכולוגיה של שני אנשים צריכה להתמקד גם באופן בו חוויות המטפל משנות אותו ואת המטופל. בשלב זה מזכיר קוצ'וק את מיטשל, אשר מתייחס לאינטראקציה המתרחשת בין ובתוך החלקים השונים שלנו ושל עולם האובייקטים הפנימי שלנו. אם כן, על המטפל להתמודד עם חלקי העצמי השונים שלו, כמו גם עם חלקים שעברו דיסוציאציה, בדיוק כפי שעליו להתמודד עם חלקים אלה של המטופל. חלקי העצמי השונים של המטפל פוגשים את אלו של המטופל, וכל זה קורה אל מול סיפור החיים האישי של המטפל, אשר משפיע על האופן בו הוא שומע, מעבד, ומגיב למטופל.
קוצ'וק מדגיש שגם אם אנו מתנגדים לכך תיאורטית, אי אפשר למנוע מהקונפליקטים שלנו מלהיכנס לחדר. התיאוריה הקלאסית הדריכה אותנו שלא להכיר בהשפעת הסובייקטיביות שלנו על הטיפול, הכווינה אותנו לפעול לסילוקה באמצעות עבודה עצמית והדרכה, במידה והיא צפה בחדר בכל זאת.
קוצ'וק מציין שדבריו אינם מכוונים לקידוש החשיפה עצמית של מטפלים בחדר הטיפול, אך הוא מדגיש שעלינו להחזיק את אופציית החשיפה העצמית בראשנו. זוהי לא טכניקה שעלינו להשתמש בה, אך זו בהחלט בחירה שאנחנו יכולים לעשות.
המטופלים רואים כיצד אנו מתלבשים, מדברים וזזים בכניסה לחדר וביציאה ממנו - וזוהי כשלעצמה חשיפה עצמית. עלינו להיות מודעים לכך ולאופן בו הדברים הללו משפיעים עלינו בחדר. קוצ'וק טוען שעלינו להתייחס לבושה, לפגיעות, ולכל דבר שמונע מאיתנו לחקור מי אנחנו ומי הוא המטופל. זהו תהליך פנימי שאינו כולל בהכרח חשיפה עצמית, אבל הוא בהחלט כולל את האופציה לכך.
בהמשך דבריו קוצ'וק התייחס לעצמו ולסיפורו האישי, תוך בקשה שכל אחד מהמשתתפים יחשוב כיצד מסעו האישי השפיע על התפתחותו המקצועית. הוא מציין כי אין הוא מבקש לעשות פיצול בינארי ולטעון שהקולות הישנים של הפסיכולוגיה הקלאסית הם רעים והחדשים הם טובים: אם נגרש מהחדר את הטון הקלאסי ונהיה רק עכשוויים אנחנו נפסיד משהו באותה המידה.
קוצ'וק מספר שכילד קטן, הוא למד להתחבא. כעס ועצבות לא היו מקובלים בביתו, על אף שהיו נוכחים מאד. מיניות, הן כנושא כללי והן כקונפליקט, הייתה חייבת להיות מוחבאת. העניין שלו בפסיכולוגיה היה נסיון לערוך תיקון של חוויות אלו. בגיל מאד צעיר הוא נכנס להכשרה פסיכואנליטית. ההכשרה הייתה קלאסית וקפדנית, מזרם פסיכולוגיית האגו. הוא היה מאד נרגש מכך שישנם חוקים - שיש דברים מותרים ודברים אסורים. אך זה גרם עבורו גם לקשיים.
חומרי הקריאה שעליהם התחנך קוצ'וק התייחסו להומוסקסואליות כתופעה הנובעת מבעיות בגדילה ובהתפתחות, ואף אחד לא חלק על כך. הוא מתחרט שהוא לא היה במקום אשר אפשר לו להביע את דעתו בנושא. היו אלה סוף שנות השמונים בניו-יורק, והקהילה והספרות האנליטית כמו גם האנליטיקאי שלו אישרו שהוא פגום ולכן עליו להילחם במה שהיה נראה לו כבלתי אפשרי. היה עליו לשנות אלמנטים מהותיים בעצמו תוך הסתרתם מהממסד. חלקים מהותיים בו תויגו כפתולוגיים. היה עליו להתחבא תמיד, וזה התבטא גם בחסימת היכולת שלו להיות אמיתי עם עצמו. חוויה זו תורגמה לסודיות בשירות הטיפול, במקום לחשיפה עצמית. סודיות שהייתה עבורו מעייפת ומתישה.
קוצ'וק מציין שלצד ההסתרות, הסודיות גורמת לתחושות רעות. עד כמה אנחנו בטוחים להרגיש ולדבר על כעס ומיניות בחדר? אם איננו יכולים לעשות זאת בגלל לחצים מוסדיים או בגלל הבושה האישית שלנו, עד כמה אנחנו מפסידים מכך? וכמה המטופל מפסיד? הוא מצביע על האירוניות בכך שהאגו האידיאלי של המטפל הוא למעשה להסתיר את העצמי האמיתי שלו, וזאת בעוד שעבודתו מוקדשת לסייע למטופל לפתח מגוון של עצמיים אמיתיים.

בשנות ה-90 החלה להתבסס ההתייחסות להומוסקסואליות כנטייה שאינה פתולוגית. ועם זאת רק אירוע טראגי ומשנה חיים איפשר לקוצ'וק להתחיל לחשוף את עצמו באמת.
הוא עבד במנהטן בעת פיגועי ה-9/11 ובשל כך חייו המקצועיים השתנו לנצח. הוא מספר כי עבור האמריקאים היה זה יום בו מטופלים ומטפלים חוו טראומה בייחד. באותו הרגע הם הרגישו שהם שווים לפתע, וזוהי טריטוריה מוזרה לשהות בה. קוצו'ק מתאר כי חוויה זו הביאה אותו להיות שונה עם המטופלים שלו, ולהיפתח לאפשרות של חשיפה עצמית. כשאנחנו קופצים בכיסא שלנו, הוא אומר, זה לא דבר שניתן להסתירו.
קוצ'וק מספר כי מאותו רגע מכונן הניסיון שלו כאנליטיקאי, כולל האובייקטים המופנמים בתוכו של מדריכיו והאנליטיקאים הקלאסיים, החל להשתנות. הוא החל לשאול את עצמו איזה מחיר גובה השמת הסובייקטיביות שלנו בצד, בין אם מדובר בהגנתיות שלנו ובין אם מדובר בחלקים שלנו שאנו חשים צורך להגן על המטופל מפניהם. אנחנו עושים דיסוציאציה פעמים רבות, איננו בקשר עם חלקים מסוימים שלנו, ואנו משלמים על כך מחיר.
קוצ'וק סיים את הרצאתו בכך שיש לקחת בחשבון קושי חשוב והוא שאיננו יכולים להכיר את כל ההיבטים של עצמנו, או לדעת כיצד אנו משפיעים על המטופלים דרך היבטי אישיות מסוימים. אין לנו דרך לדעת באמת כיצד הם חווים אותנו. אנחנו יכולים רק לשאול את המטופל - מה אתה רואה בי, כיצד אני משפיע עליך עכשיו? אם אנחנו מדברים על תהליכים לא מודעים, ועל חלקים שלנו שעוברים דיסוציאציה, הרי שהשארת היבטים אלו מחוץ לחדר לא תאפשר לנו לדעת כיצד הם משפיעים על המטופל.

ההרצאה השניה, התבוננות על השפעת סיפור חייו של המטפל על עבודתו הקלינית, ניתנה על-ידי פרופ' נוויל סימינגטון.

מאחר ונושא הערב היה השפעתן של חוויות אישיות על העבודה הטיפולית, סימינגטון בחר לפתוח את ההרצאה בחוויות משמעותיות מההיסטוריה שלו.
סימינגטון גדל במשפחה קתולית גדולה, ובגיל 18 נהג להשתתף בארוחות רשמיות ובנשפים שהיו נערכים לרגל התחלת עונת הבדמינגטון. במהלכם היו מוצגות הבחורות הצעירות בפני המלכה, והבחורים הצעירים היו משוחחים בעיקר על כסף ומכוניות. סימינגטון השתתף בעשרות אירועים מסוג זה, אך מצא בהם ריקנות גדולה. היה זה מבחינתו הסמן הראשון ששנים לאחר מכן הוביל לעזיבתו את הדת.
הוא ממשיך לספר שבגיל 21 למד בקולג' תיאולוגי ובתקופה זו חווה שתי חוויות שהיו מאד משמעותיות עבורו. הוא זכה ללמוד עם מורים מצוינים, ואחד מהם הותיר בו רושם רב. בשנה הראשונה ללימודים הוא לקח קורס באונתולוגיה שהתקיים 4 פעמים בשבוע. בתחילה המקצוע נשמע לו אבסטרקטי ביותר, אך בפועל חוויתו היתה שונה מאוד. המרצה נהג להניח ספר בלטינית על הפודיום, להסתכל עליו כשתי דקות, ואז לזנוח אותו לטובת מחשבותיו ודעותיו שלו. מכיוון שדבריו הגיעו מתוכו ומתוך חשיבתו העצמית, ולא מתוך הספר הלטיני, דבריו היו מאד מעניינים וברורים עבור סימינגטון.
דבריו העיקריים של המרצה אשר נחרטו אצל סימינטון היו שאותנולוגיה מדברת על קיום, ולא בצורה מסוימת אלא על being. הוא החל להבין לעומק כי טבע הקיום הוא התגלמות מסוימת, וכי למעשה כל דוקטורינות החשיבה הינן צורות של התגלמות. ואם כך, אזי גם כל מערכת חשיבה היא בעלת יתרונות וחסרונות.
בראיית עבודתו הקלינית, שנים קדימה, סימינגטון הבין שאם יקשור את עצמו למערכת חשיבה מסויימת (קלייניאנית, ביוניאנית, ויניקוטיאנית וכד')- הוא עלול לכפות את מערכת החשיבה הזו על מטופליו, במקום להיות ביחסי גומלין עמה. סימינגטון מצביע על כך שעל אף זאת, לרוב האנשים ישנה היקשרות רגשית למערכות חשיבה כאלו ואחרות.
בעת שסימינגטון הבין כי בסופו של דבר תשוקות הן שמניעות אנשים להקשר למערכות חשיבה מסוימות, ולא היותן אמת, הוא עזב את הכנסיה הקתולית. הוא החל להתעניין במדע, אשר היה אמור, כביכול, לשחרר מאותה כפייה מחשבתית, אך לאחר מכן הבין שגם המדע מלא באמונות מופרכות.
סימינגטון הבין, אם כך, שמקור הידע העצמי מגיע מהחושים. גם תודעתנו היא ישות חדירה ופעילה אשר תופשת את הקיום המנטלי שלנו. יש דברים שקיימים בעולם ואנחנו יכולים לתפוש אותם - אנחנו לא חייבים להסתמך על רעיונות של אחרים לשם כך. הרי כיצד אנחנו יודעים שאיננו הוזים ברגע זה? שמה שאנו רואים הוא אמיתי? משום שהתודעה שלנו תופשת את הקיום ואת המציאות ככאלה. עם זאת, יש הנחות רבות בחיינו שאנחנו מקבלים על אף שאיננו באמת מבינים אותן. בדתות, לצורך העניין, ישנם טקסטים מקודשים שצריך לקבל כפי שהם.

החוויה המשמעותית השנייה אותה חווה סימינגטון בקולג' הייתה בגיל 22. חוויה זו גם היא הובילה אותו להבין שהדברים אשר מגיעים מלמעלה, מהממסד, אינם בהכרח נכונים. למד עמו תלמיד אשר סולק מהלימודים רק משום שלא מצא חן בעיניי אחד הכמרים המרצים. המרצה ידע שהתלמיד הוא הומוסקסואל, והצליח לסלקו תוך שכנוע כל הממסד בצדקתו.
סימינגטון ממשיך בסיפורו. לאחר שסיים את לימודיו, הוא עבד ככומר באיסט-אנד בלונדון, וזו הייתה עבורו התקופה הכי מטלטלת בחייו. הוא מספר כי האווירה הייתה אווירת פועלים קוקנית של מספנות, נמלים, משלוחים, ועובדי נמל. הוא מספר כי עבר אינספור חוויות יוצאות דופן בתקופה זו, אך גם שם הוא יכול להצביע על שתיים שהיו משמעותיות מאד עבורו.

החוויה הראשונה קשורה לעבודתו ככומר בבית חולים. יום אחד אישה שהתאשפזה בבית החולים לצורך הפלה מתה על שולחן הניתוחים. כולם היו מאד נסערים, וסימינגטון שוחח עם הנוכחים על מנת להרגיעם. כשיצא מחדר הניתוחים, פגש בשני אנשים במסדרון ששאלו אותו אם הוא יודע באיזו מחלקה נמצאת אותה אישה. הוא שאל אותם כיצד הם קשורים אליה, ואחד מהם אמר שהוא בעלה. סימינגטון לקח את האיש לחדר צדדי וסיפר לו את הבשורות. האיש החל לצרוח ואמר שהוא ידע שהם לא היו צריכים לנתח אותה. סימינגטון מספר שהוא לעולם לא ישכח את הצרחה הזו.

חוויתו המשמעותית השנייה מתקופה זו קשורה גם היא לעבודתו בבית החולים. סימינגטון פגש באשה בשנות השלושים לחייה שהייתה מאושפזת בבית החולים. היא הייתה מחוברת למיכל חמצן ונשמה בכבדות. האישה שאלה את סימינגטון האם היא גוססת. הוא אמר לה שיברר זאת, והלך לשאול בתחנת האחיות. הן אמרו לו שהיא לא צפויה לחיות יותר מ-36 שעות, ושבשום פנים ואופן אין לספר לה זאת. סימינגטון בחר לספר לאישה את דברי האחיות, והיא הודתה לו על כנותו. הוא שוחח איתה מעט, ולאחר מכן סיפר לאחיות שמסר לה את המידע. הן כעסו עליו מאד, והאישה נפטרה יום לאחר מכן.

סימינגטון מספר כי היו לו שלל חוויות משמעותיות מסוג זה באותה התקופה, ובמקביל הוא החל לאבד לאט לאט את האמונה בכנסיה. הדברים בעולם הפועלים והספנות פעלו באופן שונה מכל מכל מה שהכיר קודם לכן. הוא נתקל בדילמות מוסריות שהמוסר הקתולי לא קיבל. כך, למשל, הוא פגש בפועל שאשתו עזבה אותו למען איש אחר והותירה אותו עם ארבעה ילדים. הוא היה פועל בנמל, ועבד בעבודה נוספת על מנת לפרנס את ילדיו ולכן לא יכל לבוא לכנסייה. סימינגטון מצא זמן לשוחח עמו והאיש סיפר לו כי פעם בחודש הוא מרגיש מוצף מדי מהעבודה והילדים ולוקח אישה ללילה- אמנם לאחר שהוא מוודא שהיא לא נשואה או בתולה- מתוך ידיעה שעל מנת להמשיך להתמודד עם השגרה הבלתי אפשרית שלו, הוא יצטרך להמשיך לנהוג באופן זה.

בנקודה זו סימינגטון הבין כי הוא זקוק לעזרה. הוא היה זקוק למישהו שיבין אותו באמת, והחליט לפנות לאנליזה. בעת שהחל את האנליזה, הוא מספר כי נפל לדיכאון קשה שנמשך כ-4.5 שנים. דיכאונו היה כה קשה עד שלא היה בכוחו לבצע פעולות פשוטות כגון להושיט את ידו ולהרים חפץ. הוא מספר כי הייתה זו תקופה קשה מנשוא, אך הוא גם למד משהו במהלכה. הוא בטוח כי חוויה זו שינתה בו משהו. הוא אמנם לא מספר זאת למטופליו, אך הוא בטוח כי הם מרגישים זאת, וכי חוויות מסוג זה עוברות אליהם גם מבלי שיספר אותן באפן ממשי.
לאחר מכן, החל סימינגטון את הכשרתו האנליטית. הוא מספר כי הבין בתקופה זו דבר נוסף, והוא שגם כאשר התהליך האנליטי מסתיים האנליזה עצמה ממשיכה, ולכן התהליך האנליטי עצמו אינו הדבר היחיד המשמעותי באנליזה. הוא מספר כי הושפע מכותבים רבים, ותובנה נוספת שהייתה משמעותית עבורו הייתה האמרה כי אין חלקים רעים באישיות- רק החלקים שאינם מחוברים לאישיות הם חלקים רעים.

סימינגטון מתייחס לדבריו של קוצ'וק בנוגע למה שניתן ולא ניתן לחשוף בחדר הטיפול. סימינגטון אומר שכעת הוא מסוגל לשתף בחוויותיו מלונדון, אך היתה תקופה בה לא היה מסוגל לכך, משום שאירועים אלה היו עדיין מציפים מדיי עבורו. הוא טוען כי ההבדל בין חוויות שניתן לשתף בהן וכאלו שלא ניתן לשתף בהן טמון בשאלה האם אירועים אלה כבר נוצרו ועובדו. אם האירועים טרם התגבשו והחומרים מהם הם מורכבים עדיין נמצאים בתודעתנו כפיסות מידע לא מעובדות, אז האירוע כנראה עדיין לא מוכן לצאת מחוץ לגבולות העצמי של המטפל כמטפל.

סימינגטון מדגיש בשלב זה כי בעיניו מאד חשוב לטפח חשיבה עצמית, וכי יש לזכור כי גם ההוגים הגדולים ביותר אמרו בסופו של דבר את מה שהיה טוב ונכון עבורם. בהתאם לכך, הוא קורא למטפלים לומר את מה שהם חושבים.

לקראת סיום משתף סימינגטון במקרה נוסף. הוא מספר כי הוא טיפל באיש שאמו נפטרה בנסיבות טראגיות כאשר היה בן שנתיים. אביו לא היה פנוי לגדלו, והוא גדל אצל סביו. הייתה לו ילדות קשה, וניכר כי חייו לא היו קלים. פעם אחת סיפר סימינגטון למטופל זה שכאשר הוא היה בן 5 והלך לשירותים, נעל אותם, ולא הצליח לפתוח. הוא היה תקוע בשירותים במשך כשעתיים עד שבאו לחלצו. לאחר מכן, במשך 4 שנים הוא לא העז לנעול תאי שירותים. גם היום, סימינגטון מספר חצי בבדיחות, הוא מסתכל על המנעול בחשדנות לפני שהוא נועל. כשסיפר זאת סימינגטון למטופל שלו, המטופל פרץ בבכי ואמר לו שהסיפור שסיפר לו זה עתה הוא טראגי ביותר.
סימינגטון מציין אם כן, שהאירוע המדובר כבר לא היה טראומטי עבורו. אבל בכך ששיתף זאת עם המטופל הוא נתן לו משהו מעצמו. הוא אומר שאיננו חייבים בהכרח לשתף בביוגרפיה שלנו כמטפלים, אך שהמטופלים בהחלט זקוקים לכך שניתן להם גם משהו מעצמנו.

לאחר הרצאותיהם של קוצ'וק וסימינגטון, שוחחה ד"ר חנה אולמן עמם ועם הקהל. אולמן פנתה לקוצ'וק ואמרה לו שלכלול את כל היסטוריית החיים שלנו כמטפלים זה דיי קיצוני. עם זאת, היא שואלת, האם זה שונה מכך שעלינו כמטפלים להיות כל הזמן ברפלקציה על רגשותינו, ולכן צריכים בין היתר להיות באנליזה?
לכך קוצ'וק עונה שכפי שסימינגטון ציין, האנליזה אינה נפסקת כאשר אתה יוצא ממשרדו של האנליטיקאי. היא ממשיכה שוב ושוב במוחך. אם כן, בעיני קוצ'וק, אין הרבה הבדל בין המטפל לבין המטופל. על המטפל להיות מחובר לאספקטים שלו שהוא רוצה שהמטופל יהיה מחובר אליהם. לדעתו ההבדל הוא הרצון לעשות את העבודה בדיאלוג. לטענתו, רק מעצם המחשבה על חשיפה עצמית אנחנו כבר מתחברים מחדש לחלקים שלנו שאולי עברו דיסוציאציה ואינם במודעותנו. גם אם סימינגטון לא שיתף בסיפורו עם המטופל, ורק ישב והרהר בכך, בוודאי הוא הבין משהו על חווית המטופל שאולי לא היה יכול להבין אם לא היה עושה זאת. לעצם החשיבה על החשיפה ולעיבוד של אפשרות זו ישנה משמעות כשלעצמה.
קוצ'וק מתאר כי צמיחתו במסגרת הגישות הקלאסיות, כמו גם הבית בו גדל, ממשיכים להפעיל עליו לחץ גדול להתחבא. הוא עדיין מרגיש כך. ההתחבאות נשארת עמו, אבל מאז ה-9.11 הוא חושב יותר על הדדיות מאחר ולא נותרה לו כל אפשרות אחרת. למשל, מטופלים היו מספרים לו דברים שקשורים בכך בטיפול והוא היה בוכה, על אף שבכי הוא טאבו משמעותי עבורו.
סימינגטון מוסיף לכך כי שאלת הניטראליות כשלעצמה אינה נכונה. אנחנו לעולם לא נהיה ניטראליים גם אם זוהי עמדתנו, משום שהיכולת להיות ניטראליים לגמרי היא אשליה.
בהמשך לכך מציינת אולמן כי קוצ'וק אינו קורא למטפלים רק להיות בקשר עם החומרים האישיים, אלא טוען שחשיפה עצמית מול המטופל והבנה של המתרחש בסיטואציה זו היא חלק מהמעשה הטיפולי. בנוסף, היא מציינת כי בסופו של דבר יש דמיון בדבריהם של סימינגטון ושל קוצ'וק, על אף שמדובר בשני מטפלים היוצאים ממסגרות עבודה שונות.
אולמן הדגישה גם את ההבדל שבין סודיות לחשיפה - ההבנה האם אני מרגיש בושה בשל הסוד היא עניין אחד, ואילו הבחירה האם לחשוף אותו או לא זהו עניין אחר.
קוצ'וק פנה לסימינגטון בשאלה, מה גורמת לו להרגיש השאלה האם הוא חולק את עברו ככומר או לא? מה הוא מונע מעצמו? ומה זה עושה לו? הוא אומר שהשאלה שהוא מעוניין בה היא מה קורה לנו כאשר עלינו להחזיק הרבה ולא להוציא. לדעתו מטופלים יודעים כאשר אנו מחזיקים ולא מגלים.
סימינגטון עונה כי איננו חושב שהוא חווה את האיסור לגלות. עם זאת, כל אדם שאנו פוגשים מעורר בנו תחושות שונות. המטופל הספציפי שהזכיר קודם לכן העלה בו את סיפור המנעול ולכן הוא התייחס לכך, בעוד שמטופלים רבים אחרים לא גרמו להתעוררותו של הסיפור במחשבתו.

לסיום, קוצ'וק חזר על כך שברור שמטופלים שונים מעוררים דברים שונים, אך מה שמעניין באמת זאת השאלה מדוע המטופל הזה עורר זאת בי עכשיו? האם זה קשור אליי, אליו, ומהי המשמעות של זה כרגע? זה נכון שפעמים רבות אנחנו לא יכולים לחלוק חלקם מעצמנו, בין אם מדובר בחומרים שאינם מעובדים דיים ובין אם מדובר בנושאים שאנחנו אולי מאד רוצים לחלוק אך מרגישים שזה לא נכון לטיפול. במקרים שכאלה כמובן שלא צריך לחשוף, אבל עלינו להיות במגע עם התחושות שמתעוררות בנו במסגרת תהליך זה.