חיפוש

הצד הלא מצחיק של ההומור

פורסם על ידי דר' עדנה כצנלסון

ההומור הוא תחום שמדובר בו נכבדות בפסיכולוגיה המודרנית. נוכחותו בכל תחומי החיים נחקרת בהרחבה: במשפחה, בעבודה, בחינוך. כן צוין תפקידו בהתמודדות עם לחץ, חולי ומשבר. גם ההתעניינות העכשווית ב"פסיכולוגיה חיובית" שמתמקדת בכוחות הבונים המשפיעים על האדם ,נתנה דחיפה לחקר ההומור. הומור נחשב כמאפיין מרכזי של אישיות האדם עד כי נאמר: "אמור לי מה מצחיק אותך ואומר לך מי אתה".

אם נמנה בקצרה את מעלותיו נזכיר את יכולתו לאפשר פורקן רגשות, את הביטוי המעודן שהוא נותן לתוקפנות ולמיניות, את כוחו ביצירת תקשורת בינאישית, את מתן אפשרות לביקורת חברתית, את הגיוון שהוא מעניק לשגרה, את היצירתיות

שבבסיסו, ועוד היד נטויה. הדיון בנפלאות ההומור ובמעלותיו הסיט את תשומת הלב מבדיקת ההיבטים הבעייתיים שלו, אלו שמכבידים על הפרט והקבוצה, פוגעים בהם ומקטינים אותם.

במאמר זה ננסה לבדוק את מגבלות השימוש בהומור במצבי חיים שונים ועל ידי אנשים שונים, וננסח עקרונות של שימוש

מושכל בו.

שלוש תאוריות עיקריות המסבירות את מהות ההומור

נציג את מאפייניו של ההומור על פי התאוריות האלו, ובצד המעלות הרבות ונצביע גם על הקשיים שהשימוש בו מעורר.


1. תאוריות השחרור וההקלה - ההומור כמנגנון הגנה

על פי התאוריה הזו תפקידו העיקרי של ההומור הוא להפחית מתח שנוצר בבני אדם ולעורר תחושת הקלה שמורגשת בעקבות זאת. לפי פרויד הומור משמש דרך להבעת דחפים הנמצאים בתת-מודע, בדרך מקובלת חברתית (Feud, 1960). זהו מנגנון הגנה גבוה, ומתפתח בהדרגה באדם עם ניסיון חייו. על פי גישה זו, הומור הוא תהליך שבו מתרחשת סובלימציה )עידון( של דחפים (בעיקר מין ותוקפנות) וקתרזיס )פורקן( בעקבותיו. ההומור הוא סוג של הגנה המאפשרת לאנשים להתמודד במצבים קשים תוך הפחתת רגשות בלתי נעימים. הומור יכול להסוות תוקפנות כך, שאין המאזין מזהה את הגורם העוין שבו (זיו, 1981), אולם, לא תמיד הומור נותן ביטוי מעודן לרגשות, ולא בהכרח ממתן רגשות קיצוניים. מה שנאמר באופן הומוריסטי עלול להיות כחץ מורעל הפוגע במי שההומור מכוון כלפיו. התוקפנות, ההתנשאות והביקורתיות שיש להן אליבי, "זה רק בצחוק", גורמים לפגיעה כפולה: שילוב של ביקורת עם הצטדקות "זה רק בצחוק" והאשמת הנפגע באי-הבנה ואי-קבלת ההומור. דוגמה להומור שאינו מעדן רגשות: ליידי אסטר אמרה לוויסטון צ'רצ'יל :"לו היית בעלי הייתי שמה לך רעל בתה". צ'רצ'יל ענה לה: "לו היית אשתי הייתי שותה את התה".

Berkowitz (1970) מצא במחקרו כי הומור תוקפני דווקא הגביר את ביטויי העוינות והתוקפנות אצל הנבדקות. הומור המבוסס על סטירה חברתית יכול להתפרש כגורם קבוצתי מלכד, אך עלול במקביל ללבות רגשות של עוינות כלפי קבוצה אחרת. הומור הוא גם דרך להגן על האדם מפני תוקפנות הזולת. בהומור עצמי, למשל, האדם מבקר את עצמו כאילו אמר: "אל תתקיפו אותי, אני עושה זאת טוב ללא עזרה". דוגמה להומור כזה הוא של מרצה צולע שנכנס לכיתה ואמר לסטודנטים: "אני אנסה להעביר את כל החומר מהר על רגל אחת". תגובת הסטודנטים הייתה שתיקה רועמת, ואחריה צחוק משחרר.... חוסר מידתיות עלול לגרום להתייחסות לא רצינית למי שמשתמש בהומור שוב ושוב.דוגמה טובה לכך היא תדמיתו של ליצן הכיתה" או "הבדרן של החבר'ה". ספק אם אפשר להתייחס ברצינות גם למה שהוא מנסה לומר שאינו מתובל בהומור. הוא תמיד ייחשב מישהו שדבריו אינם אמינים וערכו רק ביכולתו להצחיק.

2. תאוריית העליונות (Superiority Theory)

תפיסת ההומור לאורך השנים הדגישה את המרכיב התוקפני שחצני המעורב ביצירת הומור. בהומור מבטא האדם תחושת עליונות על פני חברו. הוא עושה זאת כדי לבטא תסכול, כעס, או כדי להבטיח יתרון על פני האחר. בהתאם לגישה זו, בכל בדיחה או סָטירה יש גורם תוקפני המשפיל צד אחר: אדם, קבוצת אנשים או רעיון. אפרים סידון בספרו שירים רעים לילדים טובים (כתר, 1991) מספר על אם שאיימה על בנה שסירב לאכול, שתבוא מכשפה ותטרוף אותו כעונש. המכשפה אכן הגיעה, אך ראתה שהילד כחוש, וטרפה את האם. ביקורת נוקבת מוטחת בדור ההורים, אם כי דרך הומור. הומור שביסודו ביטוי עליונות של יהודים על עמים אחרים, למשל, מבטא תחושת עליונות על פני אומות או גזעים שאינם יהודים )אנגלי, פרסי ויהודי טסים במטוס...). הומור בנושא עדות הוא תמיד הומור מתנשא. לדוגמה, בת 90 מזמינה מורה פרטי שילמד אותה צרפתית. שואל אותה המורה: "בגילך עדיין חשוב לך ללמוד עוד שפה?", "שמעתי שבגן עדן מדברים צרפתית" "ואם תהיי בגיהינום?" מקשה המורה בתימהון. "פולנית אני כבר יודעת מהבית..."

הומור שביסודו לעג לעדה או מעמד או מגדר אחר עלול לחזק סטראוטיפים חברתיים. הצגת נשים כהיסטריות, חלשות,

פטפטניות או בזבזניות, מתייחס באופן דומה אל נשים באשר הן. למשל: גבר עמד להתחתן עם חברתו. הוא שואל אותה

בדאגה: "תוכלי להסתדר עם המשכורת שאני מקבל?" היא משיבה לו: "כן, נראה לי. אבל ממה אתה תחיה?".בדרך זו

הדובר מעניק לעצמו או לקבוצה שהוא משתייך אליה עוצמה שמקורה בהקטנת האחר או האחרת. למאזין אין תפקיד פעיל בכך, אך מעצם ההקשבה והצחוק הוא מביע הסכמתו לתהליך הכוחני מול הזולת.

להומור מסוג זה חסרונות רבים:

- בניית עוצמה על ידי הקטנת הזולת, היא דרך בעייתית לרכוש כוח מול חלשים, תלותיים, מיעוטים, או צעירים בגיל. זהו מודל בעייתי להצגה בפני ילדים, שילמדו להשתמש בעקרונות אלו גם כלפי ילדים אחרים. להקטנת האחר בדרך הומוריסטית יש פוטנציאל פוגעני במיוחד בילדים: הן במשפחה והן במערכת חינוך. השפלה הומוריסטית של תלמידים על ידי מורים היא דוגמה טראומטית מוכרת לילדים ולמבוגרים.

- האנשים או הקבוצות המושפלות עלולים לפתח עוינות כלפי מי שהציג אותן באור מגוחך או הקטין את ערכם.

- הקטנת האחר מבוססת לעתים קרובות על סטראוטיפים, הכללות שווא שאינן עומדות במבחן המציאות (פרסים קמצנים, רומנים גנבים וכדומה).

- יצירת מתח פנימי בחברה, הפוגע במרקם הקבוצתי. ההומור גורם לתחושת אחווה בין הקרובים למספר אך יוצר עוינות בין רבדים חברתיים אחרים. ואכן, לאחרונה הוגשה בכנסת הצעת חוק שכל בדיחה עדתית תיחשב לעבירה.


3. תאוריית חוסר ההתאמה (Incongruity Theory)

Attardo & Raskin, 1991

על פי התאוריה של חוסר ההתאמה, אנו תופשים משהו כמצחיק כאשר שני חלקים לא-עקביים או לא-מתאימים

מתנגשים זה בזה. דוגמה מדברי וודי אלן: "הסקס הכי יקר הוא סקס בחינם". זוהי תאוריה שממקדת את ייחודו של ההומור בהיבט הקוגניטיבי של אי-ההתאמה, אם כי ברור שלא כל אי-התאמה גוררת הרגשה שמדובר בהומור. דוגמה לאי-התאמה הומוריסטית הם דבריה של סימון דה בובאר על יחסיה עם ז'אן פול סארטר: "היינו זוג חופשי אני הייתי הזוג והוא היה החופשי..." ביטוי קיצוני לחוסר ההתאמה שיוצר הומור הם דבריו של אברהם ליצחק שמניף עליו את המאכלת )מתוך העקדה של חנוך לוין(

יצחק: "אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עליי את הסכין..."

אברהם: "אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי... מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים

שלך..." אין אי-התאמה קיצוני מזה. את אי-ההתאמה הזו מתקשים לתפוס אנשים עם אינטליגנציה נמוכה, וכן אנשים בעלי חשיבה נוקשה, כאלו שמתקשים לעקוב אחרי אי-ההתאמה בגלל קשיי ריכוז . המתקשים לפענח את הפואנטה יהיו לעתים אנשים שסובלים מליקוי למידה בתחום המילולי. אלה יגיבו לאי-ההתאמה כאל משהו לא מעניין או לא מובן, ולא כאל מה שמעורר חיוך. הם יהיו נבוכים אם אנשים בסביבתם יצחקו, ולהם לא ברור מדוע. גם אנשים שסביבם עלולים להרגיש לא בנוח כאשר לא ייחשפו לתגובה שציפו לה. את חוסר ההתאמה עלולים להחמיץ גם ילדים שמתייחסים

להיגד כאל יחידה אחת, ולא בודקים את אי-הסבירות ששני החלקים יופיעו בזה אחר זה.

מי מתקשה להבין או לקבל הומור?

שלוש קבוצות עיקריות לא נהנות מהומור: מי שמבין את הדברים אך מתקשה רגשית לקבלם, מי שמתקשה קוגניטיבית

לעכל הומור ולא מבין אותו, וכן מי שמרוחק תרבותית מההקשר שההומור מבטא והוא אינו מבין אותו או נפגע ממנו מאוד.


1. אנשים שמתקשים רגשית לקבל הומור

- אנשים בדיכאון אינם יכולים לחבור לחיוך שהומור מציג. שימוש בהומור גורם להם להתכנס בעצב, לנתק מגע ולהימנע

מתקשורת. הוא עלול להחריף את תחושת הדיכאון - "לא מבינים אותי, צוחקים עליי, מתעלמים מרגשותיי. לפעמים אנשים בדיכאון עצמם משתמשים ב"הומור שחור" שמטרתו לעתים לא להרחיק מהם אנשים, שעלולים להיכנס לדיכאון

בגלל מצבם. בבחינת "אנסה להקל עליך על ידי צחוק". דוגמה אינטרנטית להומור במצב כזה: אישה שגילו אצלה סרטן שד אמרה "בדיוק כשרציתי להביא תינוק לעולם - הציצי הימני שלי החליט לגדל בייבי משל עצמו ."הטיפול המוכר כ"תרפיית צחוק" לצחוק עוד ועוד כדי לצאת מהדיכאון, מתאים רק לקבוצה קטנה מאוד מבין האנשים שנמצאים בדיכאון ויש שיטענו, שמי שטיפול זה מתאים לו, לא היה מלכתחילה בדיכאון . הוא היה עצוב, מאוכזב, כועס, מודאג, אך לא מדוכא. אנשים שנמנעים משימוש במנגנון הגנה מסוג הומור עלולים לדחות טקסטים הומוריסטים. לעתים מדובר באנשים שנמנעים משימוש במנגנוני הגנה בכלל, או כאלה שנמנעים מהומור בפרט. הומור עלול להיתפס כביטוי לא אישי, מנוכר ומרוחק.

-אנשים פגיעים, בעלי דימוי עצמי נמוך מתקשים להבין הומור שנוגע להם וייתכן שעלול להעליב אותם. הם לא יכולים לקבל את הביקורת המוצגת להם בחיוך. הם חווים הומור כהתנשאות עליהם. המסר "זה רק בצחוק" לא מרגיע אותם. אנשים פגיעים יכולים לשלוח חיצי הומור אל אחרים, אך להיפגע מאוד כאשר עושים זאת כלפיהם. אי-סימטריה זו עלולה לקומם עליהם את אלה שהיו חשופים להומור מצדם.

- אנשים חשדנים נפגעים מהומור כיוון שהם תופסים אותו כמכוון נגדם, גם כאשר הדובר לא התכוון אליהם במודע. הכחשת הכוונה לא מרגיעה את השומע ועלולה להעצים את עלבונו וכעסו.

- אנשים בעלי "אני עליון" נוקשה, שמפעילים בלמים חזקים שמונעים מתן ביטוי להומור או הנאה ממנו.

- אנשים מופנמים שביטוי רגשי ספונטני שגורם הומור, זר להם.

בצורתה הקיצונית מוכרת רתיעה מהומור כ-gelotophobia )מקור המילה elos הוא לצחוק ביוונית(. זהו פחד של אדם שיצחקו לו, שיגרום לצחוק או יהיה שותף לתהליך זה. מאפיין זה אותר אצל כ 12.61- אחוזים מאוכלוסייה שנחקרה אך רק אצל 1.74 אחוזים ברמה קיצונית (2009 ,Platt & Ruch). זהו תחום חדש בפסיכולוגיה שבודק אנשים שנרתעים מהומור, ומנסה להעריך האם מדובר בפתולוגיה, או במאפיין אישיותי.


2. אנשים שמתקשים להבין הומור

- חולים סכיזופרנים שאינם יכולים לצרף את הפאזל של חשיבה לוגית שההומור דורש, כדי לפענח אותו ולזהות את הפואנטה שהוא מציג.

- ילדים ומבוגרים על הרצף האוטיסטי שמתקשים לחוש את הרגשות שההומור מציג בפניהם, ומתקשים לארגן את הפרטים למסגרת חברתית (Price, 2007).

- ילדים ומבוגרים עם קשיי ריכוז שלא מסוגלים לעקוב אחרי הפרטים הנחוצים ולזכור אותם כדי להבין את ההומור.

- ילדים ומבוגרים עם ליקויי למידה, שמתקשים לחבר פריטים שונים לכלל שלם. הם מתקשים לבצע אינטגרציה של נתוני

האמירה ההומוריסטית, ולא מאתרים את ההומור שנוצר מחיבור הפרטים. הם מתקשים להבחין מהו הפרט העיקרי, ומהם הפרטים התפלים, וגם אי-יכולת זו בעוכריהם.


3. אנשים שמסיבות תרבותיות נפגעים או לא מבינים את ההומור

- אנשים מחוץ לתרבות של הדובר שאינם יכולים לפענח הומור שמבוסס על קוד חברתי. עם אלו נמנים אנשים ממעמד או דת שונה. מהגרים ועולים חדשים. הומור לא מובן להם, או נתפס על ידם כלגלוג וניכור.

- אנשים שהיו קורבן להומור משפיל בילדותם ונושאים עמם חוויה טראומטית ממה שהוגדר כהומור.

- אנשים שלא פגשו הומור בילדותם )בבית ובמסגרת לימודית וחברתית). חלקם יכולים להתמודד עם ה"חסר" וללמוד להבין הומור וליהנות ממנו, וחלקם מתקשים לחפות על היעדרו בתהליך החִברות בילדותם. גם אנשים שגדלו בבית שהגדיר כל ביטוי של הומור כעלבון, יהירות, דעה קדומה או בריחה מהתמודדות, יתקשו להתעלם ממסרים אלו גם בבגרותם. יש ויכוח בספרות עד כמה תפיסת הומור מושפעת מגנטיקה, והאם ילד שלא נחשף להומור במשפחתו, יהיה מוגבל בתפיסת הומור בבגרותו.
מחקרים מצאו הבדלים בהתייחסות להומור בין נשים לגברים: נשים פחות משתמשות בהומור ופחות מקבלות הומור בהשוואה לגברים. אולי כיוון שהיו קורבנות הומור יותר מגברים, או כיוון שהומור נתפס כאקט תוקפני שהחברה פחות מתירה לנשים להשתמש בו.

נתונים אלו על אנשים שמתקשים להבין הומור או לשתף פעולה עם שיח הומוריסטי דורשים שיקול דעת זהיר בשימוש

בהומור. הזהירות משמעה ניסיון לבדוק האם אפשר לזהות מראש את האנשים שאין לתבל את הדיאלוג אתם בהומור,

וכן להיות זהיר כאשר אנשים לא משתפים פעולה או נפגעים משילוב הומור במגע הגומלין אתם. אין לבקר אותם, לנסות

ל"צרף מילון" לדברים הנאמרים ולפרשם, להסביר שמדובר רק בצחוק, או להתעלם מתגובתם ולהמשיך לשוחח שיחה משופעת הומור. כעס או אכזבה ממי שלא מבין הומור רק גורמים לו לנתק את הקשר, ולא לנסות עוד. הסיבות שגורמות לו לא להבין או לקבל הומור, מתעצמות כאשר ממשיכים להשתמש בהומור בדיאלוג אתו. מעבר לנתוני האדם, יש להתחשב גם בנתוני המצב: גם אנשים שמשתפים פעולה בשיח הומוריסטי, עלולים לא להיות נכונים לכך במצבי לחץ או משבר קיצוני, או כאשר מדובר בנושאים ייחודיים כמו בית, משפחה, מראה, בריאות, כישורים או כל נושא שאנשים רגישים לגביו. מצבים שבהם הומור עלול לפגוע הם בתקשורת בין רופא לחולה, בין מורה לתלמיד, בין הורה לילד או ילד להורה - מצבים מורכבים בהיבט הרגשי שלהם. רחל טל שיר חולת סרטן שד מספרת בבלוג אינטרנטי: "בשיאה

של סדרת ההקרנות שעברתי, ניגשתי לאונקולוג התורן במחלקה, פשטתי חולצה והראיתי לו את האיבר שהוקרן: חרוך, שחור, זב מיצי גוף. איך אני אמורה להמשיך לחיות עם איבר שנראה ככה, שאלתי אותו. "אם תמותי", הוא אמר, "זה לא ישנה לתולעים, ואם תחיי תמצאי כבר עם מי לטכס עצה". יהיה , אולי, אדם שיגיב בחיוך לנאמר, אך רוב השומעים ייפגעו וינתקו מגע עם הדובר.


בסיכום נאמר שההומור, שנחשב למאפיין חיובי בחיי הפרט והחברה, עלול להיות גם תוקפני, מתנשא, אטום וסטראוטיפי. כדי להשתמש בכלי זה באופן מיטבי, יש לבדוק בזהירות את מאפייני האדם שאתו מתקשרים, את מאפייני המצב שבו נמצאים, ואת תגובותיו להומור מתון וזהיר בשלבים הראשונים של התקשורת. מי שמשתמש בכלי זה צריך להיות מודע להשפעה השלילית האפשרית שלו על האדם האחר, ולו הנזק שעלול להיגרם לאדם ולקשר ההדדי.

כדאי להיות זהיר בשימוש בהומור בתקשורת עם אדם לא מוכר.

גם למאפייני המצב שבו נאמרים הדברים ההומוריסטים השפעה לגבי הסיכוי לשתף פעולה . אדם במצוקה קשה: חרדה,

מחלה, אכזבה, תסכול - עלול לא לשתף פעולה עם הומור, גם אם נועד להמיר את הסבל בצחוק.

עוד חשוב לציין את המידתיות החשובה בהומור כמו בתחומי חיים אחרים. שימוש רב מדי בהומור משמעו בריחה מהתמודדות, הצגה של אדם כמי שדבריו אינם אמינים, וכמי שמגן על עצמו על ידי התנשאות, התרחקות מרגשות אמתיים, או שימוש בהומור בלבד כדרך לרכוש מעמד בחברה. הומור יכול להיות כלי יעיל של התמודדות מידית, אם בהמשך נשלפת דרך נוספת או יעילה יותר. הומור קיצוני מהווה בריחה מהתמודדות כנה. למידתיות מקום גם במידת הקיצוניות של ההומור: הומור תוקפני הסותר מאוד נורמות חברתיות )למשל בנושא מיניות, בנושא עדתי או לאומי( עלול להשפיע לרעה על שיתוף הפעולה בין הדובר למאזין. הומור כזה גם ילבה ניכור חברתי.

הומור יהיה במיטבו כאשר יש "שניים לטנגו" ו"צוחקים עם..." ולא "צוחקים על..."

המאמר ראה אור לראשונה בכוורת, כתב-עת החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, גיליון 18, יולי 2010.

כוורת הינה כתב-עת מדעי מיוחד היוצא לאור אחת לחצי שנה ומפרסם מאמרים מנקודות מבט מגוונות: סוציולוגית, פסיכולוגית, ילוסופית, ספרותית, אומנותית,דתית-הלכתית. ועוד.
כל גיליון מוקדש לנושא אינטרדיסציפלינארי אחר, כמו לדוגמה: אהבה, אושר, תשוקה,אכזבה, רשע ועוד.
כל המעוניין להימנות עם קוראינו בחינם מתבקש לשלוח דואל לכתובת -
kaveret@colman.ac.il ולציין שם מלא וכתובת מגורים.


מקורות

זיו, א. (1981). פסיכולוגיה של ההומור, תל אביב: הוצאת יחדיו.

לוין, ח.(1987). מה אכפת לציפור: סאטירות, מערכונים, פזמונים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

סידון, א. (1991). שירים רעים לילדים טובים, ירושלים: הוצאת כתר.

Berkowitz, L. (1970). Aggressive humor as a stimulus to ggressive responses. Journal of Personality and Social Psychology. 16. 710-717.

Freud, S. ([1905] 1960). Jokes and their relation to the unconscious (Trans. and ed. J. Strachey). New York: Norton.

Platt, T. & Ruch, W. (2009). The emotions of gelotophobes: Shameful, fearful and joyless? Humor: International Journal

of Humor Research, 22.(1-2), 91-110.

Price, M. (2007). The joke's in you. New research on how children develop a sense of humor is giving psychologists

a window into social and mental development. Monitor on Psychology, 38(10).

Ruch, W. & Proyer, R.T. (2009). Who fears being laughed at? The location of gelotophobia in the PEN-model of personality. Personality and Individual Differences, 46(5-6), 627-630.

Salvatore, A. & Raskin, V. ( 1991). Script theory revis(it) ed: Joke similarity and joke representation model. Humor: International Journal of Humor Research, 4(3/4), 293-347.