ד"ר רוני סולן
התפיסה שעקבות זיכרון ונרטיבים מהילדות מלווים אותנו כל החיים, ידועה לנו עוד מימי פרויד, אך בעצם, לא ידוע לנו ה-למה? בשנים האחרונות, תוך התבססות על החשיבה הפסיכואנליטית, התגבשו מחשבותיי על חלקו המשמעותי ביותר של הנרקיסיזם בפעילות האימונולוגית-רגשית, בחיסון תחושת המוכר בעצמי. מתוך כך, במאמר זה אציג הגדרה חדשה לתפקידו של הנרקיסיזם בחיסון הנפשי.
אוסיף מילת הרגעה: הנרקיסיזם בהגדרתו החדשה אינו שונה ממאפייני הנרקיסיזם שכולנו מכירים. למעשה, אנחנו מתייחסים לנרקיסיזם הפתולוגי, כמו פגיעוּת נרקיסיסטית, אישיות נרקיסיסטית והפרעות נרקיסיסטיות, ואילו אני מגדירה את התפקוד החיסוני של הנרקיסיזם - מעטפת חיסונית לעצמי.
אני מגדירה את הנרקיסיזם, כמערכת חיסונית-רגשית מולדת שתפקידה לשמור על תחושה של קביעות-המוכר בעצמי, כשלֵמות הנבדלת מכל לא-עצמי-מוכר ובוודאי מכל לא-עצמי-זר. כלומר, הנרקיסיזם מבצע תפקיד של שמירה על המוכר (על תפיסת העצמי האמיתי כנפרד וגם על נכסיו של העצמי, כמו ייצוגי האובייקטים, עקבות זיכרון מהיחסים וההתנסויות עימם) מפני פלישת התנסויות וריגושים לא מוכרים, זרים, בין שמקורם מבחוץ ובין שמקורם מבפנים. בהתאם לכך, סטייה מחיסון תחושת המוכר האמיתי בעצמי, מייצגת תפקוד לקוי-פתולוגי של נרקיסיזם.
העצמי, על פי הגדרתי - זה שהנרקיסיזם אמון על חיסונו - מייצג את ליבת האישיות, את התפיסה הסובייקטיבית של עצמנו, המתגבשת על תשתית עקבות זיכרון מההתנסויות האין סופיות, הן ביחסי האובייקט והן בייחודיות. החיסון הנרקיסיסטי גורם, איפה, לכך שמפגש תחושתי עם מה שמוכר לעצמי, נחווה כמרגיע, כביתיות, כהנאה. מאידך, מפגש תחושתי עם מה שאינו מוכר לנו, נחווה כ'לא־עצמי', כזר, עד שאנו ממיינים ומזהים לא-עצמי מוכר (למשל דמות ההורה המוכרת) ומבדלים אותו מכל לא-עצמי זר – זה שאיננו מזהים. תחושת הזרות המתעוררת, מאיימת על תחושת המוכר בעצמי ולכן תגובת הנרקיסיזם היא דחיה והיפגעות, עד כדי גזענות. מכאן המשיכה למוכר והדחייה של הזר, עד כדי חרדת הזר.
יתרה מכך, התהליך החיסוני נרקיסיסטי אחראי לכך שחוויה חדשה בהווה, יכולה להיחוות כמוכרת, בהתאם להדהוד חוויות העבר, שכן התגובה העכשווית מתגבשת בהשראת דגם העבר. כך, בהשראת העבר נוצרת התיידדות ההופכת את הזר למוכר. השמירה על המוכר מתרחשת באמצעות הדהוד נרקיסיסטי, מודע או שאינו מודע, של נרטיבים מהילדות בכל התנסות בהווה. ההדהוד הינו מופע רגשי בצורת אסוציאציות, פנטזיות, זיכרונות, דמיונות, מחשבות וחלומות. המידע המהדהד נותר תמיד סובייקטיבי ואישי.
הנרקיסיזם (הבריא והפתולוגי) מחסן את המוכר בעצמי כמות שהוא. פעמים מהדהדות עקבות זיכרון המייצגות את העצמי האמיתי המלווה בערך עצמי חיובי דיו. הדהוד כזה מעיד על התפתחות נרקיסיזם בריא שהצליח לחסן את תחושת העצמי האמיתי כמוכר וכנבדל מכל לא-עצמי-אובייקט. במצב כזה, מחד העצמי נבדל מכל לא-עצמי-אובייקט, אך מאידך, בו בזמן נמשך להתקשרות עם לא-עצמי-אובייקט, חרף האחרות שבו. בפעמים אחרות מהדהדות עקבות זיכרון המייצגות את העצמי המזויף, הפגיע, המלווה בערך עצמי גרנדיוזי או נחות. הדהוד כזה מעיד על חיסון נרקיסיסטי פתולוגי של המוכר בעצמי, שהתיר פלישת זרות לעצמי. כך המוכר האמיתי בעצמי הפך למזויף והעצמי נמשך להתמזגות בעצמי-אובייקט (Self-Object) ולהכחשת הלא-עצמי אחרות שבו.
מצאתי הקבלה מעניינת בין הפעילות האימונולוגית הביולוגית לפעילות הנרקיסיזם על פי תפיסתי. להערכתי, שתי המערכות החיסוניות, הביולוגית והרגשית, פועלות על פי נוהלי תפקוד משותפים, כבר מראשית החיים – התקשרות עם המוכר ודחיית הזרות. אזכיר בכמה מילים, שבתאי המערכת החיסונית-הביולוגית בגוף, מופעל מנגנון (אימונולוגי) המשמר באופן קבוע את קוד החלבונים המוכרים לגוף, מזהה פולשים זרים (הקרויים אנטיגנים) בעלי קוד שונה ואמור לנטרל את פעילותם, המסכנת את שלמות תאי הגוף.במחלות בהן גוף זר תוקף את הגוף והמערכת האימונולוגית לא מצליחה להבחין בין העצמי לפולש הזר ולנטרל את הזר (מסיבות שונות), הגוף קולט את הפולש הזר כחלק מהעצמי וכך הפולש הזר תוקף את העצמי (כפי שקורה למשל ב-HIV).
להערכתי, הנרקיסיזם הפתולוגי מייצג את כישלון המערכת לנטרל פולשים זרים כמו פלישת חרדות של ההורה לעצמי של הילד (למשל חרדת נטישה) עד כדי שהילד חרד אף הוא מנטישה ומוכן (בצורה לא-מודעת) להיצמד להורה (Self-Object) כאילו היו ישות אחת ולהתכחש למוכרות בניפרדותו - פן ינטש. לדוגמה: קשיים בזיהוי מוכרות העצמי, זיוף העצמי, הפרעת אישיות נרקיסיסטית, קשיים בהתקשרות עם האחר, תחושת בלבול וכאוס, פגיעה בעצמי וכד'.
התיזה המרכזית שלי היא שבכל אחד מאיתנו, הבוגרים, חבוי ילד. זה אותו ילד שחווה את ילדותנו והוא מייצג את מכלול עקבות-הזיכרון של חוויות החיים הראשונות, נרטיבים שונים של יחסי אובייקט. הוא למעשה מהווה מעין בבושקה רוסית, המכילה בחובה שכבות של עקבות זיכרון, משלבי התפתחות שונים. כל שכבה נשענת על תבניות שעוצבו על ידי קודמתה. תפקוד הנרקיסיזם, על פי הגדרתי החדשה, שומר מכל משמר על המוכר הזה בעצמי, באמצעות הדהוד הנרטיבים של הילד החבוי בתוכנו, בהתנסויות האין סופיות של חיינו. הדהוד הנרטיבים מאפשר לנו להתרווח במוכר, להתיידד עם הזרות שבתוכנו והאחרות שמסביבנו וכן להישאר בדריכות מידתית כלפי הזרות.
"כל מה שמוכר לי - אני הוא, וכל מה שלא־מוכר לי - זר"
זה כוחם של זיכרונות ילדות. כך משפיע הילד החבוי על התנהלותנו בהווה, על תפיסת המציאות, תפיסת עצמנו ועל תפיסתנו את הזולת, על ההתקשרויות החדשות שאנו יוצרים, על המשמעות שאנו מיחסים לקשרים הבינאישיים, על מאפייני הזוגיות בצורותיה השונות ועל תגובותינו כלפי זרים וזרויות, כמו גם נוכח האחרוּת שבזולת.
ד"ר רוני סולן פסיכואנליטיקאית, פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית לילדים, מתבגרים, בוגרים ולזוגות. מרצה מזה שנים רבות במוסדות ציבוריים שונים. כתבה את הספר 'חידת הילדות' (2007) בהוצאת מודן, ואת הספר The Enigma of Childhood שהתפרסם בשנת 2015 בהוצאת קרנק. את הספר 'להיפרד בשלום' כתבה יחד עם שולה מודן (מרץ 2017) בהוצאת מודן.
