דוקטור דונה אורנג': סקירת גישתה הקלינית והתיאורטית

הקדמה

דונה אורנג' היא ד"ר לפילוסופיה ופסיכואנליטיקאית במקצועה, המתגוררת ופועלת בניו-יורק ובאיטליה. היא מלמדת ומדריכה קנדידטים במכון למחקר הפסיכואנליטי של הסובייקטיביות בניו-יורק, ובמכונים פסיכואנליטיים ברומא ומילאנו. בנוסף, היא מרצה בתכנית לפוסט-דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה באוניברסיטת ניו-יורק (NYU). מלבד עיסוקים אלה היא מטפלת ומעבירה סדנאות וקבוצות למידה, הוציאה לאור שבעה ספרים ועשרות מאמרים, ומופיעה בכנסים ברחבי העולם. היא נחשבת בעיני רבים לאחת התיאורטיקניות המשפיעות ביותר כיום, וכמי שסייעה לזרמים פוסט-מודרניים בפסיכואנליזה לגבש המשגה פילוסופית ומקצועית לעמדות הטיפוליות החדשניות שהציגו.

הקבוצה האינטר-סובייקטיבית

דונה אורנג' משתייכת לקבוצה האינטר-סובייקטיבית, אותה ניתן להגיד כי הקימו רוברט סטולורו (Robert Stolorow) וג'ורג' אטווד (Atwood). המושג אינטר-סובייקטיביות הוא מושג שמשתמשים בו כיום רבות בנוגע לטיפול, ובפועל הוא חלק מן המטריה הרחבה "פסיכולוגיה של שניים" (Aron, 1996) - אותו מפגש ייחודי בין שני סובייקטים שמתקיים בחדר הטיפולים. זאת כמובן, להבדיל מהפסיכואנליזה הקלאסית שהציגה תפיסה של "פסיכולוגיה של אדם אחד", כלומר מפגש בין סובייקט אחד - המטופל, ואובייקט אחד - המטפל אשר מתפקד ככלי מדעי אובייקטיבי שביכולתו לפרש את דברי המטופל באופן מדויק וחסר פניות. למרות שרעיון האינטרסובייקטיביות משמש תיאורטיקנים רבים בהקשרים שונים, לא כל מי שמשתמש בו משתייך לקבוצה האינטרסובייקטיבית עצמה, כפי שלא כל מי שמשתמש במושג "התייחסותי" (Relational) משתייך לקבוצת התיאורטיקנים ההתייחסותיים.

מה היא אם כן הקבוצה האינטר-סובייקטיבית? גוברין (2004) מסביר כי הקבוצה משלבת בין תפיסות קוהוטיאניות שנוגעות להתפתחות, לטיפול ולאמפתיה ככלי מרכזי, לבין אפיסטמולוגיה רדיקלית ופוסט-מודרניסטית. משמעות הדבר הוא שהוגים אינטרסובייקטיבים מבקשים להשתמש בכלים של קוהוט אך מתוך עמדה של פסיכולוגיה של שניים, אחד המאפיינים של התיאוריות הפוסט-מודרניות. מלבד זה חברי הקבוצה האינטר-סובייקטיבית הציגו אפיסטמולוגיה רדיקלית אשר גורסת כי לא ניתן לדבר על מציאות אובייקטיבית מאחר והכול סובייקטיבי ויחסי (רלטיביסטי). זאת, בניגוד לתפיסה הפרוידיאנית הקלאסית שהתפתחה בתקופות מוקדמות יותר והתמקדה בעיקרון המציאות ובניסיון להפוך "את המקום בו היה איד למקום בו יהיה אגו". כלומר, התמקדה בהרחבת ההכרה בעיקרון המציאות על חשבון העולם הפנימי-דחפי, מתוך אמונה כי ישנה מציאות אובייקטיבית "שם בחוץ", אותה ניתן לתפוס במדויק. עוד גוברין כותב כי הגישה הרלטיביסטית איימה על הפסיכואנליזה משום שהיא רמזה למעשה על מיותרותה: אם הכול יחסי, אזי אין שום יכולת להגיד דבר מה משמעותי על כלום, קל וחומר על מה שמתרחש בטיפול.

עמדתה הקלינית-פילוסופית של ד"ר דונה אורנג'

כניסתה של אורנג' לקבוצה האינטר-סובייקטיבית במהלך שנות ה-90 שינתה את הכיוון הרלטיביסטי אליו פנתה הקבוצה. כפילוסופית מקצועית היא מצאה את ההמשגה המתאימה דרך השימוש במושג הריאליזם הפרספקטיבי של ברנסטיין, מושג שמצד אחד לא מוותר על האובייקטיביזם, אך מצד שני גם לא על הריאליזם, ובבסיסו ההנחה הפוסט-מודרנית כי כל אחד מאיתנו הוא תוצר של הבניה חברתית, ולכן לכל אחד יש נקודת מבט ייחודית משלו דרכה הוא מתבונן על העולם (גוברין, 2004). תפיסה זו מהווה בסיס לעבודתה של אורנג' והיא מרמזת על נטייתה להרמוניה ולקבלה, להימנעות מעיסוק בקונפליקטים ועל נטייתה ליישוב חילוקי דעות וחוסר הבנה והסכמה, אליה יופנה הזרקור המרכזי של עבודתה בשלבים מאורחים יותר. בשנים אלו עיסוקה המרכזי של אורנג' היה בניסיון להמשיג את האפיסטמולוגיה הפסיכואנליטית, כפי שניתן להתרשם בספר Emotional Understanding אותו פרסמה בשנת 1995.

גם בשלבים מאוחרים יותר אורנג' המשיכה להשתייך לקבוצה האינטר-סובייקטיבית, ולפרסם ספרים ומאמרים בצמוד ובנפרד מחבריה לקבוצה, כאשר כתיבתה משלבת תמיד בין העבודה הקלינית לבין הפילוסופיה. כאמור, אורנג' סיימה את הדוקטורט שלה בחוג לפילוסופיה, ורק לאחר מכן השלימה את לימודי הפסיכולוגיה הקלינית ואת הכשרתה הפסיכואנליטית. מכאן, שהאוריינטציה שלה נטועה עמוק בתחום הפילוסופיה, והיא כוללת התמקדות רבה בדרך בה ניתן לפתור סוגיות פסיכואנליטיות באמצעות החשיבה הפילוסופית. ואכן, יותר מכל תיאורטיקנית אחרת, בעבודתה אורנג' מנסה למצוא את החיבור בין החשיבה הפילוסופית, ובעיקר ההרמנויטית-פנומנולוגית, לפסיכואנליזה וליישמה בפרקטיקה.

בעוד שספריה הראשונים עסקו כאמור בניתוח אפיסטמולוגי של הפסיכואנליזה, ספריה המאוחרים יותר עוסקים בדרך בה מטפלים יכולים ללמוד מהפילוסופים כיצד להתבונן במטופלים שלהם, להאזין להם ולהתחיל להבין את החוויות הסובייקטיביות והאינטר-סובייקטיביות שעולות ומופיעות בחדר הטיפולים (Orange, 2010, 2011). לטענתה של אורנג', המטפלים הם למעשה פילוסופים שעוסקים בחקירה, ולכן ראוי שיכירו את המסורות הפילוסופיות כדי שיוכלו לעגן את החשיבה שלהם בגוף הידע העצום שהפילוסופיה מציעה.

כפי שאורנג' עצמה מזכירה (Orange, 2010), הפילוסופיה אינה זרה לפסיכואנליזה. פרויד למד פילוסופיה בצעירותו ואף הושפע ממנה מאוד אך התכחש אליה בשלב מאוחר יותר בחייו, ואף הפגין זלזול מסוים בתחום בחלק מכתביו. כיום, ההישענות על תחום הפילוסופיה נחשבת אופיינית בעיקר לפסיכואנליזה הצרפתית, שם שיעורי הפילוסופיה הם חלק מלימודי החובה בבתי הספר (גרין, 2002). החשיבה האנגלו-סקסית, לעומת זאת, פנתה בדרך כלל לאפיקים אנליטיים יותר, והתרחקה מגופי ידע אחרים.

מלבד לעיסוקה הישיר בפילוסופיה, אורנג' המשיכה לעבוד עם אינטר-סובייקטיביים אחרים, ובעיקר סטולורו ואטווד, כדי להמשיך לפתח ולהמשיג באופן פילוסופי את החזון הטיפולי שלהם. הספר Worlds of experience שהתפרסם בשנת 2002, למשל, עוסק בניסיון להמשיג את הטיפול האינטר-סובייקטיבי באופן פילוסופי, בעיקר בשימת דגש על ההיבטים הפנומנולוגיים שלו, תוך הסתמכות על תיאורטיקנים פילוסופיים כגון הוסרל, היידגר ולוינס. הניסיון של הכותבים בספרם הוא להבין כיצד ניתן ליצור את החיבור בין המטפל למטופל באופן שיוכל להביא את החוויה הסובייקטיבית של המטופל לידי ביטוי באופן השלם ביותר. מבחינתם, רק תשומת לב לחוויה של המטופל תוכל לבטל את הפיצול הקרטזיאני בין השכל לרגש, פיצול שלדעת סטולורו ואטווד הפסיכואנליזה סובלת ממנו, בדומה לכלל החשיבה המערבית (ראו Myth of the isolated mind, אצל Stolorow & Atwood, 1992). כלומר, עבודה זו מהווה ניסיון להציע אלטרנטיבה לריחוק ולניכור שמוטמע לדעת המחברים באופן אינהרנטי בטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי, ולהעלות את מעמדו של המטופל תוך התייחסות אליו כאדם שניתן לקיים איתו דיון משותף במטרה למצוא הסבר ומשמעות במצבו. זה הוא למעשה הבסיס לשימוש במתודולוגיה פנומנולוגית, שמשמעותה להבין את התופעות דרך המשמעות שאנשים מייחסים להן.

תפיסות אתיות בעבודתה של אורנג'

עמדות אלו הובילו את אורנג' לפתח גישה אשר לה מוקד אתי מכובד, בעיקר בהישענות על הפילוסופיה האתית של לוינס, לפיה צריך להתקיים קשר לא סימטרי באופן קיצוני בינינו לבין האחר, בו אנחנו מרגישים כלפיו אחריות אינסופית (2010 ,Orange). בספרה The suffering stranger שהתפרסם בשנת 2011, אורנג' משתמשת בהרמנויטיקנים כגון היידגר, גדאמר ושליירמאכר כדי להדגים את דרך החקירה ההרמנויטית בכתביהם של פרנצי, ויניקוט, קוהוט ואחרים. הוגים אלה אימצו בעיניה את העמדה האתית של נתינת אמון בדברי המטופל, במקום הבעת חשדנות כלפיו וכלפי התכנים שהוא מביא. זאת, לטענתה, בניגוד לעמדה שמייצגת את הגישה הקלאסית לפיה המציאות החיצונית היא משנית לפנימית אצל הנוירוטי וכי מנגנוני הגנה כמו הכחשה, התנגדות והיפוך הם שכיחים ביותר.