חיפוש

דוקטור דונה אורנג' - סקירת גישתה הקלינית והתיאורטית

פורסם על ידי נוגה אריאל-גלור

דונה אורנג' היא ד"ר לפילוסופיה ופסיכואנליטיקאית במקצועה, המתגוררת ופועלת בניו-יורק ובאיטליה. היא מלמדת ומדריכה קנדידטים במכון למחקר הפסיכואנליטי של הסובייקטיביות בניו-יורק, ובמכונים פסיכואנליטיים ברומא ומילאנו. השנה החלה להרצות בתכנית לפוסט דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה באוניברסיטת ניו-יורק (NYU). מלבד עיסוקים אלה היא מטפלת ומעבירה סדנאות וקבוצות למידה, הוציאה לאור שבעה ספרים ועשרות מאמרים, ומופיעה בכנסים ברחבי העולם. היא נחשבת בעיני רבים לאחת התיאורטיקניות המשפיעות ביותר כיום, וכמי שסייעה לזרמים פוסט מודרניים בפסיכואנליזה לגבש המשגה פילוסופית ומקצועית לעמדות הטיפוליות החדשניות שהציגו.

דונה אורנג' והקבוצה האינטר-סובייקטיבית

דונה אורנג' משתייכת לקבוצה האינטר-סובייקטיבית, אותה הקימו רוברט סטולורו (Robert Stolorow) וג'ורג' אטווד (Atwood). המושג אינטר סובייקטיביות הוא מושג שמשתמשים בו כיום רבות בנוגע לטיפול, והוא נכנס תחת הקטגוריה של "פסיכולוגיה של שניים" (Aron, 1996)- אותו מפגש ייחודי בין שני סובייקטים שמתקיים בחדר הטיפולים. זאת, להבדיל מהפסיכואנליזה הקלאסית, שהציגה תפיסה של "פסיכולוגיה של אדם אחד", כלומר מפגש בו מתקיים סובייקט אחד- המטופל, ואובייקט אחד- המטפל אשר מתפקד ככלי מדעי אובייקטיבי שביכולתו לפרש את דברי המטופל באופן מדויק וחסר פניות. למרות שרעיון האינטרסובייקטיביות משמש תיאורטיקנים רבים בהקשרים שונים לא כל מי שמשתמש בו משתייך לקבוצה הנזכרת לעיל, ממש כפי שלא כל מי שמשתמש במושג "התייחסותי" (Relational) משתייך לקבוצת התיאורטיקנים ההתייחסותיים.

מהי אם כן הקבוצה האינטר סובייקטיבית? גוברין (2004) מסביר כי הקבוצה האינטר סובייקטיבית משלבת בין תפיסות קוהוטיאניות שנוגעות להתפתחות, לטיפול ולאמפתיה ככלי מרכזי, לבין אפיסטמולוגיה רדיקלית ופוסט מודרניסטית. משמעות הדבר הוא שהאינטרסובייקטיבים השתמשו בכלים של קוהוט, אך מתוך עמדה של פסיכולוגיה של שניים, אחד המאפיינים של התיאוריות הפוסט-מודרניות. מלבד זה הם הציגו אפיסטמולוגיה רדיקלית, שגורסת כי לא ניתן לדבר על מציאות אובייקטיבית מאחר והכול סובייקטיבי ויחסי (רלטיביסטי). זאת, בניגוד לתפיסה הפרוידיאנית שהתמקדה בניסיון להפוך "את המקום בו היה איד למקום בו יהיה אגו". כלומר, להרחבת ההכרה בעיקרון המציאות על חשבון העולם הפנימי-דחפי, מתוך אמונה כי ישנה מציאות אובייקטיבית "שם בחוץ", אותה ניתן לתפוס במדויק. גוברין כותב כי הגישה הרלטיביסטית איימה על הפסיכואנליזה משום שהיא רמזה למעשה על מיותרותה: אם הכול יחסי, אזי אין שום יכולת להגיד דבר מה משמעותי על כלום, קל וחומר על מה שמתרחש בטיפול.

עמדתה הקלינית-פילוסופית של אורנג'

כניסתה של אורנג' לקבוצה במהלך שנות התשעים שינתה את הכיוון הרלטיביסטי אליו פנתה. כפילוסופית מקצועית היא מצאה את ההמשגה המתאימה דרך השימוש במושג הריאליזם הפרספקטיבי של ברנסטיין, מושג שמצד אחד לא מוותר על האובייקטיביזם, אך מצד שני גם לא על הריאליזם, ובבסיסו ההנחה הפוסטמודרנית שכל אחד מאיתנו הוא תוצר של הבניה חברתית, ולכן לכל אחד יש נקודת מבט משלו דרכה הוא מתבונן על העולם (גוברין, 2004). תפיסה זו מהווה בסיס לעבודתה של אורנג' בשנים שלאחר מכן, והיא מרמזת על נטייתה להרמוניה ולקבלה, להימנעות מעיסוק בקונפליקטים ועל נטייתה ליישוב חילוקי דעות וחוסר הבנה והסכמה, אליה יופנה מאוחר הזרקור המרכזי של עבודתה. בשנים אלו עיסוקה המרכזי היה בניסיון להמשיג את האפיסטמולוגיה הפסיכואנליטית, כפי שניתן לראות בספר Emotional Understanding מאת Orange שהתפרסם בשנת 1995.

אוריינטציה פילוסופית חזקה בכתביה של אורנג'

כיום אורנג' ממשיכה להשתייך לקבוצה האינטר-סובייקטיבית, ולפרסם ספרים ומאמרים בצמוד ובנפרד מחבריה, כאשר כתביה משלבים תמיד בין הקליניקה לבין הפילוסופיה. כאמור, אורנג' סיימה את הדוקטורט שלה בחוג לפילוסופיה, ורק לאחר מכן השלימה את לימודי הפסיכולוגיה הקלינית ואת הכשרתה הפסיכואנליטית. מכאן שהאוריינטציה שלה נטועה עמוק בתחום הפילוסופיה, והיא כוללת התמקדות רבה בדרך בה ניתן לפתור סוגיות פסיכואנליטיות באמצעות החשיבה הפילוסופית. ואכן, יותר מכל תיאורטיקנית אחרת, דונה אורנג' מנסה למצוא את החיבור בין החשיבה הפילוסופית, ובעיקר ההרמנויטית-פנומנולוגית, לפסיכואנליזה וליישמה בפרקטיקה. בעוד שספריה הראשונה עסקו כאמור בניתוח אפיסטמולוגי של הפסיכואנליזה, ספריה האחרונים עוסקים בדרך בה מטפלים יכולים ללמוד מהפילוסופים כיצד להתבונן במטופלים שלהם, להאזין להם ולהתחיל להבין את החוויות הסובייקטיביות והאינטרסובייקטיביות שעולות ומופיעות בחדר הטיפולים (לדוגמה Orange, 2010, 2011). לטענתה המטפלים הם למעשה פילוסופים שעוסקים בחקירה, ולכן ראוי שיכירו את המסורות הפילוסופיות כדי שיוכלו לעגן את החשיבה שלהם בגוף הידע העצום שהפילוסופיה מציעה.

כפי שאורנג' עצמה מזכירה (Orange, 2010), הפילוסופיה אינה זרה לפסיכואנליזה. פרויד למד פילוסופיה בצעירותו ואף הושפע ממנה מאוד אך התכחש אליה בשלב מאוחר יותר בחייו, ואף הפגין זלזול בה, כפי שניתן לראות במאמר לשאלה בדבר השקפת עולם.

כיום ההישענות על תחום הפילוסופיה נחשבת כאופיינית בעיקר לפסיכואנליזה הצרפתית, שם שיעורי הפילוסופיה הם חלק מלימודי החובה בבתי הספר (גרין, 2002). החשיבה האנגלו-סקסית, לעומת זאת, פנתה בדרך כלל לאפיקים אנליטיים יותר, והתרחקה מגופי ידע אחרים.

מלבד לעיסוקה הישיר בפילוסופיה, אורנג' המשיכה לעבוד עם אינטר-סובייקטיביים אחרים, ובעיקר סטולורו ואטווד, כדי להמשיך לפתח ולהמשיג באופן פילוסופי את החזון הטיפולי שלהם. הספר Worlds of experience מאת Stolorow, Orange & Atwood שהתפרסם בשנת 2002, למשל, עוסק בניסיון להמשיג את הטיפול האינטר סובייקטיבי באופן פילוסופי, בעיקר בשימת דגש על ההיבטים הפנומנולוגיים שלו, תוך הסתמכות על תיאורטיקנים פילוסופיים כהוסרל, היידגר ולוינס. הניסיון הוא להבין כיצד ניתן ליצור את החיבור בין המטפל למטופל באופן שיוכל להביא את החוויה הסובייקטיבית של המטופל לידי ביטוי באופן השלם ביותר. מבחינתם רק תשומת לב לחוויה של המטופל תוכל לבטל את הפיצול הקרטזיאני בין השכל לרגש, פיצול שלדעת סטולורו ואטווד הפסיכואנליזה סובלת ממנו, בדומה לכלל החשיבה המערבית (ראו Myth of the isolated mind, אצל Stolorow & Atwood, 1992). כלומר, עבודה זו מהווה ניסיון להציע אלטרנטיבה לריחוק והניכור שמוטמע לדעת המחברים באופן אינהרנטי בטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי, ולהעלות את מעמדו של המטופל כאדם שניתן לקיים איתו דיון משותף במטרה למצוא הסבר ומשמעות במצבו. זהו למעשה הבסיס לשימוש במתודולוגיה פנומנולוגית, שמשמעותה להבין את התופעות דרך המשמעות שאנשים מייחסים להן.

בשנים האחרונות עמדות אלו הובילו את אורנג' לפתח גישה יותר ויותר אתית, בעיקר בהישענות על הפילוסופיה האתית של לוינס, לפיה צריך להתקיים קשר לא סימטרי באופן קיצוני בינינו לבין האחר, בו אנחנו מרגישים כלפיו אחריות אינסופית (2010 ,Orange). בספרה The suffering stranger שהתפרסם בשנת 2011, אורנג' משתמשת בהרמנויטיקנים כגון היידגר, גדאמר ושליירמאכר כדי להדגים את דרך החקירה ההרמנויטית בכתביהם של פרנצי, ויניקוט, קוהוט ואחרים. הוגים אלה אימצו בעיניה את העמדה האתית של נתינת אמון בדברי המטופל, במקום הבעת חשדנות כלפיו וכלפי התכנים שהוא מביא. זאת, לטענתה, בניגוד לעמדה שמייצגת את הגישה הקלאסית לפיה המציאות החיצונית היא משנית לפנימית אצל הנוירוטי וכי מנגנוני הגנה כמו הכחשה, התנגדות והיפוך הם שכיחים ביותר.

ביבליוגרפיה

‏גוברין, ע' (2004). בין התנזרות לפיתוי: גלגוליה של הפסיכואנליזה בארצות הברית, אור יהודה: דביר. גרין, א' (2002).

רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית: אי זיהוי וזיהוי הלא מודע. תל-אביב: תולעת ספרים. 

Aron, L. (1996). A meeting of minds: Mutuality in Psychoanalysis. The Analytic Press.

Govrin, A. (2004). Utilitarian sources in Freud's early writings, Psychoanalysis and History, 6(1): 5-21.

Orange, D.M. (1995). Emotional understanding: Studies in psychoanalytic epistemology, New York: Guilford. Orange, D.M. (2010). Thinking for clinicians: Philosophical resources for contemporary psychoanalysis and the hermeneutic psychotherapies. Routledge.

Orange, D.M. (2011). The suffering stranger: Hermeneutics for everyday clinical practice. Routledge.

Stolorow, R., & Atwood, G. (1992). Contexts of being: The intersubjective foundation of psychological life. Psychoanalytic inquiry book series, Vol.12, The analytic press.

Stolorow, R., Orange, D.M., Atwood, G. (2002). Worlds of experience: Interweaving philosophical and psychoanalytic considerations, New York basic books. A psychoanalytic colloquium. By Orange, Donna M. Contemporary Psychoanalysis, Vol 45(3), 2009, 353-357.‎