שנתיים לשבעה באוקטובר: היכן אנחנו היום ומה השתנה בעבודה הטיפולית?

6/10/25

פרופ' דנה אמיר | ד"ר עמית פכלר | ד"ר אורנה ראובן | פרופ' מירב רוט | ד"ר בעז שלגי

בחלוף שנתיים מן השבעה באוקטובר, רבים מאיתנו עדיין מנסים לעכל את שאירע לנו באותה שבת שחורה. בעוד הלחימה נמשכת, חטופים עדיין מוחזקים בשבי והאובדנים רבים מספור, דומה כי החברה הישראלית נעה בין ניסיון נואש לשמור על תפקוד ולייצר נקודת אחיזה לבין צורך עמוק לעצור הכל ולכאוב בקול שבר גדול.

בתוך כך, בשנתיים האחרונות גם אנשי ונשות טיפול נדרשים שוב ושוב להתמקם מחדש ולפענח את מלאכת המעשה הטיפולי במציאות טראומטית, מבלבלת ושוחקת. להבין באיזה אופן להקשיב לסוגיות אשר מוצאות דרכן אל חדר הטיפול ולבחון באילו דרכים הכאבים האישיים והקולקטיביים מחלחלים אל העבודה הטיפולית.

כדי לנסות לתרום ולו במעט להתמודדות זו, בגיליון השבוע איגדנו טקסטים אשר עוסקים בתמות ייחודיות מן הקליניקה של השנתיים שחלפו מאז השבעה באוקטובר ומהרהרים בשאלה מה השתנה בעבודה הטיפולית בתקופה זו? אנו מודים מעומק הלב לכותבות ולכותבים אשר נענו להזמנה לעסוק שאלה זו ותרמו מכתיבתם לגיליון.

במועד זה אנו נושאים תפילה לחזרתם המהירה של כל 48 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס.

נפתח עם מאמרה של פרופ' דנה אמיר – "בתוכי נאבקים המוות והחיים: על העבודה הקלינית מאז השבעה באוקטובר". בטקסט כנה ורגיש מתארת פרופ׳ אמיר את חווייתה האישית בטיפול ובעבודה הקלינית מאז השבעה באוקטובר, תוך שהיא מסמנת תמות של אבל, תקווה ואהבה. כתיבתה נוגעת בדחיסות הנפשית אשר מאפיינת את השנתיים האחרונות ובאפשרות לנוע בין עבר, הווה ועתיד אפשרי.

נמשיך עם מאמרו של ד"ר עמית פכלר – "מיגונית החיים: מרחב חשיבה באוקטובר". בטקסט שואל ד"ר פכלר "מה יש למטפל דינמי להציע כאשר נראה כי העולם מגיע אל קצו?", תוך שהוא מתבונן בהתגברות המשאלה להושיע בעתות חירום. במסגרת המאמר מציע ד"ר פכלר דגשים לעבודה הקלינית הייחודית של התקופה הנוכחית וקורא למטפלים להמשיך לעשות כמיטב יכולתם ללוות את מטופליהם במסעותיהם הרגשיים ולהוסיף להיות שם עבורם.

נעבור למאמרה של ד"ר אורנה ראובן – "כולנו חיים באותו המקום: עבודתי הטיפולית מאז השבעה באוקטובר". בטקסט מביאה ד"ר ראובן פרספקטיבה אישית ומעמיקה על השינויים שחלו בחדר הטיפולים מאז השבעה באוקטובר. באמצעות דוגמאות שונות מחדר הטיפולים, היא בוחנת כלים והתאמות אשר יכולים לסייע בחשיבה ובעבודה עם מטופלים בתקופה מורכבת זו, כמו גם עם עצמנו.

נמשיך עם מאמרה של פרופ' מירב רוט – "מאשמת הניצול לחובת הניצול" – אשר מספק נקודת אחיזה והנחיה ממשית לעבודה עם אשמת ניצולים ואבל מלנכולי. במאמר חוזרת פרופ' רוט לטקסט אותו כתבה מספר שבועות לאחר ה-7.10.23, מנקודת המבט של שנתיים אחרי. הטקסט, כך היא מגלה, רלוונטי היום לא פחות, ואולי אף יותר, משהיה בעת כתיבתו הראשונית. בין היתר, סוקרת פרופ' רוט אשליות נפשיות אשר נוטות לשמר את אשמת הניצול ומונה סיבות ודרכים להתמרד כנגדה.

נסיים עם מאמרו של ד"ר בעז שלגי, "בין טראומה מתגלגלת לתקווה רדיקלית", אשר שואל בכתיבתו כיצד ניתן להתמודד עם מציאות הכוללת גלים חוזרים ונשנים של טראומה שאינם מאפשרים התאוששות. למול חוויה זו של טראומה מתגלגלת מציע ד"ר שלגי את התקווה הרדיקלית, אשר לדידו יכולה לשמש ככוח פנימי האוחז בחיים גם מול ייאוש מוחלט. בכתיבה הוא בוחן מניין צומחת תקווה רדיקלית, מה הם מקורותיה הנפשיים וכיצד יכולים מטפלים להיעזר בה.